טליה
2019
"שמעתי שביקשת לא להיות בוועדת שבועות," אומר לי גילי.
*
כל שנה מאז נישואיי לגילי אני מתנדבת בוועדת החגים של הקיבוץ. כשרק הגעתי שאלו אותי במה אני יכולה לתרום לקיבוץ. העובדה שאני אמנית היא שגרמה להם לשבץ אותי לוועדה.
*
"אני לא רוצה לעשות את זה יותר. שיתנו לאחת האימהות הטריות לארגן את התהלוכה של התינוקות שנולדו השנה. אני לא רוצה לזכות במבטים המרחמים האלה על כך שאין לי ילדים," אני עונה לו.
"גם אני לא רוצה לעשות זאת יותר," עונה לי גילי, "אני לא רוצה את הנישואים האלה."
אני מביטה בו המומה. "מה הקשר בין הנישואים שלנו לתהלוכת הביכורים?"
"אין," הוא עונה לי, "אני פשוט לא אוהב אותך יותר."
"מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? לארוז את הדברים שלי ולחזור לאימא?" אני עונה. אני יודעת שזה נשמע מטופש, אבל כל דבר אחר שאומר ישמע גם כן חסר טעם. הוא הודה בפניי שאיננו אוהב אותי.
"אני אשן אצל הוריי. נחכה עד אחרי שבועות ונדבר," הוא אומר לי.
הוא נכנס לחדר השינה, אורז לו בגדי עבודה למחר ויוצא בלי לומר מילה.
"ככה זה נראה כשמסיימים ארבע שנות נישואין," אני מדברת לעצמי.
"אייל," אני אומרת לאחי בטלפון, "אני יודעת שמאד מאוחר. אני יכולה לבקש ממך לבוא לקחת אותי?"
"איפה את?" הוא שואל.
"בקיבוץ," אני עונה.
"את נשמעת מאד…את נשמעת עייפה," הוא אומר.
"גם," אני עונה לו, "תבוא?"
"את יודעת שבשביל אחותי הקטנה אעשה הכל," אומר אייל, "אפילו לא אשאל אותך שאלות. עוד שעתיים אני אצלך."
"מושלם," אני עונה לו.
דבר ראשון שאני עושה הוא לנעול את דלת הכניסה. אני הולכת ולוקחת כמה שקיות זבל שחורות ומתחילה לרוקן את הארון שלי. אחר כך אני אוספת את כל הצבעים והמכחולים ומתלבטת מה לעשות עם הציורים. כיוון שאני רוצה לעזוב כמה שיותר מהר אני מחליטה להשאיר אותם. אם ארצה אני יכולה לצייר אחרים. אין לי צורך בתמונות שהיו "שלנו."
אני מביטה על העציצים שאני מטפחת באהבה ומחליטה להשאיר גם אותם. מה הטעם שאקח אותם אם אינני יודעת מה עומד לקרות איתי?
אני מוציאה מהארון שקית של חטיפים למקרה שאהיה רעבה, ולא שוכחת את בקבוק המים הוורוד שלי. נותר לי רק לקחת את התיק והקלסר עם המסמכים האישיים שלי.
אני שמחה שגילי התקין לא מזמן דלת פלדה מה שמאפשר לי להשאיר את המפתח על השולחן.
"מחר זה יום חופשי שלי," אני כותבת לו על פתק, "תודיע בבקשה לסדרן להוריד אותי מסידור עבודה."
כשאני מסיימת לכתוב אני מתחילה להוציא את שקיות הזבל לחניה מאחורי הבית.
"עושה סדר?" שואלת אותי מלי שפוגשת אותי בשביל המוליך לפחי הזבל.
"כן," אני עונה לה, "את יודעת איך זה שמצטבר זבל בבית."
"ספרי לי על זה," היא עונה וצוחקת, "אולי תבואי לעשות גם אצלי?"
"ממליצה לך, זו תעסוקה לנפש," אני אומרת.
"את צריכה תעסוקה לנפש? את עם השלווה שלך האחרונה שצריכה את זה," היא אומרת," אני חייבת לברוח, התינוק לבד בבית."
אני מניחה את שקיות הזבל ומעמידה פנים שאני חוזרת לדירה, אבל כשהיא נעלמת מעיניי אני ממהרת לחזור לשביל. כמה אני שמחה לראות את פנסי המכונית מתקרבים אליי.
"הוא עזב אותי," אני אומרת לאייל כשהדלת ננעלת לידי. "פתאום בלי שקרה משהו מיוחד לפני. הוא ניצל את ההזדמנות שלא רציתי להיות בוועדת שבועות וזרק את זה לחלל האוויר. נמאס לי לראות כל שנה את התינוקות החדשים שנולדו. כולם חושבים שיש לי בעיה. תאמר לי איך אני יכולה להיות אימא אם בעלי לא נוגע בי כבר חודשים?"
"חשבתי שאמרת לאימא שלא דחוף לך להיות משועבדת לחיים עם ילדים," אומר אייל, "לרגע לא חשבתי שזה הסיפור."
אנחנו נוסעים בשתיקה. אני בוהה בכביש לפניי, לא חושבת על כלום, מרגישה כל כך ריקה מבפנים.
" הוא כזה אידיוט. כל אחד היה רוצה אישה כמוך. הלוואי וסיגל הייתה מגיעה לקרסוליים שלך, " אומר אייל. אני מרגישה את מפלס הכעס מתגבר בו, אבל אין בי כוחות להרגיע אותו.
" יש לו מישהי?" הוא שואל, "כי זה ההסבר היחיד. ואם זה נכון הוא אידיוט, כי מי מעדיף מישהי אחרת על פנייך? את יפיפיה עם לב ענק, מוכשרת, אשת בית, חברה טובה, חלומו של כל גבר. את יודעת מה אני חושב? אני חושב שהוא לא יכול היה להתמודד עם השלמות שאת. את שיקפת לו כמראה כמה הוא לא."
"בבקשה אייל, אל תקטין אותו כעת רק בגלל שהוא לא אוהב אותי יותר. הוא גבר מקסים שפשוט לא אוהב אותי," אני עונה.
"את עוד מגנה עליו??" הוא שואל בקול. אני אוהבת מאד את אחי, אבל כשהוא כועס הוא מאבד את זה, ועדיין לא הייתי רוצה להיות כעת ליד מישהו אחר.
" תירגע," אני אומרת לו, "אני מבינה שאתה כועס עליו ובצדק אבל עדיין המילים שלך מכאיבות לי. אל תשכח שאני עדיין אוהבת אותו. זה לא דבר שעובר בין רגע "
"את צודקת קטנה," אומר אייל, "זה לא אומר שלא בא לי לפרק אותו."
"בוא נדחה את זה ליום אחר," אני אומרת וגורמת לאייל לצחוק. "שים מוסיקה. ממתי אנחנו נוסעים בדממה כזו?" עד מהרה ממלאים צלילים את חלל הרכב וגורמים לשנינו לשיר בקולי קולות בדיוק כמו בימיי רווקותנו.
"אני מזהיר אותך," אומר לי אייל בשעה שאנחנו נכנסים לעיר, "סיגל לא התלהבה מזה שאני נוסע אלייך בשעה כזו, אז תביני אם היא תחמיץ לך פנים."
" היא צודקת. יכולתי לקחת מונית, יעלה כמה שיעלה, אבל הייתי זקוקה לך. נכון שאתה מבין?" אני אומרת לו.
"אם הייתי מגלה שכך עשית הייתי כועס עלייך. מה פתאום שמישהו אחר יבוא לקח אותך?" הוא אומר ומושיט יד להזיז את השיער שמכסה את פניי.
"הייתי צריך להודיע לה שאני בדרך חזרה ושתסדר לך מיטה," אומר אייל.
" תוריד אותי בבית מלון," אני אומרת לו, "לא משנה לי איזה."
"מה פתאום. אני לא נותן לך לישון לבד," הוא עונה לי.
" אני זקוקה ללבד הזה אייל," אני אומרת לו ובכך מסתיימת השיחה בנושא.
*
"חודש," אני עונה לשאלתו של פקיד הקבלה שרוצה לדעת לכמה זמן אני מתכוונת להישאר, "ואחר כך אחליט."
"אם כך אחפש לך חדר גדול עם נוף לים," הוא אומר ובודק במחשב את החדרים הפנויים. "כמה חבל," הוא אומר. "לא ידעתי שכולם הושכרו. אני יכול אולי להציע לך את אחת הדירות בקומה העליונה במחיר מיוחד?" הוא שואל.
להפתעתי ההפרש הוא לא כל כך גדול ואני מסכימה מיד. אני נותנת לו את כרטיס האשראי ורוצה ללכת לקחת את חפציי, אבל אז נכנס אייל עם עגלה עמוסה בהם. "אני חייב ללכת. סיגל… טוב את מבינה. אם תצטרכי משהו תודיעי." הוא נותן לי נשיקה וממהר להסתלק.
"אייל," אני קוראת אחריו. הוא מסתובב לאחור. "אל תספר לאימא. אני אשלח לה הודעה שנסעתי לחופש ואנתק את הנייד."
"טוב קטנה," הוא אומר ונעלם.
וכך אני עושה. מיד כשאני נכנסת לחדר, לפני כל דבר אחר, אני מוציאה את הטלפון ושולחת לה מסרון:
טליה שדה:
היי אימא אהובה. לקחתי חופש. לא אהיה זמינה. אוהבת מלא! ט.
אני מוודאת שההודעה אכן נשלחה ומנתקת את הטלפון. עכשיו זו אני עם עצמי והחיים שלפניי.
אני עורכת סיור זריז בדירה. "תראי אותך כמה שאת לא מאופסת," אני חושבת לעצמי, "אפילו לא טרחת לבקש לראות קודם את הדירה." לשמחתי הדירה מרווחת ומלאה בחלונות בדיוק כמו שאני אוהבת. אני נושמת כמו שלא נשמתי כל שנותיי בקיבוץ.
ואז אני מגלה את המרפסת שמשקיפה על הים. דמעות זולגות מעיניי מרוב התרגשות. אני כבר רואה את עצמי יושבת ומציירת כאן. "ברוך בואך הביתה," אני אומרת לעצמי בקול.
האדרנלין זורם לי בגוף ואני לא מסוגלת לישון. דבר ראשון אני מוציאה את הבגדים ומסדרת אותם בארונות. אבל עדיין אינני נרגעת. אני נכנסת לחדר האמבטיה וממלאת את האמבטיה ונכנסת לתוכה. שעה ארוכה אני יושבת עד שהמים הופכים קפואים. אני יוצאת ושוטפת את עצמי תחת זרם המים החמים במקלחת ויוצאת עטופת מגבת לסלון.
"ומה עכשיו?" אני שואלת את עצמי בקול.
אני כל כך חסרת מנוחה והדבר היחיד שיכול להרגיע אותי כעת הוא הציור. אני שמחה שדחפתי ברגע האחרון גם בלוק גדול של נייר. אני לובשת תחתונים ומעליהם חולצת טריקו ארוכה ויוצאת למרפסת.
אני מודה על מזג האויר החמים בלילה שמאפשר לי לשהות על המרפסת למרות שנושבת בה בריזה מכיוון הים. אני יושבת מול המים, מניחה את בלוק הנייר הלבן, לוקחת את הצבעים ומתחילה לצייר.
כשעולה השחר מונחים על השולחן בסלון שבעה ציורים כולם של הים. חלקם מהמציאות וחלקם מדמיוני.
עכשיו כשאני מותשת לגמרי, אני ניגשת תולה את השלט "נא לא להפריע" וזוחלת למיטה.
*
בצהריי יום המחרת
אני מתעוררת, מרגישה מרוקנת. הגוף שלי כל כך מתגעגע לגילי. אני לא כועסת עליו. אני מבינה אותו. בסך הכל היו לנו חלומות משותפים להקים יחד משפחה וזה לא קרה. העצב משתלט עליי. אני נכנסת שוב להתקלח, כאילו שהמים החמים ינקו ממני את הכאב הגדול שתקוע לי בפנים.
"תאספי את עצמך. זו מציאות חייך," אני מדברת אל עצמי.
אני מסיימת להתקלח, מתלבשת ויורדת לחוף הים. כמה זמן לא הסתובבתי פה לבד? לא אגזים אם אומר ששנים לא הייתי פה. אני מתיישבת קרוב למים, נותנת להם להרטיב לי את אצבעות הרגליים.
"איך זה שאישה יפה כמוך יושבת לבד?" שואל אותי מישהו באנגלית.
"לא לכל אישה יפה יש מישהו שאוהב אותה," אני עונה לו.
"נשואה," הוא אומר בהבנה כשהוא רואה את הסימן הלבן של טבעת הנישואין על ידי השזופה.
"הייתי," אני עונה לו, "פעם." כי ככה זה מרגיש לי. כאילו זה היה לפני שנות דור.
"אני פה רק עד הלילה. את נראית לי רעבה ואני רוצה סקס," הוא אומר לי ישירות בלי להתבלבל.
"אולי זה באמת מה שאני צריכה," אני חושבת לעצמי.
"אתה יודע לעשות טוב לאישה?" אני מתגרה בו.
"אני אעשה שתצעקי שכל הארץ תשמע," הוא אומר לי.
"מבטיח?" אני שואלת.
אנחנו הולכים לחדר שלו. למרות שאני יודעת שאין סיכוי שאכנס להריון אני דואגת שהוא יהיה מוגן. אני מפתיעה את עצמי באיזו קלות אני מתפשטת לפניו. הוא בהחלט יודע לפנק אישה הגבר הזה והנשיקות שלו מנוקדות על עורי בדיוק במקומות הנכונים. הוא עדין איתי, כל כך שונה מהצורה הבוטה בה פנה אליי.
אבל ברגע שהיד שלו מתחילה להישלח לעברי אני נרתעת. אני הודפת אותו מעליי, מתלבשת מול עיניו ההמומות.
"מצטערת," אני עונה לו, "אני לא יכולה."
אני עוצרת את הדמעות עד שאני מגיעה לחדר. אני נועלת אחרי את הדלת ומבריחה את הבריח. כאילו שמישהו יכול לפתוח אותה מבחוץ. אני נופלת על הספה וממררת בבכי. אני מרגישה בוגדת ומופקרת. "מה חשבת לעצמך?" אני אומרת בקול, "באמת! מה חשבת לעצמך?"
הדחף הראשוני שלי הוא להרים טלפון לאימא שלי, אחר כך לאייל. אני לוקחת את הטלפון ביד ויודעת שמי שאני הכי רוצה לדבר איתו כעת זה הוא היחיד מכל העולם שאינני יכולה, גילי.
הפעם אני לא מרגישה צורך להתקלח, הרי בסופו של דבר לא קרה בינינו כלום. כמה נשיקות עדינות לאורך הצוואר. "ממה את עושה סיפור?" אני גוערת בעצמי, "תתאפסי."
*
.
גילי
ארבע וחצי בבוקר
אימא מוציאה שני ספלים עם הכיתוב "שבעים שנה לקיבוץ" מוזגת לתוכן קפה, פורסת פרוסות מעוגת התפוזים ומניחה אותן על צלחת. היא מתיישבת בשתיקה ומתחילה ללגום מהקפה.
אני צופה בה בשעה שאני מתלבש. "לא היית צריכה לקום כל כך מוקדם," אני אומר לה. היא לא מגיבה. "אימא רק ארבע וחצי בבוקר למה את לא ישנה?"
"נולדתי בקבוץ הזה, הקימה המוקדמת בבוקר היא חלק משגרת החיים שלי," היא עונה וממשיכה ללגום מהקפה, "זה לא שאבא שלך לא קם כל יום מוקדם. רק היום, בגלל שחזר מאוחר מנסיעה הוא בטח יקום עוד שעה."
"נפרדתי מטליה," אני אומר לה. היא שותקת. "את רואה שאין לנו ילדים. אני לא רואה טעם בנישואין האלה."
"אני לא מתכוונת לתת לך עצות. אתה ילד גדול ומה שיעשה אותך מאושר, אני איתך," עונה לי אימא.
עכשיו תורי לשתוק. אני לא מספר לה שלא ישנתי כל הלילה. אני לא מספר לה כמה טליה חסרה לי, אני לא מספר לה למה באמת נפרדתי ממנה. אני לא בטוח שאי פעם אוכל לספר את זה למישהו. בטח לא לאימא שלי.
אני לוגם את הקפה. אני חושבת על הקפה שטליה הייתה מכינה לי. פעם חשבתי שהקפה של אימא שלי הכי טעים בעולם עד שהכרתי את טליה. "איך זה שהקפה שאת מכינה כל כך טעים?" שאלתי אותה פעם. "כי אני מתבלת אותו באהבה," היא ענתה לי. הזיכרון הזה גורם לי לתחושת חמיצות בגרון.
"שיהיה לך יום נפלא אימא, תודה על הפינוק של הבוקר." אני נועל את מגפי הגומי שהשארתי מחוץ לדלת ועולה על האופנוע שלי. אני דוהר לכיוון השדות. הימים מתארכים וגם השחר עולה מוקדם יותר. אני תמיד נדהם כמה השמים נעשים יותר ויותר חשוכים בשעות הקטנות של הלילה ורק אז הם מתחילים במופע הזריחה.
אני נכנס למשרד שלי ועובר על סידור העבודה. לאט לאט מתחילים להגיע כולם.
"היי גילי," אומר לי עוז, "מוריה בקשה שאדבר איתך. היא עומדת ללדת עוד חודש והיא רצתה לדעת אם טליה תוכל לצייר לה תמונות לחדר של התינוקת. היא אמרה שראתה מה שטליה ציירה לנויה. היא חיפשה אותה אתמול בלילה, אבל היא לא הייתה בבית והיא לא עונה לטלפון שלה."
"היא נסעה לאימא שלה לכמה זמן. היא צריכה לעזור לה במשהו ועדיין לא ידוע מתי תחזור," אני משקר לו, "תתחילו לעבוד אני אגיע עוד מעט."
אני מזנק על האופנוע. אני כולי נסער. "היא לא הייתה בבית והיא לא עונה לטלפון שלה." מהדהדות המילים במוחי. אני מגיע הביתה. הלב שלי הולם בפראות. "בבקשה שלא קרה לך משהו. אני אמות בלעדייך."
הדלת נעולה. אני מכניס את המפתח למנעול. הוא נכנס ללא כל בעיה. אני פותח את הדלת. "טל טל?" אני קורא וממהר לחדר השינה. המיטה מוצעת. ברור שטליה לא ישנה פה. אני ניגש למקלחת פותח את הדלת בזהירות. מברשת השיניים שלה לא פה, גם לא מברשת השיער.
אני חוזר לחדר השינה ופותח את הארון. זה מכה בי. היא עזבה. אני לא חושב על השעה המוקדמת ומצלצל אליה. הטלפון שלה סגור.
רגע לפני שאני עוזב את הדירה אני מוצא את המפתח שלה עם מחזיק המפתחות שקניתי לה ביום שעברנו לגור יחד, ואת הפתק שהשאירה ובו שום מילה אישית.
"מה עשיתי??"
אני יודע שאני חייב למצוא אותה. כל הגוף כואב לי. היא חסרה לי בטרוף.
אני חייב להתאפס ולחזור לעבודה, וכך אני עושה. מידי שעה ואולי פחות אני מנסה להתקשר אליה. אני לא מרוכז בעבודה. החברים מדברים אלי ואני לא עונה להם.
אני קורא לעוז. "יש מצב חירום במשפחה של טליה ואני חייב לנסוע," אני אומר לו, "אני לא יודע מתי אחזור. תמסור את זה לסדרן העבודה. וגם תמסור שיוריד את טליה מסידור העבודה."
אני עובר בבית של ההורים. "אני נוסע אליה," אני אומר לאימא שלי. אני נכנס להתקלח ולהחליף בגדים. אני לא לוקח איתי כלום. שום דבר לא חשוב כעת. אני חייב למצוא אותה.
אני עולה על האופנוע ודוהר לעבר תל אביב. רק בנס אני לא נתקל במשטרה. המהירות שאני נוסע לא שפויה בכל קנה מידה. אני עוצר בהרצליה בבית הוריה.
מירה מקבלת אותי בשמחה. "מה אתה עושה פה גילי?" היא שואלת.
אני כבר מבין שהיא לא יודעת כלום. "אני בדרך לתל אביב ועברתי לומר לכם שלום."
"יופי, יש לך זמן לשתות משהו? אולי לימונדה קרה?" שואלת אותי מירה.
אני רוצה לומר לה שדחוף לי למצוא את טליה, אבל מחליט בכל זאת להישאר, אולי אשמע ממנה משהו על טליה. לאכזבתי הדבר היחיד שיש לה לספר הוא שהיא יודעת שטליה בחופש.
" היא עובדת כל כך קשה," אני עונה לה," היא רצתה קצת חופש לעצמה. אולי תהיה לה מוזה לצייר שוב." מה כבר יכולתי לומר לה שאני פחדן? שהעדפתי להיפרד ממנה מאשר לספר לה את מה שאיש לא יודע עליי?
אני מתקשר לאייל. אני יודע כמה טליה קשורה אליו. הוא מגמגם מולי אבל לא מספר לי דבר. אני מחליט להגיע למשרד שלו. אני נאלץ לחכות שעה ארוכה כיוון שהוא עם לקוח, וגם כשהלקוח יוצא הוא נותן לי להמשיך לחכות לו.
אני לא זז ממקומי. אייל מבין כבר שאני לא מתכוון ללכת וקורא לי להיכנס.
"אני לא רוצה לשמוע אותך גיל. ברור לי שיש לך מישהי אחרת ואחותי כבר לא מעניינת אותך. אני לא חושב שיש טעם שתאמר משהו. הנושא הזה סגור."
"אתה לא תבין. אין לי אף אחת. הלב שלי הוא של טליה בלבד," אני אומר לו.
"יש לך דרך מאד משונה להראות את זה," הוא אומר לי בכעס.
"תן לה להחליט," אני אומר לו, "כיוון שהיא סיפרה לך מה שהיה אני מניח שאתה יודע היכן היא. "
" ומה גורם לך לחשוב שאומר לך היכן היא?" הוא שואל.
" היא אהבת חיי. אני חייב לדבר איתה. תעשה את זה בשבילה. אני חייב שהיא תדע את האמת," אני אומר, "בבקשה אייל."
הוא מביט בי במבט מלא שנאה. מבטו מתרכך מעט כשהוא רואה את המבט בעיניי. "אני חייב לתקן את זה. היא כל העולם שלי," אני אומר.
הוא בוחן אותי דקות ארוכות. "אני מחכה שתסביר לי מה קרה," הוא אומר לבסוף.
"אני אסביר רק לה," אני אומר, "אם היא תבחר לספר לך בזה לא אוכל לשלוט," אני עונה לו.
"אם כך לא אומר לך היכן היא, " הוא עונה לי.
" אני מבין אותך," אני עונה, "אני מניח שהייתי נוהג אותו דבר לו מישהו היה נוהג כך באחותי. תודה שהסכמת לדבר איתי."
אני פונה לצאת. אני לא יודע מה מהמילים שלי נגעו בו. "היא במלון דניאל," הוא אומר לי.
"תודה," אני אומר וממהר לצאת.
*
שעה ארוכה אני יושב על האופנוע בחניה של בית המלון. הלב שלי מתפרע בחזה שלי וקשה לי לנשום. אני מתרגל נשימות, לוקח את זר הוורדים האדומים שקניתי לה, ונכנס ללובי.
"אני כאן לפגוש את טליה שדה. אתה מוכן לבקש ממנה שתרד למטה. אני בעלה," אני אומר לפקיד הקבלה בטון בוטח ככל שאני מסוגל לגייס.
*
טליה
אני לא יודעת איך להגיב. מה הוא רוצה ממני? "תאמר לו שאני כבר יורדת," אני עונה גם כי איני רוצה לעורר מהומות וגם כי אני מבינה שאם אתחמק ממנו הבעיות לא תיפתרנה מעצמן.
אני לא טורחת אפילו להסתכל על עצמי במראה ויורדת למטה.
"אני לא יודעת למה טרחת לבוא. אני אחתום לך על מה שתבקש," אני אומרת לו מיד. עיניי נופלות על זר הוורדים. "חבל שטרחת להביא פרחים. אני לא מתכוונת להילחם בך."
"אני מבקש שנדבר," הוא אומר לי, "בואי נרד לחוף."
"אתה חושב שהמילים שלך תהיינה פחות כואבות בגלל התפאורה המהממת של הים? אתה יודע כמה אני אוהבת את הים. לפחות את מקום הזה אל תזהם לי," אני אומרת לו. האם נדמה לי שהמילים שלי כואבות לו? אני מניחה שזה רק בדמיון שלי.
"בבקשה טליה, תני לי להסביר לך," הוא אומר.
"אני לא טיפשה גיל, אני יודעת שיש לך מישהי אחרת. אל תענה אותי. זו לא אני שהפסקתי לאהוב. בו נגמור את זה בצורה מכובדת," אני אומרת לו. אני כבר לא מסוגלת להסתכל לו בעיניים ולכן מסיטה ממנו את מבטי.
"טל טל בבקשה תקשיבי לי. אין לי מישהי אחרת מלבדך. את האהבה שלי. אני מחפש את המילים להסביר לך למה עשיתי מה שעשיתי," הוא אומר לי.
"אני לא רוצה לדון בזה יותר. למה באת?" אני שואלת.
"בואי נטייל לאורך החוף. אני צריך לספר לך משהו," הוא אומר.
"בבקשה גיל. אל תכאיב לי יותר ממה שכואב לי," אני עונה וקמה ללכת.
"בבקשה טל טל תקשיבי לי. אם תחליטי שאת לא רוצה לשמוע ממני יותר אני אכבד את החלטתך," הוא אומר לי.
"הייתי אתמול עם מישהו," אני אומרת לו.
"אני מבין," הוא אומר לי ומשפיל את מבטו.
"לא, אתה לא. אתה לא מבין מה זה שהגבר שאת כל כך מאוהבת בו לא נמשך אלייך יותר," אני אומרת לו.
"את טועה. בואי נלך מפה אני נחנק," הוא אומר לי.
"אני שונאת אותך. אין בך רחמים. אתה רוצה לקלקל לי את הדבר היחיד שמרגיע אותי," אני אומרת לו ודמעות בעיניים.
"בואי יפה שלי," הוא אומר, מניח את הוורדים ואוחז בידי. "בואי נרד ליד המים."
אני הולכת איתו. בכל זאת אנחנו במקום ציבורי ואני רוצה להתרחק מעיניהם הסקרניות של האורחים במלון.
"את האישה הכי יפה והכי מושכת בעיניי," הוא אומר, "את ראויה לכל הטוב בעולם. את ראויה להיות אימא," הוא אומר ועוצר את דבריו.
"צודק. רק לא של הילדים שלך. להם אני לא ראויה," אני אומרת לו.
"קשה לי. בבקשה תהיי סבלנית איתי," הוא אומר בשעה שאנחנו פוסעים לאורך החוף, "אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלהפוך אותך לאימא."
"החלטת לענות אותי?!" אני אומרת לו ומושכת את ידי ממנו.
"טל טל כבר חודשים שיש לי בעיה. זה לא קשור אלייך. את מושכת אותי בטרוף. אני לא יודע להתמודד עם זה. טל טל יש לי בעיה."
"מה הבעיה שלך גיל?" אני שואלת.
"את פוצעת אותי כשאת קוראת לי גיל," הוא לי, "זה מגיע לי. זה כלום לעומת מה שעשיתי לך."
"אולי תסביר לי כבר. אני גוססת בפנים, תדבר כבר, " אני עונה לו.
" אני לא מתפקד כגבר, את מבינה, אין לי ..את מבינה טל טל..אני לא מצליח," הוא אומר והמבט שלו תקוע אי שם בתוך המים.
"תסתכל עליי," אני אומרת לו, "בעיניים." הוא מרים את עיניו. כמה עצב יש בהן. "אם אני כל כך יקרה לך כמו שאתה אומר למה לא אמרת לי כלום? נתת לי לגווע, להתייבש מבפנים. להתגעגע אלייך בימים ובלילות. אם אתה אוהב אותי אתה צריך להבין שזו בעיה שלנו, לא רק שלך. אנחנו צריכים לפתור אותה ביחד. קרה משהו ואני לא יודעת מה הוא שגרם לך להפסיק לתפקד. אם זו לא אישה אחרת אני אלחם איתך את המלחמה הזו. הגבר שהייתי איתו רק נישק אותי בצוואר. ניסיתי לפנטז שזה אתה ולא יכולתי ולכן קמתי והלכתי ממנו. אני רוצה רק אותך, חולמת את המגע שלך עליי."
"אני לא יודע מה יהיה," הוא אומר לי, "אני באמת לא מבין למה זה קורה לי. אני יודע שאת לא אשמה בזה ולכן רציתי לתת לך את החופש שלך, אבל אני לא מסוגל."
"אתה אוהב אותי?" אני שואלת.
"טל טל אין לך מושג באיזה עוצמה אני אוהב אותך," הוא אומר לי.
"תראה לי את זה," אני אומרת.
הוא כורך את זרועותיו סביבי, מצמיד אותי אליו ומנשק אותי. אני שותה בצמא את הנשיקה שלו, לא רוצה להפסיק גם כאשר מרגישה שנגמר לי האוויר.
"את מבינה? ככה אני אוהב אותך ועוד הרבה יותר," הוא אומר.
"בוא נלך לאכול," אני אומרת לו, "בא לי בלינצ'ס."
"אני יודע מה את עושה טל טל. זה לא מה שיעזור. אי אפשר להתחיל מהמקום שבו לקחתי אותך לדייט ראשון ולהתחיל הכל מחדש," הוא אומר לי.
"אני רוצה לחזור לחדר," אני אומרת לו ופונה חזרה לעבר המלון.
הוא הולך אחרי בשתיקה. אנחנו נכנסים חזרה ללובי ואני פונה למעלית. "אתה בא?" אני שואלת אותו בשעה שהוא עומד ומביט בי בשאלה.
אנחנו לעולים חדר. אני מובילה אותו למרפסת. "תראה איזה נוף יפה נשקף מפה," אני אומרת לו, כל הלילה דיברתי עם הים, ציירתי איתו, סיפרתי לו כמה אני אוהבת אותך, ושאתה כבר לא," אני אומרת לו כאילו הוא לא השמיע לי מילות אהבה.
הוא עומד מאחוריי, מסיט את שיערי הצידה ונושק לי על צווארי. הנשיקות שלו מנקדות לי את העור בלבבות ומפריחות לי בבטן פרפרים. אני לא מגיבה. אני כולי בוערת בפנים כמו שלא בערתי זמן רב. הדמעות זולגות ממני.
"למה את בוכה יפה שלי?" הוא שואל.
"כי הגוף שלי מתגעגע אלייך, כי אתה מצליח בקלות להבעיר בי את האש בתוכי ואני לא יכולה להשיב לך," אני עונה לו.
"את לא יודעת מה ההשפעה שלך עליי," הוא אומר לי.
"אני עייפה אני רוצה לישון. זו כנראה השמש הלוהטת או העובדה שלא ישנתי בלילה. אני לא יודעת," אני אומרת לו ומתנתקת ממנו.
הוא הולך אחריי בשתיקה. בלי לומר מילה הוא מתפשט ונכנס אחרי למיטה, אוסף אותי אליו ואני נרדמת. כשאני מתעוררת כבר חושך בחוץ. גילי ישן לידי ופניו מעונים. אני מתחמקת מבין זרועותיו, מלטפת את פניו ומנשקת אותן. משם אני עוברת לנשק את החזה שלו, ואת הבטן. "טל טל מה את עושה לי?" הוא שואל בעיניים עצומות.
"תישן," אני עונה לו, "תן לי לאהוב אותך. אני כל כך זקוקה לזה."
הוא אוחז בשתי ידי ומשכיב אותי על גבי. העיניים שלו בוערות, מרוכזות בי והגוף שלו מתעורר אחרי חודשים רבים מתרדמתו.
*
ערב שבועות 2020
אני מביטה דרך החלון על שדות הזהב שנשקפים ממנו. כל פעם מרגש אותי מחדש המראה הזה. מאז שחזרנו לקיבוץ ביקש גילי לעבוד בשדות החיטה שנושקים לביתנו החדש. לא פעם אני רואה אותו מנפנף בידו אליי בשעה שהוא רואה אותי יושבת על המרפסת ומציירת.
"תמיד מדהים אותי איך את מציירת תמונות מלאות בצבעים בשעה שאת מביטה בשדות הזהב של החיטה," הוא אומר לי. הוא ניכנס הביתה מביא קנקן של לימונדה ומוזג לשנינו.
"אני מדמיינת אותך," אני עונה לו, "וכמה שאתה אוהב אותי ומהמקום השמח הזה אני עפה עם הדמיון," אני עונה לו.
"שאלו אותי אם תסכימי לקחת חלק בהכנות לשבועות," הוא אומר.
"ומה ענית?" אני שואלת בסקרנות.
"שאני לא מוכן לחלוק אותך עם אף אחד," הוא צוחק, "וגם שאני לא חושב שזה הזמן הנכון כשכל רגע את עומדת ללדת."
חג שבועות שמח !
בר אבידן
מאמינה באהבה©
קרדיט:
כותרת: Ondrej Pakan
גילי: