פטריק
עוד שלושה חודשים עברו…
נתוני הרבעון השני שהונחו על שולחני מדהימים אותי. אני לא יכול לשים את האצבע על מה שמזניק כך את החברה. אני שומע בפגישות עסקים כמה כבוד רוכשים לחברה הזו. איש אינו יודע דבר על איגור פרלובסקי ואותו ל. פרלובסקי שלא זכיתי מעולם להכיר.
כיוון שיש לי יד חופשית לעבוד, אני מתעלם מהעובדה הזו שאינני מכיר את הבוסים שלי ומתמסר לעבודה כל כולי. ההרגשה הטובה שליוותה אותי בהתחלה עם כניסתי לעבודה רק מתגברת. אני שמח לבוא כאן. האווירה כאן משפחתית. אחד עוזר לשני גם אם אין זה בהגדרת תפקידו. איש אינו עוזב בשעה חמש, שהיא שעת סיום העבודה הרשמית, והעובדים נשארים פה עד שעות הלילה המאוחרות.
מאז אותה שיחה עם ג'ולי לפני כמה חודשים, לא עולה עוד שמה של לואיז בשיחות בינינו ואני מאד מרוצה מהתפקוד של ג'ולי שמפתיעה אותי בנאמנותה לחברה.
בחיי הפרטיים הכל מתנהל על מי מנוחות, בלי הרבה ריגושים. בכל תחום שהוא. מרגו מתחמקת מלישון איתי. לא רק זה, היא דוחה את ניסיונותי המעטים להכניס אותה למיטה. "יש לנו חיים שלמים לעשות סקס," היא אומרת, "מה בוער לך. אתם הגברים רק את זה יש לכם בראש."
כל הערה כזו מושכת אותי לאחור ללואיז. אני בטוח שאיתה הסדינים שלי היו עולים באש. אני מגרש מיד את המחשבה הזו. "כנראה שזו הסיבה שגברים לוקחים לעצמם מאהבת," אני מהרהר לאחר עוד פעם שהיא דוחה אותי.
?
"אני באה לאסוף מפתח של הבית שלך," שולחת לי מרגו הודעה.
"את עוברת לגור איתי?" אני שולח לה תשובה.
היא מתקשרת. "שוב אתה דוחק בי. אני רוצה להראות את הבית למעצבת פנים. אני רוצה שתכניס בה יותר…יותר.. יותר ממני."
"תאמרי לי מתי היא מגיעה ואגיע הביתה," אני אומר.
"זה נשמע כאילו אתה לא סומך עליי," היא אומרת לי בקולה המתפנקת. היא לא יודעת שזה לא משפיע עליי.
"אני רוצה להיות שותף," אני מערים עליה. הרי אינני רוצה לאמר לה שאני לא מתכוון לשנות אפילו דבר אחד.
אני מגיע לבית בשעה שנקבעה. אני פותח את הדלת ושתיהן נכנסות מייד פנימה, כאילו אני לא קיים.
להפתעתי המעצבת מתחילה עם חדר הארונות שלי, ויש לה הרבה מה לאמר עליו.
"תסלחי לי," אני אומר לה בקול קר, "אני בטוח שאת לא ראית הרבה חדרי ארונות של גברים שכל כך מסודרים, אז בבקשה תתחילי לדבר לעניין."
"אני לא מבינה למה אתה כזה עויין," אומרת לי מרגו.
"אני לא רואה סיבה מדוע את צריכה לשנות אותי. אם לא מתאים לך איך שאני חי, אין סיבה שתעברי לכאן," אני אומר למרגו.
אני רואה שהיא רותחת, אבל מעלה חיוך על פניה. "גברים, תגעי להם בבגדים שלהם והם מרגישים שהשתלטת להם על החיים."
"אני מציעה שתגיעו לידי הסכמה לפני שנמשיך. אני לא מתכוונת לבזבז את זמני פה," אומרת המעצבת ופונה לצאת מהבית.
"רעיון מעולה," אני אומר מיד ומחכה שהיא תעזוב את המקום.
"מה חשבת לעצמך?!" אני שואל את מרגו בכעס, "זה הבית שלי ואת לא תעשי בו כרצונך."
"פטריק, הייתי מציעה שתשלוט בכעסים שלך. ממש לא נעים לי להיות לידך. לא פלא שעדיין לא…"היא אומרת.
"אני רוצה לשמוע. סיימי את המשפט," אני אומר לה. אבל היא שותקת ורק עוטה על עצמה פנים כעוסות, "אם את חושבת לשנות אותי, אז תשכחי מזה." אני אומר והולך לכיוון הדלת. אני פותח אותה לרווחה. "אני חייב לחזור לעבודה. ביזבזתי כאן זמן יקר."
יותר לא שמעתי ממרגו על רצונה לשנות את עיצוב הבית שלי.
?
"מה אתה עושה היום יקירי?" אני מקבל הודעה ממרגו. כבר התרגלתי לעובדה שההודעות שלה קצרות וענייניות.
"יש לי ישיבה מאד חשובה הבוקר בשעה אחת עשרה.” אני עונה לה. אין לי מושג על מה היא וכמה זמן תארך לכן גם אני עונה לה בתמציתיות.
בשעה עשר אני מקבל בצ'אט הפנימי הודעה:
ל. פרלובסקי: אבקש לעדכן אותך בפרטי הישיבה היום.
נא הודע לי מתי אתה הפנוי.
אני רוצה לענות לו אבל שומע דפיקות חזקות על הקיר החיצוני מלווה בצעקות. אני יוצא מהמשרד ונכנס לתוך אולם הקבלה הגדול.
"הפקידה המטומטמת שלך לא נותנת לי להכנס. היא טוענת שהיא צריכה לבקש ממך רשות. אני אשתו לעתיד את מבינה??" צורחת מרגו.
"מה את עושה פה?" אני שואל אותה.
"קבעתי לנו פגישה עם מעצבת הכלים. אנחנו צריכים לבחור את הצבעים של הכלים לחתונה, וגם את הדוגמה של ההדפס שיהיה עליהם," אומרת מרגו, כאילו אין דבר טבעי מזה.
"אני מצטער יקירתי," אני אומר לה, "מישהו הלם בקול רם על הקירות האלה והאזניים שלי עדיין מצפצפות. לא שמעתי טוב מה שאמרת. את מוכנה לחזור על דברייך?"
"הבנת טוב מאד," היא עונה לי בכעס.
"למיטב זכרוני," אני אומר ושולף את הטלפון מכיסי, "כתבתי לך רק הבוקר שיש לי פגישה והיא תערך בעוד שעה. תרשי לי להתעלם מהעובדה שאני לא מבין על איזה כלים סיכמנו לראות, ועל כך שקבענו שזה יהיה היום." בא לי לאמר לה שגם על חתונה לא דיברנו, אבל נראה לי שאמרתי מספיק בהתחשב בעובדה שהשיחה מתנהלת ליד ג'ולי.
"תדחה את הישיבה," היא אומרת, "אתה הבוס."
"אני המנכ"ל," אני מתקן אותה, "והבוס הוא שקבע את הישיבה המיוחדת הזו. והבוס הוא גם זה שביקש שאכנס אליו לפני הישיבה, שזה אומר שזה עכשיו."
"אז אני רוצה להכנס לבוס שלך. קח אותי אליו," אומרת מרגו.
"את קולטת מה את מבקשת?!" אני מסנן לעברה.
"אני חושבת שלהנהלה לא תהיה בעיה לדחות את הישיבה למען מטרה חשובה כמו בחירת הדפס לכלי הבית שלכם," אומרת ג'ולי בשיא הרצינות. היא כל כך רצינית שאני מבין שהיא מתאפקת לא לצחוק.
"אני אודיע להנהלה שאתה מבקש להכנס למספר דקות," אומרת ג'ולי, "אני סקרנית לשמוע את התשובה. ואת בינתיים יקירתו התרווחי לך על הספה הנוחה מעור. את מוזמנת לעיין בירחוני המחשבים שלנו."
"מר גולד מבקש להכנס להנהלה. הוא מבקש אישור לדחות את הפגישה," אומרת ג'ולי בטלפון הפנימי.
?
אני נכנס חזרה למתחם שמאחורי הקיר. זו הפעם הראשונה שאני ניגש לחדר ההנהלה. הדלת נפתחת מיד כאשר אני מגיע.
"בפעם הבאה תוכל להשתמש במפתח שלך," אומרת סקיי.
"לא ידעתי שאת עובדת כאן," אני אומר לה.
"בימים מסוימים אני עוזרת ל…הנהלה," היא אומרת.
"מר גולד כאן," אומרת סקיי והדלת נפתחת.
"שלום מר גולד," אומרת לי לואיז.
אני נטוע במקומי. לואיז היא ההנהלה של פניני בר?
"אני מבינה שארוסתך זקוקה לך בדחיפות כדי לבחור הדפס לכלי הבית שלכם. האם יש לך השערה מתי תחזור, או שמא אדחה את הפגישה ליום אחר בהתאם ללוח הזמנים העסוק שלך?"
אני מתעלם מהעבודה שלואיז קראה למרגו ארוסתי, ומהעובדה שהיא בכלל יודעת מה התרחש שם ליד שולחנה של ג'ולי. "אני נראה לך טיפוס שילך לבחור דבר כזה?"
"אינני יודעת איך זה עובד בעולם שלכם," היא עונה, "אין לי בעיה לדחות את הישיבה, רק אשמח אם להבא תודיע לי מראש מתי אינך פנוי. אחרי הישיבה אמורה להתקיים אסיפת עיתונאים כך שהיה רצוי שאדע איך לתאם זאת עם לוח הזמנים שלך. נא עדכן את ג'ולי במידע שביקשתי ושיהיה לך בהצלחה בבחירה."
"אז את חושבת שאני באמת הולך איתה לבחור כלים?" אני עונה לה.
"אני לא חושבת כלום. כאשר תתפנה אנא שלח לי הודעה ונשב על החומר," עונה לי לואיז.
היא לוחצת שוב על שלט והדלת נפתחת, מסמנת לי שהשיחה הזו הסתיימה.
לואיז
כשהוא עומד לצאת נכנס למשרד ריאן. אני שומעת אותו שואל אם הילדה פנויה. אין לי ספק שגם פטריק שומע זאת. "הכל מוכן להיום?" הוא שואל.
"תבדקי עם ג'ולי שהיא הודיעה לכולם שהישיבה מבוטלת," אני מבקשת מסקיי, "גם לאגודת העיתונאים."
"אני לא אמרתי שאני הולך איתה," אומר לי פטריק.
"מאוחר מידי," אני עונה לו, "אני כבר נתתי הוראה לבטל אותה."
אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת לריאן. הוא ניגש ונושק לי על לחיי מגיש לי את ידו. "הלכנו?"
"לא," אני עונה לו, "הרי אמרתי לך שיש לי ישיבה."
"אבל הרגע ביטלת אותה," הוא אומר לי.
"זה לא אומר שלא קבעתי אחרת במקומה," אני עונה, "ביקשתי ממך שלא תפתיע אותי כאן."
"לואיז אל תדברי אליי כך רק בגלל שהעובדים שלך כאן. את שוכחת מי אני," אומר ריאן.
"נדמה לי שהתבלבלת," אני עונה לו, "זה אתה ששכחת מי אני."
אני יוצאת לאולם הגדול כאשר ריאן ופטריק הולכים זה לצד זה מאחוריי. אפשר להרגיש את העוינות והמתח באויר. "אני יכולה להבין מדוע איפשרת לריאן להיכנס לאזור ההנהלה?" אני פונה לשרון שיושבת במקומה של ג'ולי.
"הוא אמר שהוא חבר שלך," היא עונה לי בעיניים מושפלות.
"אני אמרתי לך שהוא חבר שלי?" אני שואלת.
"לא," היא עונה.
"אני אמרתי לך שיש לו הרשאה להכנס לשם?"
"לא," היא עונה.
"אני מקווה שהבנת," אני אומרת לה, "גם אם אבא שלי יבוא לכאן ואת לא מכירה אותו, את לא נותנת לו להכנס. אם החלון שלי אומר שאני עסוקה, אז מי שמחפש אותי יאלץ להמתין."
"אני ממש לא מכיר אותך לואיז. מה זו ההתנהגות המתנשאת הזו, איך את מדברת לעובדת שלך," אומר ריאן.
"מסתבר שגם אני כנראה לא מכירה אותך," אני עונה לו מיד, "נראה לי שאין לנו עוד על מה לדבר."
פטריק מסתכל על ריאן, וריאן עליו. איש מהם לא יודע איך להגיב למה שקורה פה.
"עכשיו תסלחו לי, יש לי פגישה," אני אומרת ופונה לחדרו של בן.
רק כאשר אני סוגרת מאחוריי את הדלת אני מרשה לעצמי לשחרר את כל המתח שהצטבר לי בגוף משני הגברים האלה שעמדו עד לפני רגע לידי.
"את מאמינה?" לוחשת לי ג'ולי, למרות שהדלת סגורה והבידוד מונע מאנשים להקשיב לדברינו מבעד לדלת, "את מאמינה ש.."
"כל אחד מקבל מה שמגיע לו," אני עונה לה ופורצת בצחוק. בן וג'ולי מצטרפים אליי ואנחנו מגיעים לידי דמעות.
אנחנו כל כך נסחפים שאיננו שומעים שמישהו מקיש על הדלת. רק אחרי מספר פעמים אני קולטת שיש מישהו ליד הדלת. אני לוקחת טישו ומוחה מיד את דמעותיי. פניי שוב רצינות. אני פותחת את הקלסר הראשון שאני מוצאת על השולחן ומסמנת לבן שיאפשר למי שזה לא יהיה להכנס.
"הכנס," אומר בן בקול רציני שכמעט גורם לג'ולי ולי לאבד שליטה.
"את לא הבנת אותי. אני באמת לא מתכונן להשתתף במשחק הזה שלה. אנחנו בכלל לא מאורסים, אני.." אומר לי פטריק.
"אהיה כנה איתך," אני עונה לו בקול הכי רציני שאני יכולה לגייס, "מעולם לא הייתי קרובה להתחתן. אין לי מושג באיזה שלב מזמינים את הדפס של הכלים, מה גם ש.., לא משנה," אני אומרת.
"נו תאמרי זה. מה גם שאת לא הייתי מזמינה דבר מטופש כזה," הוא משלים את מה שחושב שעמדתי לאמר. בינינו, הוא צודק.
"מצד שני," אני אומרת לו, "מה אני מבינה. הרי אני באה משכונת מצוקה. אין לי מושג איך מתחתנים בני עשירים."
"אני יכול לדבר איתך לבד?" הוא שואל אותי.
"כפי שאמרתי לך. אנחנו כאן בישיבה מצומצמת," אני עונה לו, "אם קראת בעיון את החוזה שעליו חתמת אין בו הגדרת שעות. אני יודעת שאתה נשאר הרבה פעמים מעבר לשעת הסגירה כמו רבים מהעובדים כאן. אני לא רואה שום בעיה עם זה שאתה רוצה לצאת לכמה שעות לסידורים."
"את לא מקשיבה לי," הוא אומר.
"דבר," אני אומרת לו.
"את חשבת פעם לשנות את הבית של חבר שלך לפני שעברת לגור איתו?" הוא שואל.
למרות שברור לי מדוע הוא שואל אני מחליטה לענות לו בדרכי. "היה לי חבר אחד באוניברסיטה. מעולם לא חשבתי לשנות לו את החדר במעונות."
"את רוצה לאמר לי שכל כך הרבה שנים לא היה לך חבר? נו אמת," הוא אומר לי.
"סיימתי את האוניברסיטה בגיל עשרים ושתיים. היום אני בת עשרים וארבע, שזה שנתיים בלי חבר. באמת המון בהתחשב בעובדה שאני עובדת על בניית קריירה משלי."
"אני יודע שאת בת עשרים ושבע," הוא אומר.
"אני לא יודעת מאיפה המידע הזה אבל אני באמת בת עשרים וארבע," אני אומרת.
"אם את אומרת," הוא עונה לי, "מר סילבר אמר שלמדת עם אשתו באוניברסיטה."
"זה נכון," אני עונה, "רק שאני למדתי לתואר ראשון והיא התבוססה בלימודי התואר השני הבלתי ניגמרים שלה."
"סילבר זה לא היה זה שחיזר אחריך לולי?" שואל בן.
"יש לך את כל רשימת מחזריי?" אני שואלת אותו.
"לולי, את יודעת שכן," הוא עונה לי, "הייתי צריך להעריך את סיכויי אצלך."
"ותראה עם מי סיימת בסוף," אני אומרת, "תאמין לי שזכית. ג'ולי ואתה כל כך מתאימים. משמח אותי לראות אתכם ביחד."
"אני מסכים איתך," עונה בן, "אני באמת מאד אוהב אותה."
כל אותו זמן עומד פטריק ומקשיב. לו ידע שכל השיחה הזו היא בעצם משחק של בן בגללו. לא שאינו אוהב מאד את ג'ולי. החלק הזה הוא באמת נכון.
"אני יכול לדבר איתך," חוזר פטריק על בקשתו, "לבד."
"תעבור על החומר ותגיד לי מה דעתך," אני אומרת לבן, "אהיה בחדרי. ג'ולי תדאגי שלא יפריעו לנו."
אנחנו חוזרים ליחידה שלנו.
"אתה מרגיש שזה כמו קומה שמונה עשרה שלנו?" אני שואלת אותו כאילו אנחנו שני ידידים ותיקים שנפגשו.
"ממש כך," הוא עונה לי.
אני נכנסת איתו לחדר של המתכנתים המיוחדים, "כאן נוצרות התוכנות החשובות שלנו. הם מקבלים את השלד ממני ואת מה שאני רוצה לפתח. כל אחד מהם עובד על תוכנה אחרת. אלא התוכנות שבסופו של דבר יצאו בקרוב לאור. עליהן הייתי אמורה לדבר היום בישיבה. הרביעיה הזו למדה איתי באוניברסיטה ואני מכירה אותם היטב."
כאשר אנחנו נכנסים חזרה לחדרי, אני מרשה לעצמי לאמר יותר. "אתה מבין שעצם העובדה שהם עובדים אצלי יכולה ללמד אותך שהם לא בשלים ליצור סאטרט אפ משל עצמם. לכן הכח עדיין בידיי, למרות שהם יודעים הרבה מאד מהסודות הכמוסים של החברה."
"ואני, למה אני פה?" הוא שואל אותי.
פטריק
"כבר אמרתי לך. אתה פה בגלל הכישורים שלך. אין לזה כל קשר למה שהלב שלי מרגיש או שלא. זאת החלטה עיסקית טהורה. אני מודה שקיוויתי שתפנה אלינו ושמחתי שזה קרה. למרות שהיו לנו מועמדים שנראו מיליון דולר," היא אומרת.
"יש לי בקשה, למעשה שתיים," אני אומר לה. "קודם כל אני מבקש שתפסיקי להלחם בי."
"ממתי אני נלחמת בך?" היא שואלת מופתעת, "אתה עובד כבר מעל שלושה חודשים בחברה ולא התערבתי לך בכלום. אני צופה במעשיך מהצד ושותקת."
"תסתכלי עליי," אני אומר לה, "להלחם איתי, אני אומר, לא עם המנכ"ל שלך."
"מרגע שהבהרת לי שאינך מעוניין בקשר איתי ואינך מוכן לסלוח לי, אני חושבת שלא נלחמתי בך."
"כבר כמה חודשים אנחנו לא עומדים פנים מול פנים. אני מבקש שתבטיחי לי שלא תלחמי בי. זאת בקשה כל כך גדולה?"
"אני מבטיחה לך," היא עונה לי.
"תבטיחי לי שתתני לי להוביל אותנו," הוא מבקש.
"נו באמת, מה אני עושה. עד היום לא ידעת על קיומי. אתה מוביל את החברה הזו בצורה מופלאה," אומרת לואיז.
אני אוחז את ראשה בידי מביט עמוק לתוך עיניה. "בזוגיות בינינו תתני לי להוביל אותנו. תסמכי עליי. אני לעולם לא אפגע בך."
היא נרתעת לאחור. "מה המשחקים שלך?! צא מפה," היא אומרת ומסובבת לי את הגב.
"תסבירי לי איזה משחקים לואיז?" אני שואל.
"אתה עומד להתחתן עם זו שרוצה לבחור הדפס לכלים שלכם," היא עונה לי.
"אני רוצה לבחור?" אני שואל אותה.
"פעמיים גרמת לי לבכות. זה לא יקרה יותר. אני מבקשת ממך שתלך לעיסוקיך. יהיו אשר יהיו," היא עונה. היא עומדת לקחת את השלט כדי לפתוח את הדלת, אבל אני תופס את ידה, מוציא אותו ממנה ומניח אותו על השולחן.
"את לא מקשיבה. זו שרוצה לבחור כלים שתבחר עם מי שהיא רוצה. אני לא מאורס לה, מעולם לא הצעתי לה נישואין. יצאתי איתה זה הכל. חשבתי שהיא תעזור לי לשכוח את האישה שאני אוהב. אבל לא, את כזו עקשנית שגם מהמחשבות שלי את לא נותנת לי להוציא אותך."
"יופי עוד רגע תגיד שאני מפונקת והכל הסיפור יתחיל מהתחלה. אז זהו שלא. אני כבר לא שם," היא עונה.
"את כבר לא אוהבת אותי?" הוא שואל.
"אני אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך?" היא אומרת ומנסה להעמיד פנים שהיא מופתעת.
"את נישקת אותי. והנשיקה שלך אמרה לי הכל," אני אומר לה כי ככה, אני מרפרף בשפתי על שלה ולבסוף מצמיד אותן אליה. אני מעמיק את הנשיקה שלי איתה עד שאני חסר נשימה. "כי ככה לא מנשקת מי שלא אוהבת את הגבר שלה."
"אני לא אוהבת את המשחק הזה שלך גולד," היא אומרת. "ולכן אמרת לי שאתה לא…."
אבל אני לא נותן לה לסיים את המשפט. אני מצמיד אותה אליי ומנשק אותך כל כך חזק שאני מרגיש טעם של דם בפי.
הטלפון על שולחנה מזמזם קולו של בן בוקע ממנו. "לואיז זה בן. אני יודע שביקשת לא להפריע אבל צץ משהו חשוב. זה בקשר לפטריק."
היא מביטה בי לרגע. "אני חייבת ללכת," היא אומרת ומורה לי בידה לצאת.
אני תוהה מה יש לו לאמר לה עליי. אני לא צריך לחכות הרבה כיוון שהוא מתקשר גם אליי ומבקש שאכנס אליו.
"שב פטריק," הוא אומר לי ומחכה שאתיישב. "כפי שצפיתי מר סילבר מנסה לסבך אותך בפרשה של התוכנה כביכול של לואיז, ועוד יותר מאשים אותך בכך שגנבת את התוכנה של לואיז ומבקש בנוסף למנוע ממך לעבוד בפניני בר בטענה של תחרות, שזה כבר ממש מגוחך."
"איך את רוצה לענות לו?" הוא שואל את לואיז.
"פטריק האם אתה עובד כאן על התכנה של אבירי הנסיכה?" היא שואלת אותי.
"בכל חודשי עבודתי לא שמעתי איזכור של תוכנה בשם זה. אין לי מושג מה איתה." אני עונה לה.
"האם ראית את שמה מופיע ברשימת התוכנות שחשפתי בפניך היום?" היא שואלת.
"אף אחת מהתוכנות לא עוסקת באבטחה," הוא עונה.
"בקשר לעובדה שנחקרת על ידי הרשות בקשר לסיפור של התוכנה כאשר עבדת אצל מר סילבר, יש בידינו אישור שמנקה אותך מכל אשמה," היא אומרת, "מעניין אם מה התחדש. עוד נברר זאת."
אני רואה לואיז מרוכזת במחשב שמונח לפניה. המסך לא גלוי לעיניי ואני תוהה מה מעסיק אותה בו. "האם הפנייה היא ממר סילבר עצמו או מעורך דינו?" היא שואלת.
"זו היא פניה ישירה ממנו," עונה בן.
"אם כך כתוב לו שאתה מייצג את מר פטריק גולד ומבקש לדעת מי המייצג שלו," היא אומרת ומבטה עדיין מרוכז במסך שלפניה.
"זה בסדר מבחינתך?" שואל אותי בן.
"כן," אני עונה לו.
"השרות הזה מגיע לך כעובד החברה. אני צריכה את המנכ"ל שלי מרוכז בעבודה," אומרת לי לואיז.
אני רוצה לשאול אותה אם זו הסיבה היחידה אבל המבט הרציני על פניה, שלא לדבר על נוכחותו של בן בחדר איתנו, מונעת ממני לגלוש שוב לפסים אישיים.
בן עסוק בניסוח המייל, לואיז לא מזיזה את עיניה מהמסך ואני יושב חסר מעש וממתין. שקט עוטף את החדר. רק קול תקתוק המקלדות של שניהם נשמע. אני קם וניגש לחלון. אני אוהב להסתכל החוצה בזמן שאני שוקע בהרהורים. אני תוהה למה משרדו של בן לא שייך לאזור המוגן של המבנה. הרי יש בו חומר על החברה. אני מניח שיש לכך סיבה, אבל לא מעז להפר את השקט עם השאלות שעוברות לי במוח.
הנקישה על הדלת גורמת לשניהם להפנות מבטם לעברה. "כן," אומר בן.
ג'ולי נכנסת לחדר ובידה טלפון. "הייתה לך שיחה מאנט," היא אומרת בקול שקט, "עניתי לה שאת במקלחת. היא אמרה שתתקשר שוב. והנה היא שוב.." היא אומרת ומגישה לה את הטלפון.
"בגללך איבדתי את התינוק," צורחת לה אנט בקול רם כל כך שגם אנחנו שומעים את השיחה.
"אני מאד מצטערת לשמוע," עונה לה לואיז, "מתי זה קרה?"
"מה זה משנה אם זה קרה בשתיים או בשלוש בלילה?" עונה לה אנט בכעס, "הענין הוא שאין לי יותר תינוק."
"אני ממש מצטערת. אני יודעת כמה קשה לך," עונה לה לואיז.
"היית צריכה לחשוב על זה קודם," אומרת אנט, "הכל בגללך."
"עם כל הצער אנט," היא אומרת לה, "את מוכנה להסביר לי מדוע העובדה שאיבדת את התינוק הלילה קשורה אליי?"
"היית חייבת למחוק את התוכנה, נכון?" אומרת לה בכעס, "אז בגללך בעלי לא רוצה לדבר איתי."
"אני מצטערת אנט אבל את ידעת שהתוכנה שייכת לי. את חתמת איתי על הסכם העבודה יחד עם מר סילבר. אינך יכולה לאמר כעת שלא ידעת," היא עונה לה בשקט.
"מה שמנחם אותי כעת שגם לך אין אותה," אומרת אנט לה, "והלוואי שבחיים לא תצליחי לכתוב עוד תוכנה כזו."
"אומרים שאין תופסים אדם בכעסו לכן לא אענה לך על זה. מה שכן אינני אחראית על כך שבעלך ניסה לגנוב את התוכנה ממני, להתעשר על חשבוני, והסתבך. זה די מביך שבעל חברת תוכנה לא יודע לזהות תוכנות בעצמו," היא אומרת, "אין לי יותר מה לאמר לך. היי שלום."
אני מביט בפניה של לואיז. היא עצובה. היא מרימה עיניה אליי. "זו הפעם השלישית שהיא מאבדת תינוק," היא אומרת לי ברגע של קירבה בינינו, "באמת קיוויתי בשבילה שההיריון הזה יצליח."
אני מוקסם ממנה. כמה רגש יש בה. למרות כל המילים הקשות שהוטחו בה, היא עדיין מוצאת בה את החמלה על אנט.
"אני שמח כל כך שלא ערכנו את מסיבת העיתונאים," אומר בן בשעה שהוא בודק במחשב האם קיבל תשובה ממר סילבר.
"אנחנו צריכים להודות לארוסתו של מר גולד שגרמה לנו לדחות את הישיבה," היא אומרת.
"לואיז, כבר הסברתי לך," אני אומר לה בייאוש, "למה היא מתעקשת לא להאמין לי."
"באמת גולד, הדפסים על צלחות?" היא אומרת כאילו לא שמעה את דבריי. אני כל כך רוצה לאמר שהיא עוד תראה שכשהיא תתחתן איתי אני זה שאקח אותה לבחור צלחות רק כדי להרגיז אותה על העקשנות שלה היום.
"עדיין אין תשובה מסילבר," אומר בן.
"אני מציעה שנחזור כל אחד לעבודתו," אומרת לואיז, "תעדכן אותנו."
אנחנו יוצאים יחד מהחדר שלו ונכנסים לאזור המוגן.
"באמת לואיז, אני לא מבין אותך," אני אומר לה.
"יש לך כמה מטלות לסיים. כשיהיה לך זמן תכנס לחדרי אסביר לך מה שאני מבקשת ממך," היא עונה והולכת למשרדה.
אני פונה למשרדי. ברור לי שאין לי מה לנסות להסביר לה כעת. היא לא מוכנה להקשיב לי. אני חוזר לעבודה שעזבתי באמצע ומשקיע את כול כולי בה. תוך זמן לא רב מתחילים הדוחות לעלות ואני מאד מרוצה מהם.
שוב יש לי זמן לחשוב. אני תוהה מה היא רוצה ממני, אבל מחליט לעבור למשימה הבאה. אני אחכה שהיא תבקש שאכנס אליה. אולי זו הדרך אליה. אולי היא פשוט צריכה זמן.
אני ממשיך למשימה הבאה שהצבתי לעצמי היום. אני חייב להוציא אותה מהמחשבות שלי. אני מבקשת מפאולינה שתכנס אליי, ומבקש שתביא את הצילומים של העטיפות עם התוכן של המשחקים שעומדים להתפרסם בקרוב.
"מגיע לך מזל טוב," היא אומרת כשהיא מתיישבת.
"אני מבין שכל המשרד מדבר על אירוסיי שלא קרו מעולם," אני אומר לה.
"אני לא מבינה," היא אומרת לי מופתעת.
"האישה הזו היא…הייתי אומר חברה, אבל זה לא נכון. נכנסתי איתה לקשר בגלל ש…לא משנה. בכל מקרה מעולם לא הצעתי לה נישואין, אפילו לא ברמז," אני אומר, "הלוואי ש.. טוב בואי נתחיל לעבוד."
"אמרת לבוסית?" היא שואלת.
"חיי הפרטיים לא מעניינים אותה, ובכלל היא איננה הנושא שלשמו קראתי לך," אני אומר לה. בטח, אני חושב לעצמי. הרי יכולת לבחור להתחיל עם סקיי. אני לא אראה לפאולינה מה שאני מרגיש. זה ביני לבין לואיז.
נראה שפאולינה דווקא מעוניינת לדבר אבל כבר מבינה שממני לא תוציא דבר. היא פותחת את המחשב שלה, ומעלה את הקבצים עליהם היא עובדת. אני שם לב לעובדה שבפינה התחתונה של המחשב שלה יש סימן עגול ולידו ציור אני מפנה את המחשב לכיווני ומגדיל את התמונה.
אני משתדל שפאולינה לא תראה על פני את הסערה שמתחוללת בתוכי כעת. היא חכמה הפרחחית הקטנה שלי. היא השמידה רק את העותק שאצל סילבר. הכל פתאום מתחבר לי. מעטה הסודיות סביב החברה, סביב לואיז, והאגף המיוחד הזה. ברור לי גם שאיש לא עובד כאן על התוכנה פרט לה. אני כל כך גאה בה.
אני מקטין שוב את המסך וחוזר לעיין במה שמוצג לפניי. "אני מאד אוהב את העבודה שאת עושה פאולינה. היא מאד מקצועית ומוסיפה בהחלט למוצר. העיצוב מושך את העין וכמי שמשחק במשחקי מחשב בעצמי, זה בהחלט היה גורם לי לקנות את המשחק."
פאולינה משפילה את עיניה. היא נבוכה. אני מניח שהיא לא רגילה למחמאות. "לואיז יודעת להוציא מכל אחד מאתנו את המיטב," היא אומרת לבסוף.
'על מה לואיז רוצה לדבר איתי?' אני תוהה בזמן שפאולינה עוזבת את החדר.
