בר אבידן -מאמינה באהבה

ירדן עמית

מנהטן, ניו יורק

.

"את? פלייבוי?" אומר דיוויד המנכ"ל בחיוך מרוצה למראה גיליון הפלייבוי הפתוח על שולחני.

"קניתי לידיד שצריך לעשות בדיקת זרע," אני משקרת בלי להניד עפעף.

"זה לא עובד עליי. יש מספיק מלאי של עיתונים מהסוג הזה בחדר הבדיקות," הוא מפגין ידע שמפתיע אותי. מתחשק לי לשאול אותו מאיפה הוא יודע, אבל אני לא באמת רוצה לשמוע את התשובה.

"צודק," אני עונה במבט נבוך מעושה, "תבטיח שלא תגלה לאיש אבל אני מתכננת …." אני עוצרת לרגע את שטף דיבורי ומסתכלת לצדדים, "להתחפש לשפנפנה," אני לוחשת כממתיקת סוד.

"פורים," הוא אומר ומגלגל את 'ר' במבטא הבריטי שלו.

הוא נושך את שפתיו, ועיניו מתחילות לסקור את גופי. הוא מדמיין לעצמו את גרבי הרשת על רגליי שמציצות מהשמלה שלי, מעיף מבט על החזה שלי ורואה אותו בעיניי רוחו ארוז כהלכה בתוך חזיית פושאפ. כל אותו זמן הוא נד בראשו מרוצה.

“Nice” הוא אומר לבסוף.

"רצית משהו?" אני מחזירה אותו למציאות, מנתקת אותו בחדות מעולם הפנטזיה בו היה שרוי.

"אני אדבר איתך אחר כך," הוא אומר לי והולך.

"מה זה היה?" שואלת הילה שניגשת לעמדת העבודה שלי.

אני מצביעה על ירחון הפלייבוי הפתוח.

"מעניין מה סיפרת לו, את וה'סיפורים' שלך," היא צוחקת.

הילה ואני בוגרות של אותה יחידה מובחרת שתירגלה אותנו היטב בהמצאת סיפורים, או במילים פחות יפות תרגילה אותנו לשקר.

את יונית היכרתי כאן. כיוון שאני די חדשה עדיין לא תהיתי על קנקנה. יש לי את הדעה שלי אבל עדיין לא הייתה לי הזדמנות לאשר אותה. היא אישה חסרת מעוף ופטפטנית לא קטנה.

"אז מה ג'ורדי," כך היא קוראת לי, מחקה את דיוויד שקורא לי ג'ורדן, "זה רציני ביניכם?" שואלת יונית ומבט תמים על פניה.

"על מה בדיוק את מדברת?" אני עונה לה ומרימה גבה.

"כולם יודעים שדיוויד מחזר אחרייך," היא עונה לי כאילו זה מובן מאליו.

"אז מסתבר שלא כולם," אני עונה לה בשלווה, "אני למשל לא."

"מה הוא רצה ממך?" היא שואלת.

"אני לא יכולה לענות לך. הוא בא לכאן, אבל כשראה את החוברת על השולחן  הוא התבלבל," אני צוחקת.

"אני מבינה אותו. באמת ג'ורדי זה מה שאת קוראת באמצע העבודה?" היא שואלת עיניה בוחנות את תמונתה של שפנפנת הפלייבוי שמציצה מתוך דפי הירחון בסקרנות.

"יש לי ידיד שצריך לעבור בדיקת זרע. אומרים שזה מעורר," אני שולפת את השקר שלי.

"ידיד?" היא מחייכת.

"בעל של חברה שלי. היא התביישה ללכת לקנות, ואולי בעצם היא לא רצתה שידעו. אין לזה חשיבות. היא ביקשה ממני והסכמתי," אני עונה.

"SURE," היא עונה לי, "סקסית השפנפנה הזאת."

 "סקסי זה טוב, לא?" אני מתגרה בה.

*

בשל הרקע הבטחוני שלי אני בין הבודדות שמורשת לטפל בשילוח של סחורות 'מיוחדות.'

בצל הפלישה של רוסיה לאוקראינה מתגברת הדרישה למשלוחים לאירופה. כיוון שאנחנו חברת שילוח בינלאומית, שסניפה הראשי ממוקם בתל אביב לחוף הים התיכון, אני נקראת מספר רב של פעמים ביום לחדרו של המנכ"ל שמוסר לי תיקים לטפל בהם לא לעיניי כולם.

 איש לא יודע על כך וזה מה שמאפשר לי לשבת במרחב הפתוח ולשלוח את הסחורות לכל העולם.

*

" שמעת מה קורה באירופה?" שואלת יונית.

"בהחלט לא נעים, " אני עונה לה," מעניין מה עושות משפחות שהורה אחד מרוסיה והשני אוקראיני. זה די נפוץ את יודעת," אני משתפת אותה בהרהוריי.

"איך באמת זה במשפחה שלך?" היא שואלת.

מאז שהגעתי היא שואלת מלא שאלות אישיות. אז עכשיו הגענו למוצא של הוריי.

אני מחייכת בתוכי." מה זה קשור אליי?" אני עונה לה באדישות. לשם שינוי אני לא משקרת.

אני נזכרת שהיא ניסתה לגלות מידע עליי דרך האוכל, שזה כי מטופש בעיניי. נו באמת, כל הפולנים אוהבים דג מתוק, והמרוקאים חריף? וזאת רק דוגמא אחת שעולה לי בראש.

פעם לקחתי אותה למסעדה הודית. אני נשבעת שכל הארוחה היא בחנה אותי וחיפשה סימנים של מוצאי ההודי. רק שאני בהירת עור ובלונדינית, מה שלא הסתדר לה. מה שכן יכול להתאים לאוקראינה, אבל כפי שאמרתי, אני לא.

עם המחשבה הזאת עלה לי רעיון.

"אז מה, פורים מתקרב. צריך למצוא תחפושת," אני זורקת לה את הפיתיון.

ואז 'כאילו' נזכרת בחוברת שלי וממהרת להכניס אותה למגירה.

"ולמה את מתחפשת?" היא שואלת.

"הילה ואני מתחפשות…. רגע זה לא אמור להיות סוד?"

 היא מחניקה חיוך וחוזרת למקומה. יש לי הרושם שהיא בלעה את הפיתיון.

בהפסקת צהריים אני הולכת עם הילה לאכול בחוץ.

"בא לי לעשות גיחה לארץ," היא אומרת לי.

"את לא יודעת כמה בא לי," אני עונה ויודעת כמה זה לא ריאלי.

" אז מה הסיפור עם הפלייבוי על שולחנך? " היא לא מתאפקת ומחניקה חיוך.

"זאת התחפושת שלנו למסיבת פורים," אני עונה לה.

מה שאני אוהבת אצל הילה זה שאני לא צריכה להסביר לה. היא מבינה אותי ללא מילים.

אנחנו מתגלגלות מצחוק כאשר עולה ההודעה שמסיבת פורים השנה תהיה באווירה של דנג'ן.

"תראי איך ירחון פלייבוי עיצב את מסיבת פורים של המשרד," אומרת הילה, "אם כי שמעתי שהבוס חובב מועדונים כאלה."

"אהיה כנה איתך, ואני יודעת שיש דיבורים שהוא רוצה אותי, הוא לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי מי מחטט לנו במחשבים. לך אני לא צריכה להסביר למה שלחו אותי מתל אביב לשבת בניו יורק," אני עונה.

"זה כי זוהר מנהל סניף ישראל שמע שאת אומרת ש'בא לך קצת ניו יורק,' ואל תגידי לי שאת לא יודעת שגם הוא מאוהב בך," היא אומרת.

"כמה שאת לא מעודכנת. זוהר יודע שזה לא יקרה, והפסיק כבר מזמן לחזר אחרי," אני עונה לה. 

"אם את אומרת," היא עונה לי בפנים חתומות.

פתאום היא שוב מתעוררת. "מה הבעיה שלך ירדן? למה את תמיד מכחישה שמישהו מחפש את קרבתך? מילא דיוויד אני מבינה. גם אני לא הייתי רוצה קשר איתו, ביחוד אחרי שאני יודעת מה שהוא אוהב, אבל זוהר?"

"מה את רוצה ממני?" אני עונה לה בליאות. מה אני כבר יכולה לאמר לה.

יש דבר אחד מאד חשוב שהיא שוכחת. זוהר נשוי.

זוהר

תל אביב

כאשר התחתנתי עם עופרי לא חשבתי שכך ארגיש אחרי שנת נישואים אחת. אני מודה שלעובדה שהיא הבת של הבוס הגדול היה משקל בשיקוליי. כאחד שבא ממשפחה לא פשוטה סונוורתי מהשפע שהונח לפניי. חשבתי שאחרי כל מה שעברתי גם לי מגיע להנות מהחיים.

לא לקחתי בחשבון שיחד עם חשבון הבנק השמן אני מקבל ילדה מפונקת וחסרת לב. היא בהחלט היתלה בי, הקסימה אותי, נתנה לי להאמין שאהיה מאושר איתה.

לא הייתי צריך לחכות הרבה כדי לגלות את פרצופה האמיתי.

לאמר שלא הזהירו אותי, יהיה שקר. רק שאני האמנתי לה ולא הקשבתי.

ואז באה ירדן.

קסם של ילדה שהשתחררה מהצבא לאחר ששרתה בתפקיד ש'היא מנועה מלדבר עליו.'

כל יום היא האירה לי את המשרד עם החיוך שלה, נתנה לי סיבה לרצות לבוא למשרד בבוקר. עם זאת היא היקשתה עליי כי רציתי להיות איתה ולא כבול בנישואים האומללים שלי. הייתי חייב להרחיק אותה.

הפתרון בא עם המילים שלה שהיא רוצה להיות קצת בניו יורק. מילים שאמרה בתמימות אבל נפלו לידיי כפרי בשל.

אז עכשיו היא רחוקה ממני ואני מתגעגע אליה בטירוף.

"את באה למסיבה של המשרד?" אני שולח לה הודעה בבוקר.

"נראה לך שאני בעניין של הדנג'ן?" היא עונה מיד ושולחת לי אימוג'י כועס.

"אני לא יודע על מה את מדברת. מה הקשר בין תיבת נוח למה שאמרת?" אני באמת לא מבין את התשובה שלה.

"יופי! איזה מילים מכובסות. אתה חושב שהחיות אוהבות סקס קשוח?" היא שואלת בתגובה.

אני מחייג אליה לנייד. הטלפון מצלצל ומצלצל והיא לא עונה.

אני מנסה שוב והפעם היא עונה.

"אני יכול להבין מה עובר לך בראש היפה שלך?" אני שואל.

"שאלת האם אני באה למסיבה," היא עונה לי בנחת, "אני לא מאלה ש.."

"תסבירי לי מה הקשר לדנג'ן?" אני שואל.

"ומה זה?" היא שואלת ואני שומע התראה על הודעה נכנסת, וההזמנה למסיבת פורים בסניף הניו יורקי ניגלת לעיניי.

"ואני חשבתי שאני כבר לא מבין את ההומור שלך. אז זה מה שהוא מתכנן. מאיפה בא לו הרעיון המטורף הזה?" אני שואל אותה.

"אולי אני קצת אשמה," היא אומרת בטון מתנצל.

שמעתי שמועות שדיוויד מאוהב בה, אבל כשהיא אומרת מה שהיא אומרת זה צורם לי מאד.

"עכשיו אני מבולבל. אם את אחראית לזה אז למה את לא רוצה ללכת?" אני כמובן לא אומר לה שההזמנה שלי לא הייתה למסיבה בניו יורק.

"אני לא יכולה להסביר לך כעת. נדבר פעם אחרת," היא שולחת הודעה ומנתקת את השיחה.

"יש בעיות בניו יורק," אני אומר לעופרי בערב, "אני טס לכמה ימים."

"ומה עם מסיבת פורים?" היא שואלת כעוסה.

"תלכי לבד," אני זורק את המילים לעברה בזמן שאני נכנס לארוז לי מזוודה.

"איפה נשמע כדבר הזה שלביאה תכנס לתיבת נוח בלי האריה?" היא שואלת, "ומה אני אעשה עם התחפושת שלך?"

"תמצאי מישהו אחר שישתמש בה," אני עונה לה.

"יש לך מישהי בניו יורק?" היא שואלת כמה שעות אחרי.

אחד מהשניים. או שהיא קוראת את ההודעות שלי, או שהיא סתם מנחשת.

"יש לי הרבה בניו יורק. הן מועסקות בחברה של אבא שלך," אני עונה לה.

היא מרגישה מובסת אבל היא לא תוותר.

"איפה אתה מתכוון לישון?" היא שואלת.

"בבית של המאהבת שלי," אני עונה לה, "זאת שאני נוסע בגללה לניו יורק."

עכשיו היא מבולבלת.

אני בוחר בקפידה מה לקחת איתי לנסיעה, למרות שאני תמיד יכול לקנות בניו יורק בגדים. אני מכיר אותה ככף ידי מהימים שהקמתי בה את הסניף.

"אז אני מבינה שגם לא תכין איתי משלוחי מנות. אתה יודע שזה מסורת במשפחה שלנו," היא מנסה לנגן לי על המצפון.

" את תכיני את שלך, ואני אדאג לשלי." לו רק ידעה מה עובר לי בראש.

"גם לי תכין?" היא שואלת בעודני סוגר את המזוודה.

"את רצינית?" אני מציץ מתוך חדר הארונות ומביט בה.

"מה לא מגיע לי?" היא שואלת בקולה המתפנק ואני חושב לעצמי שהיא הייתה צריכה להתחפש לחתלתולה מפונקת או אולי לשפנפנה. היא בהחלט לא הלביאה שחלמתי שתהיה לי.

אני נפרד ממנה בנשיקה מרפרפת ויוצא למונית שמחכה לי.

ניו יורק

העיר מקבלת אותי לפנות בוקר בקור וטיפטוף גשם עדין.

המונית לוקחת אותי למלון שהזמנתי כשכבר הייתי באוויר. מייד עם הגיעי למלון, ברגע שאני בחדר, אני מוציא את הנייד ומתקשר לדפנה עורכת הדין שלי, שהיא חברתה הטובה ביותר של אחותי.

"זוהר, במה זכיתי לכבוד?" היא שואלת בעליזות.

"ברגע זה אני ממנה אותך לעורכת הדין שלי לענייני גירושין. כל מה שהיא רוצה תני לה. אני רוצה את החופש שלי."

'רצית משלוח מנות ממני, תקבלי,' אני אומר לעצמי.

"אתה סגור על זה?" שואלת דפנה, "יש לך הרבה מה להפסיד."

"את טועה יקירתי, " אני עונה, "יש לי הרבה מה להרוויח."

"אם כך אכתוב לה מכתב עוד היום," אומרת דפנה, אני יודע שהיא משתוקקת לדעת למה, ובטח תרים טלפון לאחותי, אבל אני שלם מאד עם ההחלטה.

"אני מודה לך על טיפולך המסור," אני מסיים את השיחה.

כעבור כמה שעות מגיע הטלפון מעופרי. "אתה עוד תשלם על זה ביוקר. ואגב, אתה מפוטר," היא צורחת.

"שמעתי אותך," אני עונה.

כיוון שאני מפוטר אני לא הולך למשרד למחרת אלא ממתין לתכתובת שתגיע מעופרי והיא מגיעה.

אני  לא טורח לקרוא אותה, מכתב את דפנה ויושב לראות משחק כדורסל.

בהחלטה של רגע אני רוכש לי באינטרנט מכשיר נייד חדש עם מספר מקומי. יש לי כרטיס אשראי אמריקאי כך שאין לי בעיה לחתום על חוזה התקשרות.

העובדה שגם יש לי דרכון אמריקאי בזכות העובדה שאימי ילידת ניו יורק, רק מוסיפה לכך.

בצבא רכשתי מיומנויות במחשבים שמעולם לא חשבתי שאשתמש בהם. אני מחליט להיכנס למערכת של החברה בתחפושת. איני רוצה שאיש ידע שאני כאן.

להפתעתי אף מילה לא נכתבה עליי אחרי שהודעתי שאעדר מהמשרד לכמה ימים בשל נסיעה דחופה לסניף בניו יורק.

אני מתלבט מה לעשות ומרים טלפון לדפנה. "ובכן?" אני שואל.

"הגברת רוצה שלום בית. היא כתבה שאיננה מבינה מדוע אתה כועס וכי היא מתנצלת על איך שהגיבה," משתפת אותי דפנה במייל ששלחה עופרי.

"היא אמרה לי שאני מפוטר," אני אומר לדפנה.

"אני לא מאמינה שלקחת אותה ברצינות,"  אומרת דפנה, "נו באמת זוהר."

"אז מה עכשיו?" אני שואל.

"התשובה בידיך.  תחליט מתי ומה מתאים לך לענות. בינתיים אני לא פותחת תיק," היא קובעת.

אני מסיים את השיחה ויורד לבית הקפה בלובי.

"זוהר, אני לא מאמין," קורא לעברי גלעד, "נפלת לי מהשמים."

"מה אתה  עושה פה?" אני שואל, כאילו שרק לי מותר להיות פה.

"ענייני עסקים," הוא אומר לי בטון רב חשיבות, "ואתה?"

"מבקר בסניף שלנו כאן," אני עונה לו.

*

את גלעד לא ראיתי מאז הצבא. אמנם שירתנו באותה יחידה, אבל הוא לא היה תחת פיקודי אלא תחת פיקודו של הרס"ר. הוא זכור לי כאחד שתמיד התלונן שלא טוב לו, שכולם מתנכלים לו, תמיד מצא סיבה לרטון.

אני לא יכול לדמיין איזה עסקים יש לו פה, ולמען האמת זה לא מעניין אותי.

*

"האמת," הוא מתחיל לאמר לי נבוך, "שהלקוח שלי לא דובר עברית ואני די מתקשה להתנהל מולו. האנגלית שלי ממש בסיסית."

"אתה לא תמיד צריך להשתמש בשפה גבוהה. אני בטוח שהוא יבין אותך גם במילים פשוטות," אני עונה לו.

"אני ידוע בארץ כעורך דין שלא כדאי לעמוד מולו במשפטי גירושין, ואני מניח שזו הסיבה ששכר את שירותיי," הוא נאנח, "המקרה שלו, למרות שיש לו עסקים ונכסים רבים, הוא לא כל כך מסובך, רק שהוא מתנה את הדרישות שלו ואני לא כל כך מבין מה הוא רוצה. אולי תבוא איתי?"

"תן לי לבדוק את לוח הפגישות שלי. אני מאד עסוק," אני מחזיר לו בטון רב חשיבות. "מתי הפגישה?"

"בשעה חמש בערב. הוא הסביר שהוא רוצה להיפגש כשהעובדים כבר לא במשרד." הוא מביט בי בתחינה.

"חמש בערב? אצלנו אפשר לחלום לצאת בשעה כזאת מוקדמת." אני מוציא מהארנק כרטיס ביקור ומבקש ממנו שיתקשר אליי עוד כמה שעות.

אני  נפרד ממנו ופונה לעלות לחדרי.

. 'פששש..זוהר רום מנכ"ל חברת…' אני שומע אותו ממלמל לעצמו בקול. אני מחייך לעצמי. מה שכרטיס ביקור עושה.

ירדן

עיניי נעוצות במסך.

עופרי: אתה קולט? החצוף ביקש ממני גט.

אני קוראת את מילותיה של בתו של המנכ"ל ולא מאמינה.

דורון: מעולה. זה מה שאת רוצה.

עופרי: אני עוד לא מוכנה. אתה לא מבין שהסיפור בניו יורק עדיין לא גמור?

דורון: אבל אמרת שיונית מטפלת בזה.

אני יושבת וקוראת את התכתובת בין עופרי לדורון. שיחה שמתגלגלת בסופה לפסים מאד אינטימיים.

אני רוצה להתקשר לזוהר אבל יודעת שעכשיו זה מסוכן. אני נכנסת לחדרי הצ'אט של החברה  ורואה שהוא לא נמצא לא בפרטי ולא בכללי.

אני עומדת לצאת מחדרי הצ'אט  כשאני רואה שיש חדירה למערכת על ידי גורם חדש. זה דווקא מעניין אותי.

אני ממהרת לפתוח חשבון תחת הכינוי 'השפנפנה' ומחכה לראות מי יתחבר אלי.

לא עובר זמן רב ושנים מצטרפים אלי 'הזאב הלבן' ו'השועלה.' ממש גן חיות.

אני מסמנת להילה שתבוא ומעמידה פנים שאני מראה לה משהו בניירת. 'תביטי על המסך,' אני לוחשת לה.

היא מהנהנת בראשה ומיד עולה גם  'קיפודה.'

השועלה מתחילה לשאול אותי שאלות שברור לי שהיא מנחשת שזאת אני.

 "קחי את קבוצת הניירות האלה ותעברי בין כולם. אני רוצה לדעת מי אלה שמדברים איתי כעת," אני מבקשת מהילה ומפסיקה להקליד, אלא רק קוראת את השאלות.

היא מייד נרתמת למשימה. "את מחפשת משהו?" שואלת בקול צווחני יונית. 'למה נדמה לי שהיא נלחצת מנוכחותה של הילה לידה?'

"אני צריכה טופס הצהרת טובין," מאלתרת הילה תשובה וגורמת לי לחייך.

"קחי," היא עונה לה לא מרוצה, "עוד משהו?" היא עונה לה חסרת סבלנות.

"את צריכה להזמין עוד טפסים כאלה," אומרת לי הילה, "בדיוק מי שחשבת," היא לוחשת לי, "אבל האחר לא פה. עברתי בכל המשרד."

אני ממשיכה לעקוב אחרי השיחה שמתנהלת גלויה לעיני.

"עם מי את הולכת למסיבת פורים שועלה מתוקה?" שואל הזאב הלבן.

"אולי…איתך?" היא שואלת.

"ולמה את חושבת?" הוא שואל אותה, "את יודעת מי אני?"

"לא, וזה מה שעושה את זה יותר מעניין," היא עונה לו.

"בואי כנסי איתי לפרטי," הוא כותב לה.

"לא יודעת איך," היא עונה.

"אז כנראה שאת לא מי שאני מחפש," הוא כותב.

אני רואה את יונית קמה וממהרת לצאת מחדר הצ'אט.

"את יודעת איך נכנסים לצ'אט פרטי?" היא שואלת.

"מה?" אני מביטה בה מופתעת, "אני לא מדברת שיחות אישיות. אני מכירה רק את הצ'אט הכללי. אני באמצע חישובי מטען, תשאלי את.. לא יודעת. את מוציאה אותי מהריכוז."

'האם אני מדמיינת או שהזאב הלבן הוא מי שאני חושבת שהוא?'

מה שמחזיר אותי לצ'אט שעליתי עליו של עופרי ודורון.

אני יודעת שעליי לנהוג בחוכמה ולכן מבקשת מדיוויד מחיר שאני יודע שאינו יכול לתת לי. "תשאלי בסניף בישראל," הוא עונה לי את מה שאני רוצה לשמוע.

אני שולחת לזוהר מסרון.

ירדן עמית: דיוויד אמר לי לפנות אליך להצעת מחיר מיוחד ללקוח באירופה.  

אני ממתינה שעה, שעתיים, אבל אין תשובה.

בלית ברירה אני מתקשרת. הטלפון מצלצל אבל זוהר לא עונה.

כעבור ארבע שעות אני מקבלת תשובה.

זוהר רום: בפגישה, לא יכול לענות.

'יפה לך,' אני ממלמלת כעוסה. לפי שעון ישראל כעת לילה ואתה מבלה לך עם מי יודע מי. אני מחליטה שגם אם הוא יתקשר זה כבר לא יהיה רלוונטי.

זוהר

אני נמצא בפגישה עם הלקוח של גלעד. אני עובר איתו על סעיפי ההסכם שהוא רוצה שיהיה ומתרגם אותם לגלעד.

"את החברה שלי אני לא מוכן לתת לה," אומר מר וולף. אם תהיתם הוא היה ההשראה שלי לכינוי 'זאב לבן.'

"במה עוסקת החברה שלך?" אני שואל.

"יש לי חברה עם סניפים בכל העולם לשינוע מטענים," הוא עונה לי.

"נשמע מעניין," אני עונה לו, "יש לך שותפים?"

"העניין הוא שאישתי בגדה בי עם השותף שלי ואני מחפש שותף אחר."

"אז מצאת," אני אומר לו ומגיש לו את כרטיס הביקור שלי.

"חשבתי כבר לפטר את גלעד. הוא בקושי מבין מילה ממה שאני אומר. עכשיו אני צריך להודות לו שהכיר לי אותך," הוא אומר.

 אני רושם את כל מה שמכתיב לי מר וולף ומעביר לגלעד.

"אני לא יודע איך להודות לך," הוא אומר לי גלעד בהתרגשות, "אני מוכן לשלם לך על השרות."

אני מרגיש שאולי זאת ההזדמנות שלי לקדם את העניינים. משום מה נראה לי שדפנה לא אחת שדוחפת את העניינים. היא עשתה כבר הון מעבודה כעורכת דין ולא נראה לי שהיא תתאמץ כל כך בשבילי.

"מה שאני רוצה ממך הוא שתגיש בשמי בקשת גירושין. אני רושם לו את הפרטים של עופרי. אין לי דרישות. מה שהיא רוצה שתקח," אני אומר לו.

"יש לך מישהי?" הוא יורה לעברי.

"מה פתאום? אני נשוי," אני עונה לו.

"הבנתי," הוא מקמט את מצחו, "ומה אתה עושה פה?"

"יש לנו סניף פה. רציתי קצת להתרחק והתעוררו כמה בעיות פה אז ניצלתי את ההזדמנות והגעתי. אישתי אמרה לי שאני מפוטר, כך שבסופו של דבר לא הגעתי למשרד. ואז פגשתי בך," אני אומר לו.

אני מודה שאני מצליח לבלבל אותו והוא קונה כל מילה שאני אומר. "עד מתי אתה פה?" אני שואל.

"אני חוזר מחר בלילה," הוא עונה.

"אם כך בוא נצא לבלות. יש משחק כדורסל. מעניין אותך? אני יכול להשיג כרטיסים."

דווקא אז אני מקבל מייל מירדן.

ירדן עמית: דיוויד אמר לי לפנות אליך להצעת מחיר מיוחד ללקוח באירופה. 

אני תוהה האם היא באמת זקוקה לעזרה או שזאת הדרך שלה לדבר איתי. האם השמועה על פיטוריי בכל זאת הגיע לאוזניה?

אני הולך עם גלעד למשחק אבל המחשבות שלי נתונות למסרון שקיבלתי. לבסוף אני שולח לה הודעה. היא אישה מאד חכמה ושמה לב לפרטים הקטנים. האם תשים לב לכך שאני פה?

זוהר רום: בפגישה, לא יכול לענות.

*

את הבוקר אני מבלה עם גלעד. אנחנו יושבים על הטיוטה עבור וולף, ותוך כדי אני גורם לו גם לכתוב את המכתב לעופרי.

אחר הצהריים מגיע ממנה חזרה מסמך מפורט. היא רוצה את הכל. אין לה שום כוונה להשאיר לי כלום, אפילו לא את חשבון הבנק. היא מצרפת גם מכתב פיטורין.

אני מגחך למראה המכתב. לו רק ידעה שיש סיכוי שיש לי כבר עבודה.

אני נושם לרווחה כשהוא נוסע. אני עולה לחדרי ומתקשר לירדן מהטלפון האמריקאי שלי. היא לא עונה.

"אני רוצה לראות אותך," אני שולח לה מסרון.

אני רואה שהיא קוראת את ההודעה אבל לא עונה.

"תבואי איתי למסיבת פורים שפנפנה?" אני שואל.

"טעות במספר," היא עונה.

"אם יש משהו שאני בטוח בו זה שהמספר הזה הכי נכון בשבילי," אני עונה לה.

"טעות במספר," היא עונה שוב.

"חציתי את האוקיינוס בשבילך. עזבתי את הבית בגללך. לא רק כדי לקחת אותך למסיבת פורים," אני כותב.

היא לא עונה.

"אני מתקשר, תעני לי," אני כותב.

"לא עונה למספר חסוי," היא כותבת.

ירדן

'זוהר רום' זה השם שמופיע לי על הצג.

"אתה פה," אני עונה מייד.

"כבר אמרתי לך ש…"  הוא אומר.

"מכיר את מגדל הנהר?" אני שואלת.

"אני במלון שם," הוא אומר. 'האם אני שומעת התרגשות בקולו?'

"מעולה. חמש דקות אני בבית הקפה אצל בן," אני עונה.

אני חוטפת את התיק מהשולחן, לובשת את המעיל במעלית, ורק אז בוחנת את דמותי במראה. אני שמחה לראות שאני נראית רעננה כפי שנראיתי בבוקר.    

אני ממהרת לצאת מהבניין, חוצה את הכביש בזהירות וממהרת לבית הקפה.

אני רק עוברת את הדלת המסתובבת וזוהר אוסף אותי לחיבוק. "כמה חיכיתי לרגע הזה," הוא אומר ומאמץ אותי אליו. "את יודעת שאני אוהב אותך," הוא לוחש לי כאילו שמישהו יכול לשמוע אותו.

"יש לי משהו לספר לך," אני אומרת.

פניו מרצינים. "אל תגידי לי שיש גבר בחייך. "

"בוא נשב," אני אומרת לו ומוציאה את המחשב.

אני מראה לו את השיחה של עופרי ששמרתי. כשהוא מסיים לקרוא אני מספרת לו שמזה שבועות אני מחפשת מי מוכר סודות של החברה.

"אני כבר יודעת שזאת יונית. חסרה הייתה לי רק הוכחה אחרונה כדי לחשוף אותה. היא הגיעה אתמול."

"אני כבר לא עובד בחברה," הוא אומר.

"ודווקא לכן אני צריכה להראות את זה לדיוויד. שידע שלך אין קשר לסיפור וגם לא לי, כי אני מתכוונת לעזוב," אני עונה לו.

"למה?" הוא שואל אותי ואני רואה את המבט בעיניו.

"כי מחכה לי עתיד טוב מזה," אני עונה.

"זה קשור אליי?" הוא שואל ומישיר מבטו אליי.

"את זה רק אתה יודע," אני רוצה לשמוע אותו אומר את מה שאני רוצה לשמוע.

"אז מה, שפנפנה?" הוא אומר.

"אתה באמת חושב שאני שייכת לחווה של יו הפנר?" אני מרימה מולו גבה.

"לא יפיפיה," הוא אומר ורוכן לנשק אותי.

"אני יכול להבין מה קורה פה?" שואל דיוויד שהגיע למקום לבקשתי. עיניו רושפות לעברי.

"דיוויד," אני אומרת בשקט, "למה שלא תצטרף אלינו?"

"חשבתי שהזמנת אותי לדייט והנה את מתנשקת עם…המנכ"ל לשעבר של החברה. את מוכנה להסביר לי?"

"זוהר לא אוהב את הרעיון שאתחפש לשפנפנה," אני אומרת לו להפתעת שניהם.

"אני לא מבין. הרי אמרת…אני הזמנתי …אני לא מבין," הוא מגמגם מולי.

"אתה מבין דיוויד, יש מישהו שחותר תחתיך, שמנסה להרוס את החברה, למכור את הידע שלה למישהו אחר. הוא זה שגילה לזוהר שאני רוצה להתחפש לשפנפנה, אז הוא בא במיוחד לאמר לי שהוא לא מוכן.

למה אתחפש זה באמת לא משנה כעת. מה שכן משנה הוא שבתו של הבעלים יחד עם יונית מנסות להפיל את הסניף שלנו ולהאשים את זוהר בכך."

אני מוציאה מהתיק קלסר עב קרס ובו עותקים של כל המסרונים.

דיוויד מחוויר, מה שמלמד עליו הרבה.

ליל מסיבת פורים

אני פוקחת את עיניי. "אל תקומי," אומר לי זוהר ומושך אותי אליו.

אני לא זוכרת מתי ישנתי שנת צהריים. כעת כשאני מפוטרת מהחברה יכולתי להרשות לעצמי להעביר את השעות בשינה שכל כך הייתה חסרה לי.

זוהר פורץ בצחוק. "אני דווקא חושב שהתחפושת של השפנפנה מאד הלמה אותך," הוא אומר לי.

"אני מסכימה. אבל המסכה של הזקן ההוא לא התאימה לך בכלל," אני עונה לו, "אתה הרבה יותר חמוד בתור גיבור על," אני עונה לו.

"חמוד זאת לא המילה שאני מצפה לשמוע ממך," הוא אומר לי והמבט שלו בוער לתוכי. אני כבר יודעת מה עומד לקרות כעת, וממש לא מתווכחת.

אנחנו לא ממהרים. אנחנו רוצים שכולם יהיו כשנגיע.

אחרי מקלחת ארוכה אנחנו ניגשים להתלבש.  

"את גיבורת-על מאד חמודה," אומר לי זוהר ומנשק אותי, רגע לפני שאני מניחה את המסיכה על פני.

כשאנחנו מגיעים המקום שוקק. זוגות מחופשים מפזזים על במת המועדון.

אני מתאפקת לא לצחוק כשאני רואה שהתחפושת השולטת היא של שפנפנה.

אנחנו מתערבבים בין החוגגים ומתחילים לרקוד. לא לוקח לי זמן רב לאתר את דיוויד בתחפושת המגוחכת שלו עם בגדי עור ושרשראות. מה שמדהים אותי זה לראות מי האחת שרוקדת איתו.

אני מוציאה את הנייד מהתיק שלי ומסמנת בראשי לזוהר שמפנה את מבטו לכיוונו של דיוויד. "את בהחלט גיבורת על," הוא אומר לי בזמן שהוא מנציח את דיוויד מתנשק בלהט עם בת זוגו לריקוד.

בזמן שהוא עושה זאת אני מתעדת זאת בוידאו בנייד שלי.

"בואי נלך," אומר לי זוהר.

"הלילה עוד צעיר," אומר לנו השומר בכניסה.

"רק עברנו לאמר שלום. אנחנו בדרך לנשף פורים ב… בכל מקרה ערב טוב לך," אומר זוהר, "בואי מתוקה מחכים לנו."

אנחנו חוזרים למלון וזוהר מתיישב מייד ליד המחשב.  אני מביטה בגבר שאני אוהבת ורואה שהוא מאד מרוכז במה שהוא כותב, ובכל זאת הוא מושיט מדי פעם יד אליי לגעת בי, כאילו יש לו צורך לדעת שאני פה.

אני מורידה מעלי את המסיכה, פושטת את התחפושת ונכנסת לחדר השינה.

על המיטה מונחת שימלה מזהב ועליה מונחים מסכת לעיניים וכתר. לידה אני רואה תחפושת של אביר שגם לו מסיכת עיניים.

אני מסתכלת המומה על המיטה.

"מה חשבת שלא אקח אותך היום לנשף פורים?" הוא אומר ומחבק אותי מאחור.

צלצול של התראת מייל גורמת לי להסתכל בנייד מופתעת.

מר שלמה ברקאי היקר,

הנדון: 'משלוח מנות'

אני מודה לך על ההזדמנות לעבוד בחברתך.

עם סיום תפקידי הריני להגיש לך את ממצאי החקירה שהיטלת עליי

בעניני הדלפת מידע.

ראה דוח מצורף.

בברכת חג פורים שמח

זוהר רום

מכותבים:

עידן ברקאי,

עופרי ברקאי-רום

אני פותחת את את הקישורים.

יש בהם עותק השיחות של עופרי ושל יונית, החומר על דיוויד שהיצגתי בפניו הבוקר, והוא מה שגרם לנו להגיע למועדון ולצלם את דיוויד חוגג עם עופרי שהגיעה במפתיע, ואת התמונות מהמועדון שלא מותירות ספק בקשר לקשר בין השניים.

 אני מסתובבת ורוצה להגיב ורואה אותו עם שקית ביד.  "הבאתי לך משלוח מנות," הוא אומר.

אני לוקחת את השקית בידי. היא נושאת את השם של ליידי גודייבה. הוא מכיר אותי ויודע שזאת חברת השוקולד האהובה עליי ביותר.

אני לא מתאפקת, מוציאה עיגול שוקולד. זוהר מחייך אליי חיוך מסתורי.

אני מחזירה עיני לשקית ומבחינה בקופסה קטנה.

"רצית לאמר משהו מתוקה?" הוא שואל.

אני לא מספיקה לענות כיוון שהוא לוקח מידי את הקופסה, פותח אותה ומוציא מתוכה שרשרת עם תליון של יהלום בצורת לב וכרטיס  –

לנסיכה שלי

פורים שמח

באהבה

זוהר

 הוא אוחז בידי ומוביל אותי לכיוון המעלית כאשר הנייד בכיסו מצלצל.

זוהר יקירי,

אני מודה שלא שמחתי לקבל את הבשורה, אבל מודה  שלא הופתעתי.

יש לי משלוח מנות אישי ממני אלייך. הסניף בניו יורק יהפוך לחברת בת בניהולך ובעלותך.

בברכת פורים שמח,

שלך בידידות,

שלמה ברקאי, בעלים

"קיבלתי תשובה מברקאי. השעה בארץ שש בבוקר והוא נוהג לקום מוקדם. הסניף בניו יורק הוא שלי, אני מודה שממש לא ציפיתי שכך יתגלגלו העניינים. את יודעת מה זה אומר? מחכה לנו הרבה עבודה, אבל הלילה זה זמן לחגוג נסיכה שלי," הוא אומר ורוכן לנשק אותי בפעם המי יודע כמה.

"אני מרגיש שדווקא היום אני יכול להסיר את המסיכה שכיסתה את פניי כל כך הרבה זמן. אבל את, מתוקה שלי, את תשארי הנסיכה שלי כל החיים, גם אחרי שתורידי את המסיכה."