ליב מטריפה אותי. כל הודעה ממנה מקפיצה אותי וגורמת לי לעצור הכול.
אני יושב בישיבה עם המנהלים שלי. אני מרוכז כולי בנתונים כאשר נכנסת הודעה ממנה. אני יודע שזו היא כיוון ששמתי לה צלצול מיוחד.
"אני נכנסת לפגישה. אולי אזדקק לך." היא שולחת לי הודעה.
אני מאבד את הריכוז מיד וכולי מוטרף מדאגה. אני מבין שמשהו עובר עליה אם היא פונה אליי ומתקשר אליה מייד. היא לא עונה.
"איפה את?" אני שולח מיד הודעה. היא כנראה ממתינה רגע לוודא שקראתי ומנתקת את הטלפון.
"יופי דבש," אני ממלמל, "ואיך אני אמור לשמור עלייך כאשר הטלפון שלך מכובה?"
אני מתעלם מהמנהלים שיושבים סביב השולחן. מבט קצר מבהיר לי שכולם קשובים למה שעובר עליי. "תבדקי לי טיסות לאל.איי," אני אומר למזכירה שלי.
"מתי?" היא שואלת אותי.
"החל מעכשיו," אני עונה לה.
"התכוונתי מתי אתה מתכוון לטוס," היא שואלת.
"עניתי לך כבר," אני עונה מנסה לא להישמע חסר סבלנות, "החל מעכשיו, כלומר מעוד שעה וחצי. הרי לוקח זמן להגיע לשדה. ולא משנה לי מאיזה שדה תעופה."
אני מציץ על הנייד. עשרים דקות עברו מההודעה של ליב. "תסלחו לי," אני אומר למנהלים, "אני חייב לדחות את הישיבה."
"אתה רוצה שנפעל בינתיים?" שואל אותי אחד מהם. אני לא קשוב ולא שם לב מי מדבר אליי.
"אני אעדכן אתכם," אני עונה.
אני יוצא מחדר הישיבות. "השגת לי כרטיס?" אני שואל את המזכירה שלי. היא מנידה בראשה לשלילה. "אני כבר אטפל בזה."
אני נוסע לביתי. אני פושט מעליי את החליפה. הצצה מהירה במזג האוויר בחוף המערבי מראה על חורף יבש במיוחד השנה. אני בוחר מכנס לבן וחולצת בד, אורז חליפה אחת כיוון שאינני יודע לקראת מה אני הולך ומה ידרש ממני לעשות כדי לתמוך בה, מוסיף עוד כמה פריטי לבוש למזוודה וניגש להזמין מונית .
כאשר אני יורד למטה המונית מחכה לי כבר ואני נבלע בתוכה. בדרך לשדה התעופה קנדי אני נכנס לאפליקציה להזמין כרטיס טיסה. כיוון שאני נוהג לטוס במחלקת עסקים אני לא מתקשה למצוא כרטיס לטיסה של 5:25 באלסקה ארליין. אני לא מכיר את חברת התעופה הזו, אבל זה לא מטריד אותי. כל מה שאני רוצה הוא להגיע אליה כמה שיותר מהר. לשמחתי הטיסה מתעכבת בשעה מה שנותן לי קצת מרווח נשימה.
רגע לפני שאני עולה למטוס אני מתקשר אליה. הנייד שלה עדיין מכובה.
אני שולח לה הודעה:
עולה לטיסה בדרך אלייך
צפוי לנחות בעשר בלילה
שלחי לי היכן את נמצאת דבש
*
המטוס נוחת כצפוי בשעה עשר. עוד לפני שאני יוצא מהמטוס אני מפעיל את הטלפון ומתאכזב לראות שאין הודעה ממנה. אני יוצא לכיוון תחנת המוניות במטרה להשיג מונית שתיקח אותי לאחד המלונות הקרובים.
"הגעת," אני שומע את קולה של ליב מאחוריי. היא נראית מאד עייפה ולא מרוכזת, "בוא נלך." היא אומרת ואוחזת בידי.
אנחנו הולכים בשתיקה לחניון והיא ניגשת לג'יפ יוקרתי ופותחת אותו. לוקח לי דקה להבין שהרכב הזה הוא שלה. "הזמנתי לנו מקום במלון. חשבתי שזה יהיה יותר מתאים," היא אומרת לי.
"מה שמתאים לך," אני עונה לה.
"כך תהיה לנו פרטיות," היא אומרת.
"דבש, לא חציתי את היבשת כדי להזדיין איתך. באתי כדי לתמוך בך," אני אומר לה.
"כן, הנאום הרגיל," היא אומרת, "אני מודה לך שבאת."
תוך כמה דקות אנחנו מגיעים למלון. כל אותו הזמן היא מאופקת ולא אומרת מילה.
אנחנו נכנסים לחדר. ניכר בו שזהו מלון יוקרתי. אני תוהה מדוע בחרה בו.
היא מתיישבת על המיטה משלבת את רגליה ומביטה בי בצפייה. אני מתיישב לידה ומביט בעיניה, מנסה לנחש מה עובר עליה.
היא כורכת את ידיה סביבי, מניחה את ראשה עליי ופורצת בבכי. אני מלטף את שיערה, שואף את הריח המשכר שלה לתוכי ונותן לה להתפרק. פתאום היא קמה, מתיישבת על ברכי, מתחככת בי בשעה ששפתיה ננעלות על שלי.
"בבקשה דבש, את לא יכולה לעשות לי זה," אני אומר לה, "אני לא יכול להישאר אדיש למגע שלך." אני מנסה לשלוט בעצמי אבל לא מצליח. ליב לא מפסיקה להיצמד אליי. "את מבינה מה זה אומר," אני אומר לה ומתחיל להתנשם.
"אני מרגישה," היא אומרת לי בשעה ששפתיה ניתקות ממני, "אני אוהבת להרגיש את הזיקפה שלך מגששת את הדרך לתוכי. היא יורדת ממני, מסירה את תחתוניה, ועדיין נשארת עם חצאית המיני שלה שחושפת רגליים ארוכות .
בחוסר סבלנות היא פותחת את החגורה שלי, פותחת את הרוכסן ומושכת מעליי את המכנסיים עם התחתונים. שום דבר לא מפריד בינה לבין מה שהיא צריכה כעת. היא מעבירה אצבע לאורכו של הזין המתוח שלי. "קונדום?" היא שואלת ואני מחטט במכנסיי ומוציא לה אחד מהארנק. היא לא מבזבזת אפילו דקה ומתיישבת עליי ונועצת אותו בתוכה.
היא עולה ויורדת בתחילה באיטיות מטריפה, אבל תנועותיה מתגברות יחד עם הגניחות שהיא משמיעה. אני שבוי בידה. היא מכוווצת את עצמה סביבי. "זה כל כך טוב, אתה כל כך טוב," היא ממלמלת ואני מרגיש שהיא קרובה. ואז היא רוכנת אליי ושיניה ננעצות בכתפי. בעקבות הנשיכה המפתיעה הזו באה גם ההתפרקות שלה ואני בעקבותיה.
כל כך לא הייתי מוכן לזה. היא שוב חושבת שזה מה שאני רוצה ממנה. רק סקס. "את יודעת שלא בגלל זה באתי עד אלייך," אני אומר לה.
היא מביטה בי לתוך עיניי. המבט שלה מתרכך. לרגע היא מורידה מעצמה את כל המגננות. "אני רוצה עוד," היא לוחשת לי.
היא מסירה מעליי את הבגדים ומביטה בי בצפייה שאעשה כמוה. היא נשכבת על המיטה ברגליים פסוקות ומושיטה ידייה אליי, מזמינה שאבוא אליה. אני לא מסוגל לחשוב בבהירות. אני מתמקם מעליה וננעץ בה בכוח. אני רואה את החיוך שמסתמן על פניה. "אתה מבין," היא אומרת ונעה מתחתיי, מקשיתה את גבה והמראה של פניה מראה לי כמה היא נהנית. היא מקיפה אותי בזרועותיה וציפורניה ננעצות בי מצמידות אותי אליה. כמה שאני רוצה למשוך את הזמן אני לא יכול. אני מתאפק עוד קצת כדי לראות אותה גומרת שוב ושופך מיד את זרעי בתוכה.
"תודה," היא אומרת לי בשעה שאני יוצא ממנה ומושך אותה אליי. היא מתחפרת בתוכי ואני שומע את נשימתה נעשית שקטה יותר. "מקווה שלא השארתי עליך סימנים," היא אומרת בקול מנומנם.
אני מושך את השמיכה מעלינו. היא כבר ישנה ואני נרדם מייד אחריה.
כאשר צלצול הטלפון העקשני נשמע ברקע החדר שלנו כבר מוצף באור יום. היא מגששת אחריי המכשיר ועונה בקול מנומנם. "אוליביה מדברת."
היא מתיישבת מייד. "אני מבינה," היא אומרת אחרי שהיא מקשיבה למה שנאמר לה, "אז אנחנו טסים לסן דייגו. המזוודה שלי עדיין ארוזה, תאספו אותי בדרך?"
שוב היא מקשיבה ועונה: "אני רשומה בשם הלידה שלי."
היא קמה בזריזות ונכנסת למקלחת. שוב היא שותקת, כאילו ששכחה מנוכחותי. אני מתיישב על המיטה עוקב אחרי מעשיה. היא רוכנת מעל למזוודה. איני יכול להתיק מבטי מהישבן המושלם שלה שמופנה אליי. מה הייתי עושה לה עכשיו! אני שוב מרוגש בגללה. היא מוציאה בזריזות בגדים. לובשת ג'ינס צמוד וחולצת טריקו כחולה. למראה הזה היא מוסיפה נעלי סניקרס בצבע ג'ינס. לבסוף היא אוספת את שיערה לקוקו קופצני. היא נראית ממש ילדונת.
היא סוגרת את המזוודה ומניחה אותה ליד הדלת. רק עכשיו היא מסתובבת אליי ואני קם אליה.
"תודה שבאת. ממש לא ציפיתי שתעשה כך. משהו דחוף צץ ואני חייבת לנסוע," היא אומרת לי.
היא מביטה מבעד לחלון. אני עושה כמוה ורואה לימוזינה שחורה חונה למטה. "באו לאסוף אותי," היא אומרת ומחווה בראשה לעברה.
מהמושב האחורי יוצא גבר לבוש חליפה. הוא בגבו אלינו ואינני רואה מי הוא. הקנאה מתחילה לבעור בי.
מיהו בשבילה?
רגע לפני שהיא יוצאת היא עולה על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותי. אני רוכן לעברה ומשאיר לה סימן על הכתף. היא מביטה בי מופתעת ומתנתקת ממני. "סימנת אותי," היא רוטנת ופותחת את המזוודה, מוציאה ממנה ז'קט ג'ינס כדי לכסות את עצמה.
"מתי תחזרי?" אני שואל אותה.
"אל תחכה לי. אין לי מושג כמה זמן אני אשהה שם. אני מניחה שמשם אטוס ישר לאיטליה," היא אומר לי ונפרדת ממני בנשיקה מרפרפת.
אני מתארגן מיד ויורד לקבלה. אני מניח את המפתח של החדר על הדלפק ומגיש את כרטיס האשראי כדי לשלם עבור הלילה. "היא שילמה אמש," אומר לי פקיד הקבלה. אני תוהה אם ידעה מראש שנהיה רק כמה שעות יחד.
אני בוער כולי מכעס. היא משחקת איתי. אני נוסע חזרה לשדה התעופה. לפני שאני קונה לי כרטיס חזרה לניו יורק אני הולך לבדוק את לוח הטיסות .לוח הטיסות מראה שאין היום טיסות לסן דייגו עד שעה שלוש.
אני עומד ובוהה בחלון המקיף על החניה של המטוסים. בצידו השמאלי של השדה אני רואה לימוזינה שחורה עוצרת ליד מטוס מנהלים גדול. הדלתות נפתחות והגבר בחליפה יוצא ממנו בעקבותיו שני גברים נוספים ו…ליב.
מי לעזאזל את ?
היא היחידה שהצליחה לפרוט לי על הלב. היא גם היחידה ששיחקה לי איתו, כאילו היא הנקמה של כל נשים איתן שיחקתי.
אני חייב לשכוח אותה.
שלכן,
קנדי