סתיו

מילי

אחרית דבר

אני יושבת במשרדי בקומה הארבעים ומביטה מבעד לחלון הגדול על עלי השלכת האדומים. שלווה גדולה אופפת אותי.

אם בימים רחוקים הייתי מתמלאת עצבות למראה השמים האפורים, אני כבר לא שם. אני מלטפת את בטני התופחת. "כשיבוא האביב," אני לוחשת לה, "ילבלבו שוב העצים בתצוגה מרהיבה ויקשטו את העולם לכבוד בואך, ילדה קטנה שלי."

וכך זה התחיל..

הימים ראשית ימי הקיץ. אני אוספת את חפציה, מכניסה אותם לתוך קרטון שהבאתי מביתי, מביטה סביבי על המשרד ששימש אותי כביתי השני בשנה האחרונה.

לפני יומיים הסתיים הפרויקט הגדול שלשם כך שכרו את שרותיי. אמנם ההצעה שהונחה על שולחני הייתה נדיבה ביותר, אבל אני זקוקה לחופש.

העבודה המאומצת סביב השעון, ללא יום חופש אחד, גבתה את המחיר. אני ממעיטה להיפגש עם חברותיי, שלא לדבר עם גברים.

לפני שנה נפרדתי מנדב, ומאז לא הייתי בזוגיות.

"תיהני מהחופש בארץ," אומרת לי קרלה שנפרדת ממני בדמעות, "ואל תשכחי לקחת קרם שיזוף. כמו שאני מכירה אותך את תבלי את רוב ימיך על שפת הים."

"אני כבר לא יכולה לחכות," אני עונה לה מעט חסרת סבלנות, "את כבר מכירה אותי כל כך טוב. אמא שלי הייתה המומה כשראתה כמה זוגות בגדי ים ארזתי."

אני מניחה את הקרטון עם חפציי על הדלפק בקבלה, וניגשת להיפרד מעומר מנהל בית התוכנה.

"מקומך מובטח לך מתי שתחזרי," הוא אומר לי בשקט שכל כך מנוגד לאופיו הסוער, "אני מודה שקשה לי להצטרף לברכות. אני עצוב שאת עוזבת, אבל מבין את הצורך שלך בחופש. אני אחכה לך."

להפתעתי הוא קם מכיסאו, עוקף את שולחנו ומחבק אותי.

אני המומה מהמחווה הזה. לו רק ידע מה אני מרגישה כלפיו. אבל מתעשתת מייד "תודה, עוד אשוב," אני אומרת לו.

שתיקה משתררת בינינו.

"אני חייבת ללכת. הטיסה יוצאת עוד שלוש שעות," אני אומרת בהתנצלות,

אני מרגישה שמשהו בלתי פתור עומד באוויר, אבל אולי זה רק פרי דמיוני.

במטוס אני שמחה לגלות שהמושב לידי ריק, מה שמאפשר לי להשתרע על שני המושבים.

לפני שאני מתכסה בשמיכה וצוללת לשינה עמוקה, אני מעיפה מבט למטה. האגם הגדול משתרע במלוא הדרו לפני, ולאורכו הכל ירוק. כזו היא עונת הקיץ במחוז ילדותי.

אני צורבת בזיכרוני את המראות. אין לי מושג מתי אראה אותם שוב. לא סתם קניתי כרטיס פתוח. מאי שם עולות במוחי מילותיו של עומר, אבל אני מחליטה שהוא היה רק מנומס אליי, ורק בגלל שאני מאוהבת בו, זה לא אומר שהוא התכוון למשהו עמוק יותר.

מראה העיר תל אביב השוכנת לחוף הים, המתגלה לפניי, גורם לליבי לקפוץ מאושר. אני כל כך מוקסמת מהנוף שאינני מרגישה את הנחיתה. רק מחיאות הכפיים מחזירות אותי למציאות.

תוך זמן קצר אני כבר מחובקת על ידי דלית, איילת ושירה. כל אחת מהן מנסה למשוך את תשומת ליבי. הן נכנסות אחת לדברי השנייה, אני מסוחררת מקצב הדיבור שלהם ומאושרת שאני כאן.

המחשבה שאני באמת חופשיה מכל מטלה מתחילה לחלחל למוחי.

"תראי אותך, כמה את יפה!" אני שומעת את שירה, "אבל את בטח רוצה לישון."

"לישון?" אני תמהה, "אני רוצה להגיע לדירה, ללבוש ביקיני ולרוץ לים."

ובדיוק זה מה שאנחנו עושות.

למרות הפרשי השעות, והסחרחורת הקלה שאני מרגישה, אני מפליאה להכות בכדור עם המטקה, וסוחפת קריאות התפעלות מצד הגברים בחוף.

"נו מה אתם מצפים," אומרת להם איילת, "היא משחקת טניס מגיל אפס."

דלית, איילת ושירה מעלות מיד תמונות שלי ברשתות החברתית, תחת הכותרת "המלכה שלנו עושה את תל-אביב."

עד מהרה מתחילות להיכנס בקשות לחברות בדף שלי, אבל אני מותשת מכדי לענות להם.

אני שוב בדירה ומעבירה את השעות הבאות בשינה עמוקה, מותשת מהפרש השעות, והשמש.

אני לא שומעת את הקולות מעבר לדלת, בשעה שהבית מתמלא בחברים שבאו לראות את "המלכה הקנדית." ביניהם נמצא גם גיא.

סמוך לחצות מעירה אותי דלית.

 "יפה שלי, קומי. כולם באו לראות אותך," היא לוחשת לי, ומחכה לוודא שאני מתעוררת.

אני מתמתחת ופוקחת עינים וכיוון שאני רגילה עדיין לחיות על שעות שינה מעטות, לוקח לי כמה דקות מועטות להתארגן, ואני יוצאת בחיוך להיפגש עם חבריי. הבנות מכירות לה את מי שאינה מכירה, והיא מוצאת עצמה מול גיא.

"וזה גיא," הן אומרות לה, מבלי להסביר. אני מביטה בו בסקרנות, חושבת למה הן התכוונו. אני לא זוכרת שאי פעם הזכירו בפניי את שמו.

"ואת המלכה מהחוף," הוא אומר לי ומחייך חושף שניים לבנות המבליטות את עורו השזוף.

"כן," אני  עונה לו, "כלומר קראו לי מלכה על שם סבתי, אבל מיום שנולדתי קוראים לי מילי," אני מסבירה לו.

"מילי שלי, נשמע מתאים בהחלט," הוא אומר, ואני יודעת שהמילים האלה גורמות לי להתאהב בו.

מאותו יום ואליך, מרגע שמסתיים יום עבודתו, מבלה גיא את שעותיו עם איתי עד לבוקר המחרת.

** 

הסתיו כבר כאן. אני מסיימת את השיחה עם חברת התעופה. "אתה שומע גיא, האריכו לי את הכרטיס בעוד חודשיים. אמרו שזה מה שהם יכולים לעשות," אני אומרת לגיא רואה שהוא מתלבש.

"לאן אתה הולך?" אני שואלת.

"אני נפגש עם חברים, הולכים לשתות משהו. לכי תפגשי עם החברות שלך מזמן לא נפגשתן," הוא עונה לי.

"נכון," אני עונה לו מסתירה את מה שעובר לי בראש.

אני רוצה לשאול אותו מה עובר לו בראש, שהוא פתאום כך ללא הכנה יוצא ערב אחרי ערב, אבל שותקת.

"אומרים שאהבות קיץ סופן להיגמר מהר," אני אומרת בעצב לאיילת. "ממש לא ראיתי את זה בא."

"דווקא עכשיו כשעברת לגור איתו?" היא עונה לי, "אני ממש לא מבינה. לגיא מעולם לא הייתה חברה רצינית, ובטח שמעולם לא גר עם מישהי. תראי איזה בית יפה הקמת לכם. כולם כל כך אוהבים להתארח אצלכם. אני פשוט לא מבינה."

"תדעי לך ששאלתי את אלכס, " אומרת לה דלית, "הוא באמת יוצא רק עם הבנים. הוא לא בוגד בך."

"זה ממש לא העניין," אני אומרת, "אני מתגעגעת אליו ואל מה שהיה בינינו. אני מרגישה שאנחנו מתרחקים. אני כבר לא מרגישה אליו אותו דבר. כבר אמרתי לך 'אהבת קיץ'.

בכלל הסתיו כאן בארץ משרה עלי עצבות. אני מתגעגעת לתצוגה המרהיבה של עלי השלכת בבית."

אנחנו יושבות ושותקות. ארבעתנו מבינות מה שאני אומרת בעצם. הן רואות כמוני את הסדקים ביחסים שלנו ומבינות מה שאני מבינה.

הימים עוברים ואני מאבדת את התיאבון, לא מרגישה טוב. אין לי חשק לצאת עם הבנות לאכול, אין לי חשק ללכת לים, למעשה אין לי חשק לכלום רק לישון. אני מתפקדת בבית  על אוטומט, אבל מבינה שהגיע הזמן לחזור הביתה.

"מילי, את כבר לא עצמך," אומרת לי  שירה, "לאיפה הלכה המלכה העליזה והמחייכת שלנו? את לא מאושרת."

"אני מתגעגעת הביתה," אני אומרת, כאילו זה מה שמטריד אותי.

כשמגיע הערב אני מכינה ארוחת ערב מושקעת, עורכת את השולחן. מפזרת נרות ריחניים על השולחן, וזר פרחים בצבעים רכים של ורוד ולבן.

גיא נכנס הביתה בסערה. "היי מלכתי," הוא קורא לעברי מהדלת. "אל תשאלי איזה יום מעצבן היה היום," הוא אומר וקופא למראה השולחן הערוך.

לבסוף הוא הוא פולט "שכחת שביום רביעי אני הולך לשחק כדורסל? אני לא יודע מה יש לך את כזו מפוזרת לאחרונה."

"תן לי את הלילה הזה," אני מבקשת, "לא אבקש ממך עוד."

"אני מאחר," הוא אומר לי, "לא שמעת מה שאמרתי לך? היה לי יום נוראי בעבודה."

הוא נושק לי נשיקה על שפתי, רגע לפני שהוא נעלם. אני  מחבקת אותו חזק, מסרבת לתת לו ללכת, אבל הוא ניתק ממני ואומר, "תזמיני את איילת לאכול אתך, האוכל מריח טעים."

אני מתקשרת לאיילת ומבקשת ממנה לבוא. איילת שגרה מספר בתים ממני מגיעה תוך דקות ספורות .

***

שעתים אחרי

"תודה על הכל," אני אומרת לאיילת בשעה שאנחנו נפרדות בשדה התעופה. למזלי המטוס לא מלא, ונמצא מקום עבורי בטיסה.

בשעה שגלגלי המטוס ניתקים מהמסלול ומזנקים לשחקים, אני עוצמת את עיניי, ומרגישה ריקנות גדולה. אין לי  צורך להביט על העיר הישנה.

ההתרגשות גוברת בי לקראת הנחיתה. המבט למטה של העצים המתכסים בעלי השלכת המרהיבים, עוצר את נשימתי וגורם לליבי לרקוד. אני מרגישה מותשת, רעבה כיוון שלא הייתי מסוגלת לאכול דבר, אבל  מאושרת כמו שלא הייתי זמן רב.

את פניי מקבלים הוריי שמחכים לי בשער היציאה ועוטפים אותי בחיבוק.

אני מבחינה במבט על פניהם ונבהלת. "מה קרה? ספרו לי," אני שואלת בחשש.

"תראי אותך," עונה אימא, "חזרת כל כך שונה. רזית, את חיוורת. איך יתכן שהיית כל כך הרבה בים וכך את נראית. מה קרה שם מילי?"

"אני בסדר אמא," אני  עונה, "התאהבות קיץ, לא משהו מיוחד."

אנחנו נוסעים בשתיקה. שלושתינו מעמידים פנים שהכל בסדר. אך ברגע שאני מגיעה הביתה וניגשת לשירותים להקיא, כבר אי אפשר להעמיד פנים.

"מחר את הולכת לראות את ד"ר גרין," אומרת אימא.

אני אוהבת את האוכל של אימא. אבל כאשר גם אותו אין לי חשק לאכול, מתחילה מחשבה להתגנב לליבי. "האם זה ייתכן?"

למחרת בבוקר

צלצול בדלת גורם לי להיגרר לכניסה ולפתוח את הדלת. אני המומה לראות את עומר. הוא מגיש לי זר של פרחים בלבן וורוד.

אני מזמינה אותו להיכנס ומביטה בו. ורואה בעיניו מבט שאיני מכירה.  

"ראיתי ברשת החברתית שחזרת. רציתי להיות בטוח שאת חוזרת אלינו," הוא אומר לי, "שאת חוזרת אלי."

'למה הוא מתכוון כשהוא אומר אלי?' אני חושבת בליבי.

"שמעת טוב. אלי," אומר עומר, "זה מה שבאתי לומר לך. שמעבר לעובדה שאני רוצה אותך בצוות שלי, אני רוצה אותך בחיי."

"עומר," אני אומרת בשקט, כמעט בלחש, "אני חושבת שאני בהריון."

"חושבת?" הוא שואל.

"כן, עדיין לא בדקתי," אני עונה  ומשוכת בכתפיי.  

"בואי נלך לקנות ערכה ונבדוק," הוא עונה.

לא היה ספק בתוצאה. הקו היה חד משמעי. "אם את כאן זה אומר שאת לא איתו יותר," הוא אומר, "אני צודק?"

"כן, ואני לא מתכוונת לספר לו. הוא מזמן כבר לא איתי בליבו. מבחינתו זו טעות."

"אני מקווה שהיא תהיה יפה כמוך. כי את כזו מהממת, אבל מבטיח לה שבכל מקרה אוהב אותה," הוא אומר לי ומחבק אותי.

"איך אתה כל כך בטוח?" היא שואלת.

"כי אני מאוהב בך כבר כל כך הרבה זמן," הוא עונה לי.

"לא טיפשון. איך אתה כל כך בטוח שזו בת?" אני צוחקת.

"זו בת ואנחנו נקרא לה סתיו בגלל התקופה שבה הכל החל בינינו," הוא עונה לי.

"אבל סתיו הוא תקופה בה הכל נגמר, תקופה עצובה, תקופה של פרידות," אני עונה לו בפליאה.

"כמה שאת טועה מתוקונת," הוא עונה לי, "תראי איזו מופע סיום יפה וצבעוני נותן לנו הטבע, בטרם הוא הולך לישון. הוא לא נעלם. הוא נח אוגר כוחות לפני שיוולד שוב לעולם בשיא יופיו עם בוא האביב. בדיוק כמו סתיו הקטנה שלנו."

ב.א.

מאמינה באהבה

התמונה צולמה מחלון ביתי.