פטריק
"אני מנסה לפענח אתכם," אומר מקס ללואיז.
אני תוהה מה בדיוק הוא מנסה להבין. אולי כי אינו מכיר את ההתנהלות שלי כשלואיז לצידי. המחשבה הזו משעשעת אותי, כשם שאני מצפה לשמוע מה הפרחחית שלי תענה לו. הרי היא אלופה בהסתרות. האם אני צריך לומר לה שעליה לבטוח בו? ממש לא. אם יש מישהי שיכולה לתהות על קנקנו זו היא.
"אין הרבה מה לדעת. פטריק ואני שותפים מלאים ולכל אחד מאיתנו יש תפקיד מאד מוגדר. אני סומכת על בעלי בעיניים עצומות," אני אומרת, "כשתסיימו את הניירת אני אשמח להתקדם עם הראיונות האחרים כדי שנוכל להגיע לעיקר."
"אני רוצה להבין למי אני כפוף. למי אני צריך לדווח," ממשיך מקס לבחון אותה.
"פטריק הוא מנכ"ל החברה כפי שאמרתי. הוא הבוס של כולנו," היא עונה לו, "אתה עובד מולו אלא אם כן יורה לך אחרת."
"אני מבין," הוא עונה ולא מרפה, "העניין הוא שחשבתי שאת זו שמתמצאת במחשבים."
"להזכירך לפטריק יש תואר במחשבים. כאחד שלמד איתו אתה אמור לזכור את זה. אם אתה רוצה לבדוק את כישורי התכנות שלי אתה מוזמן," אומרת לואיז.
אני מחייך לעצמי. היא בהחלט מצליחה לבלבל אותו.
"מה שלום הנמר שלנו?" היא שואלת אותי.
"שקט לגמרי," אני עונה לה.
"זה בדיוק הרושם שהיה לי," היא אומרת, "אם כך שיהיה לנו בהצלחה."
אני עוקב אחריה עם צאתה מהחדר. בזווית העין אני רואה שגם מקס עוקב אחריה. אני רואה את הערכה בעיניו. נראה לי שהוא הבין מיהי. "היא מדהימה," הוא אומר לי לבסוף, "זכית."
"אין לך מושג כמה. מהרגע שראיתי אותה, לפני שעוד החלפתי איתה מילה, נשבתי בקסמיה. יש בה משהו שסוחף מייד. היא פרחחית קטנה ומוכשרת מאד. היא עולם ומלואו בשבילי. היא מסורה לי באופן שאני לא יכול להסביר לך," אני אומר לו. חשוב לי שידע שהקשר בינינו הוא חזק ושלא יעלה לו בראש לבחון את יחסינו.
"אני רואה את זה. מצידך ומצידה. אני שמח שביקשת ממני לבוא לעבוד איתכם. אני בטוח שאני ארגיש פה בבית."
"מה את אומרת?" אני שולח הודעה ללואיז.
"פעם עירערתי על בחירה שלך?" היא עונה לי.
"ובכל זאת?" אני שואל.
"נראה לי שבחרת נכון. נראה לי גם שהוא קלט מה אתה בשבילי," היא אומרת וגורמת לי לחייך.
"מתוקה שלי," אני כותב לה. אני יכול לדמיין את החיוך על פניה כשהיא קוראת את המילים שלי.
?
אני נותן למקס לראיין את האנשים לתפקיד המנהלי. אני מפעיל את נמר השלג בחדר הישיבות כדי לעקוב אחרי ההתנהלות שלו. עד מהרה אני מבין שאני יכול לבטוח בו ומכבה את התוכנה. אני יכול להתרכז כעת בעיקר.
כך לפחות חשבתי, אבל המחשבות שלי נודדות לאישה שמעבר לקיר. אני פותח בשקט את הדלת המקשרת בינינו. היא מביטה בריכוז רב במסך. מקלידה משהו במהירות. ברגע שאני פוסע לתוך החדר היא מרימה את עיניה מיד, עוזבת הכל והולכת לקראתי. היא כורכת את זרועותיה סביבה ומגישה לי את שפתיה. אני לא ממתין אפילו שניה ומנשק אותה. "גם אני התגעגעתי," אני אומר לה בשעה ששפתותינו ניתקות.
"התחלתי להכין מצגות להשקה," היא אומרת לי, "אני יודעת מה אני רוצה, אבל רוצה לשמוע מה דעתך. גם פאפא יעלה אלינו עוד מעט. הוא מסייר בינתיים בין כולם."
"אני שמח לשמוע שלמרות שהוא העביר לי את המניות, הוא עדיין רוצה להיות שותף בעשייה פה. אני מאד מעריך את החוכמה שלו," אני אומר לה.
"אני רוצה שיעמוד לידינו בזמן ההשקה. הוא תמך בי המון והיה לצידי בשעה שפתחתי את החברה. קיוויתי שיום אחד תצטרף אליי, אבל לא הייתי בטוחה שבכלל תרצה לשמוע ממני. זו גם הסיבה שלא התגליתי בפניך. רציתי שתתאהב בחברה ורק אז אגלה לך," היא אומרת לי.
"חכמה שלי," אני אומר לה, "זה בדיוק מה שקרה. ואני לעומתך כל הזמן חשבתי איך אני גורם לך לבוא לעבוד איתי. איך לא חשבתי שהחברה הזו כל כך מצליחה בגללך?" אני אומר לה.
"מאיפה יכולת לדעת שאני כותבת משחקים? הכרת אותי רק עם אבירי הנסיכה," היא אומרת לי.
"אל תשכחי שחשבתי שהתוכנה שלך אבדה. חשבתי שתהני מהמשחקים פה. הם מאד מתוחכמים. את יודעת שגם אני משחק בהם. כלומר, שיחקתי. עכשיו אני משחק איתך," אני אומר לה, "כמה הייתי רוצה לשחק איתך כעת."
"אל תתחיל איתי," היא עונה לי, "שלא תחשוב שלא קשה לי לחזור למציאות. הייתי מוכנה להיות איתך במיטה מהבוקר עד אמצע הלילה."
"אני מבטיח לך שאחרי ההשקה אני אקח אותך מכאן להיכן שתרצי," אני אומר לה.
ואז מגיע איגור.
"אני כל כך מתרגש," הוא אומר ללואיז. יש משהו כל כך מרגיע במשרד הזה. אני חושב על כך שנתת לג'ולי לרהט את המשרד הקודם, ואילו את עשית פה עבודה הרבה יותר טובה ממנה. הייתי בכל חדר וחדר. העובדים כל כך מאושרים. ניתן להרגיש את ההתרגשות שלהם באוויר. ועם זאת כולם כבר מרוכזים היטב בעבודה שלהם.
חלקם כבר אמרו שהם כבר מחכים לישיבה היום כי יש להם מלא רעיונות חדשים, והם מאמינים שבאמת תקשיבו להם."
"יש לי הרגשה טובה מאד לגבי מה שקורה כאן," אומרת לואיז. אני שמח לשמוע שכך היא מרגישה. "פטריק קיבל עובד חדש בשם מקס ואני מרגישה מאד בנוח איתו. הוא חבר טוב שלו, ולפי מה שבדקתי, הוא באמת נאמן לו. אני מקווה שבאמת יצאנו לדרך חדשה, ומכאן השמים הם הגבול."
נקישה נשמעת על הדלת שלי. אני ממהר לצאת מהחדר של לואיז חזרה לחדרי ופותח את הדלת. "אני מקווה שזה בסדר שאני נכנס כך," אומר לי מקס.
"אתה עוד תלמד שהחברה שלנו היא כמו משפחה," אני עונה לו, "כאשר אנחנו זקוקים לפרטיות, אתה כבר תדע."
"זה בדיוק מה שרציתי לומר לך. העובדים עשו עליי רושם שהם מרגישים באמת חלק מהפרוייקט הגדול הזה שנקרא פניני ים. אני שוחחתי עם כמה מהם כדי לבחון את ההתנהלות שלהם פה. יש אווירה מאד חגיגית פה היום כולם מתרגשים ועובדים במרץ," הוא אומר לי את מה שאני כבר יודע.
"ומה לגבי הראיונות שערכת?" אני שואל.
"מתוך עשרה מועמדים מצאתי שלושה מתאימים. אני רוצה לשתף אותך במחשבות שלי ולקבל הסכמתך להזמינם לשלב הבא של הראיונות."
אני נהנה לעבוד איתו. הוא מדווח לי על כל ראיון ומנתח אותו בצורה עניינית ושקולה. אנחנו תמימי דעים לגביי השלושה שהוא בחר. אני מחייג בטלפון הפנימי ללואיז. "אני רוצה שתראי באיזה שלושה מועמדים בחר מקס," אני אומר לה.
היא בוחרת להיכנס לחדרי דרך דלת הכניסה הרגילה. אני מחייך אליה בשעה שהיא נכנסת. מסמן לה בראשי שאני מעריך את המחשבה שלה. היא מתיישבת ליד מקס וקוראת את התיקים. היא שולפת תיק נוסף של מועמד שלא בחרנו בו ומעיינת בו. "בעצם למה את זה לא?" היא שואלת את מקס.
אני רואה שמקס מרצין. הוא מסביר לה את דעתו, ומחכה בצפייה לתגובתה.
"בדיוק מה שאני חשבתי," היא עונה לו להפתעתו. הוא משחרר אנחה. "היה חשוב לי להבין איך אתה קורא את האנשים," היא מסבירה לו. "יש לי הרושם ששלושתנו יודעים במי נבחר."
"בואי נראה," אני אומר לה.
"זה מאד פשוט," היא עונה, "בבחורה היחידה בין השלושה."
"זו הייתה הבחירה שלי," אני עונה.
"גם שלי," אומר מקס.
"אני חושבת שאפשר לקרוא לה לראיון סופי. אני אדאג לך להסכם. אני רק מזכירה לך שלפני הכול יש להחתים אותה על סודיות."
"אני אטפל בזה מיד," אומר מקס.
"ועכשיו אני חייבת לומר משהו. אמיליה היא חברה שלי." אומרת לואיז ומשאירה אותנו פעורי פה. "אני ממש מאושרת שהיא מצטרפת אלינו. אני בטוחה שכולנו נרוויח מזה. אבל בינתיים אף מילה עליי."
*
לואיז
את ישיבת אחר הצהריים החלטנו לדחות. "אתה עוד תלמד," אומר פטריק למקס, "שהעובדים כאן מכורים לעבודה ואף אחד לא באמת עוזב בחמש. הבקשה באה דווקא מהעובדים שביקשו להמשיך לעבוד."
"אני לא מתפלא," אומר מקס, "התנאים שהם מקבלים פה לא קיימים במקומות אחרים. גם אני לא הייתי רוצה שהיום הזה ייגמר. אגב ארוחת הצהריים הייתה מעולה, והרעיון של חדר המנוחה הוא מקסים. מה בכלל צריך ללכת הביתה עם משרד כזה?"
"זו אישתי. תדע לך שהיא עשתה את הכול לבד ברגע שהתחילה המהומה סביב התוכנה שלה. רק איגור, אבא שלה, היה שותף לזה. אני הגעתי לכאן כאשר הכול כבר היה גמור, עד לאחרון הפרטים. אני מניח ששמעת על התוכנה?" שואל אותו פטריק.
"אני לא חושב שיש מישהו בעיר שלא שמע עליה. אתה רוצה לומר לי שאשתך היא לואיז דיאמונד? איך לא קישרתי?" הוא שואל בפליאה.
"לואיז גולד," אני אומרת לו בחיוך. שנינו מאד מאופקים אבל העיניים שלנו מדברות. אין לי ספק שמקס קולט את זה. "אני מאמינה שכאשר לעובד טוב בעבודה הוא נותן מעצמו יותר. זו הסיבה שבחרתי לתת לעובדים אחוזים מההצלחה שלנו כדי שישאפו להצטיין . עד היום זה הוכיח את עצמו. ומי שלא העריך את זה לא נמצא כאן איתנו."
"גלו לי מה קורה עם התוכנה? יש המהמרים שהיא לא קיימת ויש כאלה שבדיוק ההיפך. מה היא האמת אם כך?"
"קצת סבלנות ותגלה את הכל," אני עונה לו.
אני שומעת את הנייד שלי מצלצל. אני ניגשת לחדרי לקחת אותו. "ולדימיר פרוזקורוב" הוא השם שמופיע על הצג. צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.
"דה," אני עונה מיד בלי לחשוב מי בעצם נמצא מעבר לקו.
"לואיזה דיאמונד?" הוא שואל בקול עמוק עם מבטא רוסי כבד.
"זו אני," אני עונה. אני מרימה עיני ורואה את פטריק משקיף עליי מבעד לדלת.
"יש לי חדשות טובות. המשלוח שלך נמצא בידי," הוא עונה לי. "אני מבקש שתמסרי לי כתובת להיכן להגיע."
אני מניחה את ידי על הטלפון. "המשלוח כאן. היכן לקבוע איתו?"
"בלובי של הבניין," אומר לי פטריק מייד.
אני מוסרת לו את הכתובת של מגדל הטורקיז ויורדת למטה לחכות לו.
פטריק בא איתי ואיתו מקס. מקס פורש מאתנו ונותן הוראות לאנשי האבטחה שיהיו ערים למה שקורה. למרות שאינו יודע במה מדובר הוא מבין שזה משהו גדול עבורנו וזה כל מה שמעניין אותו.
המפגש עצמו לא עורך יותר מחמש דקות. אחרי שאני מזדהה בפניו, אחרי שהוא מראה לי מסמכים שלו ומי שהוא, אני מקבלת לידי מעטפה חתומה ועליה רשום בכתב קרילי שמי. אני מודה לו בפנים חתומות, נותנת לו שטר של מאה דולר כטיפ ומחייגת לשרות מוניות שישלחו לי מונית. אני רואה שהוא עוקב אחרי במבטו עד שאני נכנסת למונית.
נהג המונית מסיע אותי לבקשתי לדירה הישנה שלי עם פאולינה. אני נכנסת לבניין ובודקת מבעד לחלונות בלובי אם אין אחרי מעקב רק כאשר אני בטוחה במאת האחוזים שלא, אני מזמינה מונית ונוסעת הביתה.
אני נכנסת לחדר העבודה הממוגן שלנו. אני מעבירה את המעטפה סריקה לראות שאין עליה מכשיר מעקב. רק אחרי שהיא נמצאת נקייה אני שולחת הודעה לפטריק שיגיע עם פאפא. "תבדוק שלא עוקבים אחריכם," אני מבקשת ממנו.
אני מכינה קפה טרי במכונה, מוציאה מההקפאה פשטידת פטריות, ומכניסה אותה לחימום בתנור. אני לא מרוכזת. הראש שלי כולו במעטפה שמונחת לי על שולחן העבודה.
הראש שלי כל כך מוטרד במחשבות, שאני לא שמה לב שפטריק ופאפא נכנסים. "איך אני אמורה לספר להם מה באמת יש בפנים? איך פאפא יקבל את זה? האם הוא יכעס על סבתא?"
"לולי," אומר לי אבא בחיבה, "לא משנה מה יש במעטפה. אני לא רוצה שתיקחי את זה עלייך. לאימא שלי היו הסיבות שלה למה שהיא עשתה. אני יודע הרבה דברים שהיא איננה יודעת שאני יודע. בימים ההם לפני שסולקנו מהאוניברסיטה לא סיפרתי לסבתא על העינויים שעברתי. הם אמרו לי מה הם מחפשים. הם ניסו להוציא ממני בעינויים את המידע. אני אהיה גלוי איתך. מה שעברתי היו ייסורים מהגיהינום. אני לא יודע איך הייתי נוהג לו באמת ידעתי משהו.
זו הסיבה האמיתית שברחנו. הם שברו לי את הגוף ואת הנפש. את לא יודעת איזה נס זה שאת באת לעולם. את היפחת בי שוב חיים. כאשר נתגלו הבעיות שלך בתור ילדה האשמתי את עצמי. ביום שגילו את בעיית חוסר הריכוז שלך, הסבירו לי שאין בנו אשמה שזה קרה. רק אז התחלתי קצת לנשום," הוא אומר, "את יכולה להביא לי כוס מים?"
אני ממהרת למזוג לו מים קרים מהמקרר ומגישה לו. הוא מתיישב ליד האי כאשר פטריק יושב לידו וידו נוגעת בפאפא.
"את מבינה שאני יכול ללכת היום זקוף בזכות החברה שאת הקמת. לא בגלל המשכורת שאת משלמת לי, לא בגלל הבית שקניתם לי, אלא בגלל שאת הניצחון שלי על הכול. את מחקת לי את העבר. איש לא ישבור אותי יותר. מה שיש במעטפה הזו הוא לא רלוונטי יותר. אני יודע שאימא שלי ביקשה שפטריק ואני נחליט מה יעשה ברכוש. אני מוסר אותו ללא היסוס לפטריק," הוא אומר.
"זה בדיוק מה שסבתא אמרה," אומר פטריק, "רק שאינני מבין למה אני. מדוע לא לואיז?"
"אתה לא מבין?" שואל פאפא בחיוך, "סבתא ידעה שלואיז לא תמתין ותפעל מייד להחזיר את הכול לסבתא. כל השאר נעשה לכסות על זה שזה בעצם בידיה של לואיז. נכון לולי?"
אני שותקת לרגע. "אינני יכולה לדעת מה עבר לסבתא בראש," אני עונה לבסוף.
"לולי, את לא הכרת את החיים שלנו ברוסיה. היה לנו בית ענק, עם מטפלות, מבשלת ומנקה. האחים שלך ידעו מהם חיי עושר. הם כעסו מאד עלינו, ויותר מזה התביישו בנו. הם לא הסתגלו למצב שלא תמיד אפשר לקבל מה שרוצים. הם קיבלו מאיתנו בדיוק מה שאת קיבלת. ראי מה הם עשו עם הכלים שנתנו להם ומה את. את עומדת להתוודע לעולם שלא היית מודעת לו על המשפחה שלנו. סבתא יודעת שאת תנהגי במה שיגיע לידיך בתבונה."
אני ניגשת לחדר העבודה ומביאה את המעטפה. ידיי רועדות. "תפתח אותה," אני מבקשת מפאפא. הוא מניד בראשו לשלילה ומסמן לי לתת אותה לפטריק.
פטריק מביט בה רגע ארוך. הוא נושם עמוק ושואף את האוויר חזרה החוצה. אני רואה את מבטו סוקר את חותמת השעווה שמוטבעת מאחוריה. בתנועה זהירה הוא פותח את המעטפה, מציץ לתוכה ומוציא מתוכה מעטפה נוספת ומפתח מוזהב המושחל על שרשרת זהב קטנה.
השם על המעטפה כתוב בכתב קרילי. "אינני יודע לקרוא רוסית," הוא אומר לאבא. מה גם שאני מניח שזה שמך שרשום עליה."
אבא מביט בשם. עיניו מתמלאות דמעות. "אתם יודעים כמה שנים לא ראיתי את שמי רשום כך?"
הוא לוקח את המעטפה מידו של פטריק ופותח אותה.
איגור בני היקר לי מכל,
אני יושבת לכתוב לך את המילים האלה בשעה שאתה ישן.
אני רוצה לבקש ממך סליחה ומחילה על הימים שעוד יבואו.
לא פשוט לי לומר לך שהחיים היו יכולים להראות אחרת,
אבל אני מבקשת שתנסה להבין אותי.
לפעמים עושר רב מידי יכול להיות דווקא מה שיקבור אותך, ואת
זה אני מנסה למנוע.
אנחנו עומדים לצאת לדרך ארוכה מאד, דרך שתהיה קשה ומלאת מכשולים,
ועדיין אני מאמינה שלא הייתה לנו שום אפשרות אחרת.
אינני יודעת מתי יגיע המכתב הזה אלייך ובאילו נסיבות.
המפתח שמצורף אליו ייתן לך להבין שאם הייתי נוהגת אחרת,
יתכן שאיש מאיתנו לא היה נשאר בחיים.
עצם כתיבת המילים האלה היא סכנה עבורנו, אבל אני מחויבת
לומר לך אותן.
חלמתי אמש על החיים בארץ החדשה. חלמתי על ילדה קטנה ושובבה
שתיוולד לכם. אני יודעת שהיא תשלח אליכם כדי לשנות לכם את החיים
לטובה. אני מבקשת שתביאו לעולם את הילדה הזו. היא תמלא את הבית
שלכם באור.
לא ארבה במילים. את השאר יגלה לך המפתח. המצורף.
מקווה שתמצא בליבך מקום לסלוח לי.
אוהבת אותך מאד ילד יקר שלי,
אמא
פאפא פורץ בבכי. "תראי את הילדה שלי אימא," הוא אומר לעצמו, "תראי איזה ילדה."
אני חנוקה מדמעות. אף פעם לא ראיתי את פאפא נסער כל כך. "יש לך מושג מה יש בתיבה?" אני שואלת אותו.
"אני רק יכול לדמיין. כל כך הרבה שנים היא שמרה בקנאות על הסוד שלה," אומר פאפא.
הוא מוציא בידיים רועדות את הנייד שלו ומחייג. "נטשה, אני רוצה לדבר עם אימא שלי," הוא אומר לאימא.
"הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"הכל בסדר גמור," הוא עונה לה.
הוא ממתין דקה ארוכה עד שסבתא עונה לו. "איגור," קולה רועד.
"מאמא. אני קראתי את המכתב שלך," קולות הבכי של סבתא בוקעים מהטלפון, "אני לא יודע מה יש בתיבה מאמא, איך אני יכול לכעוס עלייך? הרי כל מה שעשית למעננו כל החיים שווה כל אוצר. זו לא את שגרמת לחיים שלנו להראות כך, ולא את יכולת להצילנו מהגורל הזה. אם השלטונות היו יודעים עליו היינו כולנו מוצאים להורג. את יכולה לתאר את החיים שלך בלי לולי?"
"אני רוצה לדבר איתה," מבקשת סבתא.
"אני צריכה לשמוע את הסליחה גם ממך לולי קטנה שלי," היא אומרת, "את הרי יודעת מה יש שם ומה מנעתי ממך."
"אין לי מילות סליחה לתת לך סבתא," אני אומרת לתדהמת פאפא ופטריק, "סליחה נותנים למי שפגע בך, ואת מעולם לא פגעת בי. את היית לי תמיד השראה שבכל מצב אפשר לנצח. בזכותך היה לי הכוח להילחם. לא למדתי את זה מהאחים שלי. לא הייתי מחליפה את המשפחה שלי באף אחת בעולם,עשירה ככל שתהיה. אני רוצה לבוא לקחת אותך. המפתח שלך בידי פטריק אני רוצה שזו תהיי את שתפתח את התיבה," אני אומרת לה.
"אוי לולי, את באמת לא כועסת עליי," אומרת סבתא בדמעות.
*
אנה פרלובסקה
לולי שלי בדרך לכאן. ביקשתי שתבוא לבדה. את איגור ופטריק נפגוש במקום בו מחכה לנו התיבה.
"אני מתרגשת כמו כלה ביום חתונתה, כמו שהתרגשתי ביום חתונתך," אני אומרת לנכדתי האהובה לואיז. הקטנה הזו פרחחית גדולה, אבל יש לה רגש שיכול להטביע אותך. היא כל כך רגישה אליי ומאירה לי את החיים באור גדול. לא העזתי לבקש לפתוח בעצמי את התיבה. גם לא ידעתי אם איגור יוכל להבין. מגבר בטוח בעצמו הוא הפך לשתקן ומסוגר. העיניים שלו מאירות רק במה שקשור ללואיז. והנה היא סחפה אותו לעבוד איתה, העניקה לו תפקידים ושוב הוא הולך זקוף. מהמקום הזה אני מבינה שהוא באמת יכול לסלוח לי.
אני לובשת שמלה חגיגית כאילו אני הולכת להיפגש עם אהוב. אני עונדת את שרשרת הפנינים אותה אני נוהגת לענוד לעיתים נדירות, את עגילי הפנינה, ומתאימה לזה תיק לבן. אני מורחת שפתון על שפתיי ומעט סומק כדי לתת צבע ללחיי.
בבית החדש יש לי חדר אמבטיה משלי ויש בו ראי גדול שבו אני יכולה להתבונן בדמותי. אני מחייכת להשתקפותי. אחרי כל כך הרבה שנים אני מחייכת.
"אני מוכנה!" אני מכריזה ולואיז מגישה לי את זרועה.
"את נראית נפלא מאמא," אומרת לי כלתי נטשה, מה שגורם לחיוך שלי להיות רחב עוד יותר. אני מרחפת מאושר.
אבל בזמן שאנחנו נוסעים לנקודת המפגש אני שוב נכנסת לפחדים. גם מהתגובה ממה שיתגלה לעיניהם, וגם מהחשש שאולי לא הכול שם. אני יודעת שאם הייתי צריכה לבחור רק אחד מהדברים ששם, הייתי בוחרת ללא ספק במעטפה. אבל זו אני.
אנו מגיעות לחנייה. היגואר הנוצצת של פטריק כבר ממתינה לנו שם. הוא עומד מחוץ למכונית. איזה גבר מרשים יש לנכדה שלי. המבט שלו מחפש את העיניים שלה. אני נמסה מהאהבה שלו אליה.
איגור ממהר אליי, ומחבק אותי חזק. הרבה זמן לא עשה זאת. "מאמא אני כל כך אוהב אותך," הוא אומר לי.
אנחנו נכנסים למשרד בו מחכה לנו התיבה שלנו. לואיז ממהרת לעיין במסמכים. היא לא מדלגת על אף שורה. אני ממתינה בקוצר רוח, אבל לא מראה זאת לאיש. אני מרגישה חולשה בברכיים. קשה לי לעמוד.
"מושלם," אומרת לואיז. היא לוקחת את העט כדי לחתום. "אני כעת אישה נשואה," היא אומר לפקיד איתו היא מדברת, "האם תרשה לי לחתום בשמי החדש?"
"מזל טוב," הוא אומר לה, "את יכולה בתנאי שתצייני את שם משפחתך הקודם. הרי בכל המסמכים שמילאת עד היום השם ההוא מופיע."
אני רואה את המבט על פניו של איגור משתנה. "הבנת טוב איגור," אני אומרת לו, "לואיז היא שעזרה לחלץ את התיבה הזו ממקום המסתור. היא נתקלה בלא מעט קשיים בדרך, אבל לא ויתרה. אתה זוכר שנעלמה לכמה ימים לפני שנה? אתה מבין למה בחרתי בה, נכון?"
"אני יודע שאני לא הייתי מסוגל לעשות זאת. המקום ההוא רווי יותר מידי זיכרונות מרים עבורי," הוא עונה לי.
"בדיוק," אני עונה לו, "שלא תחשוב שללואיז היה קל. זה מקום ארור מבחינתה, למרות שהיום המשטר שונה, זה לא משנה את ההיסטוריה שלכם."
"שלנו מאמא. כולנו היינו בזה ביחד. את היית שותפה לזה גם אם לא עשית כלום," הוא אומר לי ומביט בי בצער.
"זה בדיוק העניין שאתה לא מבין," אני אומרת לו, "עוד תבין הרבה דברים שלא הבנת ואני מקווה שתהיה גאה במי שאתה."
פטריק מאמת את החותמת עם המסמכים ולוקח את התיבה לרכב שלו. אנחנו נוסעים חזרה בשני הרכבים. את הדרך לביתם של פטריק ולואיז אנחנו מעבירות בשתיקה.
הדבר הראשון שלואיז עושה הוא לבדוק אותה עם מכשיר כל שהוא. היא מהנהנת בראשה.
"הכל בסדר," היא אומרת. "בדקתי שלא הצמידו לתיבה שום מכשיר מעקב או האזנה," היא מסבירה לי.
היא מצביעה על הכורסא מול השולחן. "תשבי סבתא," היא אומרת.
היא יוצאת לרגע וחוזרת עם מגש ובו קנקן מים צוננים וארבע כוסות.
פטריק מוציא מתוך הכיס הפנימי שלו את המפתח שלי. אני כל כך מתרגשת!
"איגור, אם התכולה של התיבה כפי שארזתי אותה, יש בפנים שתי תיבות קטנות יותר. אם היית צריך לבחור בין זו שיש בה רק דפים, אבל בהם שזורה ההיסטוריה שלנו, לבין זו שתבטיח לך ולילדייך חיים ללא דאגות, במה היית בוחר?" אני שואלת.
"מאמא, את יודעת את התשובה. ברור שבראשונה," הוא עונה לי.
אני מתקשה לפתוח את המנעול, ועדיין איש מהם לא מתערב. ואז נשמע הקליק המסמל את פתיחת התיבה.
"אני לא מאמינה!" אני אומרת, "איש לא נגע בדבר."
אני זוכרת היטב מה יש בכל תיבה ובכל זאת לוקחת את השניה. "כל מה שכאן שלכם, פרט לקופסה הקטנה שאותה אני רוצה."
אני פותחת את התיבה ולעיניהם הנדהמות מתגלה אוצר התכשיטים של משפחתי. כמות היהלומים בה נאמדת היום במיליונים רבים. לואיז מתקרבת בשקט לתיבה, מושיטה ידה לתוכה. אני בטוחה שהיא רוצה לבחור לה משהו, אבל לא. היא מוצאת את התיבה הקטנה שלי ומושיטה לי אותה.
"לואיז?" אומר איגור.
"כן פאפא," היא עונה לו.
"מה את אומרת?" הוא שואל.
"אין לי מה לומר. תעשה בזה כרצונך," היא עונה.
"את לא רוצה לקחת מזכרת לעצמך?" הוא שואל.
"את התכשיטים היקרים לי ביותר נתנה לי סבתא ביום חתונתנו, אין לי צורך בעוד," היא עונה.
"אני לא יודע מה לעשות עם האוצר הזה," אומר איגור.
אני מביטה על פטריק. הוא מביט על לואיז. אני לא יכולה לשבוע מהמבט האוהב שלו בשעה שהוא מביט עליה.
עיניה של לואיז נעוצות בתיבה שנותרה בפנים.
"לולי, למה קראת לתוכנה שלך אבירי הנסיכה?" אני שואלת.
לואיז מסתכלת עליי לרגע מבולבלת. "את יודעת שאני יוצרת עולמות דמיוניים במשחקי המחשב שלי מגיל צעיר. תמיד האמנתי בדרקונים, נסיכות ואבירים שבאים להציל אותן. בדיוק כמו שפטריק האביר שלי."
"ואת לואיז הנסיכה שלו," אני עונה.
"בדיוק כך," עונה פטריק.
אני פותחת את התיבה. אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת. אני מדפדפת בין הדפים המצהיבים ומוצאת את היומן העטוף בכריכת עור ישנה. "אני מבקש איגור ממך שתדאג לתרגם כל מילה ומילה מהיומן הזה לאנגלית." אני עדיין לא מוסרת לו את היומן אלא מדפדפת בין הדפים כדי למצוא את המסמך.
אני כל כך מתרגשת! "את מבינה לולי המסמך הזה הוא מסמך של אבות אבותיי. לא סתם קראת לתוכנה הכול כך חשובה שלך אבירי הנסיכה," אני נחנקת אני לא יכולה לדבר. לולי מביטה בי בסקרנות וניגשת למזוג לי מים.
היא ממתינה בסבלנות שכל כך לא אופיינית לפרחחית הקטנה שהיא, עד שאסיים לגמוע את כל המים.
"לולי, המסמך הזה מראה את שושלת היוחסין שלנו. שלי, של אבא שלך, ושלך. שושלת שמגיעה עד לבית המלוכה. עכשיו את מבינה?"
"אני לא מאמינה, קודם השעון ואחר כך זה. זה הכול סימנים בדרך כמה פטריק ואני שייכים זה לזה."
"אתה מבין איגור מדוע לולי מביאה כל כך הרבה אור הביתה? היא מביטה באוצר העצום הזה, ומה שמעניין אותה בסופו של דבר זה רק האהבה שלה ושל פטריק."
"אז מה אתה אומר פטריק. זה אולי הסימן האחרון בשבילנו להחליט מה קורה עם אבירי הנסיכה האם הולכים על האקזיט או על מכירה לחברות?" אומרת לואיז.
מה יהיה גורלו האוצר? מה נכתב ביומן? והעיקר מה עם אבירי הנסיכה?
