פטריק
'לשם מה הוא זקוק פתאום לחוזה הזה? האם כל זה היה סתם תרגיל להוציא ממני מידע?' אני חושב לעצמי.
אני מחליט שאין לי מה להפסיד, מוציא את המחשב שלי, מעלה את המסמך ומגיש לו שיקרא.
"יש לך התנגדות שאשאיר אצלי עותק?" הוא שואל כשהוא מסיים לקרוא.
"הרי כבר קראת אותו, אני לא רואה סיבה למה לא," אני עונה לו, עדיין תוהה מה קורה כאן.
"אני רוצה שתבין שיש סיכוי שמר סילבר ינסה למנוע ממך לעבוד כאן. אחרי שקראתי את המסמך אני יכול לאמר לך בתור היועץ המשפטי של החברה, שאין שום מניעה שתעבוד איתנו."
הוא שולח את המסמך להדפסה.
"אמרת ששיחקת במשחק שלנו. איזה מהם?" הוא שואל ואנחנו מתחילים לדבר על המשחק.
כעבור זמן מה אני שומע שני צלצולים. אחד בטלפון שלי ואחד בשלו.
מר גולד
מצורף חוזה העבודה החתום שלך.
שמחים על החלטתך לקבל את המנוי.
ג'ולי דיאמונד, מזכירת החברה
פניני בר
עותק: עו"ד ב. ג'ונסון
"שמח שהצטרפת לשורותינו," אומר לי בן ולוחץ את ידי, "אני בטוח שתהנה לעבוד איתנו."
"אני מבטיח לעשות הכל להצלחת החברה," אני עונה לו.
"מתי תרצה להתחיל?" הוא שואל.
"אני מוכן להתחיל מיד. יש משהו באוירה של המקום הזה שמשרה שלווה, למרות שמי כמוני יודע כמה הענף הזה לא פשוט."
"נתחיל אם כך בזה שאראה לך את המשרד שלך," הוא אומר לי.
בדרך למשרדי החדש הוא עורך לי סיור בין החדרים, מציג בפניי את העובדים. שלא כמו במשרדים של סילבר, יש כאן לכל מתכנת את הפינה הפרטית שלו. אנחנו עוברים בחדרי הישיבות ומגיעים לסופו של אולם הכניסה הגדול.
מסתבר שכאן יושבת ג'ולי. היא מושיטה לבן את המפתח לחדר שלי.
"בקשי מרוי שיכנס איתנו ויעזור למר גולד עם הכניסות למחשב ולמערכת," אומר לה בן.
אני תוהה היכן החדר נמצא כיוון שאני לא רואה יותר חדרים. רק כאשר אנחנו נעמדים מול הקיר אני שם לב שמוצפנים בו לוחות שעליהם מניחים את כרטיס העובד כדי שתתאפשר הכניסה.
אני נדהם ממה שמתגלה לי מאחורי הקיר. "זה מזכיר לי קומה מסויימת בחברה בו עבדתי," אני אומר לו.
"אמרתי לך. המשחקים שאתה מכיר הם לא הדבר היחיד שיוצרים כאן. עוד תלמד עלינו דברים שיפתיעו אותך."
הוא מגיש לי את המפתח לחדר שלי. אני פותח אותו. להפתעתי הגדולה החדר שטוף אור.
"אתה בטח תוהה מדוע החדרים מוסתרים מעיני כל, אבל יש בהם כאלה חלונות גדולים שצופים על הרחוב. אלה חלונות מיוחדים. אתה יכול לראות כל מה שנעשה ברחוב. מהרחוב אין לאיש מושג שאלה חלונות. הם הותקנו בטכניקה מיוחדת כך שאי אפשר לראות מבעדם מה נעשה בפנים," מסביר לי בן.
אני נכנס ומתיישב ליד שולחן העץ הגדול. החדר מרוהט בטוב טעם כמו יתר המשרד. הוא כל כך שונה מכל משרד שראיתי עד היום. הרהיטים הם לא מהסוג הקר והרגיל שנקנה בחנות לריהוט משרדי. הם בעלי אופי מיוחד. על הקירות יש תמונות נוף מאד מרגיעות ממקומות שונים בעולם. אני מזהה ביניהן את איי בורה בורה בהם צללתי בחופשה לפני שנה.
אני מביט על השולחן. החוזה המקורי שלי מונח בתוך תיקיה דקה וחתום. מוטבעת עליו החותמת "מקור" וחותמת בולטת של החברה המעידה שאכן זה אינו מסמך מזוייף. אני מביט על החתימה של מי שחתם עליו. ל. פרלובסקי. אני מניח שהחותם הוא קרוב משפחה של הבעלים. אולי בן שלו?
ואז נכנס רוי. הוא מניח לפני מחשב חדש. הוא לוקח כסא ומתיישב לידי. במשך כמה דקות הוא רושם אותי למערכת, נותן לי לבחור ססמאות, ומלמד אותי איך התוכנה עובדת.
"אני אשאיר אתכם לבד," אומר בן, "אני צריך להודיע למועמדים האחרים שבחרנו במועמד המתאים."
הוא מניח מכשיר קטן על השולחן, ומניח עליו כרטיס. "זה כרטיס העובד שלך שנותן לך גישה לכל החדרים חוץ מהחדר של ההנהלה כמובן. תבחר לך קוד בן שש ספרות."
אני עושה כדבריו. חוזר שנית על הפעולה לאישור סופי. הקוד נקלט על גבי הכרטיס. "זהו. קיבלת את כל ההרשאות שדרושות לך," הוא אומר ומגיש לי את הכרטיס.
"אתם לא עורכים בדיקה בטחונית לגבי עובדים שלכם?" אני שואל מופתע.
"בודאי," הוא עונה לי, "גם עליך ערכנו. מפליא אותך שעברת את המבחן? לא היית מגיע לראיון אם לא היה מתקבל אישור כזה עליך."
אני עדיין המום מההליך המהיר בו מתנהלים כאן העניינים.
"אם יש לך שאלות," אומר רוי, "אני אחראי על המתכנתים בפרוייקטים המיוחדים. אני יושב באגף הזה בחדר מספר ארבע. זה שקרוב להנהלה."
אני כל כך רוצה לשאול אותו על ההנהלה, אבל יודע שבעצם זה לא משנה. אני נכנס לתוכנה ומתחיל לקרוא את הספר על החברה. הספר הזה מאד מפורט ויש בו מידע על כל אחד מהעובדים. אני רואה ששמי ותמונתי מתנוססים בו עם ציון התאריך של היום. "מנכ"ל החברה." אין שום אזכור לכך שאני בעל מניות. המידע הוקלד לפני שתי דקות בלבד. קטעים מקורות חיי הועתקו מהמייל ששלחתי רשומים כאן. התמונה המצורפת היא מהיום. מסתבר שצולמתי במקום ללא ידעתי. פתאום נפתח חלון ובו ההודעה.
הנך מתבקש לאשר את תוכן המידע לגביך.
הינך מתבקש לאשר את העלת התמונה שלך.
ההנהלה.
אני מחייך לעצמי מרוצה. אני מעריך את העובדה שהפרטיות חשובה להם. אני מבין שיש לי עוד מה ללמוד, אבל רוב המידע גלוי לעיניי. מעניין מה גרם להם לתת בי כזה אמון?
אני נכנס לקרוא מה כתוב על שאר העובדים. נראה לי שיש כאן לא מעט נשים, לא שזה מענין אותי. אני נכנס לכל אחד מהכרטיסים שלהם ומתחיל לקרוא מה שנכתב עליהם. מה שמעניין הוא שמצויין שם שארבעה מתכנתים, ביניהם רוי, שעובדים במחלקה המיוחדת, הגיעו בעקבות הכרות עם ההנהלה.
לגבי ג'ולי אין הרבה מידע. אולי כי לא עבדה ממש בעבודה מסודרת.
אני מסתכל על המעצבים הגרפיים. במידע על סקיי, שהתברר שהיא צלמת וחברה של ג'ולי. יש גם הערה שהיא זו שציירה את הדרקונה על הדלת שאומצה אחר כך כסמל של החברה.
ואז עולה שמה של פאולינה, שגם היא צלמת ומעצבת גרפית. אני קופא מול התמונה. אני מדלג על קורות חייה ומחפש מה הקשר שלה לחברה. מתברר שהיא הגיעה לחברה בעקבות קשריה עם עורך הדין בחברה בן. אין ספק שתיק העבודות שלה מרשים. היא גם חלק מהצוות שהכין את המשחק בו שיחקתי אמש. מעניין איך היא תגיב על כך שאני מנכ"ל החברה בה היא עובדת. בהיותה חברה טובה של לואיז אני מעריך שהיא לא נמנית בין קהל המעריצות שלי.
כאשר אני מסיים את יום עבודתי הראשון מוסרת לי ג'ולי לידי מכשיר טלפון. "תתחדש," היא אומרת, "זה הנייד החדש שלך. המספרים החשובים כבר שמורים בו." אני מדפדף בהם בספר הטלפונים ומחייך למראה מספר טלפון תחת ההגדרה "הנהלה." המספר לא מופיע אבל יש קוד קיצור להתקשר ישר אליו. אני מתלבט הם לשלוח הודעה להבעת תודתי על קבלתי לעבודה, אבל מחליט לחכות שהם יפנו אליי.
?
למחרת היום אני מקבל הודעות בצ'אט של החברה מהעובדים המברכים אותי, כל אחד בדרכו, לרגל המינוי למנכ"ל החברה בתוספת איחולי הצלחה. להפתעתי גם פאולינה שולחת לי ברכות. ברור לי שהיא יודעת מי אני, וזה משמח אותי. בעודי מעיין בהודעות מתקבלת גם הברכה מל. פרלובסקי.
ברכותיי על החלטתך לקבל עליך את המנוי כמנכ"ל החברה.
מצפה לנסוק יחד לשחקים.
בהצלחה.
ל. פרלובסקי
אני משתלב מיד בעבודה. אני נהנה פה מכל רגע. האוירה מאד נעימה, בדיוק כפי שהרגיש לי אתמול בשעה שהגעתי לראיון, העבודה זורמת ומתקדמת במהירות. עדיין לא פגשתי את 'ההנהלה,' למרות שנערך היום המפגש השבועי. יהיו השיקולים שלו אשר יהיו, הבעלים לא חסר לי. האמת שאני מסתדר מצויין בלעדיו. אני מעריך שטרח להתייחס ולשלוח לי ברכה כמו כולם.
אית'ן שולח לי תזכורת לגבי המסיבה הערב. כל כך הייתי שקוע בעבודה ביומיים האלה ששכחתי לגמרי ממנה.
אני שולח לאמה מסרון.
אתעכב בעבודה, אבוא לאסוף אותך בשמונה, פטריק.
מיד מתקבל מסרון חזרה.
אם כך אגיע בכוחות עצמי. נפגש בכניסה לבנין, אמה.
אין לי מושג אם היא נעלבה, אבל זה לא מטריד אותי כעת. יש לפני דוחות כספיים שעליי לעבור עליהם וכולי שקוע במסך שלפניי. כאשר אני מסיים אני נוסע הביתה וניגש להתארגן. כבר חודשים שלא ראיתי את לואיז. אמנם היא לא עוזבת את מחשבותיי, אבל אני יודע שהגיע הזמן להתקדם הלאה. אני מקפיד במיוחד על ההופעה שלי. אני מרגיש הלילה כמו צייד. שוב מתעורר בי הרצון להיות עם מישהי, למרות שאני כביכול בן זוגה של אמה להערב.
אני בוחר ללבוש מכנס שחור וחולצה בד שחורה. אני מקפל מעט את השרוולים , שם את ידיי בכיסים ובוחן את עצמי. אני נהנה לראות את הגבר הבטוח בעצמו שניבט במראה מולי. אני מתלבט האם ללבוש ז'קט ומוותר עליו. די לי מהחליפה והעניבה במשך כל היום.
כאשר אני מגיע למקום אמה לא שם. אני שולח לה הודעה:
אני כאן. איפה את? פטריק.
היא עונה לי:
אני במסיבה. תעלה. אמה.
היא די מעצבנת אותי. הרי הודעתי לה בדיוק כשסיימתי לעבוד מתי אגיע. אני מחליט שלא אתן לה לקלקל לי את הערב. אני נכנס ומיד מופנים אליי המבטים. אני שומע את ההתלחששויות לידי. מה שנאמר רק מטפח לי את האגו. אני יודע שאני שווה ואני שומע את זה כעת מפי הנשים שמזילות עליי ריר.
אני הולך בעקבות המוסיקה. נשמתי נעצרת כשאני מבין שמי שיושבת ליד הפסנתר ומלהיבה את כולם היא לא אחרת מאשר לואיז.
'צחוק הגורל,' אני חושב בליבי. דווקא בערב הזה שהחלטתי לשחרר אותה, היא מופיעה כאן מול עיניי. היא מעתיקה את נשמתי ביופיה. היא אשה במלוא מובן המילה. עם זאת היא לא נראית פתיינית. השמלה שלה, שפתוחה משני צדיה, חושפת את רגליה המושלמות ואת המכנסיים הקצרים שהיא לובשת מתחתיה.
היא סוחפת את כולם בנגינתה. לא רק. היא שרה כל כך יפה וצלילי קולה מרעידים לי את מיתרי הלב.
אחרי שעה ארוכה היא סוגרת את הפסנתר. "די," היא אומרת, "שמישהו אחר ינגן. בא לי לרקוד."
'יפה יפה,' אני חושב לעצמי, 'מעניין לראות אותך מתנועעת קטנה שלי.'
ברגע שמתחילה המוסיקה לנגן היא מתחילה לרקוד. זה יותר מידי בשבילי. אני חייב לשתות משהו להרגיע את מה שהיא מעוררת בי. אני נזכר באמה. "היי אמה," אני אומר לה, "את לא מצטרפת לרוקדים?"
"נראה לך?" היא אומרת לי בזלזול, מזכירה לי מי שהיא, רקדנית בבלט של ניו יורק.
"צודקת," אני עונה לה ברצינות, "הרי את בלרינה. הריקודים האלה הם לא בשבילך." אמנם עומד לי על קצה הלשון לאמר לה שהם לפשוטי העם, אבל עוצר בעד עצמי ברגע האחרון. "להביא לך משהו לשתות?" אני שואל אותה.
"אני בסדר," היא אומרת, "חברות שלי הגיעו אני הולכת לדבר איתן."
אני שמח על ההזדמנות שנתנה לי להתרחק ממנה. אני הולך לבר ומזמין לי בירה. אני מופתע לפגוש כאן את רוי המתכנת שלנו. "שלום בוס," הוא אומר לי כשהוא מבחין בי.
"אני מעדיף שתקרא לי בשמי," אני עונה לו, "כבר למדתי שאפשר לנהל עסק באוירה אחרת."
"אין ספק," אומר רוי, "פניני בר היא בהחלט מקום מיוחד במינו."
אנחנו יושבים ליד הבר והשיחה בינינו זורמת. אני מעיף מבטים לעבר רחבת הריקודים. 'כמה מרץ יש לקטנה הזו,' אני חושב בליבי. היא נראית כל כך שמחה. אף פעם לא ראיתי אותה כל כך משוחררת. אני מסיים את כוס הבירה השניה שלי וחושב שאולי השמחה הזו נובעת מכך שהאלכוהול זורם בדמה. אני מבקש מהברמן כוס מים והולך לעברה.
אני רואה את הבנות שמסביבה מביטות בי בהערכה ולוחשות לה משהו. היא מושכת בכתפיה, אפילו לא מסתכלת לכיווני וממשיכה לרקוד.
"מה את רוצה ממני?" אני שומע אותה אומרת, "אם יש גבר שאת מתלהבת ממנו לכי על זה. מה זה קשור אלי?"
"כי נראה לי שהוא בא לכאן בגללך. יש לו כוס משקה ביד," היא אומרת לה.
"נו באמת דורה. את והדימיון המפותח שלך. את צריכה חבר ודחוף."
אני נוגע קלות בכתפה והיא מסתובבת מיד. אני רואה על פניה שהיא עומדת לאמר לי משהו מחוצף, אבל עוצרת בעד עצמה ותוקעת בי מבט המום.
"תשתי," אני אומר לה.
"סליחה?" היא אומרת, "אני לא רוצה לשתות אלכוהול."
"אני מבין," אני עונה לה, "נראה לי שכבר היה לך די ממנו הערב."
"אתה רומז שאני שתויה?" היא יורה לעברי.
"הייתי אומר ששתית קצת הלילה," אני עונה לה.
"באמת?" היא אומרת ומתקרבת קרוב אליי. היא מסתכלת ישר לתוך עיני ונושפת עליי את הבל פיה. "מריח ממני אלכוהול?"
אני מופתע ולא עונה.
היא מקיפה את צווארי, מצמידה את שפתיה לשלי ומנשקת אותי. היא דוחפת את לשונה וגורמת לשפתי להיפסק. "יש לי טעם של אלכוהול?"
"אני חייב לבדוק לעומק," אני עונה לה, תופס את ראשה בידי, מצמיד את שפתי לשלה, גורם לה לפסק אותן, ומטייל עם לשוני בתוך פיה. "טעיתי, באמת לא שתית." אני אומר לה, "ואני?"
הפעם היא זו שטועמת אותי מבפנים. היא מגלגלת את לשונה בתוך פי. "הייתי מהמרת ששתית שתי כוסות בירה."
"אז ראית," אני אומר לה.
"אני לא רואה מהגב," היא עונה לי, "זה מה שהטעם שלך אמר לי. תבטיח לי שלא תנהג הביתה בעצמך."
אני מוציא את מפתחות הרכב, לוקח את ידה בידי ומניח בכפה את המפתחות של היגואר.
"לא ולא," היא עונה, "אתה תעשה אותי גאה ותתן לנסיכה שבאה איתך לקחת אותך הביתה."
"אני נראית לך נהגת שיכורים," קוראת אמה לעברה של לואיז מהקצה השני של החדר. רק אז אני שם לב שאנחנו עומדים לבד באמצע החדר וכולם מסתכלים עלינו.
"אין ברירה מתוקה, זו את ואני," אני אומר לה.
"לא יודעת מה ההסכם שלך ושלה, אבל אני לא שם," היא אומרת לי, מסמנת לחברה בראשה ויוצאת מהמקום.
אני מזנק ממקומי, רוצה ללכת בעקבותיה אבל ידה של אמה אוחזת בי. "מה חשבת לעצמך? כך אתה משפיל אותי?"
"את כל כך טועה," אני עונה לה בקור, "אמנם את נסיכה אבל היא שווה הרבה יותר ממך."
"זו הבחורה שסיפרת לי עליה?" אני שומע את קולו של אית'ן מאחוריי.
"נראה לך שהייתי נותן למישהי אחרת לערוך מופע כזה לעיני כולם?" אני עונה לו, "אני שמח שאתה כאן. ברשותך אני אפרוש."
כמובן שבשעה שאני יוצא לרחוב אין כל זכר ללואיז. 'תשכח ממנה,' אני ממלמל לעצמי, 'תמחק את כל מה שקרה כאן הערב.'
למחרת בבוקר אני פוגש את רוי בכניסה למשרד. הוא האחרון שאני רוצה לראות כעת.
"הערתם אמש את המסיבה עם המופע שלכם," הוא אומר לי.
"אני משער שכן," אני עונה לו.
"אני יכול לשאול אותך משהו?" הוא שואל.
"שאל," אני עונה לו, למרות שנראה לי שלא אוהב את השאלה.
"זו הייתה האקסית שלך?" הוא שואל.
אני מרגיש שחץ נתקע לי בלב. "זו," אני עונה לו ונושם עמוק, "זו אהבת חיי, והאחת שלעולם לא תהיה שלי."
"אני מבין," הוא אומר.
אני רוצה לשאול אותו מה בדיוק הוא מבין, אבל מחליט שעדיף שלא אומר מילה נוספת.
לואיז
אני נכנסת הביתה נסערת. "התנשקתי איתו!" צוהל הלב שלי, "נשיקה ראשונה ואחרונה," מקרר אותי המוח שלי.
אני באמת לא יודעת מה חשבתי לעצמי שעשיתי זאת ועוד לעיניי כולם. אני בטוחה שהם היו בהלם לא פחות ממנו. אוף, הוא נשקן מעולה. איזה טעם מתוק יש לשפתיים שלו.
אני נכנסת בשקט הביתה. כולם ישנים. אני מתפשטת וצונחת למיטה. אני נרדמת מיד וחולמת על השפתיים המתוקות האלה שמפזרות לי נשיקות קטנטנות על הצוואר, והעורף והידים…..
"לולי, קומי כבר מאוחר, אמרת שאת באה היום למשרד," אני שומעת את קולה של ג'ולי מבין קרעי החלום המתוק שלי.
אני פוקחת עיניים. "ג'ולי אני כזו מטומטמת," אני אומרת לה.
"שמעתי מסקיי שהיה משהו. היא אמרה לי לשמור עליך. את מוכנה לספר מה קרה?" היא שואלת.
"אז סקיי לא סיפרה לך?" אני שואלת. קצת קשה לי להאמין שלא כל העיר מדברת עליי אחרי המופע של אמש.
"באמת שלא," היא עונה לי.
אני מספרת לה מה קרה. "אני לא יודעת מה עבר לי בראש באותו רגע," אני עונה לה. אני מרגישה שאיבדתי שליטה.
"לולי אני חייבת לספר לך משהו. אני חושבת שכדאי שתדעי," היא אומרת, "אל תשפטי אותי שלא סיפרתי לך קודם. אמרת שאת לא רוצה לשמוע עליו יותר." היא קמה ממקומה וחוזר עם הטלפון הישן שלי. היא מפעילה אותו, נכנסת להודעות ומניחה אותו לפניי. "תקראי."
אני לא מבינה מה היא רוצה ממני ולוקחת את הנייד ביד. הודעה מס' 1….
"אני חייבת להתנצל בפניו," אני אומרת לה, "הוא שלח לי הודעה מידי יום. הוא חשב שאני מתעלמת ממנו. אני חייבת לאמר לו שלא קראתי אותן. אני יודעת שכתבת את זה, אבל הוא צריך לשמוע זאת ממני."
אני מתלבשת במהירות ועומדת לצאת. "לולי, את זוכרת יש לנו היום ישיבה מיוחדת במשרד? אולי תלבשי משהו יותר..משהו אחר," היא אומרת.
"הישיבה נערכת אחרי הצהריים," אני אומרת לה, "אני חייבת לדבר איתו כעת." אני נכנסת לטלפון ושולחת לו הודעה:
"רק כעת קראתי את ההודעות. באה לדבר איתך. לואיז."
"בואי," אני אומרת לג'ולי, "שלחתי לו הודעה שאני רוצה להפגש."
"לאיפה שלחת?" היא שואלת ומסתכלת על הטלפון הישן שאני אוחזת בידי.
"מה זאת אומר? לנייד שלו שמופיע כאן," אני עונה.
"שכחת שיש לו טלפון חדש?" היא שואלת. אני מסתכלת עליה, "הרי נתתי לו טלפון של החברה."
"לא משנה, בואי נסע כבר," אני עונה לה, וניגשת לרכב שלה.
אני נסערת מידי בשביל לנהוג. המחשבות שלי מתרוצצות ללא הפסקה. "בבקשה, בבקשה שיקשיב לי."
?
אני מתפרצת לחדרו של פטריק מבלי לדפוק.
"מה את חושבת שאת עושה?" הוא אומר לי בקול קר שגורם לי לרעוד.
"אני חייבת לך התנצלות ענקית," אני אומרת.
"מה שקרה אמש לא יחזור על עצמו," הוא עונה.
"כן," אני אומרת, "אבל אני חייבת לך התנצלות."
"עשית צחוק מעצמך. אני לא מעוניין לדבר על זה יותר," הוא אומר באותו טון קר, "ועכשיו אל תפריעי לי בבקשה אני עובד."
"אתה לא מבין," אני עונה.
"מי שלא מבין פה זו את. אני לא מעוניין לדבר איתך או לראות אותך."
"הבנתי," אני עונה לו, "חבל שאתה לא מקשיב. אני מבינה שבעצם אין לי מה לאמר לך," אני אומרת לו בשקט ויוצאת מהחדר.
"הוא לא מוכן להקשיב לי," אני אומרת לג'ולי, "הוא לא נתן לי לדבר. אני חייבת להסתלק מפה. תבטלי את הפגישה המיוחדת להיום."
"אני אקח אותך הביתה," היא אומרת. היא קוראת לסקיי ומבקשת ממנה שתחליף אותה. כאשר אנחנו נכנסות לרכב אני פורצת בבכי. "הרסתי במו ידיי את האהבה הכי גדולה של החיים שלי," אני מייבבת.
ג'ולי מלטפת את ראשי. "בא לי להרוג את האידיוט הזה," היא אומרת ספק לעצמה ספק לי.
"אני אהיה בסדר," אני עונה לה, "מנסה למחות ללא הצלחה את דמעותיי. "בחרתי בו להיות המנכ"ל שלי כי הוא בעיניי האיש הראוי. אני בטוחה שהוא הטוב ביותר עבורי להוליך אותנו בדרך לאקזיט. אם יבחר לעזוב ברגע שידע שאני בעלת החברה, זאת תהיה החלטה שלו, לא שלי."
ג'ולי מורידה אותי בפתח הבית של ההורים. אני מחכה שהיא תסתלק, אני נכנסת הביתה אורזת לי תיק, מניחה בו את המחשב הישן שלי. אני מתלבטת האם לקחת את האופנוע של אחי, אבל מחליטה שעדיף שאסע ברכב שלי, רק למקרה שלא אמצא מקום ללון.
אני מתקשרת לחברתי לורה. "לולי! איזה כייף לשמוע ממך," היא עונה לי בשמחה.
"יש לך זמן ללב שבור?" אני שואלת.
"אל תאמרי לי שאת מבקשת לשכב על ספת הפסיכולוג שלי," היא עונה לי בקול מודאג, "את האשה הכי יציבה שאני מכירה."
"אני הכי מטומטמת," אני עונה לה בבכי, "ולא. אני צריכה רק חיבוק של חברה אוהבת."
"תני לי להביט רגע ביומן," היא אומרת לי, "מעולה, יש לי פגישה אחת שזה אומר שעוד שעה וחצי את ואני נפגשות לצהריים," היא אומרת, "מה בא לך? יודעת מה אני אחליט."
"אני בדרך. תשלחי לי את הכתובת," אני אומרת ומתניעה את הרכב. לורה עברה לאחרונה לצפון ניו יורק ולכן לא מחכה להודעה עם הכתובת אלא יוצאת מיד לדרך. חוסר הסבלנות שלי שולט בי כעת. אני מרגישה דחיפות לצאת משערי העיר הזאת שחונקת אותי כעת.
אני כל כך משתוקקת לברוח שאני שוכחת לשלוח הודעה להורים שלא אחזור היום הביתה.
ג'ולי
"אני מסבירה לך מאמא מה קרה. לואיז ביקשה שאחזיר אותה הביתה וכך עשיתי. אני הורדתי אותה בבית וראיתי שהיא נכנסת פנימה. את בטוחה שהיא לא בחדר?" אני אומרת ופותחת את הדלת של חדרה. אני סורקת במהירות את החדר. הוא נראה מסודר, כדרכה של לואיז, לא נראה שמשהו חסר בו. אני מסתכלת שוב בחדר ומבטי נופל על השולחן. המחשב הישן שלה לא פה!"
"יוליה, אני מבינה שאת רוצה לשמור על הפרטיות של אחותך, אבל תתחילי לדבר," אומרת לי אמא בטון פוקד.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. אני חוככת בדעתי אם לשתף אותה במה שקרה במסיבה, או במסרונים שלואיז קראה הבוקר. "לואיז ביקשה לדבר עם פטריק, אבל הוא לא רצה להקשיב לה. היה לה איזה עניין לסדר איתו. זה העציב אותה. את יודעת מה היא מרגישה כלפיו," אני אומרת לאמא.
"היא פיטרה אותו?" שואלת אמא.
"מה פתאום. ראשית הוא הרי אינו יודע שהיא הבעלים של פניני בר. ושנית היא חושבת שהוא האיש המתאים לתפקיד וכל עוד ירצה לעבוד הוא ישאר," אני עונה.
"שלא תחשבי שאני לא מבינה שאת מחסירה את הפרטים העיקריים בפאזל הזה יוליה," אומר אמא, "אבל מה שחשוב כעת זה לא הפרטים אלא איפה הילדה שלי מסתובבת."
אני מרימה טלפון ללואיז היא לא עונה.
אני מרימה טלפון לפטריק. "פעמיים, לא פעם אחת, פעמיים האחות הקטנה שלי בוכה בגללך. עכשיו אנחנו לא יודעים איפה היא," אני צורחת עליו.
"תורידי את הקול שלך," הוא עונה לי, "את לא תצעקי עליי. האחות שלך אוהבת לשחק משחקים ועל זה משלמים. אני לא מבין מדוע את מתקשרת אליי, הרי את יודעת שהיא איננה איתי."
"אתה צודק. אני מצטערת. אני פשוט לא יודעת איפה לואיז. זה לא מתאים לה לא לענות לי לטלפון. אני בטוחה שיש לזה הסבר. שוב סליחה," אני אומרת לו. מה חשבתי שהתנפלתי עליו כך. לואיז בטח תכעס אם תדע. אבל איפה היא לעזאזל!
אני עדיין בוהה בטלפון בשעה שהוא מצלצל. "ג'ולי, אני כל כך מצטערת. שכחתי להודיע לכם שאני אצל לורה," היא אומרת לי.
"את יודעת מה עשית לנו!" אני צועקת עליה.
"את צודקת. אני כל כך מצטערת. תבקשי סליחה גם מההורים.," היא אומרת לי.
אמנם אני כועסת עליה מאד, אבל עדיין דואגת למצב רוחה יותר. "איך את קטנה?" אני שואלת.
"לורה עזרה לי להתאושש. הלכנו יחד לספא והיא דיברה איתי כל הזמן. הייתי מטומטמת ושיחקתי עם הגבר היחיד שהייתי צריכה לתת בו אמון. על משחקים משלמים," היא אומרת.
"נשמע לי מוכר המשפט הזה," אני ממלמלת לעצמי.
"אני לא מבינה. מה אמרת?" שואלת לואיז.
"אני שמחה שאת בסדר," אני עונה לה.
"אז את לא כועסת עליי?" היא שואלת.
"לא קטנה. רק יצאתי מדעתי ושיגעתי את כל העולם. חוץ מזה הכל בסדר," אני אומרת, "קחי את הזמן ותחזרי מחייכת."
פטריק
הטלפון הזה היה כבר יותר מידי בשבילי. נמאס לי מהדרמות שלואיז מייצרת. הגיע הזמן שאתחיל לבנות את חיי. אני מדפדף ברשימת הנשים בספר הטלפון שלי. אני כמעט בן שלושים ואחת. אני מנכ"ל של חברה מצליחה, עם משכורת עתק. מה שחסר לי זה זוגיות שתתאים לי. אני נזכר במרגו, נכדתו של ספנסר, שביקשה כבר כמה פעמים שנפגש. השעה עשר בלילה ואני רושם לפניי להתקשר אליה בבוקר למחרת, להזמין אותה לארוחת ערב.
את הלילה אני מבלה בעבודה. אני רוצה להיות בטוח שאסיים מחר בזמן ולא אסחף שוב לעבוד עד שעה מאוחרת. 'אם אתה רוצה לבנות בית, תתחיל לעבוד שעות נורמליות בהתאם,' אני מדבר אל עצמי בשעה שאני מסיים עוד דוח.
למחרת בבוקר בדרך לעבודה אני מרים טלפון למרגו.
"שלום יקירה מדבר פטריק," אני אומר לה.
"שלום יקירי. אתה מצלצל להזמין אותי לארוחת ערב היום?" היא עונה לי בקולה המפונק.
"אם זה רצונך יקירתי, כך יהיה," אני משחק איתה את המשחק שלה.
"ולאן תקח אותי יקירי?" היא שואלת.
"אשאיר את הבחירה בידייך," אני אומר. אני יודע שזה יהיה המבחן שלה.
כמה לא מפתיע אותי שהיא בוחרת במסעדה היוקרתית במלון אורכידאה. "אם כך קבענו," אני עונה לה.
אני עובר בדרכי למשרד ליד ההיי פארק. אני רואה בפינה את העגלה של מוכר הנקניקיות. אני מחייך לעצמי. יש לי הרגשה שלואיז הייתה מציעה שנקנה לנו נקניקיות ונלך לטייל בפארק. רק שהפרק הזה בחיי תם, ובדוכן הזה מן הסתם לא אקנה, למרות שאני דווקא מאד אוהב לאכול את הנקניקיות האלה.
