רייצ'ל (שלי)
אני עומדת על מרפסת בית הוריי והזכרונות צפים ועולים.
*
אני זוכרת את מראה סוסי המוסטאנג הפראיים רצים בעמק,
כאשר שדות ירוקים בהם נבטה החיטה הפרידו בינינו .
שדות שהיו מוקפים בגדרות עץ שמנעו מהם להתקרב אלינו.
היה ביניהם אחד שכל פעם היה נעצר ונועץ בי מבט עצוב.
לא הבנתי למה הוא נעצב האם בגללי או בגללו?
*
אני תוהה מדוע זה הדבר הראשון שעולה בזכרוני. זה, ולא אתה.
נראה לי שהזדקנתי במאה שנה, למרות שעברו רק שלוש שנים מיום שעזבתי את החווה.
לא העזתי לבקש ממך לבוא איתי.
דמיינתי אותך זורק לי משפט כמו- "לא נלחמתי במדינה הזו כדי לעזוב אותה,
תסעי לבד."
ואז קרה מה שקרה ואחרי כמה שעות כבר עליתי על הטיסה חזרה.
אולי חשבת שאני רוצה לברוח ממך, לא הבנת שהייתי זקוקה לפסק זמן.
שכחת לגמרי מאיפה באתי.
איך אתה לא מבין שלא באמת ידעתי מה זה אומר שיש לך חבר בצבא?
עכשיו שוב הזכרונות שלי מתרכזים בך.
אני נזכרת ביום שנפגשנו והלב שלי שוב מתרגש.
**
הייתם שלושה חברים בטיול שאחרי הצבא.
כמה חלומות רקמתם יחד.
אתה היית הבחירה שלי מהרגע הראשון.
למרות שלשי היו עיני פלדה כחולות ממגנטות, ולזוהר עינים ירוקות,
העיניים החומות כהות שלך נקדו לי את הלב בלבבות קטנים.
אני זוכרת שדילגתי על פעימות ואתה צחקת מהמבוכה שלי,
והמבט שלי כשלא יכולתי להסיר משפתייך הבשרניות.
"בא לך שאנשק אותך," לחשת לי הכי קרוב לאוזן ואני הסמקתי, אולי לראשונה בחיי,
רק מהמחשבה של שפתייך על שלי. ולא שלא התנשקתי בעבר.
**
אני מעיפה מבט על השעון ומחשבת מה השעה בארץ. עדיין מספיק מוקדם להתקשר אלייך.
"אני מתגעגעת אלייך," אני יורה מייד בלי 'שלום', בלי 'מה שלומך?'
"לא נראה לי," הקול שלך קר כקרח, "אני מניח שההריון הוא שגרם לך להתקשר. אני לא רוצה שום חלק בו," ניכר בקולך שאתה ממהר לסיים את השיחה הזו שבעינייך היא סתמית.
"איבדתי את העובר כמה ימים אחרי שנחתתי. אתה לא מכיר אותי אם אתה חושב שהייתי מבקשת ממך משהו. בכל מקרה זה לא משנה. אני מבינה שאתה פשוט לא רוצה שאלחם עליך." אני משתדלת שלא תשמע את הרעד בקולי. ברור לי שהדמעות תגענה בקרוב.
"יופי, אז עכשיו את בוכה," אתה ממלמל, "זה חסר טעם."
אני בוהה דקה ארוכה במכשיר הדומם שבידי, מכשיר שאיבד חיים כשניתקת לי את השיחה בלי לאמר שלום.
**
אני מסתגרת בחדרי הישן, מוציאה את המחשב מתיקי ורוצה לכתוב. אני מחפשת את המילים אבל לא מצליחה להרכיב מהן משפט אחד שלם. אני לוקחת את העט שבידי ומשחקת איתו. על השולחן מונח פנקס עם דפים לבנים ובתחתיתם פרסומת של חברת זרעי חיטה מסויימת.
'אולי אם אנסה לכתוב את המילים בכתב ידי הן תזרומנה,' אני חושבת לעצמי. אבל לא. בהיסח הדעת אני משרבטת ציור. רק כאשר אני מסתכלת עליו בעיון אני רואה שציירתי אותך.
"סוויטי," אני שומעת את קולה של אימא, "השעה ארבע. מחכים לך בסלון."
אני מעיפה מבט על עצמי במראה. השיער שלי לא מסודר, אני לא מאופרת ומראה פניי מגלה שחסרות לי שעות שינה רבות. 'לפחות את לבושה נורמלי,' אני אומרת לבת דמותי. אני מחליטה לרדת כפי שאני. בסופו של דבר אני הולכת לפגוש את מי שאמור לצלול לתוך הנפש שלי. רצוי שיראה אותי כפי שאני, בלי איפור, בלי העמדת פנים. אני רוצה שיראה אותי שבורה כפי שאני.
"שלי, כמה טוב לראות אותך," אומר לי דייב ופורש ידיו לחיבוק.
אני מתחמקת מממנו ומתיישבת בכורסה ממולו, מניחה את רגלי עליה ומחבקת את ברכיי. "שלום דיוויד."
הוא מביט בי מופתע, מוריד את ידיו תוקע אותן בתוך כיסי מכנסיו. אחרי דקה של מבוכה הוא מוציא אותן ומתיישב על הספה.
"לא הצלחתי לכתוב לך כלום," אני לא משתפת אותו שלצייר דווקא הצלחתי.
"זה בסדר גמור," הוא מנסה להרגיע אותי.
למה? אני נראית כל כך לא רגועה?
"ספרי לי עליו. אני יודע שהיית מאד מאוהבת בו," הוא ממשיך באותו טון רך. נראה לי שהמקצוע לימד אותו לדבר כך. דייב שאני זוכרת לא היה כזה.
עכשיו אני רותחת. "מה זאת אומרת הייתי? הוא אהבת חיי. זה שאני זקוקה למרווח נשימה לא אומר שאני אוהבת אותו פחות. אתה יודע שגדלתי באווירה פסטורלית, ילדת טבע שמנותקת מהעולם. הפעם הראשונה שראיתי חיילים הייתה בטיול שורשים בארץ, וגם אז הם היו המלווים שלנו בטיול, לא לוחמים."
"אני שמח שאני מוציא ממך כעס," הוא אומר לי מה שגורם לי להתלקח עוד יותר.
"אני כועסת על החיים. לא עליו," אני יורה את המילים שלי.
"תודי שלי שמג'ונתן," הוא מתחיל לאמר אבל אני משתיקה אותו.
"יונתן, קוראים לו יונתן. הוא יליד הארץ. הוא נולד בה, גדל בה, נלחם עליה," אני אומרת בכעס.
"למה זה כל כך מעצבן אותך איך אני קורא לו?" הוא מרים מולי גבה.
"הרגע הסברתי לך. מה המשחק שלך דייב?" אני מרימה מולו גבה כתגובה.
**
אני יודעת שדייב מאוהב בי.
הוא ניסה להניע אותי מלנסוע בעקבות 'הקצין השחצן' לארץ.
"את סתם ילדה קטנה ותמימה שמתלהבת מאגדות הגבורה שמספרים לה," לעג לי.
"הוא ישבור לך את הלב. הוא רק משתעשע איתך כעת כי הוא לבד.
את נועדת להיות עם אחד כמוני שמכיר את התרבות שלך."
אני בטוחה שהוא מרוצה מעצמו לראות אותי שבורה כעת.
**
"אני לא רוצה לאמר לך כעת שאת כל זה אמרתי לך לפני שנסעת," הוא מדבר בטון מתנשא של אחד שניצח בויכוח.
"אתה שומע את עצמך? אתה אמור להיות מטפל. זה שמקשיב. לא זה שפועל מהאגו שלו ושמח לראות את המטופל שלו בחולשתו. אז בוא נדייק. אתה אמרת לי שהוא לא מכיר את התרבות שלי. לרגע לא אמרת לי שאולי כדי שאלמד את התרבות שלו, שאבין באמת מה זה נקרא להיות עם לוחם."
"את צודקת. אני מדבר כמו גבר שרוצה להגן על האהובה שלו מגבר אחר שפוצע אותה. העובדה שאני פסיכולוג לא באה במקום הרגשות שלי כלפייך," הוא מישיר מבט לתוך עיניי, "לו היה גבר אמיתי הוא לא היה נותן לך להתרחק ממנו. כך לא מתנהג גבר שאוהב באמת אישה."
"אתה בכלל יודע מה זה לאהוב?" אני משירה מבט בוער לתוך עיניו. בוער מכעס, "לו באמת היית אוהב אותי היית רוצה לראות אותי מאושרת, לא שמח לראות את העצב בעיניי. אני חושבת שגזלתי מזמנך די והותר. אני מודה לך שהגעת לכאן. תשלח לי את החשבון." אני לא מחכה שיענה, קמה ויוצאת בצעדים מהירים מהחדר.
יונתן
אני זוכר את הרגע המדוייק שעינייה פגשו בשלי. היה בהן מבט סקרני. היא הסתכלה בחטף על שי, אחר כך על זוהר ועליי הסתכלה אחרון. הייתי מופתע שהמבט שלה התמגנט על עיניי, דווקא אני שיש לו עינים רגילות, חומות.
**
"מה ראית בעיניי?" לא התאפקתי ושאלתי אותה באחת הפעמים שיצא לנו להיות כמה דקות לבד.
"יש בהן עוצמה, בטחון וים של רגש," היא אמרה ואני גמעתי כל מילה כשעיניי היו נעוצות בשפתייה שכל כך רציתי לנשק, "האישה שתבחר לחיות איתה את חייך תהיה מאושרת."
"את רוצה שזו תהיי את?" שלפתי את השאלה בלי לחשוב.
"אני חושבת שלפניי חיים שלמים, הייתי רוצה שתנשק אותי."
היא לא הייתה צריכה להמתין כי את המשאלה הזו מילאתי מייד, למרות שכבר ידעתי שהיא תהיה האישה שלי.
**
כשהגיע ההודעה ששי נהרג, וזוהר שוכב מחוסר הכרה ומי יודע מה יקרה איתו, היא הייתה לצידי כל הזמן. חלקה איתי במשמרות הלילה בבית החולים, עד שיום אחד קרסה.
בהתחלה לא הבנתי מה גרם לה להתכנס בעצמה. יום אחד כשקמה בסערה מהסלון ורצה לשירותים, הבנתי. היא לא עמדה בדיבורים של החברים על יום הזיכרון.
"It’s not for me" היא מילמלה לעצמה. כזאת היא, כשהיא לחוצה היא מדברת באנגלית, "זה לא בשבילי יונתן. בחיים לא קישרתי את היום הזה למישהו שאני מכירה..שהיכרתי. תבין אותי."
"את יכולה לחזור הבייתה," זרקתי לעברה במקום לדבר איתה, להקל עליה. באותו רגע חשבתי רק על הכאב שלי.
"זו הייתה טעות להיכנס למערכת יחסים עם מישהי שהיא לא מפה," אמרתי לאלון, "מה היא מבינה בכלל. סתם אמריקאית מפונקת."
"very well," היא ענתה לי בשקט, "בסדר גמור."
אחרי דקות ארוכות בהן הסתגרה בחדר השינה, היא הופיעה שוב עם שתי מזוודות ארוזות. "היה נעים להכירך יונתן. אני מאחלת לך שהאישה שתבחר לחיות איתה את חייך תעשה אותך מאושר."
"הדרמה הזו מיותר," סיננתי לעברה בקור.
"שום דרמה," היא ענתה לי בחיוך, "אני משחררת אותך ממני. הנה הטבעת שענדת לי. יש לי כרטיס טיסה לבוקר אני נוסעת הביתה, חזרה לחיי הנסיכה המפונקת שאני."
היא הניחה על הדלפק במטבח את הטבעת ואת מפתחות הדירה ששכרנו יחד.
באותו לילה השתכרתי כמו שלא השתכרתי מימיי. אני לא זוכר כלום מהלילה ההוא. כאשר התעוררתי הייתה כבר שעת אחר הצהריים והחמרמורת שתקפה אותי לא נתנה לי לפקוח עיניים דקות ארוכות.
"איזה מזל שהמבחן הוא עוד יומיים," אמר לי אלון שהתחיל להשקות אותי במשקה בלתי מזוהה נוגד שכרות, כדי להחזיר אותי לשפיותי.
בקושי רב נעמדתי על רגליי והלכתי להתרוקן בשירותים. על השיש היה מונח מקלון של בדיקת היריון ועליו שני פסים.
אבא שלי הקדים וסיפר לכולם שרייצ'ל נסעה לחגוג את הפסח בחיק משפחה. הוא סיפר משהו על סבתא מבוגרת וזה עשה רושם ממש מעולה על כולם. אימא הביטה בו בזעם, אבל זה לא עזר לה. הוא לא שינה את גירסתו.
"אם תשאל אותי," אמרה לי אימא אחרי שרייצ'ל נסעה, "אני מבינה אותה. מה לה ולכל המלחמות האלה, סליחה המבצעים," היא מסננת בכעס.
"את לא מבינה שאני אשם בכך?" ניסיתי להסביר לה, "הייתי צריך להכין אותה למה שיקרה. את מבינה שהיא גדלה בחווה ענקית, מוקפת שדות ירוקים וסוסי פרא? שמלחמה עבורה זו עלילה של סרט דימיוני?"
"נו באמת. היא אישה משכילה, בוגרת אוניברסיטה. מה היא תינוקת שלא מבינה?" זו הייתה נקודת המפנה של אימא שהתמלאה עליה כעס ויותר לא רצתה לשמוע מה יש לי להגיד על האישה שלי, על אהבת חיי.
פעם אחת רייצ'ל ניסתה לדבר איתי, אבל ניתקתי את השיחה.
חשבתי שאם אחזור לשוק הרווקים אני אשכח ממנה, אבל טעיתי. דווקא עם עם הבנות שאמורות להבין את מה שאני מרגיש לא מצאתי שפה משותפת.
"תפסק ליילל," אמרה לי אחת אחרי ששתתה בטח חמש כוסות, "אתה לא היחיד שאיבד חבר בצבא. מה אתה עושה מזה סיפור."
בלעתי את כעסי והזמנתי לעצמי עוד משקה. כאשר עמדו לסגור את הבר והיא התחילה לשלוח ידיים פתייניות הרגשתי שאני לא רוצה, לא אותה, ולא אף אחרת. הבנתי שכמה שאכחיש זאת, יש רק אישה אחת בלב שלי ואני מתגעגע אלייה בטירוף.
יום הזיכרון מתקרב והיא חסרה לי כמו אוויר לנשימה. אני מתקשר אליה ושומע הקלטה בקול מתכתי ומנוכר- המספר אליו התקשרת איננו מחובר. גם ברשת החברתית החשבון שלה נסגר לצמיתות.
אני יוצא מדעתי, רב עם כל העולם.
עברה שנה
ערב יום הזיכרון
דווקא היום מגיע המכתב מהצבא שגורם לי לחייך במרירות. הזמנה לבית הנשיא לקבל אות הצטיינות בקרב, יום אחד בלבד אחרי שקיבלתי פטור מהשרות עקב פציעתי.
אימו של שי מתקשרת אליי להזכיר לי לגבי טקס יום הזיכרון. "לפחות הוא נשאר בחיים," היא אמרה לאימא שלי כשנודע לה שנפצעתי במבצע. היא לא שואלת אותי, אלא קובעת שאבוא לקחת אותם לטקס. כאילו שעכשיו ששי איננו זה התפקיד שלי.
"היה נחמד מצידך אם היית בא יותר לבקר את זוהר," היא אומרת לי מייד כשהיא נכנסת לרכב ומתיישבת לידי, "מה זה כבר דורש ממך."
אני נוכח בגופי בטקס אבל מנותק ממנו לגמרי.
"אתה לא תאמין מי פה," לוחש לי אלון, "רייצ'ל," הוא מפנה את ראשו ומצביע לכיוונה.
אני לא נושם. אני מרגיש שאני מסתחרר. אני לא בטוח שאני רוצה שהיא תראה אותי עם הצלקות שנצרבו על גופי.
דקות ארוכות אני מגניב לעברה מבט אבל היא מרוכזת במילים שנאמרות. גבר שאינני מכיר עומד לידה לוחש משהו לאזנה. היא מושכת בכתפיה וממשיכה להאזין לנאומים המתישים, לגבובי המילים שנוהגים לאמר מידי שנה. אני כבר חסר סבלנות, אבל חייב להישאר למען משפחתו של שי.
סוף סוף נגמר הטקס והמקום מתחיל להתרוקן. אני מביט לעברה והיא קולטת את מבטי. ההבעה על פניה חתומה והיא ממהרת להסיט את מבטה ממני ולהסתלק מהמקום.
אני חוזר הבייתה אחרי הטקס, בקושי סוגר את הדלת וניגש למחשב לחפש אותה ברשת החברתית.
אני לא תולה הרבה תקוות. אני יודע שהיא סגרה את החשבון שלה.ובכל זאת רושם את שמה – רייצ'ל וייס. כמה לא מפתיע אותי לראות ששמה לא מופיע. אבל אז אני מבחין בחשבון אחר שלי וייס.
תמונת הפרופיל שלה הוא סוס מוסטנג חום. 'יש סיכוי שזאת היא' אני מדבר לעצמי.
אני נכנס לבדוק וקורא את הפרטים שלה –
ציירת
רווקה- לא מעוניינת בקשר
הלב שלי נשאר מעבר לים.
אני נכנס לקרוא את שהמילים שהעלתה לפני כמה שעות.
יום הזיכרון היום.
כשאת גדלה בנוף פסטורלי, מוקפת בשדות זהובים וסוסי פרא,
הסיכוי שתתקלי במוות הוא אם אחת מחיות הבית שלך הזדקנה.
אבא שלי נולד בארץ אחרת, הרחק מעבר לים,
ארץ שבה 'הגנה על המולדת' זו לא סיסמה,
ש'שכול' זו מילה שכל ילד מכיר,
שמוות קרוב אלייך מיום שאתה מסיים את התיכון, אם לא לפני.
שנה שלמה לקח לי לעכל זאת אחרי שפגשתי במוות של חבר קרוב.
השנה סגרתי מעגל והגעתי לטקס לזיכרו.
אחרי סיום הטקס אסע חזרה הביתה.
הוזמנתי למסיבת יום העצמאות, אבל עדיין קשה לי לעשות את המעבר זה
מיום אבל לחגיגות. יש לי עוד דרך לעבור.
בסך הכל, מי אני אם לא אני נסיכה אמריקאית מפונקת,
שלא רגילה לכל אלה.
שלי
אני לא מתאפק ושולח לה הודעה במסנג'ר.
בואי אליי. מחכה לך בדירה שלנו. יונתן
אני בוהה דקה ארוכה במסך. ברור לי שהיא קראה את ההודעה אבל בחרה לא לענות עליה .
אני כבר מבין שזה לא יקרה. אני הולך לחדר השינה מובס, עומד לפשוט מעליי את בגדיי כאשר נשמעת נקישה חלשה בדלת.
אני ממהר לפתוח אותה, נתקל במסגרת של המיטה, מקלל את כל העולם ואשתו מעוצמת המכה, וצולע לעבר הדלת וממהר לפתוח אותה.
העיניים שלה מביטות בשאלה על שלי. אני זז ומפנה לה את הדלת כדי שתיכנס.
אין לי מושג מה גורם לי לעשות את זה, לפתוח את חולצתי. למה הרגשתי צורך להראות לה הכל.
היא קופאת לרגע, בוחנת את הצלקות שלי, מושיטה יד ללטף אותן ולבסוף מנשקת כל אחת בעדינות רבה..
"לא ידעתי," היא לוחשת לי, "הייתי באה מייד."
"אסרתי עליהם לספר לך," אני מקשיח את קולי, "אני לא צריך שתרחמי עליי."
"צלקות נחרטות בגוף מסיבה אחת, להזכיר לאדם שהוא גבר על המוות ונשאר בחיים," היא אומרת וידיה לא מפסיקות ללטף את החזה שלי, "אני מצטערת על מה שעברת, אבל שמחה שאתה כאן."
"זה לא מרתיע אותך? הרי הגוף המושלם שכל כך אהבת, מצולק כולו," אני משמיע בקול מילים שהתחבאו בי שנה שלמה.
"הרבה זמן לקח לי ללמוד ולהבין מהי הארץ הזו שלך. איך זה שיום הזיכרון נושק ליום העצמאות. התאהבתי בעיניים שלך, וברגש שבהן ובלב. התאהבתי במי שאתה, בלי תנאים של מה יקרה אם… ואתה, האם אתה אוהב אותי אחרת כשעל גופך צרובות הצלקות?"
המילים האלה מבעירות אותי. אני לא יודע למי אני צריך לענות לה או לעצמי.
אני מניף אותה בזרועותיי, נושא אותה לחדר השינה ועושה איתה אהבה כל הלילה. כאילו חיי תלויים במעשה הזה, כאילו המעשה הוא התשובה לשאלתה.
הצלקות עדיין מציקות לי ולכן אני נוהג לישון עם חלון פתוח. הרוח הקרירה מקלה עליי את הכאב. אני נוהג להתעורר מוקדם בבוקר ולכן מפתיע אותי לראות את החדר שטוף שמש.
כאשר אני מבחין במבט מלא הכאב שבעיניה בשעה שהיא בוחנת שוב באור את הצלקות שלי אני מבין שאני לא מסוגל להיות איתה.
"אני לא יכול להיות איתך," אני אומר לה.
היא קמה במהירות מהמיטה, מתלבשת ועוזבת את הדירה ללא מילים.
ארבעה חודשים עברו מאז…
אני לא מצליח לשכוח אותה. הגוף שלי מתגעגע אליה. אני יודע שעליי לעשות אחד מהשניים- או שאפנה לשיחות עם מטפל או שאתן לה לטפל בי. פתאום דחוף לי לראות מה קורה איתה.
אני נכנס לרשת החברתית ומתחיל לקרוא את הפוסטים שהיא מעלה.
אני רואה את התמונות שהיא מעלה, תמונות שהיא מציירת. היא דזמממעטת לכתוב במילים את מה שעובר עליה.
אני ממשיך להסתכל ומגיע לתמונה של חייל מנשק את כלבתו. שלא כהרגלה היא מצרפת לו מילים. אמנם היא לא כתבה אותן, היא מציינת, אבל הן נגעו לליבה.
שאלת אותי–
"מה יהיה איתנו
אם אפצע במלחמה
אם יושחת גופי
התאהבי אותי?"
אני ליטפתי
את פניך היפות
עם זיפים בני יום
ואמרתי–
אוהב אותך לעד."
חזרת אלי
פעם אחר פעם,
תמיד שלם
בגופך,
אבל נפשך
לעולם תוותר פצועה.
מוקדש לכל אלה שחזרו בגופם
והשאירו את עצמם מאחור.
בר אבידן
"אני חייב חופש," אני אומר לאבא שלי.
"קח לך כמה חופש שאתה צריך," הוא מביט עליי בדאגה אבל מחכה שאספר לו מה עובר עליי.
"אני חייב לנסוע," אני חוזר על דבריי.
"כבר אמרת לי," הוא מרים מולי גבה.
"אני צריך שתקח ממני את כל התיקים שאני עובד עליהם. אני לא מסוגל לייצג אף אחד בבית משפט כרגע."
"אתה יכול להסביר לי מה עובר עליך?" הוא שואל לבסוף את מה שקיוויתי שישאל.
"אני נוסע אליה, לאישה שלי.אני לא יודע אם היא תקבל אותי. יש לה את כל הסיבות שלא," אני נאנח בכבדות.
"איך היא הגיבה על הפציעה שלך?" הוא מנסה להבין למה אמרתי מה שאמרתי.
"אני לא בקשר איתה אבא," אני מרים עיניי אליו. אני זקוק למילות העידוד שלו כעת.
"אז למה עכשיו?" הוא מתפלא.
"היא הייתה פה ביום הזיכרון. באה לטקס, בילנו יחד את הלילה," אני אומר, "קראתי את המילים שלה. אני מתגעגע אלייה בטרוף." אני לא מספר לו שזה אני שביקשתי ממנה לעזוב. זה באמת משנה כעת?
*
*
*
הכל קורה כל כך מהר.
אני יושב עם אחי ומעביר לו את תיקי הלקוחות שלי ועוזב לביתי.
כל הזמן אני משנן מה עליי לעשות- כרטיסי טיסה, להוציא מזומן, להפעיל את המספר של הנייד בארה"ב, לארוז.
רק כאשר אני במטוס אני מתחיל לדבר אליה בליבי ומתפלל שלא אחרתי את המועד.
שעות הטיסה עוברת בחטף ואני מוצא את עצמי בכביש המוביל לחווה.
השעה שעת צהריים מאוחרת והשמש מסנוורת אותי מעט.
אני נכנס לשביל הגישה המוביל לבית בראש הגבעה. הלב שלי מתפקע מרוב פעימות לב מהירות. רק אז אני ניזכר במילים שאמרתי לה, אלה שגרמו לה לקום ולעזוב.
אני רואה אותה יושבת על המרפסת ומציירת. היא לא מרימה את ראשה, אלא מרוכזת כולה בציור.
אני נעמד מאחוריה ומביט על הציור שלה המום.
היא מציירת שלושה סוסים ועליהם רוכבים שלושתנו.- שי, זוהר ואני, רק שעל הסוס שלי
גם היא יושבת וזרועותיה מקיפות את ביטני.
אני עומד קרוב עליה, כמעט נושם עליה, אבל שותק.
"ידעתי," היא אומרת, "שאם אתה אוהב אותי אתה תגיע בסוף למילים שלי. כבר אמרתי לך שהאישה שתבחר בה לחיות את חייך איתה תהיה מאושרת. אני רוצה להיות מאושרת."
היא קמה לאיטה ומתרחקת ממני.
"זו הייתה החלטה שלי," היא אומרת בשקט.
"על מה את מדברת?" אני שואל.
היא מסתובבת אליי, פותחת את החלוק המלא בכתמי צבע וחושפת את ביטנה בפניי. "הוא ממך," היא ממהרת לאמר לי, "לא יכולתי לא לתת לו להתקיים. דווקא אתה יותר מכולם היית צריך לדעת ששום דבר, אפילו לא צלקות שצרובות בך עמוק, יכולות להקטין את אש האהבה שלי כלפייך. זה אתה שצריך לקבל את עצמך, לי אין בכלל התלבטות."
**
יום הזיכרון 2021
אני יודע שאימא של שי לא יכולה להבין למה סרבתי לקחת אותה לטקס יום הזיכרון. היא עדיין לא נרגעה מכך שלא קראתי לבני בשמו של שי.
"זה לא אומר ששכחתי. שי חסר לי כל יום. עובדה שאני כאן," אמרתי לה בשקט, "לא אני זה שבחרתי מי יחיה ומי ימות. אני בטוח ששי לא היה רוצה שאפסיק לחיות."
"אם כך אין לנו מה לדבר. אתה לך תחיה את חייך," אמרה לי וניתקה את השיחה.
שוב אנחנו ביד לבנים,מול השמות של חברים שאבדו. הפעם שלי אוחזת בידי, נותנת לי כח לעמוד זקוף, ובידה האחרת היא מקיפה את בננו שישן בתוך המנשא עליה. היא יודעת כמה קשה המעמד עליי כאשר הבוקר נודע ששוב מצבו של זוהר החמיר.
"אני לא יודעת מה הייתי עושה אם שמך היה מופיע על הלוח," היא אומרת לי בדמעות בלילה. "אולי תבין סוף סוף למה אני מקבלת את הצלקות שלך בכזו אהבה."
