"קומי קטנה," אומרת לי מאמאן ונוגעת בי קלות, "יש לנו אורח הלילה."
אני פוקחת עין אחת ומציצה למעלה על החלון מעל מיטתי. חושך מוחלט בחוץ. אני כל כך רוצה להמשיך לישון אבל מתמתחת, מנסה לבלוע את הפיהוק הגדול שחומק מפי. אני מותחת את כותונת הלילה בעלת הפרחים הסגולים, דואגת שתכסה את כולי וקמה.
אני יוצאת בשקט וניגשת לשטוף את פני כדי להתעורר. "כמה רעש את עושה!" צועקת שרה אחותי הגדולה ומעירה את כל הבית.
"שאש," מהסה אותה מאמאן, "למה את צריכה להעיר את כולם. תחזרי לישון."
"תמיד את מגינה עליה," רוטנת שרה בשקט.
"שמעתי אותך שרה, ועדיף שלא אשמע אותך יותר. תגידי תודה שאותה אני מעירה ולא אותך פרינססה."
אני יודעת בדיוק למה מאמאן מעירה אותי, גם שרה וגם כולם.
*
אבל לפני שאמשיך אולי היה ראוי שאציג את עצמי.
אני שירז, בת סלומון ונעימה זהריאן. הבת הכי צעירה במשפחה שבה שבעה ילדים. יש לי שלושה אחים ושלוש אחיות. פעם היו יותר משבעה ילדים אבל שלושה מתו מכל מיני סיבות שאני לא בדיוק יודעת אותן. כל זה היה לפני. תמיד הייתי הכי צעירה.
אני בת תשע עשרה וכבר כמה שנים שאני לא לומדת. מאמאן חושבת שכשבת מתחילה להתפתח, מין הראוי שתישאר בבית כדי לשמור עליה.
*
"תשלחי את הילדה לשוק," אומר באבא, "אני רוצה את הסחורה הכי משובחת על השולחן שלי." הוא יודע שאני היחידה שירשה ממנו את יכולת המיקוח. כמה השתדל ללמד את אחיי את מלאכת המסחר. הוא ידע שאני עולה עליהם בלי שלמדתי ממנו אפילו שיעור אחד.
אני בודקת במזווה מה חסר ויוצאת עם יצחק ואברם לשוק. אני בוחרת את הירקות למרק אחד אחד, לוחשת לאחי מה לומר למוכרי הירקות על מנת שיוריד להם במחיר. אני נמנעת מקשר ישיר עם הגברים ובכך נמנעים ממני מבטיהם החמדניים. מספר פעמים כבר באו לבקש את ידי, אבל באבא בשלו. "הראשונה תתחתן ראשונה, ואחריה אחותה, ואחריה אחותה, וזו האחרונה, תתחתן אחרונה.
משם אנחנו מתפצלים. אני הולכת עם אברם לקנות תבלינים ויצחק הולך לחנות הבשרים. הוא משנן את מה שאמרתי לו לקנות. "ומה אמרת בקשר לעופות, לכמה חתיכות לחתוך?"
שלושתנו נפגשים שוב ביציאה מהשוק. אנחנו לא מתעכבים היום לשתות משקה לימון קר כיוון שהמלאכה עוד מרובה.
אני נכנסת בסערה למטבח ומיד מתחילה לשטוף את הירקות ולקצוץ אותם. "אך קטנה שלי, אם רק היו האחיות שלך לומדות להיות כמוך כבר מזמן היו החתנים לוקחים אותם."
"עוד לא הגיע המיועד שלהן מאמאן. הוא עוד יגיע," אני עונה ולא מרימה את ראשי מלוח החיתוך.
"אבא שלך," לוחשת לי ה בסוד, "רוצה שהאורח יישא אחת מכן לאשה."
"מה את מכניסה לקטנה רעיונות לראש אישה," נוזף בה באבא שנכנס למטבח לבדוק איך מתקדמות ההכנות לארוחה. "ואת ילדה מתבקשת שלא יראו אותך יותר מידי. את מתבקשת להישאר בבגדי העבודה שלך, ואוי לך אם תתאפרי. אני מקווה שאני מובן."
"כן באבא," אני עונה לו בראש מורכן.
תוך שעה קלה מתחילים הריחות להציף את כל הבית. כל הלהבות בכיריים דולקות. הסלטים מאוחסנים כבר בכלי ההגשה החגיגיים , ורק נותר לסדר את חדר האירוח הגדול.
*
רגע, נזכרתי שלא סיפרתי לכם גם שבאבא שלי סוחר מאד מכובד. עם זאת הוא קנאי לפרטיותו ולא מרשה לזרים לעבוד בתוך ביתנו. בשבועות האחרונים הוא "עושה עסקאות" עם מי שהוא מכנה "האנגלי." הוא נעדר הרבה בלילות. השמועות מספרות שהוא מבלה הרבה במועדונים של ריקודים, אבל מאמאן אומרת שזה רק בגלל שהוא לוקח את "האנגלי" לשם כדי לשעשע אותו.
*
אז כפי שהבנתם היום "האנגלי" שאמור לחתום על הסכם שותפות עם באבא בא לארוחת ערב, שזה כבוד גדול. גם לו וגם לבאבא.
אני ממהרת לחדר של אחיותיי ומבקשת מהן שתבואנה לעזור. "מי את שתאמרי לנו מה לעשות?" הן עונות לי בזלזול, "אפשר לחשוב שזה האורח שלך."
"אורח של באבא הוא אורח של כולנו," אני עונה, "לא מספיק חשוב לכן שהארוחה תהיה מוצלחת בשביל באבא?"
"אל תשכחי שאת הצעירה בבנות, ומקומך אחרון בתור," אומרת לי שרה בהתנשאות.
"אם כך אני מבינה שלא צריך לעניין אותי שבאבא יהיה שבע רצון מהאירוח שלו. הבנתי נכון?" אני עונה לה בעוקצנות.
בלית ברירה הן קמות ועוזרות לי לנקות ולסדר את החדר.
"כמה עבודה," הן מתלוננות באזני מאמאן, "איזו הזנחה."
"בוודאי, כי מי אחראי לנקות כאן? אתן! " היא עונה, "ומה אתן עושות בשעה שאתן באות לנקות כאן? יושבות על הכרים ומרכלות על כל העולם."
"ומה עם הקטנה, היא אף פעם לא עוזרת," מתלוננת שרה.
מאמאן מסתכלת עליה במבט רושף. "מילה אחת אני לא רוצה לשמוע על שירז. היא עוזרת לי בבית מבוקר על לילה. בשעה שאתן…אף מילה!"
הבנות מחכות להזדמנות שמאמאן תצא מהמטבח ומתגנבות מאחורי. "את עוד תשלמי על זה ביוקר. אנחנו נדאג שאיש לא ירצה לקחת אותך."
אני לא מבינה למה האחיות שלי שונאות אותי. בינינו, אני יודעת שאני עובדת הכי קשה מכולן, והן עוד מתלוננות עלי. אני כל כך רוצה שיבוא החתן שלהן ויקח אותן כבר, שיהיה לי שקט. דווקא עם הבנים אני מסתדרת מעולה. אין בינינו הרבה דיבורים, והם יודעים תמיד להודות לי על זה שאני עוזרת. זה לא שאני צריכה שיודו לי, רק מבקשת שיניחו לי.
אני ממש לא מבינה אותן. היום בא לכאן אורח שמאד חשוב לבאבא. מאמאן סיפרה לי שאבא רוצה לתת לו את אחת הבנות. אני לא מבינה למה הן לא משתדלות לעזור. אולי באמת יבחר אחת מהן. שמעתי שהוא מאד עשיר. בטח יש לו ארמון ומשרתים ומי שתבחר תחיה כנסיכה. האמת כל דבר יותר טוב מהמקום הזה.
באבא דרש שלא אתבלט היום. הוא אסר עלי להתאפר. אני לא מבינה. הוא רוצה שיראו שיש לו בת מוזנחת? במה זה יקדם את עסקיו? הרי בכל מקרה אני לא מועמדת כי אני הכי צעירה. אני אעשה מה שהוא ביקש. הדברים שלו מאד פגעו בי ומתחשק לי לבוא עם הבגדים המלוכלכים מהטיגון והבישול, אבל כמובן שלא אעשה זאת.
אחיותיי נרגשות מאד, כל אחת נדחפת מול המראה, מרבה להתאפר ולהתגנדר. אני שוכבת במיטה בעיניים עצומות ושומעות את כל פיטפוטיהן. הגדולה מזכירה להן שהיא הראשונה בתור, והשניה אומר שהיא יפה ממנה. השלישית תורמת לויכוח ואז מבחינה בי מנמנמת. "תראו את זאתי," היא אומרת, "יודעת שאין לה סיכוי."
"אני לא מבינה על מה המהומה," אני אומרת להן, "הרי ידוע שהראשונה מתחתנת ראשונה."
ערימה של כריות נזרקת עלי בליווי קללות עסיסיות.
כשהן מסיימות אני ממהרת לשטוף את עצמי. אני מסרקת את שערי הארוך, ובניגוד לאחיותי לא משאירה אותו פזור אלא קולעת צמה. אני לובשת בגדים פשוטים והולכת למטבח לעזור למאמאן.
באבא קורא לאחיות בשמותיהן ומציג אותן בפני האורח, יותר מזה אני לא שומעת, יותר מזה לא מעניין אותי.
הסעודה מתחילה ואני ניגשת עם מאמאן להגיש אותה. אני לא מסתכלת על האורח, משתדלת להקטין כמה שיותר את נוכחותי. אני מסבירה לו מה יש על המגש ושואלת מה הוא מעדיף.
"אדוני?" אני שואלת ומרימה מעט את עיניי.
"הכל מריח נפלא", הוא אומר לה ושואל, "את בישלת?"
"גם," אני עונה לו. הוא מחייך חיוך קטן ואני כבר מבינה שהבין. אני מתחרטת על דברי ואומרת, "עזרתי לאמא בקניות, " אבל המבט על פניו מראה שהוא לא כל כך מאמין לי.
אני נסוגה לאחור. אינני רוצה שבאבא יכעס עלי. אבל האורח לא מרפה. "מה את ממליצה?" הוא שואל אותי.
אני מרימה עיני לבאבא בשאלה.
"תבורכנה ידיה של אימי," אני עונה לו, "כל תבשיל שיוצא תחת ידיה טעים ביותר בעיניי."
אני רואה שהמתח על פניו של באבא יורד והוא מסמן לי שעניתי לשביעות רצונו.
אני מורידה לצלחתו של האורח מעט מכל תבשיל, ומניחה את המגש על השולחן בקרבתו.
אני ממהרת לצאת חזרה למטבח ולהכין את הקפה שיוגש בתום הארוחה. מאמאן עומדת ומציצה על הנעשה ליד השולחן, אבל אותי זה לא מעניין ואני יוצאת לתת מעט מהעצמות לחתולים שבחצר.
אחותי אסתריקה ממהרת להכנס למטבח. "את חושבת שאני לא רואה מה שאת עושה?" היא מסננת לעברי, "שלא תעיזי לחשוב על זה חסרת בושה שכמוך."
למרות שאני מבינה למה היא מתכוונת אני מסתכלת עליה במבט שואל. "אני לא מבינה על מה את מדברת?" אני אומרת לה.
"צבועה שכמוך," היא אומרת לי, "אני לא אתן לך לחתור תחתינו."
"תסתכלי איך אני נראית. נראה לך שהוא בכלל ראה אותי?" אני עונה לה, "את שוכחת שאני עדיין ילדה."
"תתני את המגש עם הקפה, " היא אומרת ומנסה לחטוף אותו מידיי.
"השתגעת?? הקפה רותח. הוא כמעט נשפך לך על השמלה המפוארת שלך. מתי בכלל החזקת מגש כזה ביד?" אני אומרת לה בכעס.
"את רוצה להגיש לו , בבקשה, הביאי את המגש עם העוגיות," אני אומרת לה.
אסתריקה מתלבטת. הרי היא לא באמת רוצה להגיש לו. "אני לא משרתת שלך," היא אומרת לי בארס ויוצאת.
מאמאן מסתכלת עליה ולא אומרת מילה. בעיניה אני רואה שהיא רותחת אבל שותקת. "בואי ילדה יפה שלי," היא אומרת ואוספת את מגש המתוקים מהשולחן.
אני שוב משתדלת להקטין את עצמי כמה שיותר. הדבר האחרון שאני צריכה כעת זה ריב עם אחיותיי.
למרות שאני מקטינה את נוכחותי, הולכת בצעדים שקטים ככל שניתן אני מרגישה את העיניים של האורח עוקבות אחרי כל פסיעה שאני פוסעת. אני מרגישה את החום של העיניים שלו עלי, אבל לא כמו העיניים של הסוחרים בשוק שמסתכלים עליי בתאווה. זה מרגיש לי אחרת. אני כל כך רוצה להסתכל לו בעיניים ולהבין. כמובן שאני לא עושה את זה, אבל בפנים מרגישה את החום שבו חי בגוף.
אני מוזגת קפה לספל הזכוכית הקטן וממתיקה במעט סוכר. כל הזמן אני בוערת בתוכי. " תירגעי מיד. שום דבר לא עומד לקרות בשבילך."
"פססס," לוחשת לי אחותי כאילו הייתי חתולה, " מה עם קפה בשבילנו?"
אני יוצאת למטבח וממלאת שוב את קנקן הקפה. אני מוסיפה קצת יותר סוכר, כי כך הן אוהבות את הקפה שלהן.
" הלכת לבקש את האישור של מאמאן?" אומרת לי
מלכה בלעג.
"ומה רע בלבקש אישור?" אני שואלת ומיד מוסיפה, "ה לכתי להכין לכן קפה טרי וממותק מעט יותר כפי שאתן אוהבות." אני מעיפה מבט למאמאן שבוחנת אותי והיא מחייכת אלי את החיוך הקטן שלה שאומר לי שהיא מרוצה.
מלכה עושה פרצוף חמוץ. "תחייכי אחותי היפה, האורח ודאי מסתכל עליכן.," אני אומרת לה.
"ברור שעלינו הוא מסתכל," אומרת לי שרה בביטחון מזויף מה מחזק את חשדי שעליי הוא מסתכל.
"אם לא יבחר אחת מכן," אני אומרת, " סימן שאינו ראוי לכן. איפה ימצא בנות יותר יפות מהבנות של סלומון זהריאן?"
הפעם הן הולכות שבי אחרי המילים שלי וכל אחת מציצה לעברו של האורח. "אוף הוא מדבר עם באבא כל הזמן."
"ברור," אני אומרת, "מאמאן אומרת שהוא עומד להכנס לשותפות איתו," אני אומרת.
"ואת כל זה מאמאן סיפרה לך?" שואלת שרה.
"לי? מה פתאום. מה לי ולזה. היה סיפרה לאחיה שלום," אני עונה, " אני הייתי במקרה במטבח כשדיברו ביניהם."
"אף פעם לא הבנתי מה באבא עושה," אומרת מלכה.
"מה את מסתכלת עלי?" אני עונה לה, "מאיפה לי לדעת. בנות לא אמורות להתעסק בדברים כאלה." האחיות שלי שותקות. הן יודעות שאם יש מישהו שקולט על מה באבא מדבר זו אני, אבל הן לא תראינה לי את זה.
מאמאן מחווה בראשה לעבר באבא שקורא לי. אני מרגישה את האווירה המתוחה סביבי. הוא מצביע לי לעבר מגש המתוקים הריק ואני ממהרת לקחת אותו וחוזרת שוב עם מגש עמוס.
"אני חייב להודות שלעוגיות האלה יש טעם גן עדן," אומר האורח.
"תבורכנה ידיה של אימי," אני עונה לו וממהרת לצאת משם למטבח.
"אני בחוץ," אני אומרת למאמאן, "תודיעי לי כשהאורח ילך."
אני יוצאת החוצה לחצר ומאכילה את החתולים. החתולה הג'ינג'ית באה אלי ומתחככת בי, מתחננת שאני אלטף אותה. אני כורעת על ברכי ומעניקה לה ליטוף ארוך, והיא נענית לי בגרגורי הנאה. אני שומעת את קולות של דיבורים לכניסה וממהרת לקום ולהכנס למטבח. ברגע האחרון אני מסתובבת לאחור ורואה את המבט החטוף של האנגלי לפני שהוא נכנס לרכב.
"הוא בטח חושב שאני מוזרה," אני מחליטה, "ילדה גדולה שמשחקת עם חתולים."
"הוא הלך?" אני שואלת את מאמאן.
"כן בתי, בואי נכנס לנקות. האחיות שלך כבר מתכוננות לשינה, זו רק את ואני."
"ככה אני אוהבת מאמאן," אני אומרת לה. יודעת שהעבודה תעשה בזריזות, בלי ויכוחים, בלי מרירות.
במחווה יוצא דופן ניגש אליי באבא. הוא מושיט לי צרור של שטרות. "אני רוצה שתקני לך שמלה."
אני מסתכלת עליו ולא מבינה. "אבל למה באבא?"
"את יודעת יפה מאד," הוא עונה ומשאיר אותי תוהה.
כשהוא עוזב את החדר רומזת לי מאמאן לבוא איתה לפינת החדר. "באבא יודע יפה מאד שיכולת לנהוג אחרת. יכולת לגנוב את ההצגה מכל האחיות שלך לו רק היית משירה אליו מבט. הרי יכולת להתפאר במעשה ידייך בכל זאת אמרת לו שאני זו שהכינה הכל. אין לי אפשרות לדעת מה הוא חושב. בכל מקום הוא אמר שישמח לשוב לקפה שזה סימן טוב, את לא חושבת?"
"אני אעשה הכל בשביל שבאבא יהיה מרוצה. אני רוצה שאחיותיי תהיינה שמחות. את גידלת אותי שאני האחרונה בתור. אין לך מה לדאוג מאמאן, אני לא מתכוננת להפריע לאף אחת מהן למצוא את האושר שלה."
"אני לא אומר זאת לאף אחת," אומרת לי מאמאן, "וגם לא אחזור על זה לעולם. אבל אני יודעת מי הכי מוצלח בין כל ילדיי. יש לך לב עשוי זהב, ואף לא טיפה של רוע בתוכך. כשיבוא יומך להינשא אני אתגעגע אלייך מאד. לו ידעת כמה כח את מעניקה לי במלחמת היום יום, ילדה אהובה שלי."
עם המילים האלה שנחרטו בליבי אני מסיימת לעזור למאמאן לנקות את חדר האירוח הגדול ועולה בשקט למיטה. רק כשאני עוצמת את עיניי אני מרשה לעצמי לחשוב על המבט הזה בעיניים של האורח שהביט בי בשעה ששיחקתי עם החתולים. "מעניין מה באמת חשב עליי."
**
החל מאותו יום היה זה עניין שבשגרה שהאנגלי היה מגיע עם באבא לביתנו להפסקת תה.
באבא היה מודיע לי בבוקר על כוונתו להביא את האורח וביקש שאדאג שיהיה מאפים מתוקים בבית, ושחדר האירוח יהיה מוכן לקראתם.
"המשא ומתן מתקדם יפה עם האנגלי. את תהיי מאד גאה בבעלך," אומר באבא למאמאן, "השעות האלה שהוא מבלה איתי בבית, בשקט הרחק מכולם תורמות הרבה לביסוס היחסים בינינו. אני מבקש שתדאגי שיהיה לנו שקט."
"ומה עם הבנות? הוא אמר לך משהו כבר?" שואלת מאמאן.
"נעימה, את לא יודעת שהוא בא מעולם אחר? " עונה לה באבא, "אני לא רוצה ללחוץ עליו. קודם שיהיה בידיים שלי ואחר כך אציב לו תנאים. הוא איש עסקים מאד ממולח, אגוז קשה. אני מבטיח לך שכשהוא יעזוב אחת הבנות שלך תהיה איתו."
אני מקשיבה בחצי אוזן לשיחה ומתפללת בתוכי שהאנגלי ייקח כבר את אחת מאחיותיי. כבר הגיע זמנן להינשא. אני יודעת שכל כאבי הראש של מאמאן זה מהמתח בגללן. אני כבר רוצה לראות אותה רגועה יותר.
מסתבר שהאחים שלי לא יודעים שהאנגלי כאן כיוון אין להם זכר. אני שומעת אותם מתפרצים הביתה בקולי קולות. אני ממהרת לעברם ומהסה אותם. "ששש… האורח של באבא כאן," אני אומר להם, "איפה התגלגלתם תראו איך אתם ניראים. לכו להתנקות." הם מצייתים לדברי ואני עומדת ובוחנת אותם, מיישרת את החולצה פה , סוגרת כפתור שם.
"עכשיו אתם נכנסים בשקט וממציאים איזה סיפור גבורה מדוע התאחרתם," אני אומרת. הם מסתכלים עלי בשאלה. "אולי שעזרתם למישהו שנקלע לתאונה ואל תשכחו להתנצל על האיחור."
אני ממהרת לחזור למטבח. עוד מעט יקרא לנו באבא ויבקש שנגיש את הכיבוד. היום הכנתי גם מגש של פירות מרענן אחרי שהורדתי למוכר הפירות את המחיר בתואנה שמאמאן שלנו סובלת מכאבי ראש וזקוקה לסוכר שבפירות.
כמו בכל פעם אני ניגשת בראש מורכן מגישה את התה, מניחה את המגש עם העוגיות וחומקת שוב למטבח למקרה שאדרש להגיש שוב. מאמאן ניגשת ומניחה גם את מגש הפירות, ואני שומעת את באבא אומר: "תתכבדו."
אני מנצלת את הזמן לנקות את הכלים במטבח, ומעבירה סמרטוט לח על הריצפה. אני פותחת את הדלת לחצר האחורית כדי לתת לרוח להכנס ולייבש את הריצפה. ויזתא הכלב השחור ממהר להכנס למטבח. "אתה השתגעת?" אני אומרת לו, " ממתי כלבים נכנסים לתוך בית. מי אתה חושב שאתה יא כלב. בטח אתה רעב. כל היום אתה מסתובב ברחובות , רודף אחרי כלבות. טיפת כבוד אין לך."
"מה את חושבת שאת עושה," אומר לי באבא בקולו המקפיא.
"מה שצריך לעשות," אני עונה לו, "מגרשת את ויזתא מהמטבח."
"לא לזה התכוונתי," אומר לי באבא.
אין לי מושג בכלל שהאורח נמצא אף הוא במטבח. " שמעתי שיש מישהו כאן," הוא אומר לבאבא, "רציתי לשאול היכן השירותים."
באבא מסתכל עלי לרגע ואני מושכת בכתפי. "הלכת בכיוון ההפוך, יש שירותים מיוחדים לאורחים ליד הכניסה."
"היא באמת דיברה רק עם ויזתא," אומרת מאמאן בשקט.
"בטח," אומר באבא, "את תמיד מגנה עליה."
"זו האמת," אומרת מאמאן ומשירה אליו מבט. רק כך הוא יודע שהיא לא משקרת.
באבא עוזב את החדר ומאמאן ניגשת ומחבקת אותי. "זו לא היתה טעות שהאורח הגיע לכאן את מבינה את זה, נכון?"
"אני יודעת שאת אוהבת אותי מאמאן וגם אני אותך, "אני עונה לה, "אבל לפעמים את לא חושבת בהגיון. האורח לא מכיר את הבית שלנו. טוב שהגיע למטבח ולא לחדרי השינה. זה יכול היה להיות מאד לא נעים."
"קטנה שלי, כמה שהלב שלך נקי," אומרת מאמאן.
אני מעיפה מבט לעבר המסדרון. אני רואה בחטף את האורח מביט לרגע לעבר המטבח ונכנס שוב לחדר האירוח. שוב נשמעים קולות פטפוט עליזים של הגברים ומשאירים אותי תוהה מדוע כל כך חם לי פתאום בגלל זוג עיניים שהסתכלו עלי במקרה.
בימים הבאים אני רואה שבאבא מתלחש עם מאמאן וכל פעם שאני מתקרבת הוא מדבר בקול רם על כך שהמשא ומתן מתקדם יפה וכמה שהאנגלי איש מוכשר. עם זאת עדיין מתעכבת החתימה ביניהם. באבא מתחיל להיות חסר סבלנות והדבר בא לידי ביטוי בבית. הוא מרים את קולו על מאמאן, ולעיתים עלי ועל אחיותיי. אני תוהה מה יש בו במשא ומתן ביניהם שהוא תקוע.
הויכוחים בין באבא ומאמאן גוברים ואני משתדלת להיות בחצר כשזה קורה. אין לי חשק שאחיותיי ישאלו אותי על מה המהומה כיוון שאין לי מה לומר להן והן תחשובנה שאני שקרנית או לפחות שאני מסתירה מהן את הדברים. ביחוד שבאבא מסתכל עליי מפעם לפעם כשהוא רב עם מאמאן.
אני שמה לב שמאמאן מתנהגת אליי בריחוק והדבר מאד מכביד עליי. יום אחד אני מחליטה לאזור אומץ ולשאול אותה האם עשיתי משהו רע. "מאמאן, אני מבקשת סליחה אם פגעתי בך," אני אומרת לה בראש מושפל, מצפה לתגובתה.
"אוי קטנה שלי," אומרת מאמאן ופורצת בבכי,. כשהיא נרגעת היא מנגבת את דמעותיה. "את לא עשית שום דבר רע, מניין לך הרעיון הזה?"
"אני לא רוצה להשמע חצופה, אבל אני מרגישה באוויר שמשהו קורה. זה קשור לאנגלי?”
"את כזו חכמה ילדה שלי," עונה לי מאמאן, "ויכולה להיות כזו תמימה."
"וזה רע שאני תמימה?" אני שואלת ומתפלאת למה מאמאן חושבת שאני תמימה בשעה שהיא יודעת שאני מאד ממולחת.
אני מגיעה לידי החלטה להתרחק כל פעם שהאנגלי מגיע. והפעם הראשונה שהזדמנות זו נקראית בפני אני עוזרת למאמאן להכין את הכיבוד ואומרת לה שאני חייבת לעזור לדודה מרים. אני לא מחכה לתשובתה וממהר לבית דודתי.
"שלום דודה," אני אומרת, "באתי לעזור לך לאפות את החלות לשבת."
"איזה ילדה טובה את, לא שכחת שביקשתי," אומרת דודתי ומובילה אותי למזווה. "הנה הקמח, השמרים."
"זה בסדר דודה," אני אומרת לה, "שבי תנוחי, אני כאן לעזור לך."
אני מערבבת את החומרים, לשה אותם ונותנת להם לתפוח. בינתיים אני מחליטה לנצל את הזמן ומכינה גם מעמולים עם תמרים וגם עם שקדים. רק כשריח האפיה מציף את המטבח אני מנגבת את הזיעה שהצטברה מחום התנורים ומתיישבת עם כוס תה מתובל בנענע מול הדודה ונחה.
"אז זה מה שאת עושה?" אומרת מאמאן שמתפרצת למטבח. אין לי ספק שהיא הסניפה את ריחות האפייה שמטיילים כבר בכל הבית.
"אל תכעסי עליה גיסתי היקרה," אומרת לה דודתי מרים, "אני ביקשתי ממני שתעזור לי היום. נקעתי את הרגל וקשה לי לעמוד. את יודעת שילדתי רק בנים והרי לך עוד שלוש בנות ."
"אף אחת מהן לא משתווה לשירז ואת יודעת את זה גיסתי היקרה ועכשיו ההוא.." אומרת אמא ומשתתקת.
אני עושה עצמי שלא קלטתי את כוונתה של מאמאן. אני לא רוצה שתראה את הסומק שמציף את לחיי. אני נעמדת קרוב לתנור שלפחות יהיה לי תרוץ ללחיי הבוערות.
"שירז, בואי לא נשחק יותר. את מבינה בדיוק מה רציתי לומר," אומר לי מאמאן.
ואני עונה לה כמו תמיד. "הראשונה תתחתן הראשונה, אחריה השניה, ולבסוף השלישית. ואני, אני אחרונה בתור."
"ואת," אומרת מאמאן, "את מבינה שכך צריך להיות, אבל ההוא מאנגליה חושב אחרת. בינינו שאף אחד לא ישמע, ולא אחזור על זה שוב, הוא יודע את מי לבחור. באבא ביקש שאכין אותך כדי להציג אותך בפניו."
אני חוזרת בחוסר רצון עם מאמאן הבית, לא לפי שאני קולעת את החלות ונותנת הוראות לדודה שמתענגת בינתיים על המעמולים הטריים.
אנחנו חוזרות הביתה ואנחנו נכנסות דרך המטבח. מאמאן שולחת אותי למקלחת זריזה ובינתיים מגהצת לי את השמלה החדשה. שתבינו, זה לא ענין של מה בכך. בדרך כלל אלה אנחנו שמגהצות לעצמנו. היא מייבשת את שיערי הארוך במייבש השיער ומסרקת אותו, מניחה לו ליפול על גבי. היא מאפרת את עיניי, מורחת פס מתחת לכל אחת, מברישה סומק על לחיי וצובע את שפתיי באודם. היא מגישה לי את השמלה ומורה לי להכנס לחדר האירוח הגדול. היא לא נכנסת איתי אלא צופה בי מן הצד.
"נעים מאד להכירך אדוני," אני חוזרת על מה שנתבקשתי לומר, "אני שירז בת סלומון."
"אם כך גם זו הבת שלך?" הוא שואל את באבא.
"הצעירה בבנותיי," הוא עונה לו בתקווה שיבין.
"אני מוכן לעסקה שלך," הוא אומר, "בתנאי שתתן לי אותה."
אני מנענעת את ראשי לשלילה. "באבא אתה לא יכול," נפלטות לי המילים.
"אדוני אולי לא הבין את דבריו של אבי. אני הצעירה מכולן."
הוא לא מסתכל עליי וחוזר על דבריו: "או שזו היא, או שאין עסקה."
האחיות שלי רוצות לרצוח אותי במבטיהן ואני נמלטת למטבח.
"מאמאן, נשבעת לך שלא עשיתי דבר," אני אומרת בדמעות, אבל מאמאן מסמנת לי בידה לחזור לחדר.
"יש לך יומיים להתארגן. את באה איתי ללונדון," אומר לי האנגלי.
"באבא ככה אתה נותן אותי בלי חתונה?" אני שואלת ומשירה מבט לאבי.
בר אבידן ©
מפגש הגורלות
כל הזכויות שמורות לבר אבידן