ריף
יום חמישי בלילה
"יש לפניה עוד עבודה," אני אומר לשרה בשעה שהיא יורדת עם המזוודות שלה ורואה את אסיה עסוקה במטבח עם אנשי הקייטרינג. ,"היא תישאר לישון פה."
"אני מבינה שאתה תזיין אותה הלילה. איזה סידור נפלא מצאת לך," היא אומרת לי, מנסה לשוות לקולה טון מזלזל.
"התרגלתי לחיות ללא סקס, אימנת אותי היטב. אז לא. אני מתכוון לישון הלילה כשנסיים לארגן כאן את הכל, ותוציאי את אסיה מהסיפור שהיה בינינו. אין לה חלק בו," אני אומר.
"אם אתה אומר," היא אומר בטון שאמור לתת לי להרגיש שהיא לא מאמינה לי.
"אני מבין שסיימת לארוז. כפי שאמרתי הזמנתי לך חדר במלון רוזוולט למשך חודש," אני אומר לה, "כמובן ששילמתי עליו מראש. אני מאמין שיהיה לך מספיק זמן להחליט אם את עוברת לגור עם ראלף או בוחרת לחפש לך את המיליונר הבא. אני יודע שהיית איתי רק בגלל הכסף."
"מי אמר לך את זה. אסיה?" היא אומרת בכעס.
"ביקשתי שתוציאי את אסיה מהסיפור. אני לא אתן לך לגרור אותה לסיפור שלך," אני אומר, "את רוצה לדעת מאיפה? הנה לך. תקשיבי." אני מפעיל את ההקלטה שאלבמה הקליטה.
"אז זו כן את שסכסכת בינינו," היא אומרת ומתקרבת בצורה מאיימת לאסיה.
אני מסוכך על אסיה בגופי. "הסברתי לך שאמרו לי את זה במוסך. כולם ידעו על הרומן שלכם. כולם חוץ ממני. אל תנסי להסתיר את זה כעת. הסיפור בינינו גמור. אני מבקש שתעזבי את הבית. יותר מידי זמן גרמת לי להרגיש לא בנוח בבית שלי. אל תשכחי לתת לי את המפתחות."
"אני לא בטוחה שלקחתי הכל. אמרת לי שאני רשאית לקחת כל מה שאני רוצה," היא ממשיכה.
"כל מה ששייך לך," אני מתקן אותה, "את מוזמנת להתקשר מחר ולתאם הגעה לכאן."
*
סוף סוף שרה עוזבת. אסיה לא מפסיקה לעבוד, לארגן את הכל בצורה מסודרת במקרר. "יש פה אוכל לכל סוף השבוע ויותר," היא אומרת לי.
"חשבתי אולי להזמין את הוריי לאכול כאן בשבת בצהריים. סוף סוף אני יכול להסביר להם מה השתנה בי בימים האחרונים. אני בטוח שאימא שלי תתאהב בך. ועכשיו בואי אליי. אני מחכה לגעת בך יותר מידי זמן," אני אומר לה ואוסף אותה לחיבוק.
"יש פה עוד עובדים," היא לוחשת לי.
"אני ממש מודה לך על העזרה הלילה," אני אומר לה בקול רם.
"היא באמת עזרה לנו המון," אומר אחד העובדים, "אנחנו סיימנו מר שינדלר. יש עוד משהו שאתה צריך?"
"אני מבין שהעמסתם את כל הציוד מהגינה, ראיתי שהשארתם את המקום נקי. שרה שילמה לכם על הכל?" אני שואל.
"כן," הוא אומר.
"אני מודה לך על הכנות. הנה לך תשר ממני," אני אומר ומוציא מכיסי כסף מזומן אותו משכתי מהבנק כדי להעלים את עקבותיי בימים האחרונים, ומבקש ממנו שיחלק אותו בין העובדים שנשארו לעזור.
אני מוודא שאחרון העובדים עוזב. אסיה מחכה שאבוא אליה, אבל יש לי דבר דחוף יותר לעשות. אני הולך לחדר העבודה שלי כשאני חוזר אני רואה אותה מוזגת לעצמה כוס מים קרים מהמקרר. האופן שבו היא שותה מראה על כך שהיא הייתה צמאה מאד. אני מניח שהיא לא אכלה או שתתה כלום הערב. היא מביטה בי במבט שואל.
צליל נעילת האזעקה נשמע ברקע ובו בזמן גם האורות כבים בגינה.
"החלפתי את הקוד של השער והבית," אני אומר לה. הקוד החדש הוא 0309
"התאריך של היום," היא אומרת בהבנה.
"אני לא סומך על שרה ולא רוצה לאפשר לה להפתיע אותנו, עכשיו שהבית הזה הוא גם שלך. אני זוכר שאמרת לי שאת לא רוצה שאמכור אותו כי אני זה שקנה אותו עוד לפני שהכרתי אותה. באמת אהבתי אותו מאד ואני בטוח שאת תגרמי לי שוב להתאהב בו. למעשה אני כבר מרגיש טוב יותר," אני אומר לה.
אני מחבק אותה, הפעם חזק יותר. אני ניתק ממנה ואוחז בראשה בשתי ידיי. "הבטחתי לך שנישן הלילה יחד, והנה אני מקיים את הבטחתי. נתתי לשרה אולטימטום עד יום שני בצהריים. במידה ולא תחתום על הסכם הגירושין הוא ישלח לבית המשפט והיא תקבל הרבה פחות ממה שהצעתי לה היום."
"יש לי משהו בשבילך," אני אומרת לו.
"עוד לא סיימתי," אני אומר לה, "כאשר שרה דיברה איתי על נישואין זה היה יותר עניין טכני. לא היה בזה שום דבר רומנטי. זו הייתה יוזמה שלה. אני מרגיש ששמרתי את המילים המיוחדות בשבילך,"
אני מוציא מכיסי את הטבעת שרכשתי עבורה וכורע על ברכי. "אני כל כך אוהב אותך. אני יודע שאת האישה שאני רוצה ואני לא מוצא טעם לחכות. תתחתני איתי?"
"הטבעת מהממת אבל יקרה. כמה יהלומים יש בטבעת הזו, זה לא יותר מידי?" היא אומרת לי.
"לא ענית לי," אני אומר לה.
"בטח!" היא עונה לי ומתיישבת על הריצפה לידי. אני רוצה לאמר לה שלא כך נהוג לעשות את זה, אבל היא כבר מקיפה בזרועותיה את צווארי ומנשקת אותי.
"את כל כך מתוקה," אני אומר לה, "הדבר האחרון שציפיתי לו הוא שתתיישבי כאן לידי."
"כבר לא יכולתי להתאפק. הייתי חייבת לנשק אותך," אני אומרת.
"ועכשיו גלי לי מה רציתי להראות לי," אני אומר.
"זה בחדר," היא אומרת וסוחבת אותי בידה אחריה לחדר בו היא ישנה. היא מתיישבת על המיטה ומוציאה מתוכו שקית קטנה. היא מחייכת אליי ומניחה אותה בידי. אני פותח ומוציא מתוכה עטיפה של נייר עדיף מעוטר פרחים בזהב. אני פותח את הנייר ולעיניי נגלה צמיד יפיפה. "תענדי לי אותו," אני מבקש.
"אתה אוהב אותו? דורי שזרה אותו והיא הכינה גם לי. סיפרתי לה עלייך. האמת שרציתי לחלוק עם מישהו את האהבה שלנו," היא אומרת לי.
"עכשיו את יכולה לשתף את מי שאת רוצה. אין לי כוונה להסתיר אותך גם משרה," אני עונה לה.
"למרות שבא לי להעלות תמונה ברשת החברתית, אני אחכה. אני רק אשלח תמונה לאלבמה. מה שמזכיר לי שלקחת לי בטעות את הנייד," היא אומרת.
"ממש לא," אני עונה לה וצוחק, "ראיתי את הכיסוי הוורוד שלך וידעתי שזה יטעה את שרה לחשוב שזו את וייתן לי את הזמן לשלוח את התמונות לארן."
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת.
"הסיבה שאני מאמין שאקבל את הגט חתום היא שצילמתי את שרה וראלף בעת מעשה," אני אומר לה.
"אוי. זה באמת מחזה לא נעים," היא אומרת ופניה מתעוותות רק מהמחשבה שזה מה שראיתי.
"את מאמינה לי שזה לא הפריע לי? להיפך, שמחתי שיש לי הוכחה ביד," אני עונה לה, "אני חושב שכדאי שנכנס להתקלח ונלך לישון. הזמנתי למחר צוות של מנקים. אני רוצה שיקרצפו כל שריד ממנה. הלילה נישן למטה. מחר כשחדר השינה יהיה נקי את תעבירי את הדברים שלך למעלה ונישן שם."
למרות העייפות הגדולה אנחנו מאריכים במקלחת. אני מסבן אותה וחופף לה את השיער והיא עושה אותו הדבר. "אל תתלבשי," אני מבקש, "אני רוצה לישון איתך כשעורך נוגע בעורי, בלי מחיצות. כדי שנלך לישון כבר שלוש בבוקר ואנחנו צריכים לקום בשבע. יש לפנינו את כל החיים לעשות בהם אהבה."
*
אני רגיל לקום מוקדם והבוקר הזה לא שונה. אני פוקח את עיניי. אסיה צמודה אליי, מחבקת אותי חזק ופניה כל כך רגועות. מתי ישנתי פעם כך עם מישהי? לא רק שקירבה לא מפריעה לי, אלא להיפך היא משקיטה אותי. אני לא יכול לדמיין את עצמי יישן עם שרה או כל מישהי אחרת כל כך צמוד.
אני מלטף את פניה והיא מתעוררת לאט. "כבר בוקר?" היא שואלת ומפהקת, "תראה אותי. נתתי לך בכלל לישון?"
"היה לי כל כך כייף לישון איתך. לא זוכר מתי ישנתי כל כך טוב. אולי כי אני לא מרגיש לידך צורך להיות בשליטה כל הזמן. את מאפשרת לי להיות מי שאני בלי העמדת פנים," אני אומר לה.
"זה עצוב כל כך בעיניי שאדם צריך לחיות עם מסכות, בעיקר בבית שלו. שדווקא שם הוא עומד כל הזמן למבחן," היא אומרת לי.
אני עוצם את עיניי וטובע במילים שלה. "את מבינה," אני אומר לה לבסוף, "שכנראה רק בגללך התחתנתי. כדי שתגיעי אליי דרכה ותאירי לי את העולם."
בחוסר חשק מוחלט אני קם. "הם צריכים להגיע כל רגע," אני אומר לה, "לא הייתי רוצה שיראו אותך כך. זה לעיניי בלבד."
היא קמה בזריזות ומתארגנת לקראת היום.
"אני רוצה שכל הסדינים ילכו לכביסה. גם פה, גם בחדר האורחים וגם בחדר השינה שלנו למעלה," אני אומר. כמה בטבעיות יוצאות לי המילים חדר השינה שלנו.
*
ארבע אחר הצהריים.
"הווילונות חזרו מהמכבסה ותולים אותם עכשיו," מעדכנת אותי אסיה, "לגבי השטיחים, הם ביקשו שנחכה עוד שעה למרות שלדעתם הם כבר יבשים."
"עוד משהו מר שינדלר," שואלת אותי מנהלת משק הבית.
כיוון שהיא יודעת ששרה כבר לא פה, ואני חייב לציין שהיא לא הביעה צער רב על כך, מה שמובן לי לגמרי, וכיוון שהיא יודעת שמעתה אסיה בעלת הבית פה, אני עונה לה: "תשאלי את אישתי."
"אני חושבת שסיימנו את הכל," עונה לה אסיה.
אמנם יש לנו מקרר מלא סלטים ומנות עיקריות, אבל אסיה מתעקשת לאפות והריח של האפייה אופף את כל הבית. אני לא יכול להכיל את מה שאני מרגיש. סוף סוף יש לי הרגשה של בית.
"אני נוהג לבקר את דודתו של אבי כל יום שישי. היא שכלה את כל משפחתה בשואה כל שבוע בן משפחה אחר בא אליה, למרות שנראה לי שהיא מבקשת אותי במיוחד," אני אומר לאסיה, "תבואי איתי?"
"בשמחה," היא עונה לי ומבטה נודד לחלון של המטבח המשקיף על שערי הכניסה לאחוזה. "אני לא מאמינה," היא ממלמלת.
אני מסתכל ורואה את הרכבים של נותני השרות עוזבים את השטח. רק אחר כך אני מבחין במרצדס האדומה של שרה החונה ליד מדרגות הכניסה לבית. "אמרתי לה שתתאם עם ארן, שלא תגיע בהפתעה. היא אמורה לדעת שאני לא אמור להיות בבית בזמן הזו. מה היא חושבת לעצמה?"
אני ניגש לפתוח לה את הדלת, ופותח אותה לרווחה ונותן לה להיכנס.
"אמרת לי שאני יכולה לבוא לקחת מה שאני רוצה מהבית," היא אומרת לי.
"אמרתי לך שאת יכולה לקחת מה ששייך לך. את בטוחה שיש פה משהו שהוא שלך?" אני שואל.
ואז היא מבחינה באסיה.
"אז זיינת אותה," היא אומרת בבוז.
"לא. דווקא אתמול ישנתי מעולה," אני עונה לה.
"אז מה היא עושה פה עדיין?" היא שואלת.
"אני חולק איתה את הבית הזה," אני אומר לה.
"אז זו הייתה התוכנית שלך כל הזמן. מרגע שראית אותו והתנדבת להכין לו קפה," היא אומרת לה בארס.
"את יודעת שאני כבר לא הייתי שלך הרבה זמן," אני אומר לשרה, "יותר מזה את כבר לא היית שלי. שנה וחצי את מנהלת רומן מתחת לאף שלי. מסתבר שכל העולם ידע. את מבינה שהצלחת להסתיר את זה ממני כי פשוט לא היה לי מספיק אכפת ממך. בואי נודה על האמת. את לא היית מאושרת בקשר הזה איתי, הייתי בשבילך כרטיס אשראי בלתי מוגבל. זה הכל. אז מה בדיוק מפריע לך? את אישה יפיפיה ואני בטוח שתמצאי לך מישהו בקלות, כי נראה לי שראלף לא יספק לך מה שאת צריכה," אני עוקץ אותה.
"ומה כל זה קשור אליה?" היא עונה לי.
"אסיה לא צריכה את הכסף שלי. היא מרוויחה יפה בזכות עצמה. היא רואה את הגבר שבי לא את חשבון הבנק שלי. כדי שלא תשמעי את זה ממישהו אחר אומר לך שאת היומיים האחרונים אכן ביליתי איתה. דיברנו המון, יותר ממה שדיברתי איתך בכל שנות היכרותנו. וכן גם שכבתי איתה. היא החזירה לי את הגבריות שאבדה לי מזמן."
"את לא מתביישת לשכב עם הבעל של החברה הכי טובה שלך?" היא יורה לעברה של אסיה.
"אני מודה שהקדשתי לזה מחשבה. ספרי לי באמת איזו חברה טובה את?" היא עונה לה, "מאז ששמעת שיש לי קשרים בבתי האופנה מהמובילים ביבשת אירופה יצרת איתי קשר וביקשת שאשלח לך בגדים. הגעתי לכאן והזמן היחידי שבילית איתי הוא הזמן שלקח לך לרוקן את המזוודה שהייתה מלאה בבגדים שהבאתי לך. יכולתי למלא אותם בבגדים עבורי, אבל רכשתי אותם עבורך. את, שהיית נשואה לגבר אמיד לא הצעת לי לאורך כל השנתיים האלה ולו פעם אחת לשלם עבור הבגדים שקניתי לך. אבל את שרה לא יודעת שובע. את חמדת את שלושת זוגות נעלי העקב היחידים שהבאתי איתי. אמרתי לך שהן מחוץ לתחום עבורך. את יודעת איך הרגיש לי בבוקר כאשר התלבשתי לקראת פגישה חשובה וגיליתי שאין לי מה לנעול? הייתי חייבת לחליף את הבגדים שיתאימו לסניקרס. פשוט בא לך לקחת אותם לעצמך ואני לא עניינתי אותך. ומה בדבר התחתונים שלי? השארת אותי עם שני זוגות תחתונים כאשר הבאתי איתי מעל תריסר?"
"אז לא שרה. אני לא מרגישה שבגדתי בחברה טובה שלי. אני אוהבת את ריף בצורה שאת לא יכולה להבין ואני לא אוותר עליו, כשם שאני יודעת שהוא לא יוותר עליי. אתמול בלילה הוא נתן לי הבטחה בדמות טבעת היהלומים הזו. טבעת שהוא בחר בעצמו, בניגוד לזו שעל אצבעך שאת בחרת."
"את באת לבית מוכן," אני אומר לשרה "כל מה שבו אני קניתי לפני שהכרתי אותך. הדבר היחיד שקנית אלה סדיני המשי. את מוזמנת לקחת אותם. הם מונחים על הספה מקופלים אחרי שעברו כביסה. תמיד טענת שהטעם שלך שונה משלי. אז מה בדיוק את רוצה לקחת מפה? אני מצפה לקבל ממך את ההסכם החתום בזמן שנקבע."
"אז אני מבינה שהסכם הממון שלה מוכן," היא אומרת לי.
"אולי מספיק כבר? תפנימי את זה שאסיה תהיה אישתי ואמא של הילדים שלי. ילדים שאת לא רצית. אז כן, עכשיו מאד דחוף לי להתחיל ולכן ברגע שיהיה אפשרי אני מתכוון לשאת את אסיה לאישה. הטבעת שעל אצבעה היא הצהרה אמיתית של אהבה. אין לי צורך בהסכמים איתה. היא הנצח שלי. ועכשיו את מתבקשת לעזוב."
*
אסיה
סוף סוף ננעלים השערים מאחורי המרצדס האדומה. "אני מבטיח שהיא יותר לא תטריד אותנו. אני גם יודע שהיא תחתום על ההסכם. היא ניסתה לשחק אותה חזקה אבל היא הבינה שהפסידה במשחק נגדי. היא יודעת שאני יכול להשאיר אותה בלי כלום. היא התחייבה להיות נשואה לי לפחות חמש שניים לפני שתראה דולר אחד. כשנכתב ההסכם לא הבנתי למה ארן דרש זאת. הוא אמר לי לסמוך עליו שכן הוא בעל ניסיון. הוא צדק."
ריף מלטף את שיערי ומביט לתוך עיניי. כמה אהבה יש בעיניים שלו. "נכון שאת יודעת שהתכוונתי לכל מילה? הרצון שלי להיות איתך הוא לא בגלל שהתאהבתי בך, אלא בגלל שאני באמת אוהב אותך. הצצתי עלייך בזמן שעבדת פה עם הצוות הבוקר. אם מישהו מהצד היה מביט בך הוא לא היה מזהה שאת בעלת האחוזה," אומר ריף.
"זה קצת גדול עליי השם הזה בעלת האחוזה," אני אומרת לו.
"אם כך אומר שאי אפשר היה לדעת שאת אישתי," הוא אומר ומנשק אותי על מצחי, "עמדתי והסתכלתי איך בית הכלא שלי הופך למקום מלא אור, שאמנם היה בו כל הזמן וזו הסיבה שרכשתי את הבית הזה, רק שאני לא ראיתי אותו יותר. כמה סימלי שפתחת את החלונות שהיו סגורים חודשים רבים בזמן שאני התחלתי לנשום בזכותך את החמצן."
אני מלטפת את פניו בזמן שהוא מדבר אליי. המילים שלו גורמות לעיניי להתמלא בדמעות.
"את מבינה," הוא ממשיך לדבר, "אף פעם לא היה פה ריח של בית. המטבח המאובזר במיטב המכשירים היה בעיקר תחנת קפה. ראיתי שערכת רשימת קניות עם מנהלת משק הבית. ראיתי את החיוך על פניה כאשר הקראת לה רשימת מצרכים בזמן שבדקת את המזווה. הייתה מין אחוות נשים שיודעות מה זה אומר לנהל בית. את יודעת שאת הראשונה שהשתמשה בתנור?"
אני צוחקת. "את זה אני דווקא יודעת," אני אומרת, "מזל שבדקתי את התנור בפנים בזמן שחיפשתי תבניות. הוראות ההפעלה שלו היו עדיין מודבקות בפנים בתוך ניילון. אתה יודע איזה ריח יש לניילון שנשרף?"
"מודה שלא היה עולה בדעתי לבדוק," הוא אומר,"מה שכן עולה בדעתי כעת הוא להכיר לך את חדר השינה שלך ובהזדמנות גם לתת לך לבדוק את המיטה…ללא בגדים…כשאין אף אחד מלבדינו בבית."
יום שלם אני מתרוצצת בין חדרי הבית, מנהלת את מבצע הניקיון הזה. אני אעשה הכל כדי שריף יתאהב שוב בבית היה שטוף האור הזה. לא בשבילי. אני עדיין לא באמת יודעת מהו בית. אמנם אני מעריכה את היופי של הבית הזה שכל פינה שבו היא חלק מריף. אני כבר מזהה את הטעם הטוב שלו, ושמחה ללמוד שלא תמיד הפריטים שבחר כשעיצב אותו הם בעלי ערך כספי רב. רק עכשיו אני קולטת שלמרות שמספר פעמים מצאתי עצמי עומדת מולן, היה משהו שעצר מבעדי לפתוח את דלתות העץ המובילות לחדר השינה שלו.
ריף פותח לרווחה את שתי הדלתות ומפנה לי את הדרך שאכנס דרכן. אני לא נושמת. איזה חדר מדהים. אני מחייכת כשאני מבינה שגם פה ידו היא שנגעה בכל. זה לא רק הגודל שלו, כפי שנהוג כאן ביבשת כשמדובר בחדרי השינה של בעלי הבית, אלא מה שמרגיש לי בו. כמו ילדה בחנות צעצועים אני בודקת כל פינה בו. נכנסת לחדר הארונות שלו. טעמו היקר והטוב בבגדים ניכר בו. אני שמחה לראות שחוץ מהחליפות היקרות של מיו מילאן יש בו גם חולצות טריקו ומכנסי ג'ינס.
אני עוברת לחדר הארונות השני. החדר נוקה וריח של מבשם פרחי יסמין של חומר הניקוי נודף ממנו. "איזה טיפשה אני," אני ממלמלת.
"למה מתוקה?" שואל אותי ריף שרק עכשיו אני שמה לב שהוא עומד בפתח ומסתכל עליי בעיון.
"אני חייבת להתקשר," אני אומרת. הוא מושיט לי את הטלפון שלו. "אני חייבת את הטלפון שלי," אני אומרת לו.
"הוא במקומו," הוא אומר ומחייך. אני עומדת לצאת מהחדר אבל ידו עוצרת אותי."אמרתי לך שהוא במקומו."
אני מסתכלת עליו מבולבלת. "אני לא מבינה."
הוא אוחז בידי ומוביל אותי למיטה. "ריף, אני חייבת להתקשר."
"הבנתי," הוא אומר ומצביע לי על הטלפון שלי שמונח על ארונית הלילה ליד המיטה.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת ומגניבה לו נשיקה.
אני מחייגת לחברת ההובלות. "מדברת אסיה …מיין. אני מבקשת שתשנו את הכתובת של שהמשלוח שלי מאירלנד. מתי הוא יגיע?"
"אני רק חושבת," אני אומרת לריף, "מה היה קורה עם שרה הייתה יודעת מה יש לי במשלוח הזה."
"אני מבין שהארון שלך הולך להתמלא בקרוב," אומר לי ריף בחיוך.
"בקרוב מאד," אני עונה לו, "עוד שעה זה יגיע לפה. נשאיר את זה בינתיים במוסך ואני אפרוק אותו כשיהיה לי זמן."
אני ממשיכה להסתכל בחדר ומגיעה לחדר האמבטיה העצום. אני ניגשת לסגור את החלון. ידיו של ריף מפתיעות אותי בזמן שהוא מקיף אותי בזרועותיו ופותח את אבזמי אוברול הגי'נס שלבשתי כל היום. ביד מיומנת הוא פותח את קרסי החזיה, ובתנועה מהירה מסיר מעלי את התחתונים.
הוא ניגש לפתוח את ברז המים של המקלחת וזרם של גשם ניתך על הריצפה. אני כל כך מתרגשת. אבל כאשר אני רוצה להפשיט אותו אני רואה שהוא כבר עומד ערום לפני.
"הגיע הזמן שאני אחנוך סוף סוף את המקלחת הזו. בתנועה מהירה הוא מרים אותי מצמיד אותי לקיר ונדחק לתוכי. "תצעקי כמה שבא לך," הוא אומר לי בקול חרוך בזמן שהוא נדחק לתוכי בכח, כמו בפעם הראשונה.
"אתה כל כך טוב לי," אני ממלמלת, "כל כך…" ואני מתחילה לגנוח מרוב עונג, משחררת את כל מה שכלוא בי ושלא העזתי מעולם להוציא. זה נשמע לי כל כך נכון לצעוק את תשוקתי אליו בלי לחשוב על כלום. אני שומעת את הנשימות הכבדות שלו ולבסוף גם הוא גונח."אני לא יכול איתך," הוא ממלמל, "ההתמסרות שלך מטריפה אותי. תרגישי את הזין שלי כמה הוא קשה, איך הוא מחליק לתוכך בקלות, איך..איך…אני לא יכול יותר."
אני מרגישה את זרימת הזרע החם נשפכת לתוכי ומאבדת שליטה.
אנחנו נשארים לעמוד ככה, מסדירים את נשימתינו, אבל לא רוצים להיפרד עד שאני מרגישה את הזין שלו מחליק ממני ובעקבותיו שביל של נוזל הזרע שיורד במורד ירכי.
"לא הגנת עלינו," אני אומרת כשאני קולטת שלא השתמשנו בקונדום.
"את צריכה הגנה ממני?" הוא שואל.
"לא ממך. אתה מבין למה אני מתכוונת," אני עונה לו.
"ומה יקרה אם תכנסי להריון? הרי אני עומד לשאת אותך לאישה," הוא עונה לי, "את לא רוצה להיות אימא של הילדים שלי?"
"ברור שאני רוצה,"אני עונה לו, "אבל אני רוצה שזה יעשה כשאתה רוצה."
"ואת? את רוצה?" הוא שואל.
"מאד," אני עונה.
"גם אני," הוא עונה לי, "וכשזה יקרה זה יקרה, וזה יהיה כי אני אוהב אותך."
אני מתחילה לבכות. לא יכולה לעצור את דמעותיי.
"מה קרה מתוקה?" שואל ריף בדאגה.
"אתה לא סתם מאוהב בי, אתה באמת אוהב אותי," אני אומרת.
"זו הסיבה שהיה לי דחוף לענוד על אצבעך את הטבעת הזו. כדי שתזכרי כל הזמן את ההבטחה שלי אלייך. שתדעי שאת כאן לתמיד ,לא רק כדי לתת לי לפרוק את יצריי באופן ריגעי. את העתיד שלי. הלכתי עם ארן לקנות לך את הטבעת. המשפחה של ליאה הם בעלי יהלומי רוזשטיין. את יודעת מה הוא אמר לי? שכשם שידע לדרוש ממני להחתים את שרה על הסכם ממון, כך הוא יודע ולא רק בגלל שהוא מכיר אותך, אלא בגללי שאין לי צורך בשום הסכמים איתך. כי האהבה שלנו היא נצחית. למרות שאנחנו מכירים מעט מאד זמן, זה מרגיש לי שאני מכיר אותך מאז ומתמיד."
אנחנו יוצאים מהמקלחת. אני מביטה במגבות. "את כולן אני קניתי אם את תוהה," הוא אומר לי.
"אתה קורא אותי," אני אומרת בחיוך נבוך.
"אין פה יותר כלום ממנה. אני מבטיח לך," הוא אומר ומחבק אותי, "עכשיו זה רק את ואני והעתיד שלנו לפנינו."
"המשלוח צריך להגיע כל רגע והמזוודה שלי למטה," אני אומרת לו.
"אני אביא לך אותה," הוא אומר, עוטף את מותניו במגבת ויוצא מהחדר. אני מביטה בו. כמה יפה הוא. והגוף שלו מושלם….
*
שבע בערב
ריף מחנה את הרכב ליד הבית של הדודה. הוא ממהר לצאת ולפתוח לי את הדלת. אני לא רגילה לגינונים כאלה וזה דווקא נעים לי. אני מבחינה בדמות מסיטה את הוילון ומציצה בנו. שיערה לבן כשלג, עיניה מתבוננות בי בסקרנות ואז עולה חיוך גדול על פניה והיא מנפנפת לי לשלום. אני מנפנפת לה בחזרה.
"עברת את המבחן," אומר ריף וצוחק.
"שלום לריסה," הוא אומר למטפלת של הדודה, "מה שלומה היום?"
"היא מצפה לכם בהתרגשות רבה," היא עונה לו.
"שלום דודה פאניה," אומר ריף וניגש לדודה שיושבת בכורסה,"תכירי את אסיה."
"אסיה שם מאד מיוחד," היא אומרת, "כמוך."
"תודה. ההורים שלי בחרו לקרוא לילדים שלהם בשם המקום בו נולדו. אני נולדתי בעיר עם שם מסובך ולכן קראו לי בשם היבשת כולה."
"ריף לך תעזור ללריסה," היא אומרת וקורצת לו.
"אני אגלה לך סוד," היא אומרת לי מיד כשריף יוצא מהחדר, "כולם חושבים שאני סנילית. אבל אני ממש לא. אני זוכרת כל דבר. גם מהימים הנוראים ההם. אני לא רוצה לדבר עליהם כי זה היה איום ונורא. דבר שאי אפשר להבין. אני מרגישה שאיתך אוכל לדבר."
אבל אז ריף חוזר והיא מפסיקה את שטף דיבורה. "אתה ממש זריז," היא אומרת לו בזמן שהוא מניח את המגש על השולחן.
"איך זה שלא הזמנת את דודה פאניה לחתונה שלך," היא אומרת בפנים רציניות.
"דודה פאניה את היית בחתונה שלי," הוא אומר, "אפילו רקדתי איתך."
"אני ממש לא זוכרת. איך זה יכול להיות שרקדת איתי אם לא התחתנת עדיין," היא אומרת לו להפתעתו.
"את שוב משחקת איתי," הוא נוזף בה.
"תבין ילד. כל מה שהיה בחיים שלך לפני שפגשת את אסיה, לא היה. אתה יודע היטב שהנישואים שלך לא היו ממש נישואים. ולא בגלל שלא היו לכם ילדים. גם לי לא היו עם בעלי השני. אבל הילדה הזו תבנה לך בית," היא אומרת.
"מאיפה את יודעת?" הוא מתגרה בה.
"רואים בעיניים שלך מה שלא היה שם אף פעם. אתה נראה חופשי," היא אומרת.
"יש לי מתנה בשבילך. אני מקווה שתאהבי אותה," אומרת דודה פאניה. היא מוציאה מתחת לכרית שעליה היא נשענת מטפחת ראש רקומה בפרחים. "אפילו לא שאלתי….את יהודיה?"
"כן," אני עונה לה בחיוך.
"אני שמחה לשמוע. את וודאי תעריכי את זה. הפמוטים האלה היו של סבתא שלי שהיא גם אימא של סבתא של ריף. הצלחנו להבריח אותם בשואה ממקום למקום. הרבה זמן לא ידענו מה זה בית. החפץ הזה היה בשבילנו סמל לבית," אומר דודה אניה.
אני לא יכולה לשלוט בדמעות שלי. "הסיפור שלי רחוק מסיפור השואה, אבל גם אני כל חיי נודדת ממקום למקום. אני מדליקה כל שבת נרות אבל בלי פמוטים. יש לי את הספר של ג'יין אוסטין שהוא הדבר שאני לוקחת אותו ממקום למקום. הוא מתנה מאחת המורות שלי שנולדה באנגליה. עכשיו שריף בונה לנו בית יחד אני לא יכולה לחשוב על מתנה יפה מזו."
"בואי נדליק יחד נרות," אומרת לי דודה פאני.
אנחנו עומדות זו לצד זו, מדליקות את הנרות ומברכות עליהן. בעיניים מכוסות אני מבקשת שיבורכו בני משפחתי וריף ובני משפחתו. אני מבקשת גם ששרה תמצא שלווה ואת מי שמתאים לה. כשאני פוקחת את עיניי אני רואה את ריף מביט בי ועיניו מלאות רגש.
*
יום שישי
אחת עשרה בלילה
"יש משהו שאת צריכה כעת מהקרטונים האלה?" שואל אותי ריף בזמן שהוא מחנה את הרכב בחנייה. אני מסתכלת על ערימת הקרטונים שלי שצמודה לקיר. אני רוצה את מספר עשרים. אני אומרת לו. הקרטונים מסודרים בערבובייה ולוקח לי כמה דקות למצוא את הקרטון המבוקש. "ישנם פה בגדים שאף פעם לא לבשתי. אותם אני רוצה לסדר ראשונים," אני מסבירה לו.
"אבל אני רוצה אותך בלי," הוא מתגרה בי.
"ואתה תקבל," אני עונה לו ורואה את התשוקה בוערת בעיניו, "אבל מחר כשהורייך יבואו רצוי שאהיה לבושה."
"הוא מרים את הקרטון בידו האחת למרות שהוא כבד," ובידו השניה אוחז בידי, "שיהיה לך ברור שאת לא מסדרת כלום כעת כי… כי אני רעב אלייך."
"אם היו אומרים לי שאתה כזה ביום שהכרנו ליד מכונת הקפה לא הייתי מאמינה," אני אומרת לו בחיוך.
"את מבינה שזה רק בגללך, נכון? אני לא הייתי כזה אף פעם," הוא אומר לי ומצמצם את הרווח בינינו.
"ומה אתה חושב שאני הייתי לפניך?" אני עונה לו בשקט, "הייתי די מופנמת. מה יש בך שגרם לי להתמסר לך לגמרי? זה כנראה סוד הקסם של הקשר בינינו," אני אומרת לו.
"אין לך מושג מה המילים שלך עושות לי כגבר. את מעצימה אותי באופן ש…טוב מספיק לדבר כי אני כבר בוער. אני רוצה להיות כבר בתוכך כדי להשקיט את התשוקות שלי."
*
ריף
אסיה נשכבת על המיטה. אני לא צריך לדבר איתה הרבה היא מייד מבינה מה אני רוצה ומפסקת את רגליה לאפשר לי לחדור לתוכה. אני רוצה לשחק איתה קצת, לנשק אותה, למצוץ את פטמותיה שמגיבות מיד למגעי. אבל הלחץ בין רגלי שולט בי ואני ננעץ בתוכה. היא משתוללת מתחתיי, גונחת בלי בושה, אני מרגיש את המלחמה עם עצמה לא לנעוץ את ציפורניה בגבי. "אני רק שלך," אני לוחש לה בצרידות, "את יכולה לסמן אותי כרצונך, אף אחת לא תיגע בי יותר."
"רק שלי, אתה רק שלי ולא אתן לאף אחת להתקרב אלייך," היא אומרת לי.
התנועות שלה רק מאיצות בי לגמור. "תגמרי אסיה אני לא יכול יותר."
"זה מה שרציתי לשמוע," היא אומרת ואני מרגיש אותה מתפוצצת מתחתיי. עיניה מוצפות ברגש ואני מסתכל בה מהופנט.
"אם אי פעם לא תגמרי את תגידי לי, בסדר?" אני אומר לה אחרי שאני שוב מסדיר את נשימתי.
"נראה לך שאי פעם לא תגרום לי לגמור?" היא אומרת לי.
אני קם ומביא מגבת כדי לנגב אותה. אני שמח שהיא לא אומרת מילה שלא השתמשתי בקונדום.
"רציתי לשאול אותך משהו," אני אומר לה, "האם ידעת על מסיבת ההפתעה שאורגנה לך?"
"לא ידעתי. למה?" היא עונה.
"כיוון שכשהלכנו לקנות בגדים קנית את השמלה שלבשת למסיבה," אני אומר לה.
"אני רוצה להראות לך משהו. אבל מבקשת שזו תהיה הפעם האחרונה שאנחנו מדברים על הנושא," היא אומרת לי והולכת לחדר הארונות. אני הולך אחריה בשתיקה מנסה להבין על מה היא מדברת. היא מעלה מזוודה אחת על האי במרכז החדר ופותחת אותה. "זו המזוודה שהכילה את הבגדים שהבאתי לשרה. תראה, היא ריקה לגמרי."
היא מניחה את המזוודה ליד הדלת, מעלה את השנייה על האי ופותחת אותה. "גם זו לא בדיוק מלאה. אתה מבין היא לא הסתפקה בבגדים שהבאתי לה. השמלה הלבנה שלבשה למסיבה "שלי" הייתה אחת מהשמלות שהבאתי איתי. המשלוח שלי מאירלנד הגיע לפניי. חשבתי להודיע להם להביא אותו לדירה, כשעוד חשבתי שהכל בסדר. ברגע שידעתי שלא, העדפתי לשלם עבור האחסון ושהוא לא יגיע לפה."
אני מרגיש שאני משתגע. "עכשיו אתה מבין למה אין לי רגשות אשם כלפיה? עכשיו ראית במו עינייך שהמזוודה שלי כמעט ריקה."
אני מעלה את הקרטון שהבאתי מלמטה על האי, מביא מספריים ופותח אותם עבורה. "בואי נסדר לך את הארון מתוקה," אני אומר לה.
"אתה יודע מה השעה?" היא אומרת.
"איתך אני רגיל כבר ללכת לישון מאוחר," אני צוחק.
בזמן שהיא מסדרת אני הולך למוסך ובודק מה כתוב על הקרטונים שלה. אני מתחיל להעלות את אלה שרשום עליהם בגדים, שהם בעצם הרוב, וגם נעליים. אסיה מביטה עליי בהפתעה. "אתה באמת מתכוון לזה," היא אומרת ומזכה אותי בנשיקה ארוכה שמשאירה אותי חסר נשימה. "איזו נשקנית את. עכשיו אני מבין את השיר נשיקות מתוקות מיין."
אני מביט איך היא מסדרת את הבגדים לפי צבעים. עד מהרה הארון שוב מלא, אך הפעם בצורה מאד מסודרת וססגונית. היא שמה את הנעליים במקומם וכשהיא מסיימת היא עומדת ומחייכת. פתאום היא מסתובבת אליי, מקיפה אותי בזרועותיה ושמה ראשה עליי.
"פעם ראשונה בחיי שאני פורקת מזוודה ואני יודעת שהגעתי הביתה," היא אומרת לי ואני נחנק מהתרגשות, כי היא מבטאת בדיוק את מה שאני מרגיש. אני סוף סוף בבית.
סוף סוף אני נושם.
בר אבידן
מאמינה באהבה
?
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
קרדיט:
buzzfeed.comריף: