קיילן
לשמחתי החנות של הכל לבית של ארל עדיין פתוחה ואני מכתיב לו רשימה של קניות. "בואו נחכה לארל," אני אומר להם, "יש לו מלא הפתעות בשבילכם," אני אומר להם, "תנעלו נעליים ונחכה לו על מדרגות הכניסה."
ג'ונתן נועל את נעליו בזריזות. אני מתכופף לעזור למרק אבל הוא עוטה על עצמו פרצוף נעלב. "אני לא תינוק," הוא אומר לי ברצינות, "אני יכול לבד."
"אני בטוח שאתה יכול," אני אומר לו. באמת שאין לי מושג מה ילד בגילו מסוגל לעשות.
"יש לי פיפי," הוא אומר ומרשה לי להכנס איתו לשרותים. אני שמח לגלות שהוא עצמאי גם בזה וכי ביקש שאבוא כי עדיין אינו מכיר את הבית. "בפעם הבאה אלך לבד," הוא מסביר לי, "עכשיו אני יודע איפה השרותים."
"הוא כאן," צווח בשמחה ג'ונתן שמשקיף מבעד לחלון בסלון על שביל הגישה לבית.
"וואו," הוא אומר בהתפעלות למראה הטנדר העמוס במיתקנים.
"בואו נצא לעזור לו," אני אומר להם. הם מתפרצים החוצה ואני פוחד שמא יפלו במדרגות. אי אפשר להאשים אותי. מעולם לא היו לי ילדים ואני לומד אותם כעת.
הבנים סוחפים אותי בהתרגשות שלהם. תוך שעה מוקם בחצר עולם קסום במיוחד עבורם.
"הגיע הזמן לארוחת הערב," אומרת לסלי.
"אוף," אומר ג'ונתן, "אי אפשר לשחק עוד קצת?"
"כבר מאוחר," אני אומר לו, "תוכלו לשחק שוב מחר."
"אתה מבטיח?" הוא שואל.
"בודאי, המתקנים האלה שלכם לתמיד," אני אומר לו.
"אתה לא תעזוב אותנו, נכון?" הוא שואל.
הלב שלי מתכווץ למשמע השאלה הזו. אני רוצה בכל ליבי שכך יהיה. איך אספר לילד בגילו שזה תלוי ברצונה של אימו. "לא, אני נשאר פה," אני עונה לו.
אני שמח שארל הביא לנו גם כמה צעצועי אמבטיה חדשים, ואחרי האוכל זה מקל עליי לשכנע אותם לבוא להתקלח. למרות שאני אומר ללסלי שאסתדר איתם לבד, היא נשארת איתי, מכינה להם את הבגדים בזמן שאני איתם במקלחת.
הם בוחרים סיפור שאספר להם לפני השינה. הם יושבים משני צידי על השטיח בשעה שאני מקריא להם את הסיפור. אני לא יכול לתאר לכם את מה אני מרגיש. לפני כמה שבועות הייתי רווק שחי ללא חשבון, ופתאום הפכתי לבעל משפחה, והכי מפליא שאני מרגיש כל כך בנוח עם זה.
אני משכיב אותם במיטה. אני כבר מצפה בקוצר רוח לחזור אל מיה. היא ישנה. פניה רגועות. הסערה שעברה עליה לא ניכרת על פניה. אני מתפשט, נשאר בתחתונים בלבד, נכנס מתחת לשמיכה. מיה מרגישה מיד בנוכחותי ומסתובבת אליי.
"תודה," היא ממלמלת ושוקעת שוב בשינה עמוקה.
אני עוטף אותה בזרועותיי ומתקשה להרדם. הקירבה אליה גורמת לגופי להתעורר.
"אתה לא נרדם," היא אומרת לי פתאום בעינים עצומות.
"תשני מתוקה," אני אומר לה. אני יודע בדיוק מה הייתי רוצה כעת לעשות איתה, ויודע שכעת זה לא הזמן. להפתעתי היא קולטת אותי.
"תעשה איתי אהבה," היא מבקשת, ומושיטה ידיה להפשיט אותי.
*
"אני מצטערת על מה שקרה בערב אתמול," אומרת לי מיה לפנות בוקר, לאחר שאנחנו נסחפים שוב בתשוקתינו למעשה אהבה מסעיר. "אני כל הזמן בפחד שיקחו ממני את הבנים."
"מיה, את לא לבד. אני איתך," אני אומר לה, "ויש לי אמצעים בלתי מוגבלים כדי להילחם כמה שצריך."
"אתה לא מבין מה זה פחד שיחטפו לך את הילד," היא אומרת, "הרי מעולם לא חווית הורות."
"אני חייב להודות שאחרי אתמול אני דווקא מרגיש מה זה להיות אבא," אני עונה לה, "אבל זה לא הכל. אני רוצה לספר לך משהו."
היא מתרוממת לישיבה, עוטפת את השמיכה סביבה ומביטה בי במבט סקרן.
"מעולם לא דיברתי על זה," אני אומר לה, "אולי כי הרגשתי פעם אשם. היום אני יודע שלא יכולתי לעשות כלום. הייתי ילד בן חמש. החבר הכי טוב שלי היה ריקו. שיחקנו בחצר. מגיל צעיר הייתי חסר פחד ועליתי תמיד על המתקנים הגבוהים ביותר. ריקו היה פחדן. הוא לא העז לעלות יותר מכמה שלבים. באותו יום קפצתי מהמגדל הגבוה ורצתי חזרה לגן כי הגננת קראה לנו. חשבתי שריקו כרגיל יגיע אחריי כי הוא הלך לאט ממני. כאשר הסתובבתי לאחור ראיתי מכונית גדולה שחורה ואת ריקו מוכנס לשם בכוח. המבט בעיניו זה משהו שלא אשכח. מדיבורים ששמעתי מסביבי הבנתי שאביו הסתבך במשהו רע. מאז ריקו לא הגיע לגן, וגם המשפחה שלו נעלמה. אני יודע מה פרוש פחד שיום אחד יקחו אותך ולא תחזור יותר."
"ומה הוריך אמרו על זה?" היא שואלת.
"את היחידה שסיפרתי לה על כך," אני אומר לה.
"אתה רוצה לאמר לי שמילדות לא דיברת עם איש על כך? איזה מסע כבד לסחוב על כתפיים של ילד קטן," היא אומרת לי ומלטפת את לחי.
"את הראשונה שלא איכפת לי שתראה אותי בחולשתי. מעולם לא הראיתי את הלב שלי כך למישהו. גם לא לחברים קרובים," אני אומר לה.
"אני כל כך אוהבת אותך," אומרת לי מיה, "אף פעם לא הרגשתי כך כלפי מישהו. אני מרגישה כל כך בטוחה לידך."
"יש לי הפתעה בשבילך," אני אומר לה.
"באמת?" היא אומרת בפליאה. אני מוביל אותה לחלון ונותן לה להשקיף על הגן. היא רואה את הגן הקסום שהותקן למענם אתמול. "כל הזמן פחדתי איך תקבל אותי עם הבנים. אתה מדהים אותי כל רגע מחדש." היא מסתובבת אלי ועיניה מלאות דמעות. "אף פעם לא עשה מישהו דבר כזה בשבילי. אם היו לי היסוסים, עכשיו אני יודעת. הבית שלי איתך. אני רוצה למכור את הבית שלי. אני לא שייכת לשם יותר. אם יש מישהו שירצה לקבל את חלקו ממנו שיקח. לא איכפת לי יותר."
*
בית הסנטור אנדרסון
סאות'המפטון
שעת בוקר מוקדמת. הסנטור מעביר יד על לחיו תוך שהוא מביט בראי. הוא מביט מרוצה על פניו המגולחות למישעי. הוא מוציא מהמדף את בקבוק מי הגילוח Dawn תוצרת פרדריק מול היוקרתי. הריח המדיף ממנו מעורר התפעלות בקרב יודעי דבר, וזה בדיוק מה שרוצה הסנטור לשדר לכולם. הוא נכנס לחדר הארונות שלו ומתחיל להתלבש. המחשבות שלו נודדות לדווח של השווקים במזרח והוא תוהה כיצד ישפיעו התנודות על תיק המניות הכבד שלו.
שום דבר לא מכין אותו למה שעומד לקרות בדקות הקרובות.
הוא יורד למטה וניגש למטבח. "מריה, תגישי לי בבקשה את הקפה של הבוקר במשרדי," הוא אומר ופונה ללכת לחדרו בשעה שהוא מבחין בלאורה שיושבת ולוגמת באיטיות את קפה הבוקר שלה.
"את ערה?" הוא שואל אותה בפליאה.
"מסתבר שכן," היא עונה לו ולוגמת שוב מהספל.
הוא מביט בה. הוא לא יודע מה לאמר לה ועומד לפנות ממנה. "אני עוזבת ג'ון," היא אומרת לו.
"שתהיה לך נסיעה טובה," הוא עונה לה. הוא מנסה להזכר האם סיפרה לו לאן היא נוסעת. האמת שזה לא ממש מטריד אותו. שתעשה כרצונה.
"כנראה שלא הבנת," עונה לו לאורה, "אני עוזבת
אותך."
"ולאן תלכי בדיוק?" הוא שואל אותה בלעג.
"כל מקום שבו אתה אינו נמצא יירצה אותי," היא עונה לו.
"אולי תצטרפי לבת שלך," הוא אומר לה.
"הייתי מצטרפת בשמחה," היא עונה לו, "אבל דאגת שהיא תשנא אותי. אז עכשיו נשארתי בלי כלום ועדיין אין לי מה לחפש עוד איתך."
הוא יוצא מהחדר ומבחין במזוודות ליד הדלת. הוא המום. הוא לא חשב שהיא באמת מתכוונת לדבריה. הוא שולח הודעה לסמואל. "בטל לי את כל הפגישות עד סוף השבוע."
הוא נושא את ספל הקפה ביד רועדת מעט לשולחן.
הוא מתיישב שלא כהרגלו בכסא לידה ולא בראש השולחן. "אני מקשיב לך."
"אני יודעת שזמנך יקר ושאתה עסוק," היא עונה לו בלי להביט בו.
"פיניתי את כל השבוע עבורך. דברי איתי," הוא עונה.
היא מרימה אליו עיניים מופתעות. "אני רוצה שתתקן את הכל."
"אעשה כל שתבקשי. אני רוצה לראות אותך שוב מחייכת," הוא אומר לה ברוך שאינה מכירה.
"אני רוצה את מיה בחיים שלי, אני רוצה את הבנים בחיים שלי," היא עונה לו.
"אני אבקש להפגש איתה עוד היום," הוא עונה לה.
"גם אני רוצה להיות שם," היא אומרת.
"בודאי," הוא אומר לה ושולח יד ללטף אותה. הוא מופתע לראות שהיא מצמידה את לחיה לידו ומתמכרת למגע שלו.
"תודה," היא לוחשת לו.
השניים יושבים ולוגמים יחד את כוס הקפה שלהם. "הייתי אמור להפגש היום עם חבריי במועדון. מוזמן לי מקום לארוחת בוקר. מה דעתך שאת ואני נלך לסעוד יחד היום?"
"אתה באמת מתכוון לזה?" היא שואלת.
"אני יודע שתמיד אני נפגש עם ברני וגורדון שם, אבל אין סיבה שלא אלך איתך," הוא עונה לה, "אני בטוח שהם ישמחו לראות אותך. הם מאד מחבבים אותך."
"אם כן אלך להחליף בגדים," היא עונה לו.
"ואני יכול לקוות שתסכימי שיעלו לך את המזוודות חזרה לחדרנו?" הוא שואל.
"כן יקירי," היא עונה לו.
בשעה שלאורה עולה למעלה נכנס הסנטור למשרדו הביתי ומתקשר לקית' בולטימור.
"הייתי מבקש להיפגש עם בתי," הוא אומר לו, "אני מבקש שתסכים לקבל אותי לשיחה אישית."
"עליי לקבל את הסכמתה לכך," עונה לו קית', "אחזור אלייך."
"מיה במשרד?" שואל הסנטור.
"עדיין לא," עונה קית'.
"מאד חשוב לי להפגש איתה. אמור לה שאמה ואני נשמח מאד אם תסכים להפגש איתנו. מתי שתבחר, היכן שתבחר. אתן לך את מספר הנייד האישי שלי ואמתין לתשובתה, בתקווה שתהיה חיובית."
*
מיה
אני מתקשה להאמין שזכיתי בגבר כמו קיילן. מעבר לעובדה שאני מאוהבת בו בטרוף, הגבר הקר והקשוח הזה מתגלה כלפיי כגבר מלא רגש. אנחנו הולכים להתלבש אחרי מקלחת בוקר מרעננת. קיילן נכנס לבחור בגדים ואני מסדרת בזריזות את המיטה, אוספת את הבגדים הזרוקים לידה ומניחה אותם בסל הכביסה. אני בוחרת שמלה שחורה צמודה, כיוון שהיום אין לי הופעה בבית המשפט. אני מתלבטת בין כמה זוגות נעליים ובסוף בוחרת את אלה בצבע אפור. רק אז אני רואה שקיילן מביט בי בהנאה. "איזו אישה יפה יש לי." הוא אומר ואוסף אותי אליו. הפעם הנשיקה שלו רכה, אך לא פחות ארוכה.
הוא אוחז בידי ומוביל אותי לחדר של הבנים. "בוקר טוב," הוא אומר להם בקולו העמוק.
"בוקר טוב דאדי, בוקר טוב מאמי," הם אומרים, כאילו כך בדיוק מתנהל סדר הבוקר שלהם. כמובן שהם בוחנים את תגובתי, אבל החיוך על פניי מאשר להם שאני מרוצה.
אני ניגשת לבחור להם בגדים בשעה שהם מתחרים ביניהם על קיילן. כל אחד מהם רוצה לספר לו ראשון על מה חלם.
בשעה שאנחנו יורדים במדרגות הריחות העולים מהמטבח מעידים שארוחת הבוקר כבר מוכנה. "לא מוקדם עדיין?" אני לוחשת לקיילן.
"את לא קולטת מתוקה?" אומר לי קיילן, "זה כבר לא הבית של הגבר הרווק שחי לבד. זה בית שמתנהל סביב שני ילדים קטנים."
אני מרחפת. לא מאמינה שזה קורה לי. כל החשש שהיה לי אתמול נעלם. אני יודעת שעומד לצידי גבר שאני יכולה לסמוך עליו.
אנחנו נוסעים יחד לקחת אותם לגן. קיילן הולך עם ג'ונתן ואני לוקחת את מרק. מעולם לא חיוויתי את ההורות כך. ברנדון אף פעם לא הלך איתי בבוקר. "זה תפקיד שלך," היה אומר לי, "את רצית אותם." כאילו כפיתי עליו להיות אבא. קיילן לעומתו נכנס לתפקיד כאילו התכונן אליו מיום שפגש אותי.
"היית צריכה לראות את לילי,' הוא אומר לי כממתיק סוד, "איך הקטנה הזו התרגשה לקראתו. כמעט כמו שאני מתרגש לקראתך. טוב אני הרבה יותר."
"אני לא בטוחה שיותר ממני," אני עונה לו.
"באמת?" הוא עונה לי, מסתכל ימינה ושמאלה לראות שאנחנו לבד ומצמיד את שפתיו לשלי בנשיקה שמשאירה אותי חסרת אוויר.
"מר היילנדר," אני אומרת לו.
"כן גברת היילנדר," הוא מחייך אליי. אני נבוכה. "לא תקחי עליך את שם משפחתי?" אני לא יודעת איך להגיב. "אם לא הבנת, אני מצהיר בפנייך על כוונתי לשאת אותך לאישה."אני נכנסת לרכב. ומתיישבת, עדיין לא מסוגלת להגיב. "אני לא מאמין שהצלחתי לגרום לאישה כמוך להאלם דום."
*
בדרך מתקשר אליי בולטימור ומספר לי על בקשתו של אבי.
"מה לדעתך הוא רוצה ממני?" אני שואלת את קיילן.
"תאמרי לו שיפגש איתך במשרד עוד שעה," אומר לי קיילן.
"אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה," אני עונה לו.
"אני אהיה שם איתך," הוא עונה לי, "אם ארגיש שהשיחה הולכת למקום לא טוב, אני מבטיח לך שאפסיק אותה."
אני מתקשרת חזרה לבולטימור ומודיעה לו שאהיה בקרוב במשרד ושאני מוכנה להפגש איתם בחדר הישיבות. "תודיע לי כשהם כאן."
אני נכנסת למשרדי ומכינה לשנינו קפה ואנחנו יושבים ומפטפטים על הכותרות שבעתון הבוקר. שום מילה לא נאמרת על הסנטור.
"מיה כנסי לחדר הישיבות," נשמע קולו של בולטימור מתוך מערכת הכריזה על גבי שולחני.
אני קמה מכיסאי והולכת לעבר חדר הישיבות. אני מעיפה מבט בהשתקפותי על גבי מחיצות הזכוכית האטומות. אני מיישרת את השמלה.
"את נראית נפלא," לוחש קיילן לאזני ומגניב נשיקה על עורפי. הגבר הזה בהחלט אוהב לנשק אותי מתי שרק יש לו הזדמנות, ואני מכורה לנשיקות האלה. אני מחייכת לעצמי. הרי כאשר רק הכרתי אותו לא הייתי מעלה על דעתי שהוא כזה וזה מעלה תמיד על פניי חיוך. יודעת שאתם חושבים שהייתי צריכה כבר להתרגל, אבל מסתבר שלא.
"צהריים טובים סנטור אנדרסון, גברת אנדרסון," אני אומרת בלי ממש להביט בהם.
אני ניגשת לשבת ליד בולטימור. קיילן יושב מצידי השני. אני מרגישה כך מוגנת וזה נותן לי בטחון לשבת מולם ולדבר.
"אני בטוחה שזמנך יקר סנטור לכן אני מציעה שניגש ישר לעניין. כמה כסף אתה דורש?" אני שואלת.
"מיה. חצי מיליון דולר זה המון כסף גם בשביל איש עשיר כמוני," הוא אומר ומושיט לי את השטר חזרה. "אינני יכול להכניס אותך לחובות עצומים בגלל טעות שברנדון עשה," הוא עונה לי.
"הבנתי. ולקחת לי את הבית ששווה לא מעט מיליונים, אתה יכול?" אני שואלת.
"את לא מבינה אותי מיה. מה שאני מנסה לומר לך הוא שעשיתי טעות," הוא אומר. אני מרגישה שהוא מתקשה למצוא את המילים.
"אבל לא התקשת כלל להשאיר אותי ברחוב. אם לא הייתי מכירה את קיילן מי יודע מה היה קורה איתי," אני עונה לו.
"אני מאושר שהכרת אותו. הוא בחור טוב," אומר הסנטור.
"תרשה לי לתקן אותך. התכוונת לאמר בחור עשיר," אני תוקפת אותו.
"אני מודה בפנייך שלא עשיתי מחקר עליו. משפחתו ידועה ומוכרת, אבל אין לי מושג מה המשאבים שבידיו," עונה הסנטור, "לא על כך אני מדבר. רואים שאיכפת לו ממך."
"באמת?" אני שואלת ומניחה את ידי על רגלו של קיילן, "איך בדיוק אתה רואה את זה?"
"הצורה שהוא מביט בך אומרת הכל. הכח שאת שואבת ממנו מלמדת שיש לך אמון מלא בו שיהווה לך משענת בשעת הצורך. כאבא שלך לי זה מספיק."
"אז עכשיו אתה אבא שלי??" אני עונה לו מיד בלי לחשוב, "ואיפה האבא היה הזה כאשר נפלתי?"
"נכשלתי מיה. כל כך כעסתי על ברנדון שהפסיד את הכסף ולא חשבתי על כלום. אני כל כך מצטער," הוא אומר. אבא שלי, הסנטור המכובד, האיש שקשה להוציא ממנו רגשות, יושב מולי מתקשה לדבר.
אני שותקת. מנסה לעכל את דבריו.
"אני לא רוצה לאבד אותך מיה," הוא אומר לי.
אני לא אכנע להצגה הזו שלו. בטח יש משהו מאחוריה. אני רק צריכה לגלות מה. עם המחשבה הזו אני יוצאת למתקפה חדשה.
"אני סקרנית לשמוע איך אתה מסביר את העובדה שרצית ברוב חוצפתך למסור את ילדיי לאימוץ? אתה ידעת בדיוק מה אני עוברת שלא לדבר על הבית שגזלת ממני, בית ששווה מיליונים בעבור חוב של חצי מיליון." אני יודעת שאני חוזרת על דבריי, אבל לא מצליחה לשלוט בעצמי.
הוא מעיף מבט על קיילן לראות את השפעת מילותיי עליו. "קיילן יודע הכל עליי. שום דבר לא הסתרתי ממנו. הוא יודע שלא רק שאני חסרת כל, אני שקועה בחובות כיוון שקיבלתי הלוואה מהמשרד בסך רבע מיליון כדי לכסות את חובותיו של ברנדון."
"מיה, מדוע לא אמרת מילה?" אומר אבי. פתאום הוא נראה לי פחות גדול, כאילו התכווץ מעט, למרות שהינו גבר גבוה.
"אני מניחה שלא הבנתי את השאלה?" אני אומרת, "מה שאלת?"
"זו אני שביקשתי למסור את הילדים," אומרת לפתע אימי.
"אם כך תעני לי את," אני אומרת ומשירה מבט לתוך עיניה. רק אז אני רואה שהן אדומות ושטופות בכי.
"לאורה, אל תקחי את האשמה עליך. אני זה שדחפתי אותך למעשה הזה. את פחדת ממני ולכן פעלת כפי שפעלת. לו היית מפעילה שיקול דעת, לו לא היית פוחדת ממני, לא היית נותנת לזה לקרות. את אישה טובה וגם ממך אני צריך לבקש סליחה."
אימי קמה ממקומה. היא מביטה בו ומביטה בי ואני רואה שהיא לא יודעת מה לעשות. לבסוף היא שבה למקומה ומתיישבת.
"זה לא משנה מה היו הסיבות," היא אומרת לו בקול רם וצלול, "לא הייתי צריכה לתת לך להתנהג כך עם הבת שלי. איזהו מין אמא אני אם אני לא מגינה על ילדיי." אני מקשיבה לדבריה ולא יודעת איך להגיב.
או שזו ההצגה הטובה בעיר, או שבאמת סוף סוף מבינים הורי ששגו.
"אני מבקשת לצאת להפסקה," אני אומרת ומסמנת לקיילן לבוא איתי. אני חוצה בצעדים גדולים את הפרוזדור המחבר את חדר הישיבות עם המשרד שלי.
"אתה יכול להסביר לי מה קורה קיילן," אני שואלת.
"תקשיבי בייב," הוא אומר ומיד אומר, "תקשיבי מיה."
"לא," אני אומרת לו ומכה על חזהו באגרופיי. "אני אוהבת שאתה קורא לי בייב, רק בגלל ששמעת מישהו אחר משתמש בזה, אל תפסיק לקרוא לי כך.אתה יודע שלא הייתה לו הזכות לקרוא לי כך. לא הייתי אף פעם שלו."
"מיה תקשיבי, בייב, אני מרגיש שהדיבור שלהם כנה," הוא אומר, "לא נראה לי שהם מעמידים פנים. ראית את העיניים של שניהם. את באמת חושבת שהם מזייפים דמעות?"
"אני מפחדת שזו מלכודת ואני אתרסק לתוכה," אני אומרת לו.
"תשתי מים ובואי נחזור," הוא אומר לי.
אנחנו חוזרים לחדר הישיבות ואני רואה שיש התקהלות סביב אמא שלי.
"אולי כדאי שלא תהיי פה כעת," אומר לי בולטימור.
"מה קרה לה," אני שואלת בקול חסר רגש.
"אחרי שיצאת היא התמוטטה בבכי והתעלפה," הוא אומר לי.
אני ניגשת לכיוונה. כולם מביטים בי ומפנים לי את הדרך. דממה עוטפת את החדר. אני כורעת ברך לידי ואוחזת בידיה. "מאמי, תתעוררי בבקשה," אני אומרת לה ומשפשפת את כפות ידיה.
דקות עוברות עד שהיא מתחילה להגיב לי. "לא מגיע לי יחס כזה ממך," היא אומרת לי בקול רפה.
"את המאמי שלי, וכך זה יהיה תמיד," אני אומרת לה. "קיילן, יש מקרר בחדר שלי ליד החלון, תביא לי בבקשה בבקבוק מים וכוס."
קיילן יוצא וחוזר מיד עם בקבוק מים. הוא מוזג מים לכוס ומגיש לי אותה. אני אוחזת בעורפה של אימי ואומרת לה: "תשתי בבקשה."
*
"מיה תחזרי את השטר לבנק. אני רוצה לדעת מה לגבי שאר החובות אני רוצה לכסות לך אותם," אומר אבא. כן אני קוראת לו שוב אבא וזו הרגשה כל כך נפלאה.
"זה הכסף של קיילן," אני אומרת לו, "הוא לא רצה שאמכור את הבית כשאני לא מוכנה," אני אומרת לו.
"אם כך קח אתה את השטר," אומר אבא ומניח אותו לפני קיילן.
"אני סקרנית לדעת מה גרם לך לשנות את היחס שלך אליי?" אני שואלת את אבא שלי.
"המילים של בולטימור," הוא עונה ומגיש לי את המכתב שקיבל.
האמת היא שכל כך סמכתי על קית' שלא קראת את המכתב ששלח להוריי.
הריני לידע אתכם כי אין לכם עוד נגיעה בבית בבעלותה של מרשתי, והיא רשאית למכור אותו כרצונה, שכן היא חייבת לכסות את ההלוואה שלקחה כדי להחזיר את הכספים שהיה חייב בעלה המנוח.
"פתאום הבנתי שהחזרת החובות של ברנדון למעשה מכניסה אותך לחובות כבדים עוד יותר. אני כל כך מתבייש בעצמי על איך שנהגתי בך," אומר אבא.
הטלפון הנייד שלו מונח על השולחן והוא רוטט. הוא מסתכל עליו ועלי ולא עונה.
"תבדוק, אולי זה חשוב?" אני אומרת לו.
הוא לוקח את הנייד בידו וקורא את ההודעה. "מה??" הוא אומר, "איזה חוצפן. תראי מיה," הוא אומר ומושיט לי את הטלפון.
דבר איתי. מבקש לדעת מה עשית בקשר לבתך מיה. ה. או'ניל.
"אז כל מה קרה פה היה הצגה? ומי השותף שלך אם לא הריסון א'וניל," אני אומרת בלעג, "ואני כמעט האמנתי לך."
"בוא קיילן, אין לנו מה לחפש פה," אני אומר לו.
"מיה, את עורכת דין. לא מתאים לך לשפוט לפני ששמעת מה יש להם להגיד," אומר לי בולטימור.
"בקשר אליך, אמא יקרה, אני עדיין לא יודעת אם את קשורה לעניין או לא," אני אומרת תוך התעלמות מדבריו של בולטימור. אני קמה לצאת.
"שבי מיה," אומר לי קיילן. טון הדיבור שלו כל כך מוכר לי שאני קופאת. הוא שוב חזר לדבר כאדון הבית.
"אתה מוכן להסביר למיה מה הקשר שלך למר או'ניל סנטור?" הוא שואל את אבי.
"הוא פנה אליי," מספר לו הסנטור, "סיפר לי שמיה נמצאת עם גבר עשיר ושאני יכול לנצל זאת לתועלתי. למה הוא שונא אותה כל כך אני לא יודע. מה הסיפור שלו?"הוא שואל ומשאיר את השאלה באויר.
"מיה, תעני לסנטור על השאלה שלו," אומר קיילן.
אני מביטה בו. "אני אוהב אותך," הוא אומר ליד כולם, "אני רוצה שתהיי מאושרת. שוב הקול שלו מלא רגש כלפיי. "לעולם אל תפקפקי בי."
אני מביטה לתוך עיניו ורואה בו את עוצמת האהבה שלו כלפיי.
אני מספרת לאבא על ליל השריפה בו יצאתי לדייט עם טקסס ועל כך שבזה זה הסתיים. אני מספרת על התיק שלו שטיפלתי ועל השיחה הזו שגרמה לי להפסיק את הטיפול שבתיק.
"הבנתי," אומר אבא.
*
למחרת היום
"סבתא לאורה באה עם אמא לבקר אתכם," אני אומרת לג'ונתן ומרק, " היא לא באה לקחת אתכם איתה, רק לבקר." אני חוזרת על המילים כדי להקנות לבנים בטחון.
הם מסתכלים על אמא בחשדנות. אמא מצידה מחכה בצד בשעה שאני מדברת עם הגננת. "זו אמא שלי," אני מציגה אותה בפני הגננת, "לאורה אנדרסון."
"נעים מאד," אומרת לה בל. אני שמה לב שהיא מסויגת. רק אז אני קולטת שאין היא מעודכנת בחדשות . "הוריי ואני התפייסנו," אני מסבירה לה. פניה משתנות והיא מזמינה את אמא להיכנס ולראות את הגן. "ג'ונתן אתה רוצה להראות לסבתא את פינת המשחקים שלנו?"
"את יודעת סבתא," אומרת בל , "שג'ונתן בונה את המגדל הכי גבוה בגן?"
"איזה יופי," אומרת סבתא , "יש לו בטח כוחות של גיבור על." המילים האלה קונות את ג'ונתן והוא אוחז בידה ומוביל אותה לתוך הגן.
כל אותה עת אבא שלי יושב ברכב. אני מניחה שבגלל היותו סנטור הוא לא רוצה לצאת. מתברר שטעיתי. אני מתקרבת לרכב שלו ורואה שהוא מנהל שיחת טלפון ופניו מעידים על כך שהוא לא מרוצה ממה שהוא שומע. הוא לא שם לב שאני עומדת ליד הרכב. הוא פותח את הדלת והולך לרכב של קיילן.
"אנחנו חייבים לדבר," אני שומעת אותו אומר לקיילן. כולי נדרכת, "אני רוצה לעדכן אותך בקשר לשיחה שלי עם הריסון או'ניל. אני מבין שהוא מאד פגוע שמיה עזבה אותו אבל יש גבול לחוצפה. הוא אמר לי"…
אבל אז רצים הבנים לקראתי בצווחות אושר. כל אחד מהם מתחרה מי יספר ראשון על הביקור של סבתא, ודבריו של אבי נבלעים במהומה שהם מקימים.
*
קיילן
איך השתנו החיים שלי בגללה. כל מה שהיה עיקר בחיי הופך מישני. העולם שלי מסתובב סביבה.
למרות הפיוס המפתיע בינה לבין הוריה אני לא עוזב אותה לרגע. אני נוסע להביא איתה את הבנים מהגן. היום יהיו שם גם הוריה. סיכמנו שיבואו לראות את הילדים בגן כדי לרכוש שוב את אמונם. אני ממתין לה ברכב.מיה ניגשת עם אמה לבל ומדברת איתה.
עיניי נעוצות כל הזמן במראה לראות את הבעת פניה של מיה, לראות שהיא בסדר. אני נרגע כאשר אני רואה את המבט המרוכך על פניה, ואחר כך את החיוך היפה שלה שממיס אותי כל פעם מחדש.
אני מופתע לראות את הסנטור לידי. "אנחנו חייבים לדבר," הוא אומר לי ומספר לי שהריסון או'ניל התקשר. אני יוצא מהרכב ונעמד לידו.
"אני מקשיב," אני אומר לו. אני בוחן בעיון את המבט על פניו. הן מלאות כאב.
מה אמר הריסון לסנטור? לאן יתגלל הסיפור? על כך בפרק הבא.
המשך יבוא….
בא אבידן
מאמינה באהבה