אליזבת לוחצת עליי להתחתן. מדברת איתי על ילדים. כמה זה רחוק ממני. מעבר לעובדה שאינני נאמן לה, המחשבה על להתחייב לאשה אחת רחוק ממני.
אין דבר שאני אוהב יותר מאשר לחזור לביתי המרווח, לשים תקליט מאוסף התקליטים הנדיר שלי ולהירגע לצללי המוסיקה הנובעים מהגרמופון. בדיוק כמו שאני אוהב את ימי החמישי בפאב עם חברי ילדותי. בתוך כל אלה אני לא רואה את אליזבת משתלבת. ודווקא בימים האלה היא מוצאת סיבה להציק לי.
הערב הזה היה כבר יותר מידי בשבילי. "אליזבת אני לא הגבר שאת מחפש. לא מחפש חתונה ובטח לא ילדים."
"אתה עוד תחזור אליי על ארבע," היא עונה לי מנסה להסתיר את דמעות העלבון שלה.
"מעולם לא הבטחתי לך דבר. ידעת גם שאינך היחידה. זה היה ברור לך שיום אחד ימאס לך וגם לי," אני אומר לה.
"שלא תתקשר אלי יותר," היא אומרת.
"מבטיח," אני עונה לה.
כמובן שחטפתי על הראש. קודם כל מאמא שלי, שברור לי שאליזבת התבכיינה לה. גם אבא שלי אמר לי שכך לא מתנהג ג'נטלמן.
" אתה מבין שזה היה ניצול הדדי, נכון?" אני עונה לו ובכך סותם לי את הפה. הוא מהרהר בדברי אבל אינו יודע מה לענות. הרי הוא לא היה במערכת היחסים בינינו.
ואז צצה המודעה במדור הכלכלי על התעשייה המתפתחת במזרח התיכון. הפעלתי את אנשי המחקר וכולם יעצו לי לפנות לסלומון זהריאן.
אני יושב בחדר העבודה שלי בבית ומהרהר בנתונים של החברה למסחר "זהריאן ובניו." אני מבין שזה הפתרון האידיאלי בשבילי. כמה חודשים מחוץ ללונדון יעשו לי רק טוב. מצידי שהביצה הלונדונית תרכל עליי מאחוריו גבי. אבל כך אהיה משוחרר מכבליה של אליזבת וכל מי שתומך בה.
אני מודיע לג'ורג' על החלטתי. "באופן עקרוני אני רוצה לטוס עוד יומיים," אני אומר לו, "אתה מעוניין להצטרף?"
ג'ורג' לא מתלהב לנסוע איתי ואני מחליט לא לשכנע אותו.
אני ניגש לארון הבגדים ובוחר לי כמה חליפות. אני מחייך למראה החליפות שלי שנקנו בבתי האופנה המובילים באירופה. "מעניין איזה רושם זה יעשה על מר זהריאן," אני חושב לעצמי.
השעה עדיין מוקדמת ואני מזמין את חברי עומר להיפגש איתי לכוס תה של אחר הצהריים.
אני מזמין לי תה ארל גריי ופרוסת עוגת שוקולד חמה. עומר מעדיף תה פירות. למעט עורו השחום, איש לא יכול להאמין שהוא לא בריטי מלידה.
"גיא ידידי קח בחשבון שבתרבות שלנו אתה מציאה," הוא פותח ואומר לי.
אני קוטע אותו, מעמיד
פני נעלב. "גם אתה לא חושב שהאישה שתביית אותי תהיה המאושרת
בנשים?"
"גיא זה לא זמן להתבדח. זו אחת המתנות הכי חשובות שאני יכול להעניק לך. הוא ינסה לשדך אותך. סביר גם שזו תהיה הבת הבכורה שאינו מצליח למצוא לא חתן. ראה הוזהרת."
"נו באמת. נראה לך שאני כזה מטומטם? איש לא יוכל לאלץ אותי להתחתן," אני עונה לו בשיא הביטחון.
"עוד נראה," עונה לי עומר וצוחק.
ביום למחרת אני יושב שעות עם חברי כדי להבין איך לערוך משא ומתן עם זהריאן שתרבותו כה זרה לי. כל אותו זמן מהדהדת במוחי אזהרתו של עומר שאם יש לו בנות הוא ינסה להתנות את העסקים אתו בכך שאשא את אחת מבנותיו לאשה. לו הייתי יודע זאת קודם לא הייתי מנדב לו את המידע הזה שאני רווק ורוצה להמשיך להיות כזה עד שאשבע מכך. יש לי הסדר מאד נוח עם לואיז המזכירה של עומר, שכאשר אני משתוקק לאשה שתחמם את מיטתי היא תמיד נרתמת למשימה.
הנתונים על חברת זהריאן זורמים ואני מרגיש פרפרים בבטן מרוב התרגשות. מרגיש שמשהו גדול עומד לקרות. אף פעם לא התרגשתי כך. אני לא מכיר את עצמי. תמיד הייתי איש עסקים קר ושקול. "מה גורם לי להתרגש כך?"
אני משכנע את עצמי שזה בגלל שאף פעם לא נסעתי לתקופה ארוכה לארץ אחרת, ביחוד כזו שאת תרבותה אני רק מתחיל ללמוד. שמעתי שמזג האוויר שם כל כך שונה ואני תוהה לגבי בחירת הבגדים שלי.
אני מתקשר למשרד של עומר. "היי," אומרת לי לואיז בקולה המתפנק, "התגעגעת?"
"באמת לואיז," אני עונה לה "את לא רצינית." אם היתה יודעת כמה היא לא עושה לי את זה כעת. "אני מבקש לדבר עם עומר," אני מוסיף בקול שנשמע גם לי קר מידי.
"עומר אני חייב את עזרתך בכדי לדעת איך להצטייד לקראת לנסיעה הזו," אני אומר לו מיד אחרי שלום קצר.
"אתה נשמע לחוץ גיא," הוא עונה לי.
"האמת שפתאום אני קולט שאני לא הולך להסתובב ברחובות של הסיטי של לונדון אלא ב.." אני עונה .
"אלא ב..מדבר? זה מה שרצית לומר?" אני שומע את קולו המשועשע של עומר.
"אתה יכול לצחוק עליי כמה שאתה רוצה," אני עונה לו בכעס, "רק תבוא אליי ותעזור לי לבחור בגדים."’
אני חוזר הביתה וממתין לעומר. אני נכנס לחדר המשפחה ומוזג לעצמי כוסית כדי להרגיע את עצביי. קטיה כלבת הרועה הבלגי שלי ממהרת בעקבותיי. היא מתיישבת לרגליי ומחכה שאלטף אותה. בהיסח הדעת אני מעביר את ידי על פרוותה המבריקה ומפעיל בעזרת השלט את מערכת השמע. צלילי נגינת פסנתר המנגנים יצירה של שופן משמשים לי חברה נעימה. הם בתוספת האלכוהול שזורם בדמי עושים אותי שוב ניחוח. "תתאפס על עצמך גיא," אני נוזף בעצמי, "הרי זה לא העסק הראשון שאתה עושה."
"אתה מסניף, רגעים אחרונים של ציוויליזציה?" אומר עומר שנכנס לחדר ומקפיץ אותי.
"נו באמת, לא באמת חשבתי שאני נוסע למדבר," אני משקר ולא אומר לו שכבר עשיתי מחקר על העיר אליה אני נוסע. "זה עדיין לא אומר שאני מבין איך החום והלחות האלה משפיעים על הלבוש."
אנחנו עולים לחדרי ולהפתעתי מאשר לי עומר את רוב הבגדים שארזתי ומוסיף לי רק כמה חולצות טריקו לבנות וזוג סנדלים. "רצוי שתיקח גם את בגד הים. יש סיכוי שבמלון יש בריכה."
"אתה צוחק עליי," אני אומר לו.
"האמת שכן," אומר עומר, "אני דווקא חושב שבגדים שלך יהיו לך כרטיס טוב. בני עמי בהחלט שופטים אנשים לפי העושר שלהם, ואחד הסממנים הוא הלבוש. אני רק יכול לומר לך שתצטרך להבין מתי להשתמש בעניבה. בדרך כלל חולצת בד עם כפתור עליון פתוח תראה בסדר גמור."
"אני מודה שאני קצת מקנא בך שאתה נוסע," מוסיף עומר, "במקום ההוא אמנם שופטים אותך, אבל עדיין זה לא התחרותיות של הסיטי של לונדון. שם לא יהיו לך הרבה מתחרים. אני סומך על ניסיונך שתפיק את המירב מהעסקאות שתעשה. אתה תמיד יכול להתקשר אליי אם לא תדע לקרוא אותם," אומר לי עומר.
אני מודה לעומר וקורא לקטיה לצאת איתי לסיבוב. אני פוסע ברחובותיה השקטים של השכונה היפה בה ממוקמם ביתי. אני מתבונן בגנים הפורחים, בדשאים הפרושים לפניי ונראים כשטיחים ירוקים עצומים וחושב לעצמי שבטח אתגעגע לנוף הזה, לטיולי הערב עם קטיה, ולשקט שמשתרר מסביב.
אני מבין כמה השגרה הזו שומרת על שפיותי בתוך כל הכאוס הזה של העבודה." אין מצב שאני מביא לי משם כלה," אני אומר לקטיה, "עדיין לא מיציתי את חיי הרווקות."
כמה שעות אחר כך אני יושב במטוס הפרטי שלי, נפרד במבט מלונדון הכה מוכרת לי בדרך להרפתקה בלתי נודעת. אני מעסיק את עצמי בניירת שבידי, משנן נתונים ולבסוף שוקע בשינה לא שינה.
כאשר אנחנו נוחתים כבר בוקר כאן והשמש קופחת על ראשי. אני ממהר לאסוף את המזוודות שלי והנהג ששכרתי כבר מחכה לי, לבוש חליפה מקומטת בצבע כחול די בהיר. הוא לוקח אותי למלון ולא מדבר הרבה. כנראה העייפות ניכרת על פניי.
אני מתחיל בסבב של פגישות עם זהריאן. אני שמח שהשיחות בינינו נכנסות מיד להילוך גבוה ולא נמשכות כמו מסטיק. אני לא מופתע כאשר הוא מזמין אותי לביתו בסוף השבוע לארוחת ערב.
אני יושב עכשיו בחדר האורחים הגדול שלו. אין ספק שהוא אדם שיש לו צורך להציג את מעמדו. העושר זועק מכל פינה.
הריחות שעולים מהמטבח מפעילים לי את מיצי הקיבה. אבל הנימוס מחייב קודם להכיר את המשפחה. הבנים שלו לא נראים לי מבריקים מידי, ואני בטוח שאיתם אסתדר בלי בעיה. עכשיו מתחיל המצעד של הבנות. הן דווקא נשים יפות, אבל המבט בעיניהן לא מוצא חן בעיניי. אני מחייך אל כל אחת חיוך קטן בנימוס, ומבין שאם זה המצב כנראה אוותר על השותפות הזו.
אני מרגיש הקלה בשעה שסלומון מכריז שהארוחה מתחילה. האמא והבת הצעירה נכנסות ומגישות לנו את האוכל. בניגוד לאחיותיה הבת לא לבושה בפאר ולא מאופרת. היא לא משירה אלי מבט, רק עוברת בין האנשים ומחלקת להם אוכל בשתיקה. כשהיא עוברת לידי היא מסבירה לי במילים מועטות מה יש על המגש ושואלת מה אני מעדיף.
"אדוני?" היא שואלת ומרימה עיניה אליי.
"הכל מריח נפלא," אני אומר לה ושואל, "את בישלת?"
"גם," היא עונה לי, אבל אני כבר מבין. היא ממהרת לשנות את תשובתה ואומרת משהו כמו: "תבורכנה ידיה של אימי."
אני כבר לא שומע את סוף המשפט. אני מתקשה להבין איך דווקא היא, שלבושה בלבוש כל כך פשוט, מרשימה אותי כל כך. ,האם זה העיניים המדהימות שלה? אולי הקול שלה? " אני מנסה לסדר את המחשבות.
אני שם לב שהיא עדיין לידי ממתינה לתשובתי. לו רק ידעה מה גדולה השפעתה עליי. "מה את ממליצה?" אני שואל אותה לבסוף.
שוב היא עונה לי שכל מה שאמה מכינה הכי טוב בעיניה, היא לא ממתינה ונותנת לי לטעום.
"תבורכנה ידיה של אשתך," אני אומר לסלומון, "טעם תבשיליה כטעם גן עדן." כבר למדתי כמה חשובות המילים האלה באזניו של סלומון ואני זוכה לחיוך מאוזן לאוזן.
"חשוב לדעת לבחור את האישה הנכונה. כי מהו גבר בלי אישה לידו?" הוא אומר לי.
"הנה זה בא עומר," אני חושב בליבי. אני מחייך אליו, מבין יפה מאד למה הוא התכוון.
"בהחלט," אני עונה לו ורואה את שביעות הרצון על פניו.
אני מסיט את הנושא ופותח אתו בשיחה ערה על קשרי המסחר בין המזרח למערב. אני חייב להסיט את מחשבותיי מהיפיפייה הקטנה הזו שכל כך שונה מהנשים שהכרתי עד היום. חוץ מזה שאני לא מתכונן להיכנע ובאמת לצאת מכאן מאורס לאחת מבנותיו של סלומון.
אני מזכיר לעצמי כמה שונה התרבות ממנה היא באה ויודע שאין סיכוי שתתאים לחיים בלונדון. "העובדה שהיא משבחת את תבשיליה של אמה רק מעידה על כך שהיא בת צייתנית," אני מנסה לשכנע את עצמי אבל אני לא מצליח. הקסם שלה סוחף אותי למקומות שלא הייתי בהם מעולם ואני מנסה להבין מהם.
אני מתרכז בדבריו של סלומון ומגרש אותה ממחשבותיו. אני נהנה מהתבשילים המשובחים. כל שהותי כאן חששתי לטעום את המאכלים המתובלים, ואני מופתע כמה הם ערבים לחיכי. אני נזכר בדבריו של עומר שאמר לי שמזל שאני לא צמחוני כי אוכלים כאן הרבה בשר, וכשאני מביט על המגש שהונח לפנינו ורואה שכמעט לא נשאר בו כלום, אני רואה כמה צדק.
בסופה של הארוחה מוגש הקפה ולצידו עוגיות מתוקות טבולות בדבש.
"תודה על ההזמנה," אני אומר לסלומון, "מאד נהניתי מהערב הזה."
"אני מודה לך על שכיבדת אותנו בנוכחותך," הוא עונה לי, "אשמח אם תבוא שנית."
אני נפרד גם מבניו ושאר הגברים שהוזמנו לארוחה ויוצא. סלומון מלווה אותי עד לשער. רגע לפני שאני נכנס לרכב אני רואה את הקטנה הזו מלטפת חתול. אני נסער ונכנס מיד לרכב, לא רוצה שיראו את ההשפעה שלה עליי. איני יודע להסביר מדוע התנועות העדינות שלה על גב החתול השפיעו עלי כל כך. "אולי כי חשבתי איך יהיה מגען עלי?"
אני נושם עמוק ומגרש את המחשבות הטיפשיות האלה ממני, משייך אותן לעובדה שלא הייתי עם אישה שבועות רבים. באותו לילה אני ישן שינה רצופת חלומות. אינני זוכר דבר בבוקר, רק רואה שמצעי המיטה סתורים ואני מרגיש מותש.
השיחות בינינו ממשיכות בקצב משביע רצון. כל הזמן מדבר סלומון בלשון רבים כאילו בניו "שבדיוק יצאו לפגישה עם לקוח,"’ שותפים בכל. אני לא קונה את המשחק הזה, אבל לא מראה לו זאת כיוון שאני עדיין מעוניין בעסקה אתו. בערבים הבאים הוא לוקח אותי למועדונים על טהרת הגברים. כמה שזה לא מדבר אלי. גם כאן אני משחק את התפקיד, נותן לו לחשוב שהוא מצליח לקנות אותי בבילויים האלה.
עובר שבוע ואני שוב מוזמן לביתו. הפעם זה בשבת וההזמנה היא לתה מנחה בשעה חמש, כפי הנהוג בארצי.
כיוון שיום שישי בבוקר פנוי מפגישות אני הולך לשוטט בשוק. אני נהנה מהצבעוניות שלו. עובר בשוק הפירות הירקות. אני מתבונן בשפע של התפוחים. הריח שלהם נפלא. המוכר רואה שאני מתלבט, מצביע על תפוח אדום ועל הסכין בידו שואל "רוצה?"
אני מהנהן בראשי והוא נותן לי לטעום. התפוח מלא עסיס והמיץ שלו נוזל מזווית פי. אני מלקק אותו בלשוני. "טעים מאד," אני עונה לו ומסמן לו בארבע אצבעות שישים לי בשקית.
"חמישה," הוא אומר לי, "למזל. אולי תמצא לך אישה."
"חמישה," אני מתרצה ומחייך. דבריו של עומר חוזרים אליי. "אתה מציאה בשבילם. אני בטוח שאם תלך לשוק יריבו גם שם עליך."
אני ממשיך ללכת שואף לתוכי את התבלינים בשלל צבעים. עדיין לא מזהה אותם בשמותיהם, אבל הריחות מוכרים לי כבר מביתו של סלומון. אני מתלבט לרגע האם לקנות תבלינים ולהביא ללסלי מנהלת משק הבית שלי. אך במחשבה שניה אני מבין שלא אדע מה לומר לה לשם מה הם משמשים.
ואז היא שוב צצה ועולה במחשבתי, בתו הצעירה כך אני משער של סלומון, כי למעשה עדיין לא הוצגה בפני.
במטרה להסיט את מחשבותיי ממנה אני מתקשר לעומר. "שלום ידידי," אני אומר לו, "אולי תוכל ללמד אותי מה מביאים למשפחה שהזמינה אותי לתה מנחה?"
"אתה מדבר על השותף, זה שהזמין אותך לפני שבוע לארוחת ערב?" שואל אותי עומר.
"הבנת ידידי," אני עומר לו.
"איך הבנות שלו?" שואל עומר וצוחק.
"מה זה קשור?" אני עונה לו נעלב, "גם אתה חושב שלא אמצא לי אישה אנגליה ראויה לכשארצה?"
"העצה שלי אליך חברי היקר הוא שלא תביא כלום. שלא יתפרש שאתה מעוניין באחת הבנות המכוערות שלו," אומר עומר.
"הם דווקא בסדר," אני עונה, "אבל אין לי כוונה ליפול בפח שלו." אני אומר זאת אולי כדאי לשכנע את עצמי בקשר לבת הצעירה שאיני מפסיק לחשוב עליה. כאילו להכעיס תמונתה בנפרד מאחיותיה תלויה על הקיר במשרד, מאחורי כסאו של סלומון, והיא מביטה עלי לאורך כל היום.
אני עוזב את השוק בצעדים מהירים וחוזר למלון שלי. אני מתחבר לפלייליסט ביוטיוב ומקשיב למוסיקה קלאסית שתמיד מרגיעה אותי. אני מוציא את אחד הספרים שהבאתי איתי וקורא בו. אינני מרוכז וקורא שוב ושוב את אותן השורות עד שאני נרדם.
את בוקר המחרת אני מעביר בצפייה במשחקי הכדורגל האנגלי והזמן טס לו. אמנם המשחק עדיין לא הסתיים, אבל אני רוצה להיות מוכן בזמן. אני מקדיש את הזמן לבחור לי בגדים. הרי אין זו פגישת עסקים ואיני מחוייב בחליפה ועניבה. אני נכנס להתקלח ומסדר את הזקן שלי שגדל מעט. כאשר אני מסיים את כל אלה מגיעה בדיוק ההודעה שהנהג מחכה לי למטה.
בהגיעי, יוצא סלומון לקראתי ומקבל את פני בשמחה. אני מתפלל בליבי שלא ידבר איתי על בנותיו. לשמחתי זה לא קורה, אבל מה שכן קורה זה שהקטנה הזו מגישה לנו את השתיה והעוגות הטעימות וחומקת שוב החוצה. למרות שהיא שוהה דקות ספורות בלבד בחדר האירוח הגדול, הנוכחות שלה נמצאת איתי כל הזמן.
כל מפגש כזה הוא עינוי בשבילי.
באחד הימים אני מחליט לא מתאפק ויוצא בטענה שאני זקוק להתרוקן והולך לשירותים. אני שומע את קולה והולך בעקבותיו. היא אומרת משהו בשפתה לכלב שחור שנכנס למטבח. אינני מבין מילה אבל נראה שהיא כועסת עליו. היא נשמעת מאד קשוחה איתו.
"מה את חושבת שאת עושה," אני שומע את סלומון אומר בקולו מקפיא באנגלית, דבר שמפליא אותי. אני מבין שהוא ראה אותי.
"מה שצריך לעשות," היא עונה לו באנגלית רהוטה, "מגרשת את ויזתא מהמטבח."
"לא לזה התכוונתי," אומר לה סלומון.
היא מסתכלת עליו ורק אז היא מבחינה בי. היא ממהרת להשפיל את עיני במבוכה. "אני מצטערת באבא," היא אומרת, "לא היה לי מושג שהאורח שלך כאן."
"חיפשתי את השירותים," אני מסביר מיד לסלומון, "הייתי צריך לשאול אותך, אני מתנצל על אי הנעימות."
"הלכת בכיוון ההפוך, יש שירותים מיוחדים לאורחים ליד הכניסה," אומר לי סלומון.
"האם הוא חושד בכך שבאתי לכאן בגללה?" אני חושב לעצמי בשעה שאני פונה לפרוזדור.
"לפעמים את לא חושבת בהגיון," אני שומע אותה אומרת עדיין באנגלית, "האורח לא מכיר את הבית שלנו. טוב שהגיע למטבח ולא לחדרי השינה. זה יכול היה להיות מאד לא נעים." אין לי ספק שהילדה הזו עולה על כולם בחוכמתה.
מאז אני מוזמן תכופות לביתו של סלומון. אני משתדל לא לעורר תשומת לב, אבל מגניב אליה מבטים.
באחד הימים היא לא נמצאת בשעת ביקורי. רק אשתו מגישה לנו את התה ולכן תהליך ההגשה לוקח זמן רב מהרגיל.
"אני מתנצל שבתי איננה כאן לעזור," אומר לי סלומון. אני מרגיש שהוא בוחן אותי. "היא הלכה לעזור לדודתה באפיה," הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה.
"אם כך זו הבת שלך?" אני שואל אותו.
"הצעירה בבנותיי," הוא עונה לו בתקווה שאבין.
"זכית," אני אומר לו, נותן לו לפרש את דברי כרצונו.
"אני אבקש מאשתי שתציג אותה בפניך," הוא אומר לי בלית ברירה.
אני נבוך. אני לא יודע איך להגיב, אבל מבין שנפלתי במלכודת שטמן לי. עכשיו הברירה בידי. אני שומר על ארשת פנים חתומות ומצפה לראותה. נשמתי נעתקת כאשר היא נכנסת לחדר. הפעם היא לבושה שמלה מבד משי אדום, על ידיה מספר צמידי זהב דקים ופניה מאופרות באופן עדין. שיערה הארוך גולש. היא כל כך יפה!
"נעים מאד להכירך אדוני," היא חוזרת על הנוסח שכבר מוכר לי מאחיותיה, "אני שירז בת סלומון."
אני לא חושב הרבה. אני יודע כבר שהלב שלי נכבש על ידה. מעולם לא הרגשתי כך כאשר עמדה לידי אישה. כן אישה. הילדה כפי שכיניתי אותה בליבי, היא ללא ספק אישה. אני מרגיש את כל הגוף שלי מגיב לנוכחות שלה ויודע שזו האחת שחיפשתי כל הזמן. העיניים המדהימות שלה, שהיא מרבה להשפיל מפני, אמרו לי את כל מה שרציתי לשמוע.
“אני מוכן לעסקה שלך," אני אומר, "בתנאי שתתן לי אותה."
היא מנענעת את ראשה לשלילה. "באבא אתה לא יכול," נפלטות לה המילים.
"אדוני אולי לא הבין את דבריו של אבי. אני הצעירה מכולן," היא אומרת לי בתחינה.
אני לא מסתכל עליה וחוזר על דברי: "או שזו היא, או שאין עסקה."
האחיות שלה רוצות לרצוח אותה במבטיהן והיא נמלטת למטבח, אבל חוזרת מיד, כנראה בהוראת אמה.
"תתחילי להתארגן. את באה איתי ללונדון," אני אומר לה.
"באבא ככה אתה נותן אותי בלי חתונה?" היא שואלת ומשירה מבט לאבי.
"אני מבטיח לך שירז," אני אומר לה ומישיר מבטי אליה, "שאשא אותך לאשה. אשמח אם תצטרפי אליי כשאחזור ללונדון."
אני רואה שסלומון עדיין מתלבט איך להגיב. "אני מבטיח לך שאשמור על כבודה. אתן לה אגף משלה כל עוד לא תהיה אשתי. אני מבטיח לספק לך הוכחה ברגע שאשא אותה לאשה," אני אומר לו.
סלומון מבקש מכולם לצאת. אני לא יודע למה לצפות שכן איני מכיר את התרבות שלהם. אני מנצל את העובדה שאינו מסתכל עלי ושולח הודעה לעומר: "תתקשר אליי, חייב את עצתך."
"שב," מורה לי סולומון על כיסא באחת הפינות המרוחקות. אני יושב מולו בפנים חתומות.
"אני מבקש שתבין." הוא מתחיל לדבר.
הנייד בכיסי מצלצל. "אני חייב לענות," אני אומר לו לאחר אני מציץ על הצג, "זה מהמשרד שלי בלונדון."
"אני בפגישה," אני אומר לעומר, "זה דחוף?"
"אני חייב את עצתך," עונה לי עומר ואני דואג שסלומון ישמע את כל הנאמר.
"ברשותך, אני חייב לענות לשיחה הזו," אני אומר ויוצא מהחדר לשביל הכניסה. אני בודק שאין איש מקשיב ומספר לעומר את מה שקרה פה אחר הצהריים.
"אני עולה על הטיסה הראשונה ומגיע," אומר לי עומר. "ואתה תבקש לדבר עם הנערה, כמובן בנוכחות אחד מקרובי משפחתה, בלובי של המלון לפני שאתה עושה כל החלטה. גם אם זה אומר שהעסקה שעבדת עליה חודשים לא תצא אל הפועל. נישואין זה לא משחק ידידי. תאמין לי אני קבור בזה עמוק."
"אני מתנצל. הייתי חייב לענות לשיחה הזו," אני אומר לסלומון כשאני חוזר. אני מתיישב שוב מולו.
"אתה מבין מר תומפסון," פונה אליי באופן רשמי סולומון, "נהוג אצלנו שהבת הראשונה תתחתן ראשונה. אתה מבין את כוונתי."
"אני מבין ומכבד אותך," אני אומר לו. על פניו חיוך. אבל אני יודע שעוד מעט הוא ימחק. "אני יודע שאני בא מעולם אחר שאין בו צורך לשאול את ההורים בקשר לבחירת בת זוג. ראיתי את בנותיך, ומבניהן אני חושב שהמתאימה לי ביותר היא בתך הצעירה. אני אכבד כל החלטה שלך, אבל תבין שאינני מתכוון להחליפה באחרת. אם לא תסכים לתת לי את ידה, לא אקח אחרת על פניה. גם אם זה יעלה לי במחיר העסקה הזו שעבדנו עליה שבועות כה רבים."
"יש לך עין טובה בני," הוא אומר לי לאחר שתיקה ארוכה. אני מתקשה להחליט אם הוא נכנע לדרישתי או מפחד להפסיד את העסקה. משום מה יש לי החשד שדווקא האפשרות השנייה היא שמכריעה את הכף.
"אני חושב," אני ממשיך, "שאם ייוודע ברבים שבתך נישאה לאנגלי בעל נכסים כמוני, זה יעזור לך בשידוך בנותיך האחרות, שכן זה אומר משהו עליך כאביה אם מצאת לה שידוך כזה."
הפעם סולומון הוא זה שנופל ברשת של מילותיי. "שיהיה בשעה טובה," הוא אומר.
"הייתי מבקש להיפגש איתה ביחידות לפני שהעסקה נחתמת, " אני אומר ורואה את פניו מחווירות. "כמובן שהיא תגיע בלוויית בן משפחה והפגישה תערך בלובי של המלון. הרי הבטחתי לך לשמור על כבודה."
"אם כך היא תבוא הערב למלון," הוא עונה לי.
"מחר. היום אני חייב לעבוד על החומר שנשלח לי מלונדון," אני אומר כדי לקנות לי זמן עד שעומר יגיע.
בבוקר שלמחרת, אחרי לילה שלא ישנתי בו, אני שולח הודעה לסלומון שלא אגיע למשרד כיוון שאני עדיין עסוק עם המשרד בלונדון. לאחר שעה ארוכה, בשעה שאני אוסף את עומר משדה התעופה, אני שולח לו הודעה נוספת : "מבקש לדעת מתי תערך הלילה הפגישה."
"בשלת אותו כראוי," אומר לי עומר, "אני מתערב אתך שהוא חשב שחטפת רגליים קרות."
"אז מה נשמע בלונדון ידידי?" אני שואל ושנינו פורצים בצחוק.
"בררתי על הבת הצעירה שלו." אומר לי עומר, "יש לך עין טובה. היא יפיפה אמיתית. פרט לכמה תמונות משפחתיות אין הרבה מידע עליה. ידוע לי שרבים חיזרו אחריה, אבל היא לא רצתה להינשא לפני אחיותיה. ואז באת אתה."
עומר בוחר עבורי את הבגדים לערב. לא רשמי מידי, לא פשוט מידי. על פי עצתו של עומר, מונחת בכיסי קופסה ובה סט של שרשת ועגילים בצבע אדום, הצבע של השמלה שלבשה בשעה שהוצגה בפני.
גם הפעם היא באה בלבוש מוקפד, שיערה הארוך פזור ושמלתה בגוונים של חום עם דוגמה של פרחים עדינים בזהב.
אני מסמן בראשי לאחיה שיישאר במקומו ומחווה לה בידי לעבר מערכת הישיבה ליד החלונות המשקיפים על העיר. "מה תשתי?" אני שואל.
"תודה, אני בסדר," היא עונה.
בכל זאת אני מזמין מים צוננים עם שתי כוסות.
"את שמחה שבחרתי בך?" אני שואל.
"למרות שידעת שאני הצעירה מבין הבנות," היא עונה לי.
"את צריכה להבין שאני בא מתרבות אחרת. אני מכבד את התרבות שלך, אבל אותך רציתי. לא בגלל העסקה בחרתי בך, אלא בגלל שמצאת חן בעיניי," אני אומר לה.
"אתה לא מכיר אותי אדוני," היא אומרת.
"ולכן את כאן. וגם כי אני מבקש לדעת אם את מסכימה. כי אם תסרבי, לא אכפה עליך נישואין," אני אומר.
"זה לא תלוי בי. אם לא אלך אתך לא תהיה עסקה," היא עונה לי.
"זה לא תלוי בי אלא באביך. אני הייתי מבקש אותך גם אם לא היה חותם איתי על העסקה," אני אומר.
"באמת? למה?" היא עונה לי ומעזה להגניב לעברי מבט.
"יש דברים שקשה להסביר," אני אומר לה, "את רוצה לבוא איתי, להיות אשתי?"
"לפי מה שראיתי בסרטים שלכם אתה אמור לשאול את זה כשאתה כורע על ברך אחת," היא צוחקת.
"שובבה," אני פולט בלי לחשוב וצוחק. לבסוף אני מרצין. "בתרבות שלי שואלים את השאלה הזו כשמכירים את הבחורה. אני רוצה להכיר אותך ולדעת שאת באמת רוצה. את מוזמנת לשאול אותי כל שאלה שתרצי. אל תחששי. "
"יש לי רק שאלה אחת," היא עונה לי, "תהיה טוב אליי?"
"אני מבטיח לך," אני עונה ויודע שאני מתכוון לכך.
בר אבידן ©
מאמינה באהבה
מפגש הגורלות