קיילן
מיה מבקשת לדבר איתי. בראש רצות לי כל מיני מחשבות אני לא מבין מה כבר יכול היה לקרות בין הרגע בו הורדתי אותה בעבודה, לארבע שעות אחרי.
"רציתי לספר לך," היא אומרת כאשר אנחנו נפגשים בסטארבקס.
"לספר לי מה מיה?" אני שואל ונושם עמוק.
היא מספרת לי שהריסון עבר תאונה וביקש שתגיע אליו. היא מטפלת בתביעה שלו בקשר לשריפה. לא שאני מבין את הקשר בין שני הדברים. אז מסתבר שהועלו חשדות שאולי יש קשר. האם היא עושה זאת כדי לשמור איתו על קשר למקרה שתתחרט?
"תבין," היא אומרת לי, "אני לא התנדבתי לעזור לו. החבר הכי טוב שלו הוא אח של אריאל שעובדת איתי והוא המליץ על המשרד שלי. אני אעשה הכל כדי להוציא כמה שיותר עבורו. אני טובה בזה."
אני לא יודע איך להגיב למה שהיא אומרת לי. מה בעצם היא מצפה ממני.
"אתה לא מבין מה אני מנסה לאמר לך?" היא אומרת.
"למען האמת לא, מיה," אני עונה לה.
"לא רציתי שתשמע זאת ממישהו אחר," היא אומרת. אני מביט בה. "מה אתה מסתכל עליי כאילו אתה לא מבין. לא רצית שתשמע שהייתי אצלו ממישהו אחר. חשוב לי שיהיה לך בטחון מלא בי. שתדע שרק אתה קיים בשבילי."
"אף פעם לא הייתי במצב כזה עם מישהי," אני אומר לה, "מצב שאיכפת לי כל כך ממנה ואני.. מרגיש קצת רכושנות כלפייך. רוצה שתהייה שייכת רק לי."
"זה מחמיא לי. אמנם רכושנות זו לא תכונה כל כך טובה," היא אומרת, " אבל זה מראה שאיכפת לך ממני."
"תודה שסיפרת לי," אני אומר לה לבסוף, "אני מאד מעריך את זה."
"בל התקשרה ואמרה שהילדים קיבלו את ג'ונתן בשמחה, ובסך הכל הוא נראה מאד מאושר שם. גם מרק," היא מספרת לי.
"ולילי," אני שואל בחיוך.
"אני מניחה שאת זה נשמע ממנו," היא עונה לי, "אני לא רוצה להביך אותו."
"את צודקת," אני עונה לה, "כשם שאני לא רוצה שיתעסקו בחיים הפרטיים שלי במשרד. חוץ מאבא שלי איש לא יודע עלייך."
"אז אבא שלך יודע עליי," היא אומרת ומחייכת.
"יותר מזה," אני אומר לה, "לא מהיום."
"זה נשמע מעניין," היא אומרת, "תספר לי על זה בבית. תבוא איתי לקחת את הילדים מהגן?"
"ברור," אני עונה לה, "תשלחי לי הודעה כשאת מוכנה ללכת."
אני לא טורח להסתכל סביבי אם יש מישהו שאני מכיר. אני פשוט עומד באמצע בית הקפה ומנשק אותה לעיני כל. אמנם צלמי הפפרצ'י לא הגיעו, אן דווקא כן. זוכרים את אן שמשתייכת לקהילה הסקוטית כמוני? היא היתה שם.
"אני מזועזעת ממך," היא קוראת לעברי ומנסה להפריד בינינו, "אין לך טיפת בושה?"
"מה לדעתך את עושה?" אני יורה לעברה.
"אני לא בטוחה שאבא שלך יהיה מרוצה מכך שהבן שלי, סמנכ"ל היילנדר ובניו, מתמזמז ללא בושה עם…עם…" היא אומרת.
"כן, תמשיכי אן," אני אומר לה משועשע, "אבא שלי יודע בדיוק עם מי אני נמצא. הוא יהיה מאוכזב אם ידע שאני עם מישהי אחרת."
"היא רק רוצה את הכסף שלך," היא אומרת ומביטה במיה במבט מתנשא.
"וזו בעיה שלך כי?" אני שואל.
"אתה כזה אידיוט," היא אומרת.
"אולי אני אידיוט," אני אומר, "אבל גם מאד מאוהב באישה הזו שלצידי. ברשותך אם סיימת הגיע הזמן שאחזיר אותה למשרד עורכי הדין בו היא שותפה. "בואי מתוקה," אני פונה למיה, "ההצגה כאן הסתיימה."
"אני מצטער," אני אומר למיה בשעה שאנחנו יוצאים.
"למה?" אומר מיה, "זה דווקא מחמיא לי כאשר נשים אחרות מעוניינות בגבר שלך."
"בגבר שלך," אני חוזר על דבריה ומחייך, "אהבתי."
*
ברגע שאני משחרר את הבנים מחגורת הבטיחות, הם קופצים מהרכב ורצים במעלה המדרגות. "היי, לא לרוץ," קוראת מיה אחריהם. אין לי ספק שאם לא היתה הדלת נעולה הים היו מתפרצים פנימה.
הם עומדים ליד הדלת חסרי סבלנות. "מיסיס מרקס מחכה לכם עם ארוחת צהריים אבל קודם אתם צריכים לחלוץ נעליים," מסבירה להם מיה, "אני בטוחה שמילאתם את הנעליים שלכם בחול בשעה ששיחקתם בחצר. "אני נדהם מכמות החול שיוצאת מהנעליים הקטנות שלהם. היא מורידה גם את הגרביים ומסירה את שאריות החול מכפות רגליהם. רק אז היא מקישה את הקוד.
1405 חוזר ג'ונתן על המספרים. 1405, 1405, 1405. "מדוע בחרת במספר הזה?" שואלת מיה.
"זהו יום הולדתו של סבי שהיגר מסקוטלנד לכאן," אני אומר לה.
"אתה יודע שזה היום שהתחלתי לעבוד כאן?" אני לא אשכח את היום הזה. הייתי צריכה לנשום עמוק כאשר עברתי לראשונה דרך הדלת זו," היא אומרת בשעה שהיא נותנת לילדים לעבור. אני מחכה להמשך דבריה, אבל היא משנה בחדות את הנושא וקוראת אחרי הילדים: "אני מבקשת ללכת, לא לרוץ."
"אני לא הייתי כאן. עדיין לא הכרתי אותך," אני עונה לה, "כאשר ראיתי אותך כבר התאקלמת בבית."
אני רואה שמשהו עובר עליה. אני עדיין לא מכיר את כל הדקויות של הבעות פניה, אך בהחלט יש משהו שהיא עוצרת בתוכה. "את בסדר?" אני שואל לבסוף.
"כן," היא אומר ומחייכת אליי. אני יודע שהחיוך שלה בא לסיים את הנושא. הוא לא בא מבפנים.
היא נכנסת הביתה והולכת בעקבות הבנים למטבח. "היי לסלי," היא אומרת למיסיס מרקס, "איך עבר יומך?"
"תודה מיה, האוכל מוכן," עונה לה מיסיס מרקס.
הריחות במטבח מזכירים לי שלא אכלתי. "יש מנה גם בשבילי לסלי?" אני שואל את מיסיס מרקס.
היא מסתובבת אליי ומביטה בי בתדהמה. "סליחה?"
אני יודע בדיוק מה גורם לה לתגובה הזו. מעולם לא קראתי לה בשמה. "שאלתי אם יש מנה גם בשבילי לסלי, אחרי שתתני לבנים כמובן."
היא מביטה במיה. עינייה נוצצות. "כמה טוב שחזרת," היא לוחשת לה, "הבאת אור גדול הביתה והרבה שמחה."
"אני שמחה לחזור," היא עונה לה, "למרות שלא כולם כאן שמחים לקראתי."
מיה מוציאה קערות מהארון, ולסלי, כך נקרא לה מהיום, מתחילה למלא אותן בתבשיל שריחו מציף את המטבח.
"רחצתם ידיים?" שואלת מיה את הבנים. הם מראים לה את ידיהם הנקיות והיא מושיבה אותם ליד השולחן. היא מוציאה מהתיק של הגן את בקבוקי המים, שופכת את שארית המים וממלא אותם במים טריים מהמקרר. "בתאבון," היא אומרת להם בשעה שלסלי מניחה לפניהם את הקערות.
היא מוציאה כוס ומוזגת לתוכה מים. אבל אז מצלצל הנייד שלה. היא מניחה את הכוס לפניי. היא עומדת וקוראת מסרון שנשלח לה. "אני צריכה לענות להודעה הזאת. האם אני יכולה לקיים את השיחה מהמשרד שלך?" היא אומרת לי,
"בודאי," אני אומר לה. היא לוקחת איתה את התיק ופונה למשרד שלי. אני תוהה מי התקשר אליה שכל כך דחוף לה לענות בשעה שאנחנו יושבים לאכול. האם זה הריסון? רק המחשבה הזו מבעירה בי שוב את אש הקינאה. אני נושם עמוק אבל זה לא עוזב אותי. אוזניי כרויה לנסות לשמוע את פרטי השיחה.
היא מדברת בשקט כך שכל מה שאני שומע הוא טיפוף נעלי העקב שלה על ריצפת השיש בדרך למשרדי.
ואז אני שומע אותה מרימה את הקולה.
"קלריסה אני תיכף חוזרת אלייך," היא אומרת, "מה אתה חושב שאתה עושה ??"
אני קם במהירות ורואה אותה עומדת בפתח המשרד.
"שאלתי אותך מה אתה עושה במשרד של האדון?" היא אומרת.
"האדון?" אני שומע את קולו של רוברט מתוך המשרד שלי, "הוא האדון שלך? שולט בך, משחק איתך במשחקי שליטה?"
"שאלתי אותך שאלה," היא אומרת לו.
"את לא בעלת הבית פה," הוא עונה לה, "ואני אדאג גם שלא תהיי."
"רוברט הידיים שלך נמצאות במקום שאין להן סיבה להיות," היא אומרת לו.
"את עוד לא קולטת שהמעמד שלי חזק משלך בבית הזה. הוא יבין שאת כאן כדי לנצל אותו ואני אעמוד מהצד ואצחק בשעה שהוא יעיף אותך החוצה," הוא אומר לה.
"אני ממש לא מבינה מה עשיתי לך שיש בך כזו שנאה כלפיי. אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא שאתה נוגע ברכוש שאין לך רשות לגעת בו," היא חוזרת על דבריה.
"ולמי את חושבת שהאדון יאמין כשאומר לו שזו את נגעת ואני רק סידרתי אחרייך?" הוא אומר.
"אתה מוזמן לגשת ולאמר לו. עכשיו תן לי לשבת פה. אני צריכה לעבוד," היא אומרת לו, "את איתי קלריסה? אני כבר נכנסת למחשב ואראה מה הגיע מבית המשפט. תמתיני איתי על הקו."
היא נכנסת למשרד. אני עדיין עומד מחוץ לדלת בשעה שרוברט יוצא.
"אתה יודע איזו חוצפנית האישה הזו. תפסתי אותה מחטטת במגירות שלך," הוא אומר לי נרעש.
"מיה, את מוכנה לגשת," אני קורא לה בקול שקט. חיוך זחוח מתפשט על פניו של רוברט.
"רגע קלריסה," היא שוב אומרת, "צץ משהו דחוף, אני אתקשר אליך אבל תהיי בבקשה זמינה." היא יוצאת מהמשרד ונעמדת מולי.
"לסלי," את מוכנה לגשת הנה," אני מבקש מלסלי. לסלי מגיעה מיד. על פניה ניתן להבין שלא שמעה מה שהתרחש כאן.
"אני מבין שהמנקה כבר הלכה," אני אומר.
"כן," עונה לי לסלי, "היא עובדת חצי יום לפי ההנחיות שלך."
"אתם יודעים שאני סומך עליכם ומעולם לא היתה לי סיבה לפקפק בכם," אני אומר ומסתכל על רוברט. החיוך עדיין מרוח על פניו. לא יאומן .מה הגבר הזה חושב לעצמו?
"לפני זמן מה הותקנו מצלמות אבטחה בכל הבית, כולל מול הכספת." אני מפסיק את דבריי.
"לא ידעתי אדוני שיש לך כספת," ממהרת לסלי לענות בהתגוננות.
"אני מניח שלא," עונה לה, "הרי עבודתך סובבת סביב המטבח. את ידעת על הכספת, מיה?"
"לא," היא עונה לי.
"הזהרתי אותך לא לשחק באש," הוא אומר לרוברט לו בקול שמקפיא גם אותי, "אין לי מושג מה יש לך נגד מיה. האם העובדה שהעסיקה את אשתך כמטפלת גורמת לך להתנהג אליה כך? היא שילמה לאשתך כל מה שמגיע לה, אבל אתה לא מסתפק בכך. אתה ממשיך. אגב, לגבי הכסף שנעלם אני יודע. אני גם יודע שהשעון הזה," הוא אומר ומצביע על השעון היוקרתי שהוא עונד, "ניצל בזכותה של מיה. הכל מצולם. אבל אתה לא מפסיק. אז הניסיון שלך היום להאשים את מיה במה שהתעסקת בו בחדרי ללא רשות, היה הניסיון האחרון שלך. אתה מזומן לקחת את חפציך. אני אדאג שרואה החשבון שלי יערוך את גמר החשבון עבורך. אני רוצה להזכיר לך שקיבלת עשרת אלפים דולר על חשבון והסכום הזה ינוכה מסך הפיצויים שתקבל. מה לגבי הסכום שלקחת מהכספת אני צריך עדיין לחשוב."
שקט גדול משתרר בבית. רק קולות הבנים שמדברים ביניהם נשמע מהמטבח. "ברשותך אני אחזור לבנים אדוני," אומרת לסלי ומסתלקת בצעדים מהירים מהמקום.
"אני אחסוך ממך את הטיפול בתיק של רוברט," אני אומר למיה, "אני חושב שהיה לך די ממנו. בואי נחזור למטבח האוכל מתקרר."
*
מיה
"אני חייבת להכנס למערכת של בית המשפט לראות מה קורה עם התיק של קלריסה," אני אומרת לקיילן, "יש משהו שלא נראה לי בהודעה שקיבלה."
"אם כך אמתין איתך," הוא עונה לי, "אני לא סומך על רוברט שלא ישוב ויציק לך."
רוברט עדיין עומד נטוע במקומו. הוא עדיין מנסה לעכל את מה שנאמר לו.
"אני חושבת שרוברט למד את הלקח," אני אומרת לו, "אולי תשקול להשאיר אותו. הוא היה טוב אליך כל השנים. אתה גם יודע שהוא מפרנס יחיד."
"את חושבת שלא תסתדרי בלעדיו?" הוא שואל.
"זה לא קשור אליי," אני עונה לו, "את הבית שלי ניהלתי לבדי ללא עזרה, למעט עזרה כמה שעות עם הילדים כשחזרו מהגן."
"אז עכשיו זה הבית שלך. אני משאיר את ההחלטה בידייך. רק דבר אחד אני לא מוכן לקבל. שמישהו יפגע בך," אומר קיילן.
"תסביר לו את זה ותראה אם אתם מסתדרים ביניכם," אני אומרת.
ברור לי שרוברט מאזין לשיחה בינינו. "אני יכול לדבר איתך מיה?" הוא אומר לי רוברט שנכנס למשרד.
"איתנו, רוברט, לא איתך. תפנים את זה," אומר קיילן.
"סליחה אדוני, איתכם," אומר רוברט, "המילים שלך מיה לא מגיעות לי. אני רוצה להתנצל בפניך על כל מה שעשיתי, גם אם לא תאשרי לי להשאר. אני לא יכול להסביר את מעשיי. הם מעשים שלא יעשו."
"ההחלטה לא בידיי. אדון הבית הוא מי שמחליט כאן," אני אומרת וחוזרת להתעסק בעינייני.
אני מוציאה מתיקי את המחשב ומפעילה אותו. אני מודה על כך שהוא מגיב מיד וגולשת לאתר של בית המשפט. אני כולי מרוכזת ולא שומעת עוד את השיחה בין קיילן לרוברט, כשם שאיני מבחינה בו בשעה שהוא מביט בי כשאני עובדת.
"אז זה העניין," אני אומרת לעצמי בשעה שאני קוראת את מה שנכתב בתיק של קלריסה.
אני מדפדפת ברשימת אנשי הקשר בנייד ומחפשת את מספרה של לורן סוכנת הנדל"ן.
"היי לורי," אני אומרת לה, "יש לי שתי כתובות שאני רוצה לבקר בהן. מתי את פנויה?"
"בשבילך תמיד מיה," היא עונה לי, "איזה כייף לשמוע ממך."
"אני שולחת לך את שתי הכתובות," אני אומרת, "רק יש לי תנאי אחד והוא שאת לא מגלה את זהות הקונה."
אני שולחת לה את הכתובות.
"חשבתי שהבית ההוא נמכר כבר," אומרת לי לורן.
"היום עברנו שם וראיתי שלט שהוא למכירה. אני חייבת לפעול מהר," אני אומרת לה ולא מפרשת.
"אני מתאמת פגישות וכבר חוזרת לך. אשתדל שזה יהיה מיידי."
אני סוגרת את המחשב ועולה למעלה. אני לא מסוגלת לאכול. אני נכנסת לחדר הארונות ופושטת את החליפה מעליי. אני מוציאה זוג מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו כחולה. אני מתכוננת להתלבש כאשר אני מרגישה זוג ידיים מקיפות את ביטני.
"לא כל כך מהר," אני שומעת את לחישתו של קיילן באזניי, "תני לי קצת להרגיש אותך."
"קיילן, אנחנו לא לבד," אני לוחשת לא.
"אני לא רואה כאן אף אחד," הוא אומר ומצביע על הדלת הסגורה, "פרט לאישה יפיפיה עם סט תחרה משגע שאיני יכול לעמוד בפניה."
"אתה זוכר שעדיין לא ערב ויש ילדים בבית," אני מזכירה לו.
"מה ביקשתי בסך הכל? לטעום את טעם שפתייך?" הוא אומר ומראה לי כמה הוא אוהב לנשק אותי.
אני מתנתק ממנו חסרת נשימה. הגבר הזה בהחלט יודע לנשק. אני צריכה להסדיר את נשימתי, ויותר מכך את ההשפעה של הנשיקה שלו עליי. "אתה חושב שאני יכולה לבקש מלסלי להשאר עם הילדים? יש לי שתי פגישות כאן בסביבה."
"וזה אומר שאת רוצה שאבוא איתך?" הוא שואל בחיוך.
"אני מאד אשמח," אני עונה לו, "באחת מהן אצטרך את התמיכה שלך כדי שלא אתפרק." אני יודעת שאני צריכה להסביר לו יותר, אבל אני מעדיפה להסביר לו כשנגיע למקום.
הוא מביט בי ומבין כבר לא אנדב לו יותר מידע. "אני אבקש מלסלי שתשמור על הבנים, ואת תתלבשי ותרדי למטה."
אני לובשת מהר את הג'ינס שלי ואת החולצה. אני שמחה לגלות שבין הדברים שהשארתי נשאר גם זוג נעלי הסניקרס הלבנות שלי כך שאני לבושה כראוי. אני אוספת את שיערי בגומיה לקוקו קופצני, מתקנת מעט את האיפור ויוצאת מהחדר.
"מאמי, מאמי," קורא לעברי מרק, "לסלי אמרה שהיא תיקח אותנו לגן משחקים. את מרשה?"
"בוודאי שאני מרשה. תהנו ותקשיבו למה שלסלי אומרת לכם. זיכרו לתת לה יד כאשר אתם חוצים את הכביש."
"אבל מאמי, לסלי אומרת שלא צריך לחצות את הכביש לגן משחקים," אומר ג'ונתן.
"יופי," אני עונה לו, "ועדיין אני מבקשת שתקשיבו ללסלי, כמו שאתם מקשיבים למאמי."
"וכמו שאנחנו מקשיבים לקיילן," מוסיף ג'ונתן.
"בדיוק," אני אומרת, "גם כמו שאתם מקשיבים לקיילן."
"נסע ברכב שלי?" שואל קיילן.
"כן," אני עונה לו.
"תכניסי את הכתובות למכשיר הניווט," הוא אומר לי.
"את הכתובת הראשונה אתה מכיר," אני אומרת, "חנות הנוחות של קלריסה גומז."
*
קיילן
אני נזכר בתיק הגירושין ומניח שיש לזה קשר. "אנחנו נפגשים עם סוכנת נדל"ן כדי להעריך את הבנין," היא מסבירה לי, "הייתי רוצה שתקשיב איתי ותחווה דעתך. יש לי הרושם שמנסים להערים עליה ולסחוט ממנה כספים. בעלה בנפרד שלח סוכן נדל"ן מטעמו שמנסה להעריך את הנכס בסכום גבוה בהרבה משוויו."
היא צדקה. מבט אחד בעיניו של סוכן הנדל"ן מלמד מי הוא. היא מהנהנת בראשה לעברי ואני מחזיר לה הנהון. אם היה לנו ספק שמדובר בנוכל, אשר אני בספק שהוא בכלל סוכן נדל"ן, אז הספק הזה הוסר. אני מסמן גם ללורי שתתן לי לדבר.
"קיילן היילנדר," אני אומר ומושיט, "תכיר את אשתי," אני אומר ומצביעה על מיה מבלי לציין את שמה.
אנחנו נכנסים לנכס. "מה את אומרת בייב, " אני אומר לה, "את חושבת שתוכלי לעבוד עם החורבה הזו ולבנות לנו ארמון?"
אני רואה שהסוכן נחנק. לורי לעומתו מחניקה חיוך. היא מהנהנת בראשה לבטא את שביעות רצונה.
"וכאן זה חדר השינה," הוא מסביר מצביע לנו על חדר הפונה לחצר האחורי.
"אז מה בייב, את יכולה לדמיין אותנו פה על המיטה עושים אהבה," אני אומר לה בקול שלא משאיר הרבה מקום לדימיון. הסוכן מאדים. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
"איתך," עונה לי מיה, "אני יכולה לדמיין את עצמי עושה אהבה בכל מקום."
"אני אחכה לכם למטה," אומר הסוכן הנבוך. "מנוולת," אני לוחש למיה, "תראה איך הבכת אותו."
"אני?" היא אומר ועל פניה מבט תמים.
"אני חושבת שאקח את שניכם כל פעם שאני הולכת להראות בית," אומרת לורי, "אתם מעולים יחד."
"עכשיו את מבינה למה התכוונתי כשאמרתי מנסים לנפח את המחיר של הבית הזה?" שואלת מיה את לורי, "המקום הזה ממש חורבה."
"עשיתי סקר של כל הבתים באזור. חשבתי שהבניין שווה הרבה יותר. הוא ממש מוזנח. אני במקומה באמת הייתי מוכרת אותו."
"את צריכה להבין שהיא כאן בגלל החנות שלה. היא מקור הפרנסה שלה, אך גם מקור השפיות שלה," אומרת מיה, "כשהמשפט הגירושין שלה יגמר אני אנסה לסדר לה הלוואה לשיפוצים."
"ובכן ראינו את הבית," אני אומר לסוכן כשאנחנו יורדים חזרה למטה, "אני יכול לקבל את כרטיס הביקור שלך?"
הסוכן מפשפש בתיקו דקות ארוכות. "אני מצטער," הוא אומר, "כנראה שנגמרו לי הכרטיסים ככה זה כשאתה עמוס בעבודה."
"כן," אני עונה לו בחיוך, "ככה זה כשאתה עמוס, או שבכלל אין לך עבודה."
הסוכן ממהר להסתלק משם. זה כבר יותר מידי בשבילו.
"שנמשיך?" שואלת לורי.
"נפגש שם," אומרת מיה. היא לא נכנסת לרכב, ואני תוהה מה עובר עליה.
"אני צריכה חיבוק," היא אומרת לי. אני ניגש אליה , עוטף אותה בזרועותיי ועומד איתה כך עד שהיא ניתקת ממני ואומרת לי: "בוא נלך."
היא מכניסה את הכתובת למכשיר הניווט שלי. אני מעיף מבט לכתובת. לפני הערכת המכשיר זה כעשר דקות מכאן. אני מעיף מבט על מיה. כל שפת הגוף שלה משתנה. המבט שלה אטום. אני מרגיש שהיא עוצרת בתוכה משהו. אני מניח את ידי על רגלה ומלטף אותה. היא מניחה את ידה על ידי וסוגרת באצבעותיה על אצבעותיי.
"תהיי סבלני איתי," היא מבקשת.
"מה יש בבית הזה שהיא מגיבה כך," אני חושב לעצמי ועדיין לא מבין.
"תחנה ברחוב," היא מבקשת. "אני צריכה את כל הכוחות שיש בך לתת לי," היא לוחשת לי ועוטה על פניה חיוך.
רגע לפני שאנחנו יוצאים מהרכב ניגשת אלינו לורי. "סוכן הנדל"ן אמר שיש לו בעיה להגיע ושאל את שם הקונה. אמרתי לו שזה תושב חוץ מיפן בשם יוקומוטו. כששמע את השם אמר לי שאראה לקונה את הבית לבד. הוא נתן לי את הקוד לתיבה בה נמצא מפתח."
"תקשיבי לורי. תכנסי לבית. בצד שמאל יש חדרון קטן ובו הארון של מערכת האזעקה. האזעקה מנותקת, אבל המצלמות עובדות. אנא הקישי את הקוד 01012003 כדי לנטרל את המצלמות," אומרת מיה.
אני לא כל כך קולט על מה הן מדברות כי מול עיניי מתגלה גן פורח מדהים ביופיו.
סוף סוף אני מבין. זה הבית שלה!
"לורי," היא אומרת, "תשתמשי במפתח שלי בבקשה," היא אומרת לה ומגישה לה את צרור המפתחות שלה.
אני יוצא מהרכב. היא עדיין יושבת. אני פותח את הדלת שלה ומושיט לה יד. היא אוחזת בי באחיזה רפה. אני מקרב את כף ידה לפי ונושק לה. המחווה הקטן הזה כאילו מפיח בה חיים.
"אני לא יודע מה את רוצה לעשות עם הבית הזה. אני אדאג שאיש מלבדך לא יחליט מה יעלה בגורלו," אני אומר לה.
"הוריי נתנו לברנדון, מי שהיה בעלי, סכום של חצי מיליון דולר," היא אומרת לי.
"אמרי לי על שם מי לרשום את ההמחאה ואשלח אותה מחר בבוקר," אני אומר לה.
"קיילן. אני לא מוכנה שתשלם את חובותיי," היא אומרת לי.
"ראי בכך הלוואה", אני אומר לה, למרות שאני יודע שלא אסכים לקבל את הכסף חזרה.
היא לא מגיבה לדבריי. "בוא תראה את הבית," היא אומרת לי בהתרגשות.
גם אם לא הייתי יודע מראש, הייתי מזהה את הבית הזה כשלה. יש בו כל כך הרבה ממנה. ידה מורגשת בכל מקום. היא ניגשת למקרר הגדול ופותחת אותו. ריח נוראי עולה ממנו. איש לא ניקה אותו מיום שאולצה לעזוב אותו. היא מוציאה חומרי ניקוי ומתחילה לנקות אותו.
אני עומד בצד וצופה בה. היא שקועה בעולם שלה ואני לא מעז להפריע לה.
"רואים שזה הבית שלה," אומרת לורי.
אני לא עונה לה. אני מניח שגם היא רואה אותה בכל פינה מפינות הבית.
"חשבתי שהיא קשורה לבית הזה בקשר כל שהוא, עכשיו אני מבינה שהוא היה שלה."
"זה עדיין," אני עונה לה, "את יכולה לאמר לי על שם מי הבית רשום?"
"כתוב שהמוכרים הם הסנטור והגברת אנדרסון," היא עונה לי.
"לא ענית לי על השאלה," אני אומר לה, "אני מבקש שתבררי על שם מי רשום הבית."
לורי יוצאת החוצה בשעה שמיה גומרת לרוקן את המקרר ולנקות אותו. היא אוספת את הכל בשקיות הזבל השחורות ויוצאת החוצה לזרוק אותה בפח הזבל.
"אני לא מבינה מה קורה," אומרת לי לורי, "הבית רשום על שם מיה אנדרסון. בעבר הוא היה רשום על שם ברנדון קנדי ומיה קנדי, אחר כך נעשה העברה על שמה של מיה אנדרסון. יש מסמך עליו חתום ברנדון קנדי."
"מיה. אנחנו צריכים לדבר. שבי," אני אומר ומורה לה על אחד הכיסאות ליד השולחן בחדר האוכל הגדול.
"אתה כועס," היא קובעת, "אני יכולה להסביר."
"אין לי שום סיבה לכעוס עלייך," אני אומר לה, "מה שאני מבקש ממך הוא שתתקשרי לקית'. אני רוצה לדבר איתו."
מיה מביטה בי בחוסר הבנה. אני מסמן לה במנוד ראש לעבר הנייד שלה. היא מחייגת את המספר של קית' ומגישה לי את הטלפון.
"קית', זה קיילן היילנדר," אני אומר.
"שלום לך," הוא עונה לי, "מיה לא במשרד."
"אני יודע," אני עונה לו, "מיה איתי ואנחנו בבית שלה. אתה יכול לבדוק לי ברישום על שם מי רשום הבית שלה?"
"אני לא צריך לבדוק. אני עצמי העברתי אותו על שמה," הוא עונה.
"אני מבקש לדעת אם נרשם משהו בטאבו מאז שפעולה זו בוצעה.," אני מבקש.
אני שומע שקית' מקליד משהו. "אין שום שינוי."
"מיה, איפה רשימת החובות שהשאיר אחריו ברנדון?" אני שואל.
"יש לי אותה," עונה לי במקומה קית'.
"אתה יכול לאמר לי כמה היה חייב לסנטור אנדרסון?" אני שואל.
"חצי מיליון דולר," עונה קית'.
"יש לך הערכת שמאי של הבית של מיה?" אני שואל אותו.
"כן. שוויו של הבית הוא.."
אני קוטע את דבריו. "אני מבקש שתגיש בקשה דחופה לעיקול הבית על הסכום השווה להערכת השמאי. תרשום אותו לטובתי. אני אמסור בידך מחר שטר של חצי מיליון אותו תעביר לסנטור, כמובן בכפוף לצו כפי שעשית עם אחרים.. כמו כן תכין הסכם בין מיה וביני על כך שאינני יכול למכור את הבית, או לעשות בו כל שימוש אלא לפי הוראתה. אני מבקש שיצויין שאם יימכר תמורתו המלאה תעבור אליה."
"אתה מבין מה אתה מבקש ממני? אני חייב לוודאת שאתה מבין שאין במה שאמרת שום הגנה עליך," אומרת לי מיה.
"אין לי צורך להגן עליי מפנייך," אני אומר לה.
"אבל למה?" היא שואלת.
"למה?" אני עונה. "קית'," אני חוזר שוב לשיחה, "תודיעי לי שהמסמכים מוכנים לחתימה."
"למה? כי אני רואה מה הבית הזה בשבילך. ראיתי את הגן בכניסה ואני בטוח שהחצר האחורית היא עוד יותר יפיפיה. כי אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך."
היא לא עונה. היא מתקשה לדבר. היא עורכת לי סיור בין חדרי הבית. אני נדהם לראות את הארונות מלאים בבגדיה ובבגדי הילדים, ואת המדפים מלאים בצעצועים.
"מיה את רוצה לחזור לגור כאן?" אני שואל.
"לא," היא עונה, "אני רוצה להיות איתך."
"לא ענית לי על השאלה," אני אומר לה אבל אז נכנס מסרון.
הניירת מוכנה לחתימתך. ק. בוליטמור
נפגש אצלי. אני כותב לו ומוסר לו את כתובתי.
"בואי מיה. הילדים מחכים ולי יש פגישה בקרוב בבית," אני אומר לה.
רגע לפני שאנחנו יוצאים אני מבקש ממיה שתפעיל שוב את המצלמות וגם את מערכת האזעקה.
אנחנו יוצאים מהבית ומיה ניגשת לרכב בלי להעיף מבט נוסף בבית.
"לורי," אני אומר, לסוכנת הנדל"ן, "תדאגי שהשלט למכירה יוסר מפה מחר. הבית הזה הוא לא למכירה."
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
.