גיא
האמת שלא ידעתי לצפות את תגובתה של שירז למתנות שלי. עומר הרי הסביר לי שהיא הפסיקה את לימודיה בגיל ארבע עשרה. לא יכול להסביר מדוע אבל הרגשתי שהיא מיוחדת למרות שלא רכשה השכלה. בניגוד אליה על אחיותיה ניכר מיד שעולמן ריקני והן הזכירו לי מאד את נשות החברה בלונדון.
הייתי מוכן לכך שיהיה עלי להדריך אותה איך להתנהל עם המחשב. היא הפיגה מיד את חששותיי כשהתחברה מיד לרשת תומפסון 1 והחלה לגלוש .
אני יושב כעת מול ערימת התיקים אבל מתקשה להתרכז. אני מעיף מבט אליה ורואה אותה יושבת על המיטה, מרוכזת במסך ומקלידה במרץ. אני שומע את הצפצוף של הודעה נכנסת כל כמה דקות ותוהה עם מי היא מדברת. "האם יש לה אהוב סודי?" מזדחלת המחשבה למוחי. אני מרגיש לראשונה את הקנאה בוערת בי. עכשיו אני ממש לא מסוגל לעבוד.
אני עושה מאמץ עילאי שעומר לא ירגיש בסערה העוברת עלי. "האם מיהרתי להציע לה נישואין? האם המניעים לכך היו נכונים?"
אני מבין שלעבוד כבר לא אוכל. אני סוגר את התיקים, מכניסם למזוודה ולוקח את המחשב בידי.אני מקיש על דלת תא השינה למרות שהיא פתוחה.
היא מרימה עיניה אליי. "אני כל כך מודה לך שקניתי לי מחשב. טמון בו עולם ומלואו," היא אומרת לי.
"חשבתי אולי לעבוד כאן לצדך. זה בסדר? אני לא רוצה להפריע לך," אני בוחן את תגובתה.
"להפריע לי? מה פתאום," היא עונה לי, " אני לומדת את
לונדון. מתברר שיש כאן קהילה פרסית לא קטנה."
אני מרגיש את הסערה מתגברת בי. "איזה תמים הייתי," אני חושב.
שירז קוטעת את מחשבותיי. "שאלתי אם מישהו בא מהעיר שלי והתברר שכן!" היא קוראת בהתרגשות, "כבר בררתי היכן אני יכולה לקנות את התבלינים שלנו. היא שלחה לי רשימה של מקומות. הנה היא," היא אומרת ומסובבת אלי את המחשב, "אתה מכיר אותם?"
עיניי נמשכות לפינת המסך כיוון שהדבר היחיד שמעניין אותי ברגע זה הוא הצ'אט. "אני רואה שאת מתכתבת איתה באנגלית," אני אומר לה, לא עונה על שאלתה.
"ברור. משתי סיבות," היא עונה ומסתכלת עליי.
אני מצפה לשמוע מדוע. " ראשית אני צריכה להתחיל להתרגל לכך שזו היא שפתי כעת, ושנית אני רוצה שתוכל לקרוא מה אני כותבת. לא רוצה שיהיו סודות ביננו ."
"תודה," אני אומר לה ולא משתף אותה בפרץ הקנאה שחוויתי בגלל חוסר ידיעתי עם מי היא מדברת. כעת אני רגוע ויכול להתרכז שוב בעבודתי, ולמרות זאת מטרידה אותי העובדה שהגעתי בכלל למצב כזה. אני מכריח את עצמי להתרכז ושוקע שוב בעבודה.
שירז לידי מקלידה במרץ ופניה מרוכזות במסך. פתאום אני שם לב שהיא הפסיקה. היא מניחה את המחשב וקמה מהמיטה ומתיישבת ליד החלון. אני רואה את המבט הנסער בעיניה.
אני מעיף מבט למחשב ורואה את התכתובת האחרונה. "סתם שאלתי שאלות. אני עושה עבודה על לונדון לבית ספר. חייבת ללכת. ביי."
"שירז הכל בסדר?" אני שואל אותה.
"כן," היא עונה לי בשקט.
"ובכל זאת. את נסערת," אני אומר לה.
"האשה הזו בצ'אט התחילה לשאול אותי שאלות לא ראויות," היא עונה לי.
"דברי איתי שירז, את נראית חסרת מנוחה," אני אומר לה כשאני רואה את המבט הכעוס שלה.
"ראשית, היא חקרה אותי אם אתה עשיר ואיזה נדוניה קיבלתי. היא יעצה לי לסחוט ממך כמה שיותר ולחשוב רק על עצמי. לבסוף כתבתי לה שאני תלמידה ועושה עבודה על לונדון," היא עונה לי. "למה כל מה שחשוב לאנשים זה כסף? שלא לדבר על זה שאני בחיים לא אפגע בך. אתה המשפחה שלי," היא עונה לי. היא מרימה עיניה אלי והן מוצפות בדמעות.
אני לא שולט בעצמי וניגש אליה. אני מחבק אותה ומלטף את שיערה. "אני יודע," אני אומר לה. בשעה שהמילים יוצאות ממני אני מאמין לה שלעולם לא תנסה לפגוע בי.
"רק שתדע שאני לא כזו טיפשה מר תומפסון," היא אומרת לי בשעה שהיא מתנתקת ממני, "כתבתי בשם בדוי."
"כולם קוראים לי מר תומפסון, אנא קראי לי בשמי," אני מבקש.
"טוב חתני," היא עונה לי.
"חתני נשמע טוב," אני אומר לה בחיוך, "אני יודע שאת לא טיפשה, לכן בחרתי בך. יום ארוך מאד עבר עליך היום, אני מציע שתלכי לנוח. אני אדאג שיעירו אותך לפני הנחיתה."
אני יוצא מהתא, סוגר את הדלת מאחורי וחוזר לשולחן לעבוד. עכשיו אני שוב מלא מרץ. המגע שלה בין זרועותיי עדיין מלווה אותי בשעה שאני צולל שוב לעבודה ומפיק את המיטב ממנה. בשעה שאנחנו מתקרבים ללונדון כל הדוחות שעבדתי עליהם כבר נשלחו למשרד ואני יכול סוף סוף לנוח.
מחשבותיי שוב עם שירז. אני יודע שהבחירה שלי בה באה מליבי בלי שבעצם הייתי מוכן לה. עכשיו כשננחת אצטרך להתמודד עם ההחלטה הפזיזה הזו. החלטה שנקשרה לעסקה שעשיתי עם אביה. "האם באמת בחרתי בה, במי שהיא, או שהייתה הרע במיעוטו?" מיד אני מגרש את המחשבה הזו. אני יודע שהייתי מבקש אותה גם אם לא הייתי חותם עם אביה על העסקה.
"על מה אתה חושב גיא?" שואל אותי עומר, "יש לך מבט מעונה."
"סתם, משהו שקשור לעבודה," אני אומר לו. איני מתכוון לשתף אותו במה שעובר עלי. "אני חייב לשים לב לאיך שאני נראה," אני נוזף בעצמי.
"אם אתה אומר," עונה לי עומר מנסה להכשיל אותי בלשוני.
"העניין הוא ש.. לא משנה עזוב אותך מעסקיי," אני אומר לו, "איך היה הביקור בארצך?"
אבל עומר לא מרפה. "הכל בסדר עם זהריאן?"
"אני שמח שהכרתי אותו. בזכותו גם הכרתי את שירז. היא מדהימה הקטנה הזו," אני אומר לו ומחייך. הוא לא צריך לדעת דבר ממה שעבר במוחי. זה עניין שלה ושלי. היא המשפחה שלי כעת.
"אתה באמת מתכונן להתחתן איתה?" הוא שואל אותי וחיוך נבזי על פניו.
"אני מבין מהמבט שעל פניך שאתה חושב שהיא חלק מהעסקה ביני לבין אביה, ושאני מתכוון להשתעשע איתה. תתחיל להפנים את העובדה שהיא הולכת להיות גברת תומפסון," אני עונה לו.
"ומה הוריך יאמרו על כך? אני מניח שעוד לא סיפרת להם את החדשות המשמחות," אומר עומר.
"אתה יודע עומר, אני ממש לא מבין אותך. אני לא בן עשרים. מה כל כך מפתיע אותך בזה שאני עומד להתחתן?" אני אומר.
"זה פשוט מדהים אותי שהייתה לך חברה כמו אליזבת שהיה בה הכל והיא התאימה לך כמו כפפה ליד, ואיתה לא רצית להתחתן. פתאום אחרי שלושה חודשים אתה מאורס למישהי שאתה בכלל לא מכיר," אני רואה את עיניו נוצצות ברוע מסויים. פתאום אני מבין. שירז שומעת את השיחה.
"אני לא יודע מה גרם לך לשאת את נעמי לאשה," אני אומר לו, "תפנים את זה שביקשתי את ידה של שירז כי התאהבתי בה. היא בחירת הלב שלי ואני לא חושב שאני צריך להסביר את זה למישהו." אני כל כך רוצה לראות את המבט בעיניה בשעה שהיא שומעת את זה, אבל רק רואה שהתגובה שלה גורמת לעומר להשפיל את עיניו. הוא קם מהשולחן וניגש לבקש מים מהדיילת.
"התכוונתי למה שאמרתי שירז, לכל מילה," אני אומר בלי להפנות מבטי.
"איך ידעת שאני פה?" היא שואלת מופתעת.
אני מסתובב אליה ואוחז בידה. "אני יודע שייקח זמן עד שאנשים יקבלו את העובדה שאת עומדת להיות אשתי. רק דעתך חשובה לי ואני לא אתן לך סיבה לפקפק אי פעם בכוונתי. בכל מקום בעולם אנשים שופטים את מעשיך. גם במזרח וגם במערב."
"בואי נלך לשבת, אנחנו מתקרבים ללונדון. הייתי רוצה שתראי אותה מהאוויר," אני אומר לה.
"אני מקווה שיום אחד אביט בה מלמעלה ואדע לזהות אותה כמו שזיהיתי את עיר הולדתי," היא אומרת לי, "נעבור מעל הבית שלך?"
"אני לא גר בסיטי של לונדון, אלא מחוץ לעיר," אני עונה לה.
היא מחייכת לעצמה. אני תוהה למה. מה עובר בראש היפה שלה כעת. "אתה גר בכפר?" היא שואלת לבסוף.
"לא בדיוק," אני צוחק, "אני בטוח שאת תאהבי את המקום בו אני גר. השכונה שלי מאד שקטה ונעים לטייל בה. היא מלאת ירק ופרחים. כל כך שונה מנוף ילדותך."
היא מקשיבה לי ואני רואה את עיניה מתחילות לחלום וחיוך על פניה. היא נושכת קלות את שפתיה. כמה הייתי רוצה לדעת מה עובר לה כעת בראש. "ואולי פעם תסכים שיהיה לי כלב?"
אני פורץ בצחוק. היא מביטה בי נעלבת ומרכינה את עיניה. "מתוקה שלי על זה חלמת?" אני שואל אותה.
"כן," היא אומרת, "אני יודעת שאתה לא מבין את זה," היא עונה לי.
"דווקא כן. יש לי כלבה ושמה קטיה. אני בטוחה שהיא תאהב אותך," אני עונה לה.
"איזה כייף!" היא קוראת ומיד מתאפסת ואומרת לי, "אני שמחה לשמוע אדוני."
"חתני," אני עונה לה, "כבר סיכמנו שכך את קוראת לי בינתיים. אני שמח מאד שזה משמח אותך. היא תהיה לך חברה טובה ותלווה אותך בשעה שאלך לעבודה." בזווית העין אני רואה את עומר עומד בפנים חמוצות ומסתכל עלינו. אני מתחיל לתהות מה גורם לו לשנות את התנהגותו כלפי. מאז שהודעתי שאני נוסע משהו השתנה בו. אני מביט על שירז שמסתכלת מוקסמת על האי הבריטי. אני מחזק את אחיזתי בה בשביל להראות לה שאני איתה ולשדר לעומר שיתחיל להתרגל. שירז כאן להישאר.
אנחנו מתקרבים לקראת הנחיתה ואני מרגיש שידה של שירז נשמטת. עיניה נעצמות והיא כמעט נרדמת. "אנחנו נוחתים שירז, עוד מעט נגיע הביתה ותוכלי לישון," אני אומר לה בשקט. היא פוקחת את עיניה, מבולבלת לרגע אבל מיד חוזרת לעצמה.
הטייס מוביל את המטוס במקצועיות רבה לחניה הקבועה שלו. "ברוכים הבאים ללונדון. השעה כעת אחת אחר חצות. שמחתי להטיס אתכם הביתה," כך מסיים הטייס שלי מרק מ'קמורן את הטיסה בת שש השעות.
ג'ורג' מחכה לנו בחוץ. אני פונה לעומר להפרד ממנו. להפתעתי הוא חומק מבעד לדלת הפתוחה של הרכב ומתיישב מאחור. אני לא אומר מילה ומצביע בידי לשירז שתכנס אף היא. אין לי צורך להמתין הרבה כדי להבין מה עומר זומם. את התשובה מספקת לי שירז בשעה שהיא זעה באי נוחות במושב ומתקרבת אליי. אני מעיף מבט חטוף למטה ורואה את עומר מנסה לגעת בה ברגליו. אני מקיף אותה בזרועי ומצמיד אותה אליי ובכך מרחיק אותה ממנו. עומר מצידו שומר על סבר פנים חתומות.
אני מביט על בבואתה הנשקפת מהחלון. עיניה בולעות את המראות. "מעניין מה תחשוב על הבית שלי?" אני חושב לעצמי בשעה שג'ורג' לוחץ על השלט לפתוח את שערי הברזל הגדולים. ג'ורג' מוביל את הרכב בשביל המרוצף ומחנה אותו מול הכניסה. "הגענו," אני מכריז ויוצא מהרכב כדי לפתוח בפניה את הדלת. אני מושיט לה יד כדי לעזור לה לצאת. היא אוחז בידי כבדרך אגב ומביטה בהשתאות על הבית .
אנחנו עולים במדרגות, מקיש את קוד הכניסה והדלת נפתח בפנינו. "ברוכה הבאה הביתה," אני אומר לה.
לסלי ששומעת את קולי ממהרת לבוא לקראתנו. "ערב טוב מר תומפסון, ברוך שובך הביתה."
"אני שמח לשוב," אני עונה לה, "תכירי זו מיס זהריאן אשתי לעתיד."
"נעים מאד להכירך," אומרת לסלי לשירז ומהססת האם היא אמורה ללחוץ לה את היד.
"נעים גם לי," עונה לה שירז ומחבקת אותה. אני רואה שהיא מתאפקת לא להסתכל מסביב.
אי אפשר שלא להרגיש בנוכחותה של אליזבת. היא טרחה לשים עליה כמות מוגזמת של בושם וחלל הכניסה מוצף בו. גיא יקירי, התגעגעת אליי?" היא אומרת ומושיטה ידיים לחבק אותי.
"למה אני לא מופתע לראות אותך כאן אליזבת?". אני נרתע לאחור ואילו עומר ניגש אליה ומנשק אותה על לחיה. אני רואה אותם מתלחששים אבל זה ממש לא מפריע לי. מה שכן מפריע לי היא העובדה שהיא כאן.
."תכירי את אשתי לעתיד שירז," אני אומר לה בקול חסר רגש בה בשעה שאני אוחז בידה של שירז.
"אה, זו, שמעתי על הצעצוע שהבאת איתך," אומרת אליזבת.
"אני יודע שקשה לך להאמין, אבל תתרגלי לעובדה ששירז עומדת להיות אשתי," אני אומר לה. אני מעיף מבט על שירז ורואה שהיא עומדת זקופה, מלאת בטחון לידי. אני כל כך גאה בה ברגע זה. היא לא נותנת לאליזבת להקטין אותה.
"עומר אתה חבר כזה טוב. זה היה מאד מתחשב מצידך להזמין את אליזבת לכאן. מנעת ממנה עגמת נפש אם היינו נפגשים באורח מקרה בעיר ליד מכרינו. אני מודה לך מקרב ליבי," אני אומר לעומר ההמום, "ועכשיו תסלחו לי. שנינו עייפים מהיום הארוך הזה וחולמים כבר ללכת למיטה."
עומר מסנן לעברה משהו בשפת אמה.
"מר..אינני יודעת את שם משפחתך," היא אומרת לו.
"מר סמית'," הוא עונה לה בהתנשאות.
"מר סמית'. אני חושבת שזה חוסר כבוד לגיא אם נדבר לידו בשפת אמנו. אשמח אם תחזור על מה שאמרת באנגלית," היא אומרת.
"יש לי הרושם שהילדה שלקחת לך מכינה לך הפתעה. לא נראה לי שאתה הגבר הראשון שלה," הוא אומר לי.
"כמה חבל שלעולם לא תדע את התשובה הזו ידידי. מה שכן, אם נכונים דבריך אראה בך את האשם שכן אתה הוא זה שחקרת עליה והמלצת עליה בחום," אני אומר ופונה ללכת משם.
"מה הוא אמר לך?" אני שואל את שירז כאשר אנחנו פונים משם.
"אין זה חשוב חתני. אני בוטחת בך וזה מה שצריך להיות חשוב לך," היא עונה לי.
"חשוב לי לדעת מי הם ידידי וברגע זה יש לי ספקות," אני אומר לה, "בבקשה זה חשוב לי לדעת. ברור לי שלא היו אלה מילים טובות. אינני צריך להבין את שפתך כדי להבין את הרוע שנשקף מפניו."
היא מביטה בי במבט מתחנן אבל לבסוף מתרצה. "הוא אמר שתחלל את כבודי וקרא לי אשה זולה."
"אני לא יודע מה השינוי שחל בו, אבל משהו קורה ואני צריך להישמר מפניו," אני משתף אותה במחשבותיי.
"האם קוראים לאשתו נעמי?" הוא שואלת.
"כן," אני עונה לה, "את מכירה אותה?"
"האשה שדיברתי איתה בצ'אט היתה נעמי סמית'."
"אם יורשה לי," אומרת שירז אחרי שתיקה ארוכה, "אני מקווה שאיני חוצה את הגבול, אבל רציתי לומר לך שאני גאה בך איך שדברת עם עומר. הוא ממש לא ציפה לתגובה כזו ממך."
"תודה מתוקה," אני אומר לה. זה מרחיב לי את הלב לגלות כל פעם כמה חכמה היא.
"אני מקווה שאתה לא מאמין לו. אף פעם לא הייתי עם גבר. לא ידעתי מה זו אהבה לפני שראיתי אותך," היא אומרת לי נבוכה מעט.
"לרגע לא חשבתי שהוא דובר אמת," אני אומר לה, "בואי נשים את השיחה הזו מאחורינו. אני כבר אדע איך להתנהל אתו."
רק כשלסלי משאירה אותנו שוב לבד היא מעזה להסתכל סביב. אני עוקב אחרי מבטה. היא סוקרת את השנדליירים בכניסה, מציצה לכל עבר. "זה חדר האירוח הרשמי של הבית," אני מסביר לה. היא עוברת וידה מרפרפת על בדי הריפוד של הכורסאות הכבדות. היא בוחנת את הכריות ומשם עוברת להסתכל על הקירות.
"יש לי כל כך הרבה מה ללמוד," היא נאנחת. "אני מבינה שהציורים האלה צוירו על ידי ציירים בעלי שם. אני אחפש מידע עליהם באינטרנט. הרי לא יאה שאשתך תהיה בורה כזו."
"יש המון מה ללמוד על לונדון. קחי את הזמן. קודם כל תתרגלי לעובדה שאת חיה כאן. כל דבר בעתו," אני עונה לה.
"אני רוצה שתהיה גאה בי, שלא תתבייש שזו האשה שבחרת . אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" היא שואלת.
"לו הייתי מתבייש בך לא הייתי מביאך לכאן," אני עונה לה, "בואי אקח אותך לחדרך. את עייפה. אני בטוח שמחר תראי את הדברים באור אחר."
"ברור," היא עונה לי, "מחר תזרח השמש והבית יהיה מוצף באור. כך גם יראו החיים."
היא שוב מפתיעה אותי בשנינותה. אני תוהה מאיפה חוסר הביטחון שלה. אני מניח שלא טיפחו אותו הרבה בביתה. עם אחיות כמו שלה אני יכול להבין זאת. לא צריך להכיר את המשפחה בשביל לראות שהיא מושא קנאתן, ואני עוד הוספתי לכך כאשר ביקשתי את ידה.
אנחנו עולים במדרגות לחדרי השינה. אני מוביל אותה לחדרי. "אני רוצה שתדעי היכן החדר שלי," אני אומר לה. אני ניגש ופותח את שתי דלתות העץ שלו לרווחה."כל זה החדר שלך?" היא מציצה בו נדהמת, מנסה לעכל את גודלו העצום. "זה הרי גדול כמו חדר האירוח של הורי," היא אומרת.
אני מוביל אותה לאגף השני ופותח את הדלתות לחדר האירוח שם היא עתידה לישון עד יום חתונתנו. "זה החדר שלך," אני אומר ומחכה לראות את תגובתה.
"זה החדר שלי," היא חוזרת על דברי, "אף פעם לא ישנתי לבד בחדר." היא ניגשת לחלון ומביטה על הגן המואר. "לא היה לי מושג שאתה כזה עשיר," היא אומרת לי לבסוף.
אין לי ספק שהעובדה שאני כזה גרמה לאביה להתרצות ולתת לי את ברכתו. איני רוצה לפגוע בה ולכן שותק, נותן לה לעכל את הדברים.
"איני יודעת אם זה יותר מכעיס אותי או יותר פוגע בי שאבי לא אמר לי דבר. בעצם כשאני חושבת על זה, הוא לא אמר לי כלום עליך. רק פקד עליי ללכת אחריך. זה מעציב אותי שלא אני והאושר לי עמדו לנגד עיניו בשעה שהסכים."
"מה את אומרת לי בעצם שירז," אני שואל אותה בשקט.
"ההתפכחות הזו קשה לי," היא אומרת ומביטה בי בעיניים דומעות, "אבל אני יודעת שאני עשיתי את ההחלטה הנכונה כשהסכמתי להינשא לך. אני יודעת שאהיה מאושרת איתך."
"אני שמח לשמוע," אני אומר לה, למרות שאני חש בתוכי חוסר שקט גדול.
"חתני אני לא מסוגלת לישון. השעות מתבלבלות לי. אתה יודע מה מרגיע אותי? " היא עוצרת את שטף דיבורה ומסתכלת עלי.
"ספרי לי," אני אומר.
"אתה מסכים שאלך לאפות לך עוגיות, כאלו שאתה אוהב," היא מבקשת.
"את רצינית? אני לא יודע אם יש כאן את המצרכים הדרושים לך," אני עונה לה, מפחד שתתאכזב כשתגלה כמה שונה המטבח כאן מזה שבביתה.
שלוש שעות אחרי השיש באי שבמטבח מכוסה מגשים של עוגיות. הריחות המתקתקים שהפכו לחלק כה מוכר מחיי והיו מזוהים אצלי כסימן לפגישות שלי עם שירז, מטיילים כעת בחלל המטבח שלי. "אני יכול אחת?" אני שואל ולא ממתין לתשובה. חיוך גדול מסתמן על פניי. שירז מביטה בי ואני רואה את המבט הנרגש בעיניה.
"ברוך בואך למטבח שלך," אני אומר לה. אני עדיין יכול לראות לנגד עיניי את תנועות הידיים שלה בשעה שהיא לשה ומעבדת את הבצק, כאילו היתה קוסמת שיוצרת יש מאין.
"עכשיו אני מוכנה ללכת לישון. תשאר איתי עד שארדם?" היא מבקשת. היא נשכבת על המיטה בבגדיה, מניחה ראשה על הכרית ונרדמת מיד. אני נשכב לידה ומקשיב לנשימותיה השקטות. אני מלטף את שיערה במגע מרפרף, איני רוצה להעירה. היא מסתובבת ונצמדת אליי. לרגע נדמה לי שהיא ערה ואני לוחש את שמה. אבל לא, היא ישנה לגמרי.
המגע שלה נעים לי, ואני מסניף את ריח שמפו הפרחים שלה. אני יודע שאתקשה מאד לשמור מרחק ממנה, מה גם שלא הייתי עם אשה כבר כמה חודשים. ההשפעה שלה עליי מיידית ואני נלחם בעצמי. אני מסתכל על השעון ורואה שכבר חמש וחצי בבוקר.
"אני חייב לקום," אני אומר לה בשקט וחומק מחדרה. אני נכנס למקלחת והמים הקרים עוזרים לי לצנן את עצמי. אני עומד שעה ארוכה מתחתם בעיניים עצומות. לבסוף אני יוצא וניגש עטוף במגבת לבחור לי בגדים.
אני לא מאמין למראה עיניי. במיטתי שוכבת בכותונת לילה שקופה אליזבת. כל החדר מלא בבושם שלה, שאין ספק שהותז בו בכוונה ובכמויות. אני משחזר את מה שקרה אמש ונזכר שלא שמתי לב שלא הלכה לביתה.
"מה הבעיה שלך?" אני אומר לה בכעס, "יש לך חמש דקות להעלם מפה."
"אז מה אם שכבת עם הזנזונת שלך. אני סולחת לך," היא אומרת לי.
"שלא תעיזי לדבר עליה כך. ולא, לא שכבתי איתה. כי אותה, בניגוד לך, אני מכבד. ומה בכלל המשחק הזה של הבגד הסקסי הזה. אף פעם לא היית חזקה בסקס. לא סתם חיפשתי לי נשים אחרות," אני עונה לה בקור.
"אני חושבת שעומר יחלוק עליך. לדעתו אני אשה מאד מושכת," היא עונה לי בחיוך.
"אם כך מדוע לא התגנבת לחדר השינה שלו? כאן אין לך מה לחפש," אני אומר לה, "חמש דקות ואת עפה לי מהעיניים." אני ממהר לקחת בגדים, מסתגר בחדר האמבטיה ויוצא אחרי שתי דקות מהחדר.
"אני איתך לא גמרתי היא צועקת אחרי," וחיוך של נצחון על פניה.
אני מביט לכיוון החדר של שירז ורואה אותה מסתכלת עלינו. היא מסתובבת וממהרת לרדת במדרגות.
אני חוכך בדעתי האם לרוץ אחריה, אבל בוחר להסתובב לכיוונה של אליזבת. "חמש הדקות שלך עברו. את מתבקשת לעזור את הבית שלי."
"אני מצטערת שכך היית צריכה לגלות שהוא בילה איתי את הלילה," היא אומרת בקול רם לעבר שירז.
אני מלווה את אליזבת לדלת, רוצה להיות בטוח שהיא אכן עוזבת. "איזו דרמה על הבוקר," אני אומר לג'ורג' שעומד ומסתכל על הנעשה. אני נכנס למטבח לחפש את שירז אבל היא לא כאן.
"ראית את שירז לסלי?" אני שואל.
"אין לי מושג היכן היא," עונה לי לסלי.
אני מוציא את הנייד ומחייג אליה. צלצול הטלפון נשמע מהשולחן במבואה. היא השאירה את הטלפון לפני שיצאה. "אוי לא," אני אומר לעצמי. היא החזירה לי את הטלפון.
צלצול הטלפון מקפיץ אותי. שמו של עומר על הצג. "מה נשמע גיא?" הוא שואל אותי בקול עליז.
"הכל בסדר," אני עונה לו, "מתכונן ללכת לעבודה, נדבר אחר כך," אני קוטע את השיחה. העליזות בקולו לא מוצאת חן בעיניי ואני כבר מבין שהוא עודכן בקשר למאורעות הבוקר. "איך לא חשבתי שאליזבת ועומר…" אני חושב לעצמי. זה רק מראה שבאמת לא היה איכפת לי ממנה. מה שאני לא יכול להגיד על שירז שכעת אינני יודע היכן היא.
"אני עובד היום מהבית"" אני מודיע לאן מזכירתי, "שלחתי לכם מספיק חומר לעבוד עליו." אני יושב בחדר העבודה שלי ועובר על המיילים שהצטברו בו שבימים האחרונים. כל הזמן אני מעיף מבט לעבר הטלפון, למרות שאני יודע שהנייד שלה נשאר בבית.
אני צמא ורעב אבל לא מסוגל לאכול כי המתח הורג אותי. הריחות מהמטבח מציפים את הבית, ולבסוף אני מחליט לגשת ולקחת דבר מה לאכול.
"אני לא יודעת מה לאכול קודם. הכל כך טעים," אומרת לסלי כאשר פיה מלא בעוגייה במילוי בשקדים.
"זה כל הקסם של העוגיות שלה," אני עונה ללסלי, "אף פעם לא נמאס מהם. תמיד רוצים עוד."
אני ממהר לחדרה של שירז. הדלת פתוחה ומיטתה מוצעת. אני ממהר לארון ורואה שכל בגדיה במקומם. "איפה את?" אני שואל בקול. אני מתיישב על המיטה וממתין לראות אולי תחזור, אבל היא לא חוזרת. אני כבר מבין שלעבוד לא אצליח ולכן חוזר לחדרי. אני פותח את הדלת וצינת בוקר מכה בפני. החלונות הגדולים של חדר השינה פתוחים, הסדינים והשמיכות מונחים בערימה על הרצפה. אני שומע רעש מכיוון חדר האמבטיה ורואה את שירז זורקת לפח מוצרי קוסמטיקה ששייכים ללא ספק לאליזבת. אני תוהה מתי הספיקה לשים כאן את דבריה הרי מעולם לא ישנה איתי כאן.
"היא חושבת שאני מטומטמת," היא אומרת בשקט, "אבל אני לא. כל המוצרים שלה עדיין באריזה. לפחות היתה חכמה ופותחת אותן כדי ליצור רושם שהיא חיה איתך."
"מה את עושה?" אני שואל אותה.
"אני מוחקת את הריח שלה מהחדר של חתני," היא עונה לי, "אני לא יודעת מה היא בשבילך, אבל יודעת מה אני. ואני על מקומי לא אוותר, אלא אם כן אתה הוא זה שלא תרצה אותי יותר."
בר אבידן ©
מפגש הגורלות
כל הזכויות שמורות