אהבת נעורים

אמילי

היא יושבת ליד החלון בוהה בטיפות הגשם המרטיבות את החלון הגדול של חדר המגורים. מרגיש לה שהעולם כולו שותף למה שמתרחש  לה בלב. הכאב כל כך גדול והיא לא מצליחה לעצור את הדמעות שזולגות מעיניה על לחייה, ונספגות במעטפה המקומטת שהיא אוחזת בידה.

בשעה זו בדיוק לפי הערכתה, עומד דניאל ואומר את נדריו לשילה.

היא מנגבת את הדמעות בשרוול חולצתה כאשר בראשה מתנגנות המילים שאמר לה: "בייב, גם המוות לא יפריד בינינו." היא כל כך האמינה למילותיו. האם הייתה לה סיבה לחשוב שזה לא יקרה?

איך יכלה להעלות בדעתה שבלילה ההוא שהלך לצפות עם הבנים במשחק הפוטבול הוא ישתכר, יתפתה ללכת עם שילה וישתול את זרעו ברחמה?

כעת הוא נושא את שילה לאישה, ואותה הוא משאיר מאחור.

***

מה שהכי כואב לה הוא שאחרי החתונה מרובת האורחים, כשאחיה משמש לו כשושבין, שכר דניאל את הדרייב-אין בשביל המסיבה שאחרי החתונה. איש לא עשה זאת לפניו, וכולם מאד מתרגשים מכך. כמובן שהוא לא סיפר לאיש שזו היא שהגתה את הרעיון, לאחר שכרע על ברכיו והציע לה נישואין.

היא שמחה שעמדה בלחץ שהפעיל עליה ולא גילתה לו איזה סרט הייתה רוצה לראות.

דניאל בחר סרט על אחד מגיבורי העל, והיא שמחה שהיא לא התחתנה אתו. "איזה בעל מזמין את אשתו בליל כלולותיהם לסרט כזה," היא אומרת לעצמה.

אביה ואחיה השכירו לרגל חתונת השנה טוקסידו. אמה ואחותה השקיעו שבועיים תמימים בחיפוש אחרי שמלת ערב שתהלום את המעמד. איש מהם לא טרח להזכיר שהחתן היה חבר שלה בשנים האחרונות.

"נו מה את תינוקת?" אמרה לה מלאני אחותה בחוסר הבנה ורגישות , "את ממש עלובה."

אמילי עצמה נכנסה לרשימה המתנות של הזוג הצעיר ורכשה להם סט כלים בשווי של מאתיים דולר, שזו מתנה מכובדת ביותר שמראה שאין בה טינה.

***

אמילי נעמדת מול המקרר ועומדת להוציא מתוכו כמה בירות צוננות. 'אולי אם אשתכר,' היא חושבת בליבה, "יעבור הכאב שמפלח לי את בית החזה.'

היא מבינה שאין דבר שימחק ממנה את מה שקורה וניגשת לחמם לעצמה כוס שוקו חמה בדיוק כפי שהיא אוהבת. 'אולי החום שבגוף יחמם לי מעט את הלב," היא חושבת ומתרכזת כל כולה בהכנת המשקה. "מאחלת לכם חיים מאושרים מרובי ילדים," היא קוראת, מרימה באוויר את כוס השוקו ומתחילה ללגום ממנה.

היא שמה אזניות ומפעילה את רשימת השירים שהכינה רק השבוע ובה השירים הנבחרים לחודש דצמבר 2017.

האש באח דולקת ומחממת את החדר. האם באמת האש לא מחממת מספיק או שהקור נובע  מתוכה? בלית ברירה היא  מתעטפת בשמיכת בצמר העבה ומחשבותיה נודדות.

***

רק לפני חודשיים עוד חיפשה מתנה לחג המולד לגבר שזה עתה הציע לה נישואין. היא שמחה כעת שהתלבטה בין שלושת הפריטים שרצתה בשבילו ועדיין לא הזמינה. מה הייתה עושה עכשיו עם מתנה יקרה בלי בעלים?

***

את השמים מאירים לפתע זיקוקים, שלא מותירים ספק בליבה, טקס החתונה הסתיים, וניתנה האות למסיבה הגדולה.

היא מדפדפת ברשימת השירים שלה מחפשת שירים שמחים, לא רומנטיים, לא כאלה על לב שבור. באותו זמן עצמו היא מסתכלת על התפריט של הסרטים שמופיעה בתחנת הכבלים המקומית. היא לא מופתעת לראות שכולם סרטים מתקתקים המבשרים שחג המולד מתקרב בצעדי ענק.

לשמחתה מסיבת חג המולד נערכת בבית סבה וסבתה ולכן היא כבר תמצא תרוץ לא להגיע אליה. הדבר האחרון שהיא רוצה לשמוע הוא מה יש לכולם לומר לה על כך שהחבר שלה נשא מישהי אחרת לאישה.

היא מרגישה את הרעב מכרסם בבטנה. היא לא זוכרת מתי אכלה לאחרונה. "הרי זה זמן לסעודת החתונה," היא מסבירה לכלבה סטרונג את הצורך שלה לאכול כעת, "מה מתאים יותר מפיצה פטריות לחגוג את המאורע?"

סטרונג מסתכל עליה בחוסר ענין ורוצה לחזור לישון. "לא אדוני היקר, אתה מוזמן למסיבה, יש לי עצם עסיסית במיוחד בשבילך."

סטרונג שמכיר את המילה "עצם" קם והולך אחריה למטבח. היא מגישה לו מיד את העצם, הוא מביט בה וכנראה מבין שעליו להישאר ולכרסם אותה לידה. "אתה היחיד שמבין אותי סטרונג," היא אומרת ומכניסה את הפיצה הקפואה לתנור.

היא מחכה שהפיצה תהיה מוכנה, ומעבירה את הזמן בפתירת תשבץ המופיע בעיתון הבוקר. השעון בתנור מצלצל, מודיע שהפיצה מוכנה. למרות שהיא מכבה את התנור הצלצול לא נפסק. רק אז היא קולטת שמישהו מצלצל בפעמון.

היא פותחת את הדלת ולתדהמתה רואה את קורי לבוש בחליפה חגיגית. "החוצפן הזה חיפש אותך כל הזמן," הוא אומר בשעה שהוא נכנס לתוך הבית כרוח סערה על אף שלא הוזמן, "אין גבול לחוצפה."

הוא מתקרב אליה ונראה שהוא מנסה להריח אם שתתה. "אם אני לא טועה מה שאתה רוצה לדעת זה אם אני שתויה, אז לא. אלא אם כן מכוס שוקו חמה משתכרים," היא צוחקת.

קורי נבוך כמי שנתפס בקלקלתו ומסית מיד את הנושא. "אם אני לא טועה יש ריח משגע של גבינה מותכת ופטריות," הוא אומר.

"עכשיו שאתה אומר זאת אני נזכרת שגם אתה אוהב פיצה פטריות. דניאל לא סבל שאני אוכלת את זה. בעיניו רק פיצה פפרוני ראויה לאכילה," היא אומרת לו והולכת לכיוון המטבח.

"אחד עם טעם כזה, לא פלא שהתחתן עם מי שהתחתן," הוא עונה לה וצוחק.

"כן," היא צוחקת, "באמת אף פעם לא הבנתי את השידוך של הגבינה עם הנקניק. אם אתה פה, סימן שלא נשארת לאכול בחתונה."

"הבנת נכון, ומצד שני לפיצה שלך אני לא אוכל לסרב, זאת בתנאי כמובן שיש מספיק."

אמילי ניגשת וחותכת את הפיצה לחצאים, לרבעים, ושוב עד שמונחים לפניה שמונה משולשים שהגבינה בהם עדיין מבעבעת.

"מה דעתך שנוותר על הטקסים הערב ונוכל ישר מהמגש?" הוא שואל. הוא מוריד את הז'קט שלו, את העניבה וחולצת הבד ונשאר רק עם חולצת הטי הלבנה שמתחתיה.

"רעיון נפלא," היא אומרת "כמה שיותר רחוק ממה שנעשה שם," היא אומרת בזלזול ומצביעה על הכיוון שממנו נורו הזיקוקים שעה קלה קודם.

"אז התוכנית ללילה היא," מתחיל קורי לומר.

"תשכח מזה," היא עונה לו ברצינות, "אני לא יוצאת מהבית."

"את יודעת, כשדניאל חטף אותך ממני היית ילדה חסרת סבלנות. שלוש שנים עברו מאז, אפילו סיימת את הלימודים באוניברסיטה, חשבתי שהתמתנת," הוא אומר לה.

"זה לא קשור לאופי הקופצני שלי, אני לא מתכוננת להתמתן וללכת לחגוג עם מי שהציע לי נשואים לפני שלושה חודשים בערך."

"אני דווקא קיוויתי שלא נדבר עליו. את באמת חושבת שבגללו באתי אליך?" הוא שואל אותה.

"האמת שלא, אבל אני לא מבינה מה רצית לומר. אני מצטערת שקטעתי אותך," היא אומרת.

"אחרי שראיתי את ההתנהגות שלו בחתונה, ואיך שחיפש אותך, יצאתי מדעתי. ידעתי שאני חייב לעשות משהו בשבילך. את זוכרת שכשהיינו ביחד אהבנו ללכת להר לגלוש?" הוא שואל.

"יש לדוד שלך שם בקתה, נכון?" היא שואלת.

"בדיוק. יום רביעי זה היום שהרכבלים עובדים עד חצות, כך שיש לנו כמה שעות טובות לגלוש. מה את אומרת?" קורי רואה שהיא מתלבטת. "אני מבטיח לך שאין לי כוונה לנצל אותך הלילה. רק לבלות איתך ולהשכיח ממך את היום הזה."

"זה לא מגיע לי," היא אומרת לו, "אחרי שעזבתי אותך ככה."

"אמי" הוא קורא לה בשם החיבה שקרא לה בילדותם, "היינו ילדים. זו הייתה אהבת בוסר. לא היינו מוכנים, לא את ולא אני, למערכת עם מחויבות רצינית."

"ועם זאת," נחפזת אמילי לענות, "כשאני חושבת על זה, מעולם לא הרגשתי אליו קירבה, כמו שהרגשתי אליך. הוא מעולם לא קרא לי בשום שם חיבה. תמיד זה היה רק אמילי."

שתיקה משתררת ביניהם.

"אתה יודע קורי," היא ממשיכה מהורהרת, "לך ולי היה את השיר שלנו, את השטויות שעשינו ביחד. כל כך הרבה זיכרונות צפים לי כעת."

"כן אמילי," הוא עונה לה, מרגיש שאולי התקרב אליה יותר מידי, "ככה זה אצל ילדים. בעולם של המבוגרים זה שונה. גם לי לא היה אף שיר מיוחד עם מישהי אחרת."

"אז זה אומר שאנחנו לעולם לא נאהב באמת?" היא שואלת, "לא נרגיש את פרפרים רוקדים לנו בפנים, ונתנהל רק ברצינות כל היום?"

"אמילי," אומר קורי, "לא באתי לכאן לנהל שיחות נפש. חבל על כל דקה מבוזבזת לכי לארוז. אבוא לאסוף אותך עוד רבע שעה."

***

 "שכחתי כמה יפה הנוף מפסגת ההר," אומרת אמילי, "לא הייתי פה מאז ש…"היא משתתקת.

"אמרנו שלא מדברים עליו יותר," גוער בה קורי.

"על מה אתה מדבר. לא יוצאות לי המילים שלך מהראש. רק עכשיו אני קולטת כמה חייתי עם דניאל חיים נטולים ריגוש. הכל נעשה לפי הספר," היא אומרת לו מהורהרת. הזיכרונות עלים וצפים מול עיניה, "מה שרציתי לומר הוא שלא הייתי כאן מאז שהייתי איתך."

קורי מסתכל עליה בפליאה. "אבל את כל כך אוהבת את המקום הזה."

"האמת שהוא ידע את זה והציע לי פעם לנסוע. אבל לא רציתי. זה המקום שלך ושלי, ולא רציתי שהוא יקלקל לי את הזיכרונות האלה. בשבילי זה המקום שלנו, אני בטוחה שלא תבין את זה."

קורי עומד מולה, אוחז בשתי ידיה. "עם אף אחת לא הרגשתי מה שאני מרגיש כלפיך. לא הבאת אף אחת לכאן."

"מרגיש?" היא חוזרת על דבריו.

"כן אמי, מרגיש," הוא עונה לה בשקט.

"ואני חשבתי שאתה לא רוצה אותי," היא עונה לו, "שלוש שנים צפיתי בך יוצא עם בחורות אחרות ומתתי בפנים. דניאל בשבילי היה פשרה. ורק עכשיו אני מבינה כמה חסרת ערך היא הייתה. נכון שבכיתי היום, אבל זה לא היה בגלל צער הפרידה, אלה בגלל שידעתי מה מצפה לי מכולם."

"אני אישית מודה לו," אומר לה קורי, "כך אולי יהיה לי סיכוי שפעם תסכימי ש…"

"אולי לא אמרתי את זה מספיק ברור. אתה חושב שזו הייתה אהבת נעורים. בשבילי אתה אהבה שלי לכל החיים. כל השאר היה שולי."

בר אבידן

מאמינה באהבה