לואיז
"תצלמי אותנו," הוא מבקש, "אני רוצה לשלוח הודעה לעיתונות."
כשהוא רואה את התמונה הוא נראה לי נרגש כאילו שלא ידע כמה יפים אנחנו נראים יחד. אני מתקשה להכיל את עוצמת הרגשות שלי כשאני רואה אותו כך.
"פטריק גולד ולואיז (דיאמונד) גולד מתרגשים להודיע על נישואיהם," הוא מתחיל להקליד הודעה לעיתונות אבל חוזר בו. "נחכה עם ההודעה," הוא אומר לי, "ניתן את התמונות להורים. אני בטוח שהם ישמחו לפרסם אותה."
"אני מבקש שתיקחי איתך את הנייד שלי," הוא אומר לאימא, "ותחליטו עם הוריי איזו תמונה לעלות עם ההודעה שתצא מחר על נישואינו."
הוא מושיט לי את ידו ומוביל אותי הרחק מכולם. "אני צריך אותך לבד," הוא אומר לי, "את מאמינה למילים שאמרתי לך שם לעיניי כולם? זה חשוב לי לדעת."
"אתה כל מה שלא העזתי לחלום שיהיה לי אי פעם. אני אוהבת אותך בעוצמה כזו שאני לא יודעת אם אתה מבין. וכן, אני יודעת שלא תבגוד בי לעולם, אחרת לא הייתי מראה לך את המשרד החדש, לא מראה לך את התוכנות ונותנת בידך את כל מה שעבדתי עליו כל כך קשה."
"אני כל כך מאושר. לאורך כל היום הזה היה לי חשש שאכשל, שלא תסלחי לי. אני מרגיש כל כך שלם כעת. אני לא יודע מה הייתי עושה אם … אבל כל זה מאחורינו," הוא אומר לי, "יש לי משהו לספר לך. אבא שלי העניק לנו במתנה את הבית ורשם אותו על שם שנינו. אנחנו רק צריכים לחתום על המסמכים," הוא אומר לי.
"אני לא מאמינה! מעניין מה גרם לו לשנות את דעתו?" אני אומרת.
"לפני שטסתי אלייך סיפרתי לו שאני עומד להתחתן איתך. למרות מה שקרה בינינו הרגשתי צורך לעשות זאת. לא חשבתי כלל שהוא יגיע לחתונה, אבל גם לא רציתי שהוא יקרא על כך, כי היה לי ברור שאני רוצה לפרסם הודעה. אם היינו נישאים בניו יורק בטח הייתי עומד כעת על הגג של האמפייר סטייט בילדינג וצועק שכולם ישמעו שאני נשוי לאשה מדהימה ביותר בעולם, אהבת חיי."
"אני כל כך מאושרת שאין לי מילים לתאר לך. תודה שלא ויתרת עליי. לא יכולתי לנשום אחרי שעזבת. לא בגלל מה שחשבתי, בגלל החרטה של המילים שיצאו לי בלי לחשוב, אך בעיקר בגלל שחסרת לי כמו אוויר לנשימה. ידעתי היום שאעשה הכול, כל מה שתבקש, כדי שתסכים לקבל אותי חזרה."
"זה מדהים כמה שלא היה לך בטחון שארצה אותך. זה אני שלא הייתי בטוח שתסלחי לי. אני רוצה שתדעי שתכננתי את החתונה שלנו, ועד הרגע שראיתי אותך באה לקראתי לבושה בשמלת הכלה, לא ידעתי אם אזכה לרגעים אלה," הוא אומר לי.
"באמת?" אני שואלת בפליאה, "אם כך ידעת להסתיר זאת היטב. מה שחשוב הוא שאנחנו ביחד."
אנחנו מתרחקים ממקום האירוע. פטריק עוצר ואוסף אותי לחיבוק, אוחז בסנטרי ומקרב את שפתיי אליו. הנשיקה הזו סוערת ומרווה את געגועי הפרידה שחיווינו. "אני אוהב אותך אשתי," הוא אומר, "אוהב מאד. אני כל כך משתוקק להיות איתך כבר לבד, לפשוט ממך את שמלת הכלולות שלך ולעשות איתך אהבה עד שלא נוכל עוד לנשום." הוא נושק לי על מצחי. יש ברגע הזה כל כך הרבה אינטימיות, כל כך הרבה אהבה.
"כדאי שנחזור," הוא אומר, משלב את אצבעותיו בשלי, ונושק לאצבע עליה ענד לי את טבעת הנישואין.
אנחנו מוקפים מיד במעגל של רוקדים ונסחפים איתם לרקוד. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני רוקדת אתו לעיני כולם בלי צורך להסתיר מה שאני מרגישה. דווקא כעת כשאנחנו מוקפים בכל כך הרבה אהבה יש בי צורך דחוף להיות איתו לבד. אני מגרשת מיד את המחשבות מראשי ונותנת לעצמי להשתחרר.
השעות האלה של אמצע הלילה הן החשוכות ביותר. כאילו שצריך להיות חושך מוחלט לפני שהאור שוב מפציע. זה גורם לי לחשוב על מה שעברתי איתו ובאיזו חשיכה מוחלטת הייתי. היום, אני יודעת שיפציע עוד מעט היום של שארית חיי, יום שלא אהיה עוד בחשיכה לעולם כי הוא תמיד יאיר לי אותה, לא משנה כמה יהיה לנו קשה, ואני יודעת שיהיה קשה. הרי לשם כך הגענו לכאן לדאוג להמשכיות של החברה שלנו, של התוכנות שייצרתי.
"מה קרה מתוקה?" הוא שואל אותי כשהוא מבחין בעננה שעל פניי.
"לרגע נמשכתי למציאות, למה שמחכה לנו בבית," אני עונה לו.
"לא הלילה. הלילה הזה מסמל את זה שאת לא לבד יותר. את כבר לא רק את אלא אנחנו. את יודעת שאת ואני יחד זה צוות מנצח ואני אמשיך להוביל אותך רק למקומות בטוחים וטובים," הוא אומר לי.
"אני יודעת אהוב שלי. אתה הכוח שעומד מאחורי כל ההצלחות שלי. תוכנת אבירי הנסיכה הגיעה לגרסה המושלמת שלה רק לאחר שהכרתי איתך, שלא לדבר על נמר השלג וגולד שנכתבו כשהיית כבר בחיי," אני עונה לו.
"זה רק מראה לך כמה נועדנו אחד בשביל השנייה. גם אני התנהלתי מיום שליבי נכבש על ידך במטרה שנהיה יחד ולנצח. כל צעד שעשיתי היית במחשבה שלי. גם הצורך שלי להצטיין כמנכ"ל היה כדי להוכיח לך מה אני שווה," הוא אומר וצוחק, "ולא היה לי מושג שאני באמת מוכיח לך."
"אני חושבת שעכשיו שאנחנו באמת שותפים שווים בחברה, אני יכולה לתת לך להוביל. אתה כבר יודע שאני סומכת עליך בעיניים עצומות ומה שהיה בדנוור לא יקרה עוד לעולם," אני עונה לו.
פטריק
"אני רוצה להכיר לך את המשפחה שלי. מסקרן אותי איך זה יהיה. מה שלא יקרה תזכרי ששום דבר לא יפריד בינינו," אני אומר לה ומוביל אותה לעבר השולחן סביבו יושבת המשפחה שלי. כמה איני מתפלא שהם לא קמו לרקוד.
אנחנו מגיעים ומיד אני מרגיש במתח מסביב.
"הכול בסדר?" אני שואל את ג'ודי אשת אחי הבכור שמחמיצה פניה ללואיז.
"הבנתי שהבית בעיר עומד לעבור לרשותך. אני לא יכולה להסכים לזה," היא אומרת לי החצופה.
"לפי מיטב ידיעתי הבית הזה היה הבית של הוריי," אני עונה לה, "תקני אותי אם אני טועה."
"ו…זהו רכוש משפחתי ואני לא אסכים שיגיע לידיה," היא אומרת לי.
"תקשיבי לי טוב. את הפכת לגברת גולד בדיוק באותו אופן שאישתי הפכה, בזכות נשואייך. הזכויות שלה הן זהות לשלך," אני עונה, "שלא לדבר על כך שאבי בנה לך בית בלונג איילנד, ואני רק ברכתי על כך."
"איך אתה מעז להשוות אותה אליי. אני נשואה לאחיך כבר חמש שנים," היא עונה לי.
"זה נכון. את נשואה לאחי, לא להון המשפחתי של משפחת גולד, אליו אין לך קשר ולא בגלל שאין לכם ילדים, אלא בגלל שאת לא היורשת של הוריי. הבית בעיר ניתן לי בזכות ולא בחסד."
"אתה לא עובד בחברה ומייצר את הכסף של המשפחה," היא ממשיכה.
"אולי תשתקי כבר," מרים אחי את קולו עליה.
"באותה מידה שאיני מייצר כסף בחברה המשפחתית, כך אינני נסמך על שולחנם של הוריי ואני משלם את כל הוצאותיי בעצמי, מה שאיני יכול לומר עלייך. תזכירי לי מה את עשית למען החברה המשפחתית, או בעצם בכל למען משק הבית שלך? הבית שלנו, של לואיז ושלי, הוא בית שעבר שיפוץ מהיסוד ואת כל ההוצאות אני שילמתי מכיסי בלי להשתמש ולו בסנט אחד מכספי מהמשפחה. למרות זאת עדיין הצעתי לרכוש אותו לפי שווי השוק שלו היום לאחר השיפוץ. להזכירך, את סירבת לגור. אם לצטט את דבריך: המקום הוא חורבה, ולא ראוי למגורי אדם."
"פטריק," מתחילה אימי לומר.
אני לא רוצה לשמוע יותר.
"לואיז ואני מעריכים מאד את המאמץ שעשיתם והגעתם כדי לחגוג איתנו את היום המאושר בחיינו בו הפכנו לבעל ואישה. אני מציע שתמשיכו לדון בלעדיי על גורל הבית. כיוון שעדיין לא חתמנו על מסמכי העברת הבעלות, אם יש איזו שהיא בעיה אני מציע שנבטל את ההסכם. בכל מקרה אני מודה לך אבא על הכוונה," אני אומר ופונה ללכת.
"אני מבקש שתישארו," אומר לי אבא, "מבלי להיכנס למי זו לואיז, ולו היית יודעת ג'ודי," הוא פונה לגיסתי, "היית סותמת את הפה הגדול שלך, אני לא חוזר בי מהמתנה שנתתי לכם. הבית הזה תמיד היה ותמיד יהיה שלך וכעת גם של לואיז."
"ואותך," הוא פונה לאחי, "אני מבקש לראות בהקדם. לבד. יש לנו הרבה על מה לדבר. ואת ג'ודי, אם לא הייתי מספיק ברור, לא מוזמנת לשיחה."
"אני לא מכירה אותך ואת לא אותי," אומרת לואיז לג'ודי, " מה שכואב לי יותר מכל שאינך יודעת להעריך את פטריק. את חושבת שהמעלה היחידה שלו הוא שהוא בא ממשפחה עשירה? מסתבר שאינך יודעת מה הצליח להשיג בכוחות עצמו. הימים הקרובים וודאי ישאירו אותך פעורת פה. אני רק יכולה לומר לך שאני מאד גאה בו. ויום אחד תביני גם מי אני ותביני כמה את טועה. עכשיו ברשותכם נחזור לאורחים שלנו."
אנחנו הולכים לחגוג עם שאר האורחים, אבל העייפות משתלטת עליי. המתח של הימים האחרונים, חוסר הוודאות מה יקרה, לצד מה שקורה בניו יורק מתחילים להשפיע עליי.
"אני שמחה שהוגבלנו בזמן," לוחשת לי לואיז לשמחתי, כאשר מנהל התזמורת אומר לנו שעליהם לסיים. "אני כבר משתוקקת להיות איתך לבד."
לאחר שקיבל אישור מאתנו הוא מודיע לאורחים שהערב תם. נטשה ניגשת אליי בפנים חתומות. "הכל בסדר?" אני שואל אותה בדאגה.
"הנייד שלך צלצל כל הזמן. כמובן שלא קראתי את ההודעות אבל יש שם אחת מהרשות שצצה לי מול עיניי," היא עונה לי.
"אני אטפל בזה מיד שנחזור לחדר," אני עונה לה. אני מתפלא איך זה בשעה כזו עדיין עובדים שם. הרי ניו יורק ופנמה סיטי הן באותו אזור זמן. זה הזמן שלנו להיפרד מהאורחים שטרחו ובאו מניו יורק לכאן כדי לחגוג איתנו, כל השאר יכול לחכות.
אני שמח שלואיז לא הייתה מודעת למילים שהחלפתי עם אימה. היא כל כך זוהרת ומאושרת שאני לא יכול לסבול את המחשבה שמשהו קרה ויקלקל לה את השמחה.
*
כל האורחים כבר עזבו את המקום ואני פוסע עם לואיז לכיוון החדר. "החדר שלי נמצא באגף הימני," היא אומרת לי.
"לא מתוקה," אני עונה לך, "זה היה החדר שלך כאשר היית לבדך. עכשיו שאת אישה נשואה את באה לישון עם בעלך," אני אומר ונושא אותה בזרועותיי עד אשר אנחנו עוברים את מפתן החדר.
"אני לא מאמינה," היא קוראת בהתפעלות למראה החדר שארגנו לנו. "אז כן היית בטוח שאבוא," היא גוערת בי עם פרצוף נעלב אבל רק לרגע. "אני מודה שלזה לא ציפיתי."
"תארי לך שלא היית מגיעה ואני הייתי נאלץ לחזור לחדר כזה?" אני אומר לה, "באמת שלא יודע מה הייתי עושה. לא רק שהלב שלי היה נשבר רק מלראות את כל ההפתעות האלה ולדעת שאת לא תתרגשי מהן זה כבר היה יותר מידי. אז לא מתוקה, החדר אורגן רק אחרי שהתחתנו."
"אני שמחה שהכול בא על מקומו בשלום. עכשיו נשאר לנו רק לגלות מדוע צלצל הטלפון שלך כל כך הרבה פעמים," היא אומרת לי להפתעתי.
"את שמעת שדיברתי עם אימך," אני אומר בהבנה, "ועדיין המשכת לחייך אל כולם."
"זה אחד הימים המאושרים בחיינו. אני בטוחה שיהיה לנו עוד הרבה דומים לו. האם היה עוזר לי לו הייתי מודאגת? חוץ מזה שאתה הוא זה שמוביל אותנו ואני סומכת עליך שמה שזה לא יהיה שכתוב בהודעות, אתה תדע לטפל בזה על הצד הטוב ביותר מתי שתחליט."
"אני משתוקק אלייך כל הערב. תני לי לאהוב אותך לפני שאני חוזר לטירוף של המציאות בניו יורק," אני אומר לה וניגש לעזור לה להוריד את שמלת הכלה. אני מחייך למראה הסט הלבן שקניתי לה. "כאשר הלכתי לקנות לך אותו כנראה שראתה המוכרת מה אני חושב והסמיקה מולי. חייכתי אליה ושאלתי אותה האם אני כל כך שקוף. אני חושב שבסופו של דבר אני הייתי יותר נבוך ממנה."
אני נושא אותה למיטה. אני נלחם בצורך שלי להיות כבר בתוכה, ומפשיט את שארית בגדיה לאט כדי למתן את תשוקתי. אני מנשק אותה נשיקה ארוכה, אבל היא כבר לא יכולה לחכות. "בוא אלי כבר," היא ממלמלת לאזני, "אני לא יכולה יותר לחכות."
המילים האלה מכניעות אותי ואני חודר לתוכה ולא נרגע עד שאני מביא את שנינו לשיא חסר נשימה. "עוד," היא מבקשת, "אני צריכה עוד ממך." אני מסדיר מעט את נשימתי ובא אליה שוב. אני כל כך זקוק לה. היא מטעינה אותי בכוחות להם אני זקוק. אני יודע שהיא אומרת שאני הכוח שלה, אבל הכוח הזה לא יכול היה להתקיים בלעדיה.
עכשיו זה אני שצריך ממנה עוד, אבל עוצר כדי לנשק אותה, לרפרף מעל גופה המושלם. היא נאנקת תחתיי בשעה שלשוני מטיילת מצווארה ומטה. וקולות ההנאה שהיא משמיעה רק מטריפים אותי יותר. אני מכור לה. היא היחידה שהצליחה לחשוף את הרגש שלי באופן שאפילו אני לא ידעתי שקיים. תמיד הייתי מאופק עד שהכרתי אותה.
אני לא יודע מי נרדם בינינו ראשון, נראה לי שנפלנו יחד לשינה מותשים ממעשה האהבה שלנו.
*
שחר של יום חדש. אני פוקח את עיניי. זרועותיי מחבקות את לואיז שישנה בשלווה כשראשה מונח עליי. אני מסתכל על ידי לראות מה השעה. טבעת הנישואין המוזהבת נוצצת על אצבעי וגורמת לי לחייך. האישה המדהימה הזו היא שלי!
היא פוקחת את עיניה ומחייכת אליי. "תודה על הלילה," היא אומרת לי, "על כולו ובעיקר על סופו. מעולם לא הרגשתי שלמה כל כך. אני כל כך מאושרת והלב שלי מלא אהבה עד אפס מקום."
"פספסנו את ארוחת הבוקר," אני אומר לה, "את רוצה שאזמין לך משהו לאכול?"
"הייתי עונה לך שאני רעבה למשהו אחר, רעבה אלייך," היא עונה לי, "אבל אני מודה שברעב הזה טיפלת כבר ועכשיו אני שבעה. לכמה שעות כמובן שיהיה ברור."
"מתוקה, את ואני יודעים שהרעב הזה אף פעם לא ידע שובע בינינו," אני עונה לה בחיוך.
"אתה צודק," היא עונה ומנשקת אותי באזור הלב שלי, "כמה הייתי רוצה להמשיך לחגוג. אפילו לא פתחנו עדיין את קופסת המתנות שלנו, אבל אני חושבת ששנינו יודעים שניו יורק ממשיכה לבעוט והגיע הזמן לבדוק את ההודעות שנשלחו לך כל הלילה. אני מקווה שהן רק מנשים ששברת את ליבן בידיעה שאתה לא פנוי יותר."
אני נושם עמוק. "אני יודע שאת צודקת, וסביר להניח שיש בהן דברים שעלינו לטפל בהם מייד."
אני פותח את הנייד שלי ונותן לו לצפצף בשעה שההודעות ממשיכות להיכנס אליו.
אני מביט נדהם בהודעה הראשונה. "את לא תאמיני. הוצע לי לנהל את הרשות לרישום תוכנות. איזו בדיחה חולנית זו?"
"למה?" היא עונה לי, "תתקשר ותדובב אותם."
אני שם לב שיש לי מנהג חדש. לנשק את אצבעה עליה ענודות הטבעות שהענקתי לה. כאילו שיש בכך לאשר לי את הקשר הבלתי ניתן להתרה בינינו. כך אני עושה גם כעת ומתקשר.
"מדבר פטריק גולד, אני מבין שחיפשת אותי," אני אומר למי שאינני יודע עדיין את שמו.
"מדבר קלארק מהרשות לרישום תוכנות. אני מבין שאתה מנכ"ל בית התוכנה פניני בר. השם הזה התגלגל לאחרונה הרבה במסדרונות הרשות. אני מבין שככזה יש לך ודאי ניסיון רב והייתי רוצה להציע לך לנהל את הרשות," הוא אומר לי.
"אני כרגע בחופשה כמה ימים, אבל לפי מה שהבנתי יש חקירה רצינית של כל בתי התוכנה בעיר, כולל החברה אותה אני מנהל," אני עונה לו.
"החברה שלך היא אכן הייתה הגורם לכך שנפתחה החקירה. המתכנת המוכשרת לואיז דיאמונד הוכיחה מעל כל ספק שהיא בעלת התוכנות וכי יש אנשים שחושקים בחומרים שהיא מתכנתת. החברה שלה בין היחידות שאינן עומדות לחקירה. אחרי חקירה קצרה אושרה המשך פעילותה. בקשר לחברה…אני מניח שאם אתה בחופשה אולי אתה לא מעודכן. ארעה פריצה למשרדי החברה וכל המחשבים נגנבו ממנה," אומר קלארק, "ניסינו לקבל את תגובתה של מיס דיאמונד אבל איש אינו מוצא אותה. למרות שעכשיו כשאני חושב על זה במשטרה מסרו לי שהם בקשר איתה."
"אני מניח שאין טעם להסתיר זאת כיוון שבקרוב תצא הודעה לעיתונות. לואיז ואני נישאנו אמש. אני מניח שכיוון שאנחנו שותפים מלאים בחברה יש בכך ניגוד עניינים, אבל אני מודה לך שחשבת עליי," אני אומר לו.
"אני מבין שאתם לפני אקזיט של אבירי הנסיכה," הוא אומר מה שמעורר בי את חשדי לכוונות השיחה הזו.
"תצטרך להמתין. אני בטוח שיהיו אנשים שיופתעו ממה שיש לנו לומר בנושא," אני אומר לו ומסיים את השיחה. לואיז מסתכלת עליי בשאלה.
"את מבינה שברגע זה הצתתי שוב את האש. הוא בטח שואל את עצמו מה היא ההודעה. איני יודע האם באמת רצה להציע לי את התפקיד או גישש לחפש מידע על החברה ועלייך. אין לי שוב כוונה להסתיר אותך בגלל מה שקורה. את שלי ואני רוצה שכל העולם ידע שזכיתי בך. כשיראו את התמונות יראו את האהבה בינינו. את המבטים בינינו אי אפשר לזייף מתוקה שלי."
אני ממשיך לעיין בהודעות. גם מההודעה הבאה אני מופתע. זוהי הודעה מסילבר.
"מה עשית?! האם מכרת את כל סודותיי? אני יודע שאינך בניו יורק. אני אתבע אותך!" נשמע קולו המאיים בהודעה הקולית ששלח לי.
"אתה צודק," אני אומר לו כאשר הוא עונה לי לטלפון. "אינני בניו יורק כיוון שלקחתי את לואיז הרחק משם כדי לשאת אותה לאישה. הנחתי שאתה ואישתך לא תוכלו להגיע ולכן לא הזמנתי אתכם. אני מבין שיש מהומה שלמה ברשות, אבל מבטיח לך שאין לי יד וחלק בזה. אגב שמעת שמשרדיי החברה שלנו נפרצו וכל המחשבים נעלמו?"
"כן. זה מופיע בכל מקום בחדשות," הוא עונה לי.
"הגיע הזמן שתפסיק לחשוד בי. אתה מכיר את היכולות של לואיז לייצר תוכנות. אינני זקוק לתוכנות שלך. גם אין לי שום רצון לפגוע בך, אני מבטיח לך. אם יש משהו שאוכל לעזור אשמח. אני בטוח שלואיז גם," אני אומר לו.
"תמסור לה בבקשה," הוא אומר בקול מפויס, "שאנט מתגעגעת אליה מאד. היא רוצה רוצה את לואיז לידה."
היות ואת השיחות אני מנהל עם מיקרופון פתוח, אני מביט על לואיז. עיניה מתמלאות דמעות. "אני אהיה שם," היא לוחשת לי, "אשלח לה הודעה כשנחזור לניו יורק."
אני מביט בה. "את מדהימה אותי. למרות כל מה שנעשה לך את מוצאת את הכח לסלוח," אני אומר לה וחושב על כך שהיא סלחה גם לי. "כמו שסלחת לי."
"כמו שלך?" היא מסתכלת עליי, "בלעדייך אני לא יכולה לנשום. איך אתה משווה אותך בכלל למישהו?"
אנחנו נכנסים להתקלח. "מה עם השיחות האחרות?" היא שואלת אותי.
"שבע מהן היו מהרשות. אין ספק שהוא לחוץ בקשר למה שקורה איתנו," אני אומר לה, "השאר הן מנשים ששמעו איכשהו שהתחתנתי. מעניין מי הציפור שלחשה זאת להן," אני אומר בפליאה מעושה.
"אני בהחלט אשמח לדעת כדי להודות לה. הציפור המסוימת הזו חשבה להזיק אבל לדעתי היא רק הועילה," היא עונה לי.
"אני שמח שאת רואה את זה באור כזה," אני ממשיך את השיחה בשעה שאנחנו מתלבשים, "זה בהחלט מונע ממני את הצורך לשכנע אותך שרק את בלב שלי."
"אני חושבת שהמבחן הזה מאחורינו. אני גאה להיות אישתך ואיש לא יוכל לקחת זאת ממני," היא עונה לי.
"בהחלט," אני אומר לה, "איזו הקלה אני חש הבוקר לעומת אתמול, מה גם שאני בהחלט רגוע ושבע. את יכולה לעורר בי רעב כזה שאני משתגע. רק את. זה אף פעם לא קרה לי לפניך, והיו לי כמה וכמה נשים בחיי."
"אתה יודע למה זה ממש לא מפריע לי? כי אני בטוחה מעל כל ספק שאני האחרונה," היא עונה.
"בואי נלך להיפגש עם המשפחה ואחר כך נשקול את המשך צעדינו," אני אומר לה, "אני מרגיש שגם את רוצה לחזור הביתה. הייתי רוצה לארוז את חפצינו במלון ולהתחיל בשיגרת חיינו. מתי שתחליטי נצא בהודעה לעיתונות. אני אשמח לשמוע מה את חושבת.
לפני הכל אני רוצה לקרוא את ההודעה שההורים ניסחו ולאשר אותה. אני סקרן לקרוא את התגובות."
"איך אני נראית?" היא שואלת אותי.
מה אני יכול לענות על שאלה כזו. רק מלהביט בה אני מרגיש שאני מתרגש. כלומר ….כבר הבנתם. "בואי נלך," אני אומר לה, "לפני שלא נצא מהחדר עד הלילה."
*
כשאנחנו יושבים ואוכלים את ארוחת הצהריים מגיע אדמונד עם המסמכים. אני חותם בנוכחותו על המסמכים של העברת הבית ומגיש אותם ללואיז. "תורך לחתום אישתי על המסמכים של הבית שלך ושלי," אני אומר לה.
היא מביטה בי. אני רואה את ההתרגשות בעיניה. היא אוחזת בעט דקה ארוכה. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך מהססת לפני חתימה. "מה ששלי שלך," אני אומר לה. אני נושם לרווחה כשהיא מוסיפה את חתימתה. היא מחייכת ומצביעה על המקום עליו מופיעה חתימתה: לואיז (דיאמונד) גולד.
"אתה מבין שבכל המסמכים שלי אני מופיעה עם שם נעוריי. הייתי חייבת להוסיף אותו. ברגע שתגיע תעודת הנישואין החתומה שלנו אני מבטיחה לך שיתנוסס רק שם אחד ליד שמי," היא אומרת ונוגעת ברגלי מתחת לשולחן.
*
בארבע עשרים ושלוש לפנות בוקר של יום המחרת נוחת מטוס אמריקן ארלייאן בשדה התעופה ע"ש קנדי בניו יורק. הטרמינל כמעט ריק ואנחנו יוצאים תוך זמן קצר עם המזוודות דרך לכיוון שער היציאה. "כמה טוב לחזור איתך הביתה," אני אומר ללואיז, "בפעם הקודמת שהגעתי לכאן וטסתי לפנמה היו סיוט. כל כך פחדתי שלא תאמיני לי."
"בבקשה פטריק, זה מאחורינו. אני בטוחה שזה לא היה פשוט. בכלל, העובדה שכל הזמן מנסים להיכנס בינינו עוררה הרבה מצבים לא נעימים. עכשיו כשהתחייבנו אחת לשנייה שום דבר לא יפריד בינינו. אתה יודע איזה כוח יש לנו כשאנחנו ביחד."
בדרך לכיוון היציאה החוצה אנחנו עוברים ליד חנות נוחות ושם בדוכן לממכר עיתונים אנחנו רואים את תמונותינו מתנוססות בעמוד הראשון.
"פטריק גולד, מנכ"ל בית התוכנה פניני בר, בנו של המיליארדר אדוארד גולד נשיא חברת גולד השקעות, נשא לאישה את המתכנתת לואיז דיאמונד. החתונה נערכה בפנמה סיטי בנוכחות המשפחה וחברים קרובים."
אני נושם לרווחה. סוף סוף ניו יורק יודעת. אני יכול להתהלך איתה בחופשיות, בלי צורך להסתיר את שייכותנו אחד לשניה.
אנחנו לוקחים מונית לבית המלון ועולים לסוויטה שלנו כדי לארוז את חפצינו. "אני רוצה להספיק לחזור הביתה לפני שתתחיל שעת העומס," אני אומר לך, "כך שאל תשקיעי מאמץ גדול באריזה."
אני מסיימים, יורדים לשלם את החשבון ונפרדים מהצוות ששרת אותנו בימי שהותנו כאן.
"לאן?" שואל אותי פקיד הקבלה.
"אנחנו חוזרים לבית שלנו," אני עונה לו.
כיוון ששתי המכוניות שלנו חונות כאן, כל אחד מאתנו נוסע בנפרד. אני נזכר בחיוך ביגואר החדשה שמחכה לי. "את עוברת לידיה של אישה שתדע להעריך אותך בדיוק כמוני," אני אומר ליגואר, "ואת תחזירי לה אהבה ותגני עליה מכל המטורפים שנוהגים פה בעיר הזו."
הנסיעה לא עורכת זמן רב ואני מוצא את עצמי גולש בשביל הגישה של הבית. הפעם אני בהחלט יכול לומר שזה הבית שלי. אני מוציא את צרור המפתחות מכיסי ומגיש את השני ללואיז. אני פותח את הדלת וניגש להניף את לואיז בזרועותיי כדי להעביר אותה את המפתן. למרות שחזרנו לשיגרה היא עדיין כלה שנכנסת לראשונה לביתה.
"ראית את זה?" היא שואלת.
אני מביט על צרור המפתחות שבידה ומניח שהיא מתרגשת מכך שהבית באמת שלנו. "זה הבית שלך, לואיז. איש לא יוכל עוד לדרוש ממך לעזוב אותו," אני אומר לה.
"אתה לא מבין," היא אומרת לי ולוקחת מידי את צרור המפתחות שלי, "תראה את מחזיק המפתחות. שמותינו רושמים עליו פ. ל. גולד. אבא שלך באמת נתן לנו אותו מכל הלב."
היא מוציאה את הנייד, מקיפה את מותניי בידה האחת ומצלמת אותנו. : "סוף סוף בבית," היא כותבת ומעלה את התמונה לרשת החברתית. אני מחייך למראה התמונה ומשתף אותה. אני נכנס ומשנה מייד את הפרטים ל: נשוי ללואיז.,..רגע. אני רואה שהיא שינתה את שמה ללואיז גולד. איזה אושר לראות אותה נושאת את שם משפחתי.
אני נושא אותה מעבר למפתן בזרועותיי. "ברוכה הבאה לביתנו."
"ברוך בואך לביתנו," היא עונה לי, מקיפה את צווארי בזרועותיה ומתרוממת על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותי. שום דבר לא מעניין אותנו כעת פרט לרצון לאהוב אחת את השניה. אני נושא אותה למיטה ועושה איתה אהבה. שום דבר בעולם לא חשוב כעת פרט למעשה הזה שבו אנחנו שותפים מלאים. היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי להבעיר בי אש גדולה, ואני יודע בדיוק איך לכבות את שלה לאט לאט.
לואיז
אני יוצאת מהמקלחת ונכנסת לחדר הארונות הגדול שלנו. המזוודות מונחות שם סגורות אחת ליד השנייה. בלילה ההוא שעזבנו את הבית בחופזה השארנו את חדר העבודה של פטריק, כלומר שלנו, עם כל המיגון והמיסוך שהתקנתי בו. פטריק נסע כעת למשרד להחזיר את הציוד האישי שלנו ממנו.
אני מנצלת את הזמן לפרק את המזוודות מתוכנן. אני תולה את החליפות שלו במקומן. מלטפת אותן באצבעותיי, יכולה לדמיין אותו לבוש בהן. הוא כל כך מרשים ועוצמתי. אין ספק שהמראה שלו לבוש בחליפה משך את תשומת ליבי ביום ההוא שנפגשנו. אני עדיין לא מאמינה שהגבר הזה באמת רק שלי
אני ממשיכה לפרוק את המזוודות שלו ועוברת לבגדים שלי. את שמלת הכלה השארתי בפנמה אבל את הזר לקחתי איתי. אני מניחה אותו לצד הבגדים תחתונים שלי. נשארה לי רק מזוודה אחרונה.
אני מוציאה ממנה את הבגדים ומוצאת בתחתיתה שתי קופסה. על הגדולה יותר מודבק פתק. "זה שלך." השנייה קטנה ועליה מצוייר לב וחתום שמו פטריק. אני ממהרת לסגור את המזוודה. אני לא אתן לשום דבר להעכיר את מצב רוחי. אני יודעת שהוא אוהב אותי. מה שיש קופסאות האלה איננו מענייני ואיני מתכוונת להריץ כעת בראשי ניחושים מה יש בתוכן. אני אוספת את המזוודות המפוזרות על ריצפת חדר הארונות ומניחה אותן בצורה מסודרת.
"את בטוחה שפרקת הכול?" אני שומעת מאחוריי את קולו של פטריק. אני מסתובבת לאחור ורואה אותו נשען על המשקוף, ידיו משולבות והוא מביט בי בחיוך.
"נראה לי שכן," אני עונה לו נבוכה.
"אני בטוח שלא," הוא עונה לי, "כי אני בטוח שהיית מגיבה למה שנמצא שם בתוך הקופסאות שלא הוצאת."
"יש לי אמון מלא בך פטריק. העובדה שאנחנו נשואים לא משנה את העובדה שאינני צריכה לחטט בחפציך," אני עונה לו.
"עוד לא הבנת? אין לי סודות ממך. למי את חושבת שהן מיועדות אם לא לך?" הוא שואל. המבט בעיניו משתנה למבט מאד מסויים, כזה שחודר לתוכי וחוקר אותו מבפנים. אני מביטה על עיניו, טובעת בכחול שלהן. "אני אחכה עוד הרבה?" הוא שואל.
"אם יש לך משהו לתת לי אינך חושב שזה אתה שצריך לתת לי אותו?" אני מתגרה בו.
"לא ברור לך שטמנתי את זה כאן כדי שתמצאי את זה?" הוא עונה ולא זז ממקומו.
אני ניגשת למזוודה. אני יודעת בדיוק איזו מהן היא, שכן הרחקתי אותה בכוונה ממני. אני פותחת אותה ומניחה את שתי הקופסאות על האי שבמרכז החדר. בידיים רועדות אני פותחת את הגדולה , זו שעליה כתוב "זה שלך." אני מוצאת בה מחברת עם כריכה עבה.
"המסע אליך" רשום עליה. הרגליים שלי לא נושאות אותי ואני מתיישבת על הריצפה. פטריק מתקרב אליי, מתיישב מאחורי ומחבק אותי. חודשי המסע שלו בתאילנד רשומים שם בצורת מכתבים שכתב לי ובסופו של כל יום רשומה הודעת הטקסט ששלח לי.
אני קוראת את המילים בעמוד האחרון ודמעות זולגות על לחיי.
מתוקה שלי,
היום אני מסיים את חודשי הריחוק ממך שכפיתי על עצמי. אני חוזר אלייך ולא יודע מה יקרה, אבל אני כן יודע שלא אפסיק את המסע אלייך עד שאכבוש אותך שוב ואענוד טבעת על אצבעך.
בשעה זו שאת קוראת את המילים האלה את יודעת שתם המסע שלי. את כבר יודעת כמה רבה אהבתי אלייך, כמה כוונו החיים שלי ליום הזה שבו אקים איתך משפחה ותקבלי אותי כנצח שלך ואני אקבל אותך, המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל מימיי.
אוהב אותך גברת גולד, אוהב לנצח, פטריק שלך.
"אני מקווה שזו היתה הפעם האחרונה שיש לך ספק," הוא אומר בשעה שהוא מנגב את דמעותיי.
הוא מתרומם מעט. מוריד את הקופסה הקטנה מהאי ומגיש לי אותה. הוא מוציא מתוכה שרשרת זהב דקה ועליה תליון יהלום בצורת לב. "אני מניח את הלב שלי בידך למשמרת נצח." הוא אומר לי בשעה שהוא עונד לי אותה ונושק לי, מעביר לי באמצעות הנשיקה את כל האהבה שיש לו לתת לי.
