אמה קרילוב
"את בטוחה שלא בא לך לשנות כיוון ולבוא לעבוד איתי," שואלת אותי לואיז בזמן שאנחנו לוגמות יחד קפה. רק לפני שעה קלה ירדתי מהטיסה שהגיעה מתאילנד בה נפשתי עם סיום עבודתי בת השלוש שנים בחברת השקעות הצמודה לבורסה בהונג קונג. יש לי הרבה מה לספר לה, בעיקר על הפגישה שלי עם אחותה.
"את יודעת שהאהבה הגדולה שלי זה לרקום עסקאות של מסחר. אני מתחילה לעבוד עוד כמה ימים במחלקה של סחורות עתידיות שעובדת עם הבורסה בשיקגו," אני עונה לה.
"טוב," היא אומרת ונאנחת בתאטרליות, "אבל יש דבר אחד שאני לא אוותר לך עליו. את מצטרפת לאבירי רובין הוד," היא אומרת.
"תסבירי," אני מבקשת.
"זה תפקיד שתפור עליך," היא עונה, "זו קבוצה של האקרים שנכנסת לפעולה כאשר התוכנה של אבירי הנסיכה מזהה תקיפה של חברות. המטרה העיקרית היא להבין מה הם מחפשים בחברה לפני שהם מפעלים בלי לדעת את התוכנה שמשמידה אותם. זה מעין רובין הוד שנלחם למען הצדק, רק שבעולם המחשבים."
*
שבועיים אחרי
"מה את מתעסקת בטלפון שלך בשעה שאני מדברת?!" היא צורחת עליי.
אני מרימה אלייה את עיניי, שוקלת מה לענות לה. הספיק לי מבט אחד זריז כדי לגבש דעה עליה. היא המנהלת שלי ואני פחות משבועיים בחברה. אני לא אתן לה לדעת מה אני באמת חושבת על נשים כמוה.
"תחזרי על מה שאמרתי," היא נובחת עליי. נובחת, כי אין לי דרך טובה מזו לתאר את האופן בו היא מדברת אליי.
אני מדקלמת מילה במילה מה שהיא אמרה בשתי דקות האחרונות. "עם זאת יש לך טעות בסיסית," אני ממשיכה, "ואני מבינה שבישיבה הזו תפקידנו להאיר את הטעויות. אם תבדקי את הפרסומים בימים האחרונים יש בקיעים בתאוריה שלך. זה בדיוק מה שעשיתי בטלפון, בדקתי את הנתונים."
"ולמה את חושבת שעכברונת כמוך, שבאה לעבודה לבושה כמו…כמו…ילדה בתיכון יכולה ללמד אותי משהו? תנגבי את החלב משפתייך לפני שאת מעזה בכלל לפתוח את הפה שלך."
אני משתתקת למרות שאני משתוקקת לומר לה את דעתי עליה.
"אל תיקחי אותה ללב," אומר לי בשקט דון שעובד איתי, "היא אחות של המנכ"ל ומרשה לעצמה הכל. עובדה שהמנכ"ל יושב לידה ושותק."
*
אז זה מה שהיה אתמול.
היום יום חדש.
אני עומדת בתוך חדר הארונות שלי בדירתי המרווחת, דירה שירשתי מסבתי, ומתלבטת מה ללבוש.
תוך כדי אני מתקשרת לחברתי לואיז. מאז שהיא בהריון שיחת הבוקר בינינו הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת הבוקר שלי.
"איך הייתה הישיבה הראשונה?" שואלת לואיז, "ראיתי ששינית את תמונת הפרופיל שלך ברשת החברתית לעכברונת מתוקה. אני מבינה שיש קשר בין הדברים. הם לא יודעים שאת קיסה (חתלתולה ברוסית ב.א.)"
"בהחלט יש קשר," אני עונה לה, "לבוסית החדשה שלי היה מה לומר על כך שאני, בת יחידה בצוות עם עשרה גברים, באה לעבודה בג'ינס וחולצת טריקו. לכן היום אני מתכוננת להתלבש כמו גברת.
"סטייל מיו מילאן אני מבינה," היא עונה וצוחקת, "היא עוד תתחרט על כך כשהמנכ"ל יראה מי את באמת."
"המנכ"ל, שברור לך לבוש מכף רגל ועד ראש בבגדי מיו מילאן, נתן לה להשתלח בי ולא אמר מילה."
"ואת ממש "מתרשמת" מזה. אני מכירה אותך כל כך טוב. לכי תראי להם עכברונת מתוקה מי היא אמה. תעשי אותי גאה."
"אגב גאה. מסתבר שיש לנו את התוכנות שלך. אני תוהה אם מישהו זיהה שאבירי הנסיכה שלך מותקנת עליה," אני אומרת לה.
"אני מניחה שלא, ואני לא מתפלאת שאת כן מוכשרת שלי," אומרת לואיז.
"תנשקי את התינוקת בשמי," אני אומרת ואני אסיים להתלבש.
"אמה, תשלחי לי סלפי. אני מסוקרנת לראות מה בחרת ללבוש," הוא מבקשת, וכשאישה בהריון שהיא גם חברתי הטובה ביותר מבקשת, אני נעתרת מיד. אני נכנסת לאתר של תמונות, בוחרת תמונה ושולחת לה.
"את מופרעת. לא רק שלא היית הולכת כך, אני מזהה שזו לא את," היא כותבת לי מייד.
"טוב, תני לי דקה. אני כבר שולחת," אני כותבת ומסיימת להתלבש. אני נעמדת מול המראה והפעם שולחת לה תמונה שלי.
"מושלמת שלי. מה לא הייתי נותנת כדי לראות את הבוסית כשהיא רואה אותך. אין לה מושג כמה היא טעתה שהתחילה איתך כך. אני לא אתפלא אם המנכ"ל יתחיל לחזר אחרייך."
"נו באמת לואיז," אני עונה לה, "לא כולן מוצאות גבר כמו פטריק."
"באמת?" עונה לי לואיז, "ספרי לי מי הוא פטריק?"
"את יודעת שאני לא ממש מכירה אותו, אבל מספיק לי לראות את החיוך שעל פנייך והרוגע שאת עטופה בו, כדי לדעת מי הוא," אני עונה לה.
*
חצי שעה אחרי אני מטופפת עם עקביי על ריצפת השיש המפוארת של משרדי חברת פרידום אינטרנשיונל טרייד, מתעלמת מהמבטים שההופעה שלי מושכת ומברכת את כולם בחביבות בברכת בוקר טוב. אני שומעת אותם מתלחשים מאחורי גבי. אני יכולה לנחש מה הם אומרים, אבל מעמידה פנים שאיני שומעת.
"וואו תראו אותך," מקדמת את פניי דניאלה מזכירת קומה 27.
"בוקר טוב גם לך," אני אומרת לה בזמן שאני חולפת על פניה ולא מתעכבת.
אני נכנסת לאולם הישיבות בו מתקיימת כל יום ישיבת הבוקר שלנו. חברי לעבודה לא יודעים איך להגיב. "אף מילה," אני אומרת להם ברצינות, "אחרי ישיבת אתמול הבנתי כמה דברים. תעברו לסדר היום."
"את מבינה שעם הופעה כמו שלך יהיה לנו קשה להתרכז," אומר לי דון.
"שמעת אתמול את הבוסית. צריך ללמוד מטעויות ולהמשיך הלאה," אני אומרת בחיוך, "אז בוא נראה מה על סדר היום."
הגברים כל כך המומים מההופעה שלי שאיכשהו קורה שאני מובילה את הישיבה. אני עושה זאת במקצועיות. אין לי יותר כוונה להקטין את עצמי פה. אם היא שמה עליי עין מקרוב, אני אראה לה מה אני באמת שווה.
ישיבה שבדרך כלל נמרחת על פניי שעה מסתיימת אחרי עשרים דקות. אני יושבת לכתוב סיכום של הישיבה ושולחת עותק לדון, ששולח עותק ממנו לבוסית.
אנחנו מתפזרים כל אחד לפינת העבודה שלו ומתחילים לעבוד על הסדר שקבענו. אני מתחילה לקרוא על חברה מסוימת שעליה דיברנו בישיבה כאשר אני רואה הודעה לנייד שלי.
"אבירי רובין הוד מתבקשים להתכנס."
אני מפעילה מייד את המערכת שמותקנת על גבי המחשב הנייד שלי, נותנת לה לסרוק את הנתונים, ושבה להסתכל על המחשב של המשרד עד שתתקבל התראה להיכנס לפעולה.
"זה מה שאת עושה באמצע העבודה ? משחקת במשחקים?" אומרת לי הבוסית, ג'וזפין שמה.
"אני לא משחקת. אני אסביר לך אחר כך," אני אומרת למרות שאני יודעת שאת זה אין לי דרך להסביר.
היא לא מקשיבה לי וסוגרת לי את המחשב. אני מוציאה מיד את הנייד ומתקשרת ללואיז.
"נותקתי מהמרדף. תוסיפי מישהו אחר. זה קורה אצלי בבניין," אני אומרת לה.
"אז תעלי שוב. זה חשוב," היא אומרת.
"אני לא יכולה," אני עונה לה.
"את לא לבד בחדר?" היא שואלת.
"בדיוק," אני עונה.
"לא אסכן אותך, אני אעלה בעצמי ואדאג שיחליפו אותך. תישארי ליד הטלפון."
כעבור 20 דקות בהם אני מרוכזת כולי בחדר ההשקעות בשיקגו נשמע הצלצול המוכר ותמונה של דרקון אש ממלאת את המסך ומסמלת את סיומה של עוד משימה מוצלחת של האבירים.
אנני מציצה בפתח דלתי. "הבוסית מכנסת את כולם לישיבה," היא אומרת, "חמש דקות בחדר הישיבות."
אני בודקת את כל הפקודות הפתוחות שלי, רושמת אותן על נייר והולכת לחדר הישיבות. אני לא מסירה את עיניי המחשב כיוון ששמתי עיני על עסקה גדולה של חיטה.
"אין גבול לחוצפה שלך עכברונת," אומרת לי ג'וזפין "בשביל מה את כאן אם את מתעסקת כל הזמן עם הטלפון שלך."
"כיוון שקראת לי באמצע יום מסחר," אני רוצה לענות לה. "אני עובדת. קורה פה משהו בבורסה של הסחורות העתידיות."
"את בטוחה שזה מה שמרתק אותך עכשיו. קשה לי להאמין שדבר כזה חסר ערך מושך כך את תשומת ליבך," עונה לי ג'וזפין בלעג.
"אני לא רוצה להיות חסרת כבוד, ואינני יודעת מה ההשכלה שלך, אבל קשה לי להאמין שאת בכלל מכירה את החשיבות של סחורות עתידיות."
"אולי כבודך תואיל לאמר לי מה כל כך חשוב כמה תעלה החיטה עוד חמש שנים?" היא אומרת ויושבת מולי בשילוב ידים מופגן.
"בוא נאמר שאת מוזמנת לחתונה של חבר. את רוצה להתחדש בשמלה חדשה, שכן אינך רוצה להופיע בשמלה שלבשת כבר לאירוע אחר," אני אומרת ומפסיקה לרגע. אני רואה את חוסר הסבלנות על פניה אבל לא מוותרת, "עכשיו תביני שאם מי שזה לא יהיה לא היה עושה הסכם לפני כמה שנים על שדות כותנה, היית צריכה לחכות שישתלו את שתילי הכותנה, ימתינו שיגדלו, ישלחו אותם למנפטה, משם יעבדו אותם לסלילים ולבד ורק אז יוגשו לחייט שיתפור מהם שמלה. את יודעת כמה זמן לוקח תהליך כזה? ואת הרי צריכה את השמלה לסוף השבוע הקרוב."
"את סתם מבלבלת את המוח עכברונת או איך שקוראים לך?" היא אומרת.
"את אוהבת את הכריך עם האבוקדו בבית הקפה כאן למטה?" אני שואלת אותה.
"נגיד. ומה הקשר?" היא עונה לי.
"אני קונה חיטה בכמויות כמה שנים מראש. איך את חושבת שייצרו את הלחם היום אם לא קנו את הקמח מראש. ואיך בכלל יש קמח. את עוקבת אחריי?"
"את ממש משעממת אותי."
"ואם אומר לך שבא לך תכשיט. מאיפה את חושבת שבא הזהב אם לא היה מישהו שעבד קשה כדי להוציא אותו מהאדמה? אז אם לא הבנת דברים לא קורים מעכשיו לעכשיו. יש דברים שצריך לתכנן אותם מראש. וזה מה שאנחנו עושים דואגים שתהיה סחורה מראש בכל מיני תחומים. עכשיו אני מובנת?"
"ועדיין אני חושבת שכל העניין הזה של הבורסה הוא שעמום אחד גדול," היא עונה.
"אבל כסף את אוהבת. ואיך את חושבת שהוא נוצר? גדל בעציצים שבקומה חמישים ושמונה על הגג?"
"אולי עבור נשים כמוך זה…" היא אומרת אבל משתתקת. אני תוהה מה ניסתה לאמר.
"עכברונת דיברת על זהב," אומר לי דון בשקט ומפנה את תשומת ליבי למסך שלו.
"אתה קולט? חייבים לעשות משהו," אני אומרת לו.
הפעם אני פונה למנכ"ל. "אני צריכה דחוף אישור לשני מיליון," אני אומרת לו.
"סליחה?" הוא אומר לי.
"יש פה הזדמנות לעשות הרבה כסף," אני אומרת לו, "אתה מוכן לצאת איתי רגע. צריך לקחת החלטה מייד."
"את הזויה לגמרי ירדת מהפסים. אני לא יודעת למה אנחנו מחזיקים אותך פה," אומרת לי ג'וזפין ומתחילה לתת לי נאום ארוך.
"לא משנה," אני אומרת, "כבר אין על מה לדבר."
"אני יכול להבין מה קורה פה?" שואל המנכ"ל.
"זה לא המקום שלי לתת עצות אבל נראה לי שהמנהלת שלך אמנם מנהלת טובה אבל היא לא יודעת איך הבורסה עובדת," אני עונה לו באיפוק למרות שבא לי לאמר הרבה יותר.
"לא ענית לי," אומר המנכ"ל.
"תקרא בעצמך מה קרה בדקות האחרונות ותבין שיכולתי לעשות לך הרבה כסף בלי להתאמץ."
"הישיבה הזו לא מובילה היום לשום מקום," הוא אומר ויוצא מחדר הישיבות.
מקסימילאן שר
"פטריק גולד ביקש למסור לך שהוא בדרך אלייך. הוא אמור להגיע תוך כמה דקות."
אני תוהה מה קרה שמביא את פטריק אליי באמצע היום. אני מתחיל להריץ במוחי מחשבות ואף אחת מהן לא משמחת אותי.
אני נכנס לחדרי וניגש לראות על מה המהומה שיצרה העכברונת הזו. אני נדהם לקרוא שהיה גליצ' במערכת או טעות אנוש, מה שעדיין בחקירה, שהוריד את מחיר הזהב בבת אחת לרמות מאד נמוכות. ממש ברצפה. המחיר קפץ שוב במאות אחוזים למעלה כעבור שש דקות. שש דקות יקרות שיכולתי לגרוף מיליונים בלי מאמץ לו הקשבתי לה. אז מסתבר שהיא כן יודעת על מה שהיא מדברת. ג'וזפין אחותי היקרה לעומתה, כפי שאמרה העכברונת יודעת לנהל אנשים אבל בבורסה אין לה מושג ואין לה כל עניין ללמוד אפילו את עקרונותיה.
את המחשבות שלי קוטע פטריק שנכנס לחדרי במבט מאד רציני.
"אני בא אליך כאיש מקצוע וגם כחבר. אין לי מושג מה אתה עושה בזמנך הפנוי, וזה גם לא ענייני. אני כאן לספר לך שנשים שפנו אליך לאחרונה היו נערות פיתוי שרצו לחפש ערוץ לחדור לתוך המערכת שלך ולסחוט אותך," אומר פטריק.
"אני לא טיפש. אתה מוזמן להיכנס למחשב שלי ולראות שאני לא מדבר עם אף אחת. בטח לא במחשב שקשור לחומר של המשרד," אני עונה, "זה נכון שיש לי פניות מנשים סקסיות וחשופות אבל אני לא פותח את הקבצים האלה אף פעם."
"אני שמח לשמוע," אומר לי פטריק.
"ומה גרם לך לבוא אליי באופן אישי ולהזהיר אותי?" אני שואל.
"כי הייתה פריצה למערכת שלך שסוכלה," הוא אומר.
"מתי זה קרה?" אני שואל.
"לפני שעתיים," הוא עונה.
"ומהיכן לך המידע על כך?" הוא שואל.
"את זה אני לא יכול לספר לך. יהיה עלייך להסתפק בידיעה," הוא אומר, "אני יכול לדבר עם מי שאחראי על המחשבים?"
אני מזמן לחדרי את אנדי.
"מר גולד אומר שאולי הייתה לנו פריצה למערכת היום. ידוע לך על כך?" אני שואל את אנדי.
הוא פותח את המחשב שלו. מקליד במהירות כל מיני פקודות.
"אני חושב שהוא טועה המערכת שלנו מוגנת," עונה אנדי, "אין שום פעילות חריגה."
"לואיז, התשובה לשאלתך היא לא," הוא אומר ללואיז בטלפון.
אני מביט בו מנסה להבין על מה הוא מדבר. "אני זז. תשמור על עצמך," הוא אומר, "נדבר בערב."
"אנדי, אתה יכול לאמר לי אם יש מישהו בחברה שמנהל שיחות אישיות….עם נשים," אני שואל את אנדי שעדיין נמצא בחדרי.
"כן," הוא אומר ומשפיל את עיניו.
"דבר," אני אומר לו.
"אני לא רוצה להסתבך עם אף אחד," הוא עונה לי.
"אתה מבין שאתה מדבר עם מנכ"ל החברה, הבעלים של החברה בה אתה עובד?" אני שואל אותו.
"אני מבקש שלא תאמר שזה בא ממני," הוא אומר.
"דבר כבר," אני אומר לו בחוסר סבלנות.
"אחותך," הוא לוחש.
"נו באמת, אתה צוחק עליי?" אני עונה לו בכעס, "היא אישה. מה ציפית שהיא תדבר כל היום עם גברים?"
"אם אתה אומר," הוא עונה מובך, "אני יכול ללכת."
אני קורא לג'וזפין לחדרי.
"שמעתי שקראת לעכברונת לשיחה. אני מקווה שזו לא הסיבה שקראת לי. מה היא כבר לכלכה עליי?" אומרת לי ג'וזי מיד כשהיא מתיישבת.
"איך לא קלטתי. תגידי את מאוהבת בה?" אני שואל.
"בעכברונת? נראה לך?" היא עונה לי בהתנשאות. אני מכיר אותה היטב. היא אחותי.
"קראתי לך כי שמעתי שיש פה מישהי שמדברת עם נשים בזמן העבודה. והשיחות, איך לאמר הן לא רק ידידותיות," אני אומר. כמובן שאני לא אומר שזו ההנחה שלי ולא בדיוק המילים שנאמרו לי.
היא מביטה בי בפנים כעוסות. "מאיפה הרעיון המטופש הזה?"
"הייתה פריצה למערכת. נשים נשלחו כדי לפתות מישהו מהחברה כדי לחדור למערכת. רק בנס לא נגרם פה נזק. יש לך מושג כמה כסף מתגלגל פה? אני לא יכול להרשות לעצמי שיקרה משהו. זה לא ענייני מה שאת עושה בחייך, אבל תרחיקי את זה מהחברה שלי."
"אז זה אתה שמאוהב בעכברונת," היא אומרת לי.
"מה הקשר אליה בכלל. שכחת על קיומה של ג'יין בחיים שלי? חוץ מזה שאני לא גבר שמתאהב ואת יודעת את זה. אני לא רומנטי כמוך," אני עונה לה.
"יום אחד.." היא אומרת לי.
"מה שמזכיר לי שהגיע הזמן שתלמדי קצת על העולם בו מתנהלת החברה שלי,"
*
כאשר היא יוצאת מהחדר אני שוב מהרהר במילים של פטריק. מאיפה הוא הביא את הרעיון הזה שהייתה פריצה למערכת המוגנת שלי. מה הוא יודע שאני לא יודע. אני יודע שהשיחה איתו לא נגמרה.
אני חוזר שוב למסכים ובודק מה קורה בבורסות השונות ברגע זה. אני נכנס לצ'אט של הקבוצה של הסחורות העתידיות.
העקרב: הרצאה יפה נתת לגברת. השפלת אותה כראוי.
עכברונת: אני מקווה מאד שלא. זו לא הייתה כוונתי. אני חושבת שחשוב שהיא תבין מה העבודה שלנו. ישיבות בשעות החמות של המסחר לא נראות לי לעניין.
דולפין כחול: עדיף כך מאשר להישאר אחרי העבודה.
עכברונת: נו באמת. זה לא שאלה ישיבות שאורכות שעות. חצי שעה בסיום יום המסחר, שהיא עדיין במסגרת שעות העבודה שלנו, הייתה עדיפה. וגם אם נאלץ להישאר אחרי.
העקרב: מסכים איתך עכברונת. הנה היום עם הזהב הייתה דוגמה טובה לכך.
דולפין כחול: אני אוהב לסיים את העבודה וללכת הביתה.
עכברונת: זה אומר שאתה לא חי את העבודה. אל תגיד לי שאתה לא מעיף מבט בלילה בבורסות במזרח הרחוק.
דולפין כחול: יש לי חיים מחוץ לעבודה.
עכברונת: ואם כבר מדברים על עבודה. אתה לא מרוכז בה. תראה מה קורה עם הנפט. זה התחום שלך, לא?
למחרת בבוקר אני מקבל מעטפה ועליה רשום בצידה השמאלי: אבירי רובין הוד. אני פותח אותה ומוציא מתוכו דו"ח מפורט של אירוע הפריצה שארע אמש.
*
יום חמישי ארבע ורבע
אני הולך לכיוון חדר הישיבות בזמן שאנני מזמנת את העובדים לישיבה. הפעם אני מתכוון לנהל אותה. אמנם ג'וזי לא מרוצה מהעניין, אבל אני רוצה שהיא תלמד איך אני מצפה שהישיבות יתנהלו מהיום ואילך.
"אני כבר באה," אני שומע את קולה של העכברונת, "נשאר לי לתייק רק את ערמת הפקודות מהשעה האחרונה."
"אוף מה פתאום ישיבה כעת. אני רוצה לסיים ולעוף מה," נשמע קולו של בנדרס, "זה היה רעיון שלך עכברונת?"
תוך דקות ספורות החדר מתמלא באנליסטים ושקט לא אופייני משתרר. אני מעיף מבט מהיר מסביבי. אני מבחין בעכברונת. הנייד שלה מונח על השולחן ונראה שהיא מחכה לשמוע מה יש לי להגיד. אני יודע שאני מתעכב עליה קצת יותר מהרגיל צולל לתוך העיניים לראות מה הן משדרות. ברור לי שזה לוקח שנייה, אבל מרגיש לי יותר.
הישיבה הזו מתנהלת בצורה יעילה ומסתיימת מהר מהרגיל. ג'וזי הולכת אחריי.
"תגיד לי זה היה ניסיון להשפיל אותי? הורית לעכברונת לשתוק?"
"את שומעת את עצמך? אני מנכ"ל החברה להזכירך," אני עונה לה בקור, "ומה כל זה קשור למישהי בכלל." האם התעכבתי עליה יותר משחשבתי? לא נראה לי.
אני נכנס לחדר, עובר על ההודעות הפנימיות שנשלחו אליי. אני עובר גם על דו"ח הפעילות של הסחורות העתידיות. אני לא יכול להתעלם מהביצועים של העכברונת.
אני מחייך למראה העובדה שהיא שינתה את זיהוי שמה בחברה לעכברונת. לא רק שלא נעלבה מזה היא בעצם צוחקת על אחותי שנתנה לה את הכינוי, זה בתוספת האופן שבו היא מתלבשת שאין ספק שמושך את תשומת לבם של כל הגברים אליה. יש לה בהחלט טעם טוב בבגדים. אני מניח שהיא ילדת שמנת כמוני, שאולי גדלה בלונג איילנד כמוני ואיכשהו לא הצטלבו דרכינו.
אני עוזב את המשרד והולך לאסוף את האוכל שהזמנתי. לילה ארוך לפני. אני יודע כמה חשובה לאחי נוכחותי לידו. הוא התחנן שאסלח לו על הבגידה שלו בי, וקיבל ממני את המחילה. ועדיין הוא זקוק לשמוע את זה כל יום מפי. אני יודע שאני מצידי אעשה הכל כדי להקל על המצוקה שלו. אמנם זה לא התור שלי לשבת ליד מיטתו בבית החולים אבל אני נענה לבקשתו לבוא גם הלילה.
אני עובר בדירה שלי. אני מוריד למחשב סידרה בהמשכים של מדע בדיוני ונכנס להתקלח. אני לובש ג'ינס וחולצת טריקו. אני יודע שהמראה שלי בחליפה קשה לו. בעבר אמר לי שזה מרגיש לו כאילו אני מנפנף מול עיניו בהצלחתי כאשר אני בא לבוש בה.
אני עוצר בדרך בסטארבקס וקונה לו את הקפה והדונטס שהוא אוהב ונוסע ללילה ארוך ללא שינה. השלישי שלי השבוע.
"אתה חושב שיש חיים שם בחלל?" הוא שואל אותי.
"אני מניח שיש סיכוי שיש משהו," אני עונה לו, למרות שאינני יודע אם אני מאמין לעצמי, "ברור שזה לא כמו אצלנו, אבל בכל זאת."
"ומה אתה חושב שיקרה איתי אחרי שאמות?" הוא שואל.
"מאיפה לי לדעת? אף מת עוד לא חזר וסיפר," אני עונה לו.
"אני שמח שזה מצחיק אותך," הוא עונה לי, "אותי זה מטריד מאד. אני רוצה לדעת האם אמשיך להתקיים רק בדרך אחרת."
"אתה יודע שג'וזי אוהבת בנות?" אני שואל אותו.
"אתה מבין מה זה אומר?" הוא שואל, "זה אומר שמשפחת של תתקיים רק בזכות צאצאיך ואתה בכל לא מעוניין להתחתן."
"ראשית זה לא אומר שלא יהיו לה ילדים," אני אומר, "ושנית אולי יום אחד תבוא מישהי שארצה אותה בטרוף ואוליד איתה ילדים."
"אולי כבר תשלח את ג'יין הביתה. היא ממש לא בשבילך," הוא אומר לי, "קבל את זה כצוואה ממני.”
"קרה משהו היום שאתה מדבר על המוות כל הזמן במקום להנות מהסרט?" אני שואל.
"אני מרגיש חופשי ללכת, אחרי שאני מרגיש שהמחילה שלך אמיתית," הוא עונה לי.
"זה מוזר שכך אתה מרגיש. כי הבדיקות שלך דווקא מעידות שמצבך משתפר, אז אל תבלבל לי את המוח. אם אתה רוצה לראות אותי מתחתן תאלץ לחיות עוד הרבה זמן. כי אחרת איך אתחתן בלי שושבין?"
"באמת תיתן לי להיות השושבין שלך?" הוא עונה לי בעיניים נוצצות.
"אל תתלהב, עוד לא מצאתי אותה. אתה צודק ג'יין היא לא בשבילי ואני באמת צריך לסיים את הקשר הזה. אני פשוט אומר לה שאחי הגוסס הורה לי לסיים את הקשר."
"אתה והציניות שלך," הוא אומר לי, "תמיד היית חסר רגש. אתה כל כך שונה ממני אני רוצה שתבוא כבר האחת שתיגע לך ברגש ותגרום לו להתעורר. אני יודע שזה מה שאני הייתי רוצה, ואני רוצה את זה גם בשבילך."
אנחנו מסיימים בשלוש בבוקר לראות את הסידרה והוא שוקע בשינה.
המילים שלו לא מניחות לי. איך אני יכול להרשות לעצמי להרגיש משהו כשאני חי כבר ארבע שנים בצל המחלה שלו שפרצה כשנודע לי שהוא מכר את הרעיון שלי לסטרטאפ לזר תמורת סכום נכבד, דבר שהוביל לכך שפתחתי את החברה הנוכחית שלי ולא הסכמתי לשתף אותו בה. זו גם הסיבה שקראתי לה פרידום (חופש).
אז כן, הוא צודק. כיביתי את הרגש שלי כדי לשרוד. גם מערכת היחסים עם ג'יין לא עוררה אותו חזרה ונמשכה למרות שאיננה מתאימה לי כלל.
השבוע החלו בקיעים בחומות שלי. אני לא יודע האם זו המחילה שהענקתי לו סוף סוף, או אולי אלה העיניים שלה….
אני יוצא מהחדר והולך לקנות קפה מהמכונה אחרת ארדם. אני פוגש את האחות בתחנת האחיות ונעצר לידה. "הבנתי מהרופא שמצבו משתפר," אני אומר לה, "ודווקא היום הוא מדבר הרבה על המוות. יש לך הסבר לכך?"
"דווקא בגלל שמצבו הוטב הוא פנוי לחשוב על זה, עכשיו כשהוא לא במצב של מלחמת הישרדות. אני מבינה גם שחלה התקרבות ביניכם."
"כן," אני עונה, "מין הסתם כשאני מבלה את הלילות פה איתו." אין לי שום רצון לנהל איתה כעת שיחות נפש. "אני הולך לקנות קפה," אני אומר לה.
"אני יכולה להכין לך פה," היא אומר לי.
"תודה," אני עונה, "אני רוצה קצת להתאוורר."
*
שישי בבוקר
אני עובר דרך הבית, מתקלח ומחליף לחליפה. אני מת מעייפות ואין לי חשק גדול ללכת לעבודה אבל יש לי פגישה מתוכננת אחר הצהריים עם עמיתיי מהבורסה בהונג קונג. אני מבקש מאנני שתזמן את מי שמתעסק בסחורות עתידיות.
הישיבה מתחילה.
האורחים מלאי חיוכים מתיישבים מולנו ומילות נימוס נאמרות משני הצדדים. אני שולח מבט חטוף לעבר אמה. היא עם הטלפון שלה, מה שמוציא אותי מדעתי. אני עולה צ'אט הפנימי.
מ. של: אני מבקש שתפסיקי להתעסק עם הנייד שלך ותתרכזי בנאמר.
עכברונת: עשיתי זאת כי קיוויתי שתעלה לצ'אט. הם מחייכים אלייך אבל אל תאמין למה שהם אומרים.
מ. של: את מבינה מה שהם מדברים?
עכברונת: אני מבינה שלא קראת את קורות החיים שלי. בכל מקרה הם אומרים שיבקשו ממך עשרים אחוזים על כל עסקה ויאמרו לך שזה מקובל. זה לא נכון.
השיחה בינינו ממשיכה וזה אכן מה שקורה. הם מחייכים אליי, מדברים ביניהם ומורידים כל פעם קצת במחיר.
עכברונת: תחייך אליהם ותאמר להם שאתה מבין שהם נפגשים עם עוד חברות וההצעה האחרונה שלך היא שמונה אחוז. עשרה אחוזים נשמע לי סביר.
"אני לא רוצה לגזול הרבה מזמנכם. ההצעה האחרונה שלי, והיא נדיבה ביותר, היא שמונה אחוזים. תחשבו על זה. אני בטוח שאתם נפגשים גם עם אחרים, כשם שאני עושה והפגישה הבאה שלי היא בקרוב. היה נעים להכירכם," אני אומר ונעמד על מנת ללחוץ את ידיהם. הם המומים אבל ממשיכים לחייך.
אני מסתכל על אמה שמישירה מבט אליי. העיניים שלה חודרות לתוכי יותר ממה שאני מוכן שיקרה.
*
אני חוזר לחדר שלי, מגרש את המחשבות על אמה. היא עובדת שלי. אסור לי לתת לה להיכנס מבעד לסדקים שנוצרו בי הלילה. המילים של אחי שבות להדהד בראשי. אני מרים טלפון ומתקשר לג'יין. היא מתחילה לפטפט. המילים שלה נשמעות לי ריקות ומתעסקות בכל מה שנראה לי חסר טעם.
"ג'יין זה לא הולך בינינו," אני אומר לה ומשאיר אותה חסרת מילים.
"אתה צודק," היא עונה לי אחרי שתיקה ארוכה, "אתה אדם קר וחסר רגש." אני מחייך לעצמי. כמה הוא צדק האח שלי שבקושי מכיר אותי. ג'יין כל כך עסוקה בעצמה שהיא לא הבחינה שמשהו עובר עליי, ובטח שלא הייתה יכולה לתמוך בי, עכשיו שאני חשוף יותר.
לשמחתי מגיע הטלפון מפטריק ומנתק אותי מכל המחשבות.
"עוד שעה בפארק. תביא איתך את הסקייטבורד," הוא אומר.
"יפה שהאישה נותנת לך להיפגש עם חברים בשישי בערב," אני אומר.
"ראשית היא מצטרפת למרות שאיננה יכולה לגלוש במצבה," הוא עונה לי, "ושנית יש לך דעה מאד מוזרה על נישואים. אתה תהיה שם?"
"זו שאלה בכלל?" אני עונה לו.
*
אמה
"נו באמת קיסה תנסי לעלות על הג'ייניט," אומר לי פטריק.
"אתה משוגע!" אני עונה לו מיד, "אני לא עולה על הדבר הגבוה הזה."
"לא ראיתי הרבה סקייטריות ששולטות בבורד כמוך. תנסי, אני יודע שתצליחי," הוא אומר לי.
"לואיז עלתה עליו?" אני מנסה.
"לואיז לא גולשת כמוך ואת יודעת את זה," הוא עונה לי, "נו קיסה."
ואז אני רואה את המנכ"ל.
"מה הוא עושה פה?" אני מסננת לעבר פטריק.
"זה חבר שלי מקסימיליאן שהחברים קוראים לו מאק, כמו מק'דונלד," הוא עונה לי, "למה?"
"כי אני קוראת לו בוס," אני עונה מרוגזת, "זה המנכ"ל שלי."
"את עובדת בפרידום? איך לא ידעתי," הוא אומר ומסתכל על לואיז.
"איך לא אמרתי לי. כתבת את….אני לא מאמינה שלא אמרת לי," אומרת לי לואיז כשהיא רומזת על דו"ח ששלחתי לפרידום בעקבות הפריצה למחשבי החברה.
"כי אין קשר בין שני …העולמות," אני רוטנת.
העיניים שלו שוב חודרות לשלי. הוא סוקר אותי ופתאום אני מרגישה לא בנוח. אני לובשת מכנס טרנינג צמוד. מאד צמוד. כזה שמבליט את מתאר גופי, וגופיית ספורט תואמת. שניהם בצבע תכלת כצבע עיניי שבטח מבריקות לא רק בגלל השפעת הבגד עליהן אלא בגלל המבוכה בה אני נמצאת כשאני עומדת מול המנכ"ל שלי לא לבושה כראוי.
"נו קיסה," מאיץ בי פטריק שאין לו מושג מה עובר עליי, ביחוד כשמבטו של המנכ"ל לא סר ממני. "שנינו נעלה איתך. נשמור עלייך. את לא חייבת להגיע עד למעלה."
אני מביטה בייאוש על לואיז. "את יכולה לעשות את זה קיסה," היא אומרת לי.
"אי אפשר איתכם," אני רוטנת וניגשת לעמוד מול הקיר שנראה לי מפחיד יותר מתמיד.
"אנחנו פה איתך," אומר לי… מאק.
"פעם אחת ואחרי זה אתם עוזבים אותי בשקט," אני אומרת.
פטריק נעמד מימיני כשפניי אליו ומאק מאחוריי. "התחלנו?" הוא שואל.
"בוא נתחלף במקומות ," אומר מאק ונעמד לימיני. "תנשמי וקדימה תתחילי לטפס."
"אתם לא נורמליים שניכם. אתם שוכחים שאני בת," אני עונה.
"סיימת לדבר?" אומר מאק והעיניים שלו נעוצות עמוק, עמוק מידי בשלי.
אני משחררת את האוויר שכלוא בתוכי. לא ברור לי אם זה בגללו או בגלל הפחד שלי מהג'יינט, הקיר הכי גבוה בעיר.
"זה לא הזמן לחלום קיסה," הוא אומר לי.
אני מייצבת את עצמי על הבורד, לוקחת תנופה ומתחילה לטפס על הקיר. הלב שלי דופק בפראות.
"תני לי יד," אומר לי מאק כאשר אנחנו כבר קרובים לסוף, "תסמכי עליי." אני אוחזת בידיו חזק ונותנת לו להוביל אותי כמעט עד הפסגה, לקחת את הסיבוב ולדהור לכיוון מטה.
כאשר אנחנו עוצרים הוא מושך אותי אליו. "הלב שלך בהחלט משתולל. תנשמי ונצא לסיבוב נוסף."
"זה לא היה ההסכם שלנו. אמרתי פעם אחת וזהו," אני מוחה.
"את יודעת מה החוקים. כדי להתגבר על הפחד לא חושבים. עושים," הוא אומר, "קדימה."
אני עולה שוב על הקיר וגם הפעם נעזרת בו. בפעם השלישית הוא מגביר את הקצב, עוקף אותי, נושק לפסגה וחוזר אליי בדיוק כשאני מסתובבת לחזור. רק שהפעם הוא לא מאט ויורד בדהרה למטה, משאיר אותי לבד. אני נושמת ויורדת במהירות למטה.
"אלופה!" קורא לעברי מאק ומניף אותי באוויר.
"תודה," אני עונה לו נבוכה, "ואתה עדיין הבוס שלי."
"רציתי לאמר לך שאת מפוטרת," הוא אומר לי בקול שליו כאילו דיבר על משהו שלא קשור אליי.
"מה?!" אני עונה לו.
"שמעת אותי. את מפוטרת," הוא עונה באותו טון שליו.
"את שומעת לולי," אני פונה ללואיז, "פוטרתי מעבודתי. אני באה לעבוד אצלך."
"לא איכפת לי למה קיסה, אבל אני שמחה לשמוע," היא עונה.
"את לא יכולה," אומר מאק, "יום שני את חוזרת לעבודה."
"פיטרת אותי. אני לא חוזרת לעבודה," אני עונה לו.
"נו באמת. את כל הזמן קוראת לי בוס. אני נראה לך כמו בוס? תראי אותי. ג'ינס קרוע ונופל כך שחצי מהבוקסר שלי גלוי, גופיה עם הדפס של הנסיך הקטן והשושנה שלו, והקעקוע שחשוף לעיניי כל. את יודעת שג'יין שהייתה חברה שלי לא זכתה לראות את הקעקוע שלי? אני בספק אם היא בכלל ידעה שיש לי כזה."
"כבר מאוחר אני צריכה ללכת," אני אומרת לו ופונה ללואיז ופטריק.
"היה לי כייף. אני חייבת להספיק להוציא כסף ולנסוע לאימא שלי," אני אומרת.
"אני אסיע אותך," אומר מאק.
"לא אתה לא. הרכב היפה שלך לא יודע לנסוע במקומות כמו שכונת מגוריי," אני אומרת לו.
"באמת? תנסי אותי," הוא אומר.
"שמעת פעם על אנג'ל ליין? ממש שדרה של מלאכים," אני אומרת לו.
"את צודקת," הוא עונה לי אחרי שהוא מאתר את הרחוב על המפה, "הגיע הזמן להשלים פערים."
הוא מכניס את שם הרחוב. "מה מספר הבית?" הוא שואל.
"72," אני עונה לו.
הוא עוצר ליד סניף הבנק מאפשר לי למשוך כסף ונוסע לשכונת ילדותי. "עכשיו תראה כמה הכינוי עכברונת מתאים לי. בהחלט מאורות של עכברים השכונה שלי," אני אומרת לו.
"ולמרות זאת תראי לאיפה הגעת. כמעט כבשת את הג'יינט היום," הוא אומר ומחייך.
"אני שמחה שאתה מחייך. עוד רגע ירד החיוך מעל פניך," אני אומרת.
בסך הכל עשר דקות מפרידות בין המיקום בו אנחנו נמצאים בעיר התוססת לשכונת מגוריי. למרות שאנחנו עוברים לידי נקודות ציון בילדותי אני לא משתפת אותו. המבט שבעיניו נודד מהכביש אליי וחזרה כל הדרך, חודר עמוק לתוכי שוב ושוב בלי לאמר מילה. אני משננת כל הזמן שהוא הבוס שלי.
אנחנו מגיעים ליד בית מספר 72 שנמצא מהצד השני של הרחוב. ה"משוגעת" מציצה מבעד לחלון. מאק מנפנף לה בידו לשלום והיא צוחקת אליו עם פה חסר שיניים.
"בוא ניסע מפה," אני אומרת לו.
"את לא אומרת שלום לאימא שלך?" הוא שואל אותי נדהם.
"נראה לך שזו אימא שלי?" אני עונה לו, "תמשיך עד סוף הרחוב. אחרי הצומת בצד ימין יש בית עם גדר לבנה. שם גרה אימא שלי.
הוא עוצר ליד הבית. "תודה שהסעת אותי," אני אומרת לו.
"את לא מזמינה אותי להיכנס?" הוא שואל.
"אתה מוזמן להיכנס," אני אומרת ומחכה שיצא. הוא לוקח מידי את התיקים שלי והולך בעקבותיי.
"מאמי," אני קוראת לאימא שיורדת במדרגות לקראתי, "תכירי זה מאק."
אנחנו נכנסים לבית הצנוע של אימא. אני מעיפה מבט על מאק, אבל הוא לא נראה מושפע מזה. המבט שלו נמשך לאחיות שלי שממהרות להקיף אותי: "קיסה!"
"תכיר זו אחותי הגדולה לורה, והאחיות קטנות שלי אלכס ואן," אני מציגה אותן בפניו.
"ממש קטנות. אני בת שבע עשרה ואלכס בת תשע עשרה," אומרת לו אן.
"אתן בהחלט גדולות," עונה להן מאק ברצינות גדולה וקונה אותן מייד.
"אתה נשאר לאכול איתנו," אומרת אן ומושכת אותו אחריה. "אני לא יודעת אם טעמת את האוכל של קיסה אבל בטוח שגם את האוכל של אימא שלנו תאהב. היא בשלנית מעולה."
"אם כך," הוא עונה לה, "אני בטוח נשאר."
אני מסמנת לאימא שתבוא תשב איתי רגע על הספה. "הבאתי לך חמשת אלפים דולר שיהיה לך," אני אומרת, "כל החשבונות שולמו בזמן?"
"קיסה. את צריכה לשמור את הכסף לעצמך," אומרת אימא.
"בבקשה מאמי. כבר דיברנו מספיק על זה. אני עובדת מאד קשה. אני לא צריכה את כל הכסף לעצמי."
אני מוציאה מהתיק שלי את השקית עם הבגדים שקניתי ללורה. "וקניתי לך גם נעלים תואמות" אני אומרת לה.
"מושלם," עונה לי לורה אחרי שהיא מציצה בשקית, "אני אוהבת את הטעם המשובח שלך. תודה קיסה."
"ומה איתנו?" שואלת אלכס.
"נו מה את חושבת? "אני עונה לה והולכת להוציא את מה שקניתי עבורן.
"אלכס!" גוערת בה אימא.
"נעבור את זה כל פעם מחדש? זה כייף לי לקנות להן. אני מקווה שאת מבינה שזה בא ממקום טוב ולא ממקום מתנשא," אני אומרת לאימא, "ואני מציעה שנפסיק כי יש לנו פה אורח."
"האורח הזה הוא חבר שלך אז מותר לו לשמוע," אומרת לי אן.
"מאק הוא המנכ"ל שלי," אני אומרת.
"ממש…תראי איך הוא מסתכל עלייך. קיסה מגיע לך שיאהבו אותך," אומרת לורה, "כל הזמן את דואגת לכל העולם פרט לעצמך."
"ברגע זה השיחה נגמרה," אני אומרת, "תשבנה…תשבו ליד השולחן."
אני ניגשת למטבח לעזור לאימא. קולות צחוקן של אחיותיי נשמע מהסלון, אליהן מצטרף הצחוק שלו. הוא עושה לי מהפכה גדולה בבטן. גם כי לא שמעתי מזמן קול צחוק של גבר בבית הזה, וגם כי לא ראיתי אף פעם את המנכ"ל שלי משוחרר כל כך.
"לורה צודקת," אומרת אימא, "אני יודעת שאת לא אחת שתפתח קשרים רומנטים בעבודה, אבל אי אפשר להתעלם מהמבטים שלכם. עד מתי קיסה ?..אם ג'יימס היה פה עכשיו הייתי חונקת אותו במו ידיי. מתי פעם אחרונה, באיזה שנה זה היה שיצאת לבלות?"
"נו באמת מאמי גם את נגדי עכשיו?" אני עונה לה בכעס.
"לא קיסה. אני רק בעדך. אני רוצה לראות אותך מאושרת," היא אומרת לי.
"ומה אם לא מגיע לי להיות מאושרת," אני עונה לה.
"זה המשפט הכי מטומטם ששמעתי ממך," גוערת בי אימא.
אנחנו חוזרות לשולחן עם הקערות העמוסות באוכל ואני מתחילה להגיש לכולם.
"שמרתי לך מקום לידי," אומר לי מאק, "רק תדעי שזו הייתה מלחמה מאד קשה."
הוא מניח את ידו על משענת גב הכיסא לידו. אני מתיישבת אבל היד שלו לא זזה.
אני מרגישה נבוכה ומנסה שלא ירגישו במבוכתי.
"אימא שלי אמריקאית אבל אבא שלנו היה רוסי," אני אומרת למאק, "הוא איננו כבר עשר שנים איתנו ועדיין הבית הזה רוסי לכל דבר, זה ניכר לעיתים גם באוכל. מקווה שיהיה לך טעים."
"זה מריח נפלא," הוא אומר.
"זה נכון שאתה קורא לקיסה עכברונת?" שואלת אלכס, "כי היא הכי לא."
"האמת היא שאת הכינוי הזה הדביקה לה אחותי. אני מסכים איתך שזה הזוי, אבל נראה לי שלקיסה זה לא מפריע," הוא עונה לה.
"אתה בכלל יודע מה זה קיסה?" שואלת אלכס.
"אני יודע שכל מי שפגשתי היום קורא לה כך," אני עונה.
"קיסה זה חתלתולה," עונה לו אלכס, "ברוסית כמובן."
"אני חושב שהשם בהחלט הולם אותה," הוא עונה לי למבוכתי.
הארוחה מסתיימת. "התור שלי לפנות," אומרת אן וקמה לאסוף את הכלים.
אני עייפה ולא מסוגלת להשאיר את העיניים שלי ערות. אני נשכבת על הספה. מאק מסמן לי בידו להניח את הראש על ברכיו. בלי לחשוב הרבה זה מה שאני עושה. אני מרגישה תוך כדי הרדמות את ידו מלטפת את שיערי. אני נרדמת מייד.
מתוך שינה אני שומעת את הצלצול המיוחד בטלפון שלי. "נרדמתי. כמה זמן ישנתי?" אני אומרת כשאני קופצת לחפש את הנייד שלי.
"אולי חמש דקות," אומר לי מאק.
אני מתקשרת מיד ללואיז. "לולי אני בבית של אימא שלי תמצאי מישהו אחר. את יודעת שלא ישנתי דקה הלילה. אני לא מאופסת."
"אני חייבת אותך," היא אומרת לי, "אני אהיה איתך . אלה החברים שלך באפגניסטן."
"כולכן. גם אתה. נתקו מייד את הטלפונים שלכם," אני מבקשת.
אני מפעילה את תוכנת המיסוך על הבית בזמן שאני מפעילה את המחשב. "אימא אני בחדר שלך."
רק כאשר אני מפעילה את אבירי רובין הוד אני קולטת שהטלפון שלי נשאר בסלון ויש מצב שהשיחה שלי גלויה לעיניי כל.
רבע שעה לוקח המרדף. שמסתיים בפיצוץ אחד גדול. "בני זונות," אני מסננת לחלל החדר. אני סוגרת את המחשב ועומדת לצאת מהחדר כאשר אני רואה את מאק עומד בפתח עם הטלפון שלי. "את בטח מחפשת את זה. אל תדאגי הרחקתי את שיחה הפתיינית שלך מעיני האחיות. פעם הבאה תהיי יותר זהירה."
"תן לי להסביר לך," אני אומרת לו.
"זה לא מענייני ולא מעניין אותי," הוא אומר לי בקור.
"אני מבינה שראית רק את התחלת השיחה," אני עונה לו.
"וזה הספיק לי," הוא אומר לי, "אני זז מפה."
"אתה יודע גם לנאשם יש זכות להוכיח את חפותו," אני אומרת לו.
"אני יודע לזהות דיבורים בעלי אופי מיני כשאני קורא אותם," הוא עונה לי באופן שגורם לי לרעוד מהקור שנשלחת ממנו לעברי.
"תודה שנתת לי הזדמנות לעבוד אצלך," אני אומרת וניגשת לעמוד מול החלון. הדבר היחיד שאני רוצה כעת הוא לשמוע את הדלת נסגרת אחריו.
אני מזמינה מונית. עוצרת מבעד דמעותיי שלא להתפרץ החוצה ומכניסה את המחשב לתיק.
"אני לא יודעת מה קרה פה," אומרת אימא, "אבל אולי תישארי."
"קרה מה שאמרתי לך. הוא המנכ"ל שלי ושום דבר מעבר לזה."
*
מאק
תכננתי הלילה לבקר את אחי. אפילו חשבתי לבקש ממנה לבוא איתי. כשהיא הייתה עסוקה ב"שיחה שלה" סיפרו לי האחיות שלה על אבא שלהן. הוא היה חולה סרטן, מאותו סוג שיש לאחי, רק שאצלו גילו את זה כשיום אחד איבד את ההכרה, ותוך שלושה שבועות הוא לא היה.
אני נפרד מהמשפחה בנימוס וממהר לברוח ממאורת העכברים הזו. מה חשבתי לעצמי כשנסעתי איתה לכאן?
בדרך הביתה פטריק מתקשר. "אתה בא לראות איתי את המשחק?" הוא שואל.
"לא בא לי," אני עונה לו.
"זה אתה מאק? כי כנראה לא שמעתי טוב. הכל בסדר?" אומר פטריק.
"הכל נפלא," אני עונה לו בציניות, "האם ידעת שהחברה שלכם החתלתולה היא נערת טלפון? מנהלת שיחות סקס עם גברים?"
"מאיפה לך הרעיון המטורף הזה על קיסה," הוא עונה לי מיד בכעס.
"קיסה, בהחלט חתלתולה. חתלתולת מין," אני אומר לו.
"קיסה היא אחת הילדות הכי לא כאלה. תאמין לי, אני מכיר אותה. היא מסתובבת פה הרבה בבית שלנו," אומר פטריק, "אני לא יודע מאיפה אתה מביא את זה בכלל. אני המום ממך."
"אולי תשאל אותה מי האיר לה את המסך עם ציור של דרקון וגרם לה להסתגר בחדר של אימא שלה ולדבר אליו בשפת רחוב."
"ומה עשית שגילית את זה?" הוא שואל מיד
"השארתי אותה אצל אימא שלה והלכתי," הוא אומר.
"היא לא ניסתה להסביר לך כלום?" הוא שואל.
"לא רציתי לשמוע . מה כבר שיש לה להסביר," אני עונה לו.
"תראי איפה קיסה," אני שומע אותו אומר ללואיז, "תתקשרי שוב. אין מצב שהיא לא עונה לך. אנחנו חייבים למצוא אותה."
"חברי האביר הולך להוציא אותה ממעגל הזנות?" אני אומר לו בלעג.
"אני אוהב אותך מאק, אבל אתה פולט יותר מידי שטויות," הוא אומר, "תבוא לפה מייד."
"אני לא מתכוון להרוס לי את הלילה בגללה," אני אומר.
"תבוא לכאן מייד ותתפלל שהיא תענה לאשתי," הוא אומר ומנתק.
אני לא יודע מה מבעיר את חמתו, אבל אני מחליט בכל זאת להגיע אליו. בשום אופן לא בגללה, אלא רק בגלל פטריק.
*
פטריק מקבל את פניי בפנים רציניות. הוא מכניס אותי לחדר העבודה שלהם, לא לפני שהוא מבקש שאשאיר את הטלפון שלי בחוץ.
"זה לא מתאים לך לשפוט מישהו בלי שנתת לו הזדמנות להסביר את עצמו," הוא אומר לי בשקט.
"בשביל זה הבאת אותי. בשביל לגעור בי?" אני עונה לו.
"אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שהילדה הזו נגעה לך בלב ולכן אתה מתנהג כך. אחרת אין לי הסבר לכך שהחבר שלי חסר הרגש בכלל מתרגש ממשהו," אומר פטריק.
אני שותק ומהרהר בדבריו. אם יש בדבריו משהו? אני לא אודה בפני אף אחד שכאשר אני מסתכל בעיניה וקורא מה יש בהן אני נשבה בקסמיה.
ואז פניה של אמה מכסות את המסך בחדר העבודה.
"איפה את קיסה?" שואלת לואיז בשקט, מנסה להסתיר את הסערה שבה.
"אני בדירה שלי," היא עונה.
"קיסה שלי למה את בוכה?" אומרת לואיז בקול רך
"אמרתי לך שלא ישנתי כל הלילה. הייתי בחמישה מרדפים הלילה. אני אחרי יום עבודה והמפגש בפארק. נרדמתי לחמש דקות ולא הייתי מאופסת. לא שמתי לב שהנייד נשאר פתוח והמנכ"ל ראה את השיחה. הוא חושב שאני זונה. זה גובה ממני יותר מידי. אני רוצה להשתחרר מהקבוצה הזו," היא אומרת.
"בואי לכאן," אומרת לואיז, "יודעת מה, אני אבוא לקחת אותך."
"אני רוצה להיות לבד," אומרת אמה בעיניים דומעות, "הכי מצחיק שהיום האחיות שלי התווכחו שיש בינינו משהו רומנטי בין המנכ"ל לביני. אמרתי לאימא שלי שיש אנשים שלא מגיע להם להיות מאושרים. מאיפה בכלל המציאו את זה שיש לו משהו אליי?"
"ואולי את טועה קיסה?" שואלת לואיז.
"כשמישהו אוהב אותך, הוא מקשיב לך, גם אם הוא בטוח שזה מה שעשית, הוא לפחות נותן לך להסביר. בכל מקרה הוא כבר לא המנכ"ל שלי ולא מעניין אותי," היא אומרת.
"אז למה את בוכה?" שואלת לואיז.
"כי נתתי לו להתקרב אליי. את יודעת שלא התקרבתי לגבר כבר מעל שלוש שנים? יש לו עיניים מדהימות והוא רואה אותי. רק לצערי הוא רואה אותי עקום. אבל עזבי. הוא חבר שלכם ואין לי שום רצון לפגוע בחברות של פטריק ושלו. זה לא אומר שהוא לא גבר מדהים. גם ככה פתחתי את הפה יותר מידי. נדבר בבוקר בסדר?"
"את זוכרת מה אמרתי לך כשסיימת את העלייה הראשונה לג'יינט?" אני מתערב בשיחה.
"אני זוכרת רק שזה היה לפני שהפכתי לזונה בעיניך, זוכר?" היא אומרת ומתנתקת.
לואיז מתקשרת פעם אחר פעם, אבל אמה לא עונה.
"תני לי את הכתובת שלה," אני מבקש.
"אני לא יכולה לתת לך בלי לבקש את רשותה," היא עונה לי נסערת.
"זה ברור לך שהיא לא עונה לך כעת. כל זה בגללי ואני רוצה לתקן את זה," אני אומר לה.
"העכברונת הזו עברה הרבה דברים קשים בחיים. היא תירגע ותהיה בסדר," היא אומרת.
"אבל אנחנו לא נהיה בסדר אם אני לא אתקן את זה. אני חייב לה התנצלות גדולה," אני אומר ללואיז.
"אנחנו," היא עונה לי, "מחוץ למה שקרה. שמעת אותה. היא לא רוצה לפגוע בחברות בינך לבין פטריק.".
"את לא מבינה אותי," אני אומר לה, "כשאמרתי אנחנו התכוונתי לקיסה ואליי. ובבקשה אל תקראי לה יותר עכברונת היא בהחלט קיסה מתוקה. עברתי שבוע מטלטל אחרי מספר שנים סוף סוף מחלתי לאח שלי. אני מאד חשוף ואני מודה על כך שיכולתי להיות כזה ולראות כמה היא מדהימה. תני לי ללכת אליה."
"אני אתן לך את הכתובת שלה כי אני מאמינה בכנות שאתה מלא חרטה על איך שהתנהגת. תנהג בה בזהירות היא מאד שבירה כעת," אומרת לי לואיז.
*
אני מגיע לבניין מונטגומרי בו היא מתגוררת. אני מבקש מאיש הבטחון שיבקש ממנה אישור לתת לי לעלות.
"לשם מה?" היא עונה לי, "אני מבינה שלואיז סיפרה לך הכל. אין לי מה להוסיף."
"לואיז לא סיפרה לי כלום. תני לי לעלות. אני רוצה לתקן את מה שקרה. אני רוצה להקשיב לך. אני זקוק שתקשיבי גם לי. את יודעת שאני קורא את עינייך, בבקשה קיסה."
"מה קרה לעכברונת?" היא שואלת בלעג.
"אם את רוצה אני אנהל איתך את השיחה כאן ליד איש הבטחון אני אעשה זאת," אני עונה לה, "אני אעשה הכל מה שצריך."
"אני שונאת אותך," היא אומרת.
"גם אני אוהב אותך קיסה," אני עונה לה. כמה בקלות זורמות המילים האלה ממני.
"לא שמעת מה שאמרתי?" היא עונה מייד.
"את מוכנה לשנוא אותי אצלך בדירה? אני חושב שהשיחה בינינו היא אישית מספיק מכדאי שתעשה לעיניי כל."
"תעלה" היא עונה לי.
אני עומד מול דלתה ומשתהה דקה ארוכה.
ואז היא פותחת את הדלת ומפנה לי מקום להיכנס.
"קיסה," אני אומר ומביט לתוך עיניה האדומות מבכי. אני מושך אותה אליי ומנשק אותה כאילו חיי תלויים בנשיקה הזו. היא לא מגיבה. אני מתנתק ממנה ומביט בה שוב. הדמעות זולגות ממנה ללא הפסק. אני רוכן אליה שוב. הפעם היא כורכת את ידיה סביב צווארי ונענית לי.
"אני שונאת אותך," היא אומרת לי.
"אני יודע. ואני אוהב אותך," אני אומר לה.
"אתה זוכר את הדו"ח שנשלח לך על ידי אבירי רובין הוד?" היא שואלת.
"כן," אני עונה.
"אני כתבתי אותו. אמנם לא הייתי במרדף כי אחותך סגרה לי את המחשב, אבל עבדתי על סיכום החומר אחרי שהכל נגמר. אתה מבין, אני שייכת לקבוצת האקרים שמטרתה לסכל חדירה וסחיטה של עסקים. אל תשאל אותי נתונים טכניים כי אנחנו פועלים בסתר ובהתנדבות. הקבוצה הזו מנוהלת על ידי לואיז ולכן פטריק ידע על מה שקרה אצלך. כמובן שלא סיפרנו לו שמדובר באחותך ובשיחות המאוד אינטימיות שלה עם נשים.”
אמה אוחזת בידי ומובילה אותי למטבח שלה. היא מוציאה שתי כוסות זכוכית גבוהות, מוזגת לתוכן מים מהמקרר ומוסיפה לתוכן קוביות קרח. משם היא הולכת לסלון מתיישבת על הספה ברגליים מסוקלות ומסתכלת עליי.
"אין מה לעשות. אחת השיטות לפתות האקרים לדבר איתך היא דרך פתיינית, ותמונות פרובוקטיביות שאני מעלה ממאגר של התוכנה. תאמין לי שבא לי להקיא, אבל זו התגלתה כדרך שמקצרת את הזמן לפתות גבר לדבר. כבר קרא לי שהקאתי אחרי שיחה כזו. בשורה התחתונה, הקבוצה הזו הצילה לא מעט עסקים."
"ויש לכם גם זמן פרטי בכל הסיפור הזה?" אני שואל אותה.
"בשביל מה אני צריכה זמן פרטי?" אני שואלת בפנים רציניות, למרות שהתשובה שלי שברור שיש.
"כי אני רוצה אותך לבד בלי שמישהו יתפרץ לנו באמצע," הוא אומר.
"טפשון," אני אומרת לו, "ברור שכן. הרי אנחנו מתנדבים. אנחנו מגדירים מתי הזמן שלנו פנוי. רק שבמקרה של המשרד שלך זה עקף את ההגדרה שלי כי זה היה ממש במערכת שאני עובדת איתה. אני לא רוצה לחשוף יותר מידי. המערכת שלך מוגנת לחלוטין כי בתוכנה שפטריק התקין לך יש לך הגנה שהייתה משמידה אותם בכל מקרה. המטרה שלנו היא לגלות מדוע בחרו מלכתחילה בך כיעד."
"עכשיו תראי לי איך את מנטרלת את המערכת עד הבוקר. כי עכשיו התור שלי לגלות לך את הלב שלי. הלב שהיה קפוא עד השבוע הזה, עד שראיתי את העיניים המדהימות שלך ומה שהן סיפרו לי. עלייך וגם על עצמי. "אבל לפני כן," אני אומר, לוקח את ידיה בידיי ומנשק אותן, "לפני כן אני רוצה לבקש ממך סליחה."
שבת בבוקר
אני עובר בדירה שלי כדי להחליף בגדים. קיסה יושבת עם כוס קפה ומסתכלת על העיר הפרוסה לרגליה. היא נושכת את שפתיה ומחייכת. "את יכולה כבר לדמיין את החיים שלך לצידי?" אני שואל.
"ברור לך שזה רק בגלל הנוף הסכמתי כי אני שונאת אותך," היא אומרת.
"ואני אוהב אותך," אני עונה לה בחיוך.
"גם אני אותך," היא עונה לי ומושיטה את שפתייה לכיווני שאתן לה נשיקה רגע לפני אנחנו יוצאים מהבית.
אנחנו עוברים בסטארבקס וקונים לשלושתנו קפהוקופסה מלאה במאפים.
רבע שעה אחרי אנחנו נכנסים לחדרו של אחי בבית החולים. הוא יושב על כיסא ליד החלון.
"אז החלטתי להקשיב לך," הוא אומר מיד כשהוא רואה אותנו נכנסים יד ביד לחדרו, "החלטתי לדחות את המוות שלי, למרות שאני רואה שמצאת לך כבר אישה להתחתן איתה. עשיתי בלילה עסקה עם השמים שהם יחכו לי. הרי לא כל יום אח שלי מתאהב."
"ועכשיו תשבי וספרי לי איך הצלחת לגרום לאח שלי הרציני וקר הרגשות להראות כל כך רגוע. מה יש בו שגרם לך להתאהב?"
"יש לי תשובה מאד פשוטה," היא עונה לו, הוא קורא אותי בעיניים."
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
מקסימילאן שר