"את באמת חושבת ג'וי, או איך שקוראים לך, "אומר ג'ונתן, "שאכניס לביתי אישה שפרט לשמה הפרטי, העובדה שהיא גרושה + אחת, אינה יכולה לספק לי פרטים על עצמה?"
"אני מוכנה להביא לך אישור מהמשטרה שאין לי עבר פלילי," עונה לו ג'וי. "לגבי עברי, זה התנאי שלי. יש לי סיבות שלא אנקוב בהן, שאינני רוצה שום קשר עם העבר שלי. על זה לא אוכל לוותר. רק אוכל לומר לך שיש לי ניסיון של שנים רבות בניהול בית."
"ממש לא נראה לי," הוא עונה לה ומורה בידו שהשיחה הסתיימה.
"אני רק רוצה מקום לישון עד שאמצא דיור הולם. אני לא צריכה שתשלם לי כסף," היא אומרת, "שלושה חודשים זה מה שאני צריכה."
"אני אודיע לך," הוא עונה לה, וזורק את הטופס לפח.
בסוף היום הוא מוצא עצמו מחטט בפח המחזור ושולף אותו חזרה. אף אחת מהמועמדות לא נראית לו והוא מחליט להתקשר לג'וי.
"אמרת שאת יכולה להביא לי אישור מהמשטרה," הוא אומר.
"אדאג לזה עוד היום," היא עונה.
עכשיו הוא יודע שקוראים לה ג'וי בראון. חיפוש באינטרנט לא מעלה דבר. הוא מיואש. הוא יודע שהוא זקוק לעזרה דחוף. המתח עם אשתו גובר והוא חייב למצוא פתרון. דבר לא מעניין אותו כעת פרט לילדיו.
הוא נאנח עמוקות ומרים טלפון לג'וי. "מדבר ג'ונתן ברייטון. זה בקשר לעבודה. רציתי לדעת מתי תוכלי להתחיל."
הוא מחייג בטלפון הפנימי ומבקש מרוברט שיכנס. הוא מגיש לו את האישור מהמשטרה. "תחפור מתחת לאדמה ותשיג לי מידע נוסף על האשה הזו. אל תחסוך באמצעים. היא עומדת להיות מנהלת משק הבית שלי."
"מדוע אתה שוכר את שירותיה אם אתה חושש?" שואל אותו בפליאה.
"יש בה משהו באשה הזו שאיני יכול להגדיר," הוא עונה לו, "אני לא מאוים ממנה, רק קשה לי העובדה שאינה מוכנה לתת לי מידע על עברה."
**
"תודה גברת ברייטון, בנך קיבל אותי לעבודה. אני אסירת תודה על האמון שנתת בי. אבקש שמה שסיפרתי לך על עצמי יישאר בינינו." אומרת ג'וי לאמנדה ברייטון.
"אני בטוחה שבני יודה לי על שהכרתי לו אותך," עונה לה אמנדה, "את אישה מקסימה, ונהניתי מאד מהשיחה איתך. שיהיה לך בהצלחה. את תהיי זקוקה לה עם אשתו של בני."
תוך כמה שעות מגיעות ג'וי והולי הקטנה לבית הגדול של משפחת ברייטון. ג'וי מחנה את רכבה לצד הבית, ליד דלת הכניסה לקומת המרתף. היא ממהרת להוציא את מזוודותיה, מקישה את הקוד שנמסר לה על ידי ג'ונתן ויורדת למרתף. היא עוברת בזריזות בין חדרי המרתף, עורכת איתם הכרות ופונה להולי.
"בובונת, אמנם יש פה מספיק חדרים, אבל אנחנו נסתדר לנו באחד, וזה שלידו יהיה חדר המשחקים שלך וגם אני אעבוד בו," אומרת ג'וי להולי שתולה בה מבט. "קטנה שלי, אין לנו צורך בכל הקומה הגדולה הזו. הרי היא לא באמת שלנו."
"כן אמא," עונה לה הולי, "אני רק רוצה להיות קרובה אליך. אני לא באמת צריכה בית גדול. היה לנו כזה, והחדר שהכי אהבתי זה היה החדר שהייתי בו איתך."
"את מבינה בובונת, שלא אוכל להיות איתך כאן כל הזמן. אני צריכה לעבוד בקומות העליונות של הבית, כדי שירשו לנו להיות כאן. אני מבטיחה לך שברגע שנמצא בית, אוציא אותך מכאן." אומרת ג'וי. "ועכשיו בואי תעזרי לי לסדר את הבגדים שלך בארון, ואחר כך נלך להקים לך את הממלכה הקסומה שלך."
ג'וי והולי עובדות במרץ, ותוך זמן לא רב מסודרים שני החדרים להפליא. ג'וי ניגשת למטבחון, מכניסה למקרר את הדברים שקנתה ומכינה לשתיהן כריך ושוקו.
"בובונת, אני חייבת לעלות למעלה, לראות אם הם צריכים עזרה בהכנת ארוחת הערב. אני אבוא כשאוכל," היא אומרת להולי.
"בסדר אמא," עונה הולי, "אל תדאגי לי. אני שמחה שמצאת לנו מקום להיות בו. אני אכין שעורים ואשחק קצת. מבטיחה שתהיי גאה בי."
"אני מאד גאה בך בובונת, ואוהבת אותך מלא," אומרת ג'וי ונושקת להולי על ראשה. "איך אמא נראית?"
"הם יתאהבו בך מיד," אומרת הולי ומחבקת אותה.
**
אדם ודיוויד מסתכלים בסקרנות על האשה הזרה שנכנסת לחדר האורחים בחיוך. אמם סוקרת אותה בביקורתיות. כמה הייתה רוצה לעקוץ אותה על לבושה, אבל היא משתתקת. אין ספק שג'וי נראית נהדר עם הג'ינס שלה וחולצת הטריקו הצמודה המבליטה את גזרתה המושלמת, ומראה שיש לה טעם טוב ויקר בבגדים.
"אז מה, את הזונה התורנית שלו?" היא שואלת את ג'וי בהתנשאות.
"מצטערת לאכזבך, גברת ברייטון," היא עונה לה, "אין לי שום פרטים פיקנטיים לספר לך על בעלך. הכרתי אותו רק הבוקר כשחיפשתי עבודה."
"אני שמחה לשמוע שאת מבינה שאני גברת ברייטון. האדונית של הבית הזה."
"בהחלט," עונה לה ג'וי. "רציתי לברר אם את מעוניינת שאכין לכם ארוחת ערב."
"את בכלל יודעת לבשל?" עונה לה מישל ברייטון, "כי לפי איך שאת נראית, הלק בציפורנייך ושיערך המטופח, אני בספק."
"אני מציעה שתנסי אותי גברת ברייטון. תמיד קיימת האפשרות להזמין אוכל מבחוץ," עונה לה ג'וי בחיוך.
מישל כבר מבינה שעומדת מולה אישה חריפת שכל ועדיף שתשתוק. "טוב, נו מה כבר יכול להיות," היא פולטת.
כעבור שעתיים כשחוזר ג'ונתן מהעבודה, הוא מופתע לראות את השולחן ערוך, והמטבח אפוף בריחות נעימים של בישול. "הארוחה מוכנה מיד," אומרת לו מישל, כנותנת לו להבין שזו היא שטרחה עליה.
"אני עולה למעלה להתקלח," אומר לה ג'ונתן.
"רוצה להתבשם בשביל הזונה שלך?" קוראת מישל לעברו.
הוא קופץ את שפתיו, מתאפק לא להגיב. הוא מסתובב אליה ואומר לה בקור. "התבלבלת, בבית הזה לא משתמשים בשפה המלוכלכת הזו. זה שייך אולי לחוג החברתי שלך." הוא מסובב אליה שוב את גבו ועולה לקומה העליונה להתארגן.
ג'וי שעדיין טורחת במטבח, עושה את עצמה כלא שומעת. היא מרגישה חוסר שקט, אך איש לא רואה זאת על פניה. היא מסיימת את ההכנות ופונה למישל: "גברת ברייטון, האם ברצונך שאגיש את האוכל?"
"אני מבינה בדיוק מה את עושה," היא עונה לה, "נוכחותך מיותרת כאן. אני לא מבינה מדוע בכלל הגעת." היא מנפנפת בידיה לכיוון קומת המרתף כאומרת "לכי מכאן."
"ערב טוב ובתאבון," אומרת לה ג'וי בחיוך ועוזבת את החדר בהליכה זקופה, מה שמטריף עוד יותר את מישל.
**
מידי בוקר קמה ג'וי מוקדם, אורזת לילדים את ארוחות הצהריים , קוראת להולי ומסיעה אותם לבית הספר.
"כולם מקנאים בארוחות הצהריים שאת מכינה לנו," אומר אדם, "כבר שאלו אותי אם את יכולה להכין גם להם."
"תאמר להם," עונה לו ג'וי, "שזה בטח לא יצא טעים כמו שאני מכינה לך, כי אני שמה בזה תבלינים מיוחדים רק בשבילך."
"זה בדיוק מה שאומר להם!" הוא עונה לה בתחושת נצחון, "הם תמיד לעגו לי על הכריכים שהבאתי."
"מה התכניות להיום, מתי אתם רוצה שאאסוף אתכם?" היא שואלת.
"להולי יש היום שעור ריקוד," עונה דיוויד, "אנחנו מלווים אותה לשעור. אני מציע שתאספי את כולנו אחריו."
ג'וי מחייכת לעצמה בסיפוק. תוך תקופה קצרה אומצה הולי הקטנה על ידי אדם ודיוויד, ומי שמסתכל עליהם מהצד לא יוכל להאמין שהיא אינה אחותם.
**
"יש לך ישיבות מחר?" שואלת ג'וי את ג'ונתן.
"למה את שואלת?" הוא אומר לה בזעף.
"רציתי לדעת אם דחוף לך שאאסוף את החליפות מניקוי יבש, או שזה יכול לחכות למחר כאשר אסיע את הילדים לבית הספר," היא עונה לו.
הוא קולט שדיבר אליה בגסות ואומר לה: "איני רגיל שמישהו אחר דואג לי. לא ידעתי שזו הגדרת תפקידך."
"לפי מיטב זכרוני, לא הגדרת לי את תפקידי. אני עושה מה שהיית עושה אם זה היה הבית שלי," היא עונה לו.
"אני מבין," הוא עונה לה, "זה יכול לחכות. יש לי דוחות להכין והמזכירה שלי חולה. אני פשוט טובע בחומר. את יודעת לעבוד עם תכנת אקסל?" רגע אחרי שהוא אומר את זה, הוא פתאום קולט מה אמר.
"תן לי להשכיב את הולי לישון ואראה במה אני יכולה לעזור לך," היא עונה לו. היא לא מראה לו כמה הבקשה הזו מסעירה אותה. היא לוקחת אותה למקום שממנו היא בורחת כבר כמה חודשים.
"אני אהיה בחדר העבודה שלי," הוא עונה לה ואינו רוצה להראות לה מה מתחולל בתוכו ברגעים אלה.
הוא נכנס לחדרו ושוקע בעבודתו. הוא לא שם לב שג'וי נכנסת לחדר ומסתכלת עליו. "תן לי דוגמה של איך אתה מצפה שהדוחות יראו," היא מבקשת.
"זה ברור לך שאני מצפה ממך לסודיות מוחלטת," הוא אומר לה.
"נו באמת," היא עונה לו, "אם אתה לא בוטח בי אז אולי כדאי שאלך. הרי זה לא בהגדרת התפקיד שלי," היא אומרת.
ג'ונתן מחייך. "את מחזירה לי, יפה לך."
הוא יושב ומסביר לה מה הוא רוצה והם מבלים יחד שעות רבות. כאשר מחוגי השעות עומדים אחד על השני בחצות הלילה, מונחת על השולחן קבוצה גדולה של תיקים המכילים בתוכם את כל הדוחות הדרושים. "אני לא מאמין שסיימנו. תדעי לך שאני לא זוכר מתי נעשתה העבודה בדייקנות ובזריזות כזו. עכשיו בואי נלך למטבח ונתפנק לנו בשוקו חם. הרווחנו את זה ביושר."
הם הולכים בשתיקה לעבר המטבח. כל אחד מסתיר את מה שהוא מרגיש. ג'וי מוציאה שני ספלים מהארון, ומכינה להם את המשקה. הם יושבים אחד מול השנייה על הדלפק במטבח. "מי את ג'וי?" הוא שואל אותה.
"מאד נהניתי לעבוד אתך," היא עונה לו. היא נמנעת במכוון לומר את שמו כיוון שהיא מרגישה ששמו הפרטי תלוי על קצה לשונה ויודעת שזה לא ראוי. "הבטחת שלא תשאל."
"צודקת," הוא אומר, "רציתי לשאול האם תוכלי להצטרף איתי למשרד מחר. הרי יש לך זמן פנוי עד שהילדים מסיימים את הלימודים. מאד עזרת לי היום. נעים לי לעבוד אתך, וכפי שכבר אמרתי לך המזכירה שלי חולה, וכשהיא חולה זה בדרך כלל לוקח שבוע. אני כבר בעל ניסיון איתה. אני פשוט רגיל אליה, אחרת הייתי מחליף אותה."
**
כבר שלושה שבועות מגיעה כל יום ג'וי למשרדו של ג'ונתן. הם יוצאים יחד להפסקת קפה והפסקת צהריים. פעם הוא מזמין לאכול ופעם היא. האווירה ביניהם ניחוחה, והם מרבים לצחוק יחד.
"אני חייב לצאת לפגישה," אומר לה ג'ונתן, "אשתדל לחזור לצהריים איתך."
ג'וי מתפלאת שהוא לא משתף אותה לגבי הפגישה כפי שהוא נוהג בימים אלה לגבי כל מה שקורה במשרד, אבל שותקת. היא שוקעת בעבודה ולא שמה לב לזמן שעף.
"מר ברייטון מבקש להיפגש איתך עוד רבע שעה בטעמי הודו," אומרת לה המזכירה שבינתיים החלימה. ג'וי מתעלמת מהטון שבו נאמרים הדברים. לא ממש אכפת לה מה חושבת עליה המזכירה. היא כבר רגילה לשמוע את הטון המזלזל של מישל.
היא מגיעה למסעדה וג'ונתן כבר מחכה לה. הוא אוחז בזרועה ומוליך אותה לשולחן פינתי. הוא מחכה שתתיישב ומושיט לה מעטפה. היא מביטה בו בעיניים שואלות.
"תקראי," הוא אומר לה, "זה בשבילך."
ג'וי פותחה את המעטפה וכל מה שהיא מסוגלת לראות זה חותמת בית המשפט לענייניי משפחה. "מה לעזאזל אתה עושה עם הסכם הגירושין שלי!" היא אומרת וקמה ללכת.
"תשבי בבקשה," הוא פוקד עליה, "תתחילי לקרוא מהשורה הראשונה."
"אני יודעת איך נראה הסכם הגירושין שלי," היא אומרת לו בכעס, "מה אתה רוצה ממני. אתה הבטחת!"
"תקראי בבקשה ג'וי," הוא חוזר על בקשתו, "תקראי כדי שאוכל לשאול אותך מה שאני רוצה."
היא נאנחת. "אני לא מבינה מה אתה רוצה. אמרתי לך שאני גרושה. מה זה כל כך משנה לך למי הייתי נשואה?"
"את כזו עקשנית. אני מבקש ממך, אני כבר לא יכול לחכות. קראי," הוא אומר לה בשקט.
ג'וי מעיפה מבט לעבר מסמכיה ומשתתקת. "לא ידעתי," היא לוחשת לו.
"עשיתי הכל בשביל להסתיר את העובדה שאני מתאהב בך. היה לי חשוב שמישל לא תבחין בזאת, אחרת לא הייתה חותמת לי על הסכם הגירושין. אבל כפי שאת רואה, בידיך נמצא כתב השחרור שלי ממנה. תמורת כסף, הרבה כסף, קיבלתי ממנה גם משמורת מלאה על הילדים. ועכשיו אני פנוי ויכול לומר לך כמה אני אוהב בך, ולקוות שאת מרגישה אותו דבר."
עיניה של ג'וי מתמלאות בדמעות. "אני חושבת שהגיע הזמן שאספר לך הכל עלי. שתדע מאיזה נשואים ברחתי, על העבודה שעליה ויתרתי, וכמה פחדתי שהוא יגלה היכן אני נמצאת ולא יחתום לי על הגט. גם שלי נחתם השבוע, וכן, גם אני כל כך מאוהבת בך."
ב.א.
מאמינה באהבה
21.10.2017