בר אבידן -מאמינה באהבה

הרהורים לעת לילה



לפני זמן מה, לפני ימי הקורונה, נתתי לחברה לקרוא פרקים ראשונים של "משחקי הבקבוק."


"את יודעת," היא אמרה לי, "כשאת כותבת לקוראים בישראל את חייבת להיות פחות 'צפון אמריקאית', את צריכה לכתוב בשפה שתדבר אליהם."

האמת שהתפלאתי. את הסיפורים, המופלאים שלה אגב , היא כתבה על רקע העיר ניו יורק.


לפני כ- שבועיים, בסופ"ש שהיה ארוך מהרגיל בגלל חג העצמאות הקנדי, יצא לי לקרוא מילים של קוראות (לא שלי), מילים שלועגות לתיאורים בסיפורים שקראו.


כיוון שאין לי רצון לפגוע אני לא אדייק את המילים שלהן, אבל באיזשהו מקום התעורר בי הרצון להגיב להן בהזמנה לבוא להתארח בביתי ולראות כמה זו המציאות שלנו כאן. הבית שהוא אמנם על טהרת הישראליות, אבל מתובל בתרבות המקומית.


כל אחד כותב מעולמו הפנימי, משקיע הרבה מחשבה לדייק כפי הבנתו, גם אם הכתיבה זורמת ממנו.

אין זה אומר שהקורא חייב לאהוב את היצירה שלו או להמליץ עליה. אין זה אומר שכל אחד הוא כותב 'טוב,' ועדיין, יש דרך לאמר את המילים בצורה מכובדת

.

וחזרה אליי.


אני כותבת את סיפוריי בעיקר על רקע של ערים ביבשת הצפונית. זה הנוף המוכר לי וקל לי יותר לעוף איתו בדימיון. מידי פעם, בעיקר לקראת החגים, אני חוזרת לכתוב עם נוף ארצנו היפה.

אז כן,

אני נותנת לגיבוריי לעיתים שני שמות או אפילו שלושה. בקהילה יהודית אגב, נהוג לתת ארבעה שמות, מתוכם שניים עבריים. ואיש לא מרים על כך גבה.


אני קוראת לאנשים בשם משפחתם, כי כך מדברים פה. "היי ברוקלין.."


אבל האהבה היא אותה אהבה. גם אם הוא.היא מתלבש.ת בחדר ארונות מתוקתק, בדירת רווקים שבה גרם מדרגות גדול, המוביל למערכת של ארבעה חדרי שינה.

האהבה, התשוקה, וגבר האלפא, הם כבר נושאים לפוסט אחר.

מקווה שאתם נהנים מסיפוריי, כשם שאני נהנית לכתוב אותם.

שלכם,

בר

shopparadox.com