וביום ההוא שעזבת
לא היה בך האומץ
לבוא ולאמר לה
מילות פרידה
אלא רק
כמה מילים
מגומגמות.
לו היית מביט אז
בעיניה
ודאי היית
משקר לה
ואומר
"זו לא את
זה אני,"
במקום לאמר
שהחומות שבנית
גבוהות מידי
לא עבירות
וגם לו רצית
אינך יודע
איך להסיר אותן.
לו רק ידעה,
שהמילים
שלא נאמרו,
הן שיכריעו,
הן שיעלימו,
את הקסם.
שהיה ביניכם
לו ידעה,
הייתה עוזבת מיד
עם בנית
האבן הראשונה,
ואוטמת את ליבה
לכאביך,
וממשיכה קדימה
בלי להביט יותר לאחור.
ואני מחבקת אותה,
מלטפת
את פניה העייפות.
אומרת לה-
אף פעם לא מאוחר.
החיים לפניך
ושלך.
בר