ויליאם
אני יוצא מדעתי למראה התמונות האלה של התאונה.
אני שם לב שאבא מדבר בשקט בטלפון. הוא מכסה את פיו ואינני מצליח להבין מה הוא אומר.
"ויליאם אני צריך לומר לך משהו," הוא אומר לי כשהוא מסיים את השיחה. הלב שלי האיץ, דופק בבית החזה. הרגשתי כאילו הוא עומד להתפוצץ.
"רק תגיד לי שהיא בסדר," אני אומר בפחד.
"אני לא יודע דבר עליה, לכשאדע אני מבטיח לספר לך," הוא עונה לי.
אני מביט בו ולא מבין. "איך בדיוק תדע אבא?" אני שואל.
"זה בדיוק מה שרציתי לספר לך," הוא חוזר על דבריו. אני כבר חסר סבלנות להבין על מה הוא מדבר אבל שולט בעצמי. זה לא הזמן להתפרק כעת. מיגן צריכה אותי. "דברתי עם מרי. היא הבטיחה לעדכן אותנו אם תשמע ממיגן."
"זה לא נראה לה מוזר שמשום מקום אתה מצלצל אליה?" אני שואל.
"אז זהו בילי, זה לא משום מקום. הלכתי לדבר עם מרי אחרי שנודע לי שמיגן עזבה. לא היית צריך לומר לי דבר, הכאב היה כתוב על הפנים שלך. לא יכולתי לעמוד בו. התקשיתי להאמין שאהבה גדולה כזו נגמרה. ביקרתי את מרי פעמיים בביתה. היא יודעת כמוני שאין מצב שהסיפור בינינו נגמר. אני יודע שמיגן בדרך חזרה. זה ייקח זמן מה אבל היא תחזור."
"אני מאד מקווה שהיא תסכים לדבר איתי," אני אומר, "אני בהחלט אבין אותה אם לא. אני אכזבתי אותה בגדול. עובדה שהיא העלימה את עקבותיה."
אני נכנס שוב לרשת החברתית. שוב אני רואה שאין לה חשבון חדש. העיניים שלי משוטטות על הדף ואני נתקל בחשבון שמקבל לייקים בכמות בלתי נתפס. "יכול להיות שמצאתי אותה?"
התמונות והכיתוב בצדן לא משאיר לי ספק. עכשיו שאני מסתכל בתמונת הפרופיל אני יודע, זה חשבון של מיגן! אני מאושר. אבל אז גם מבין שלפי המקומות שמצולמים שם יש בהחלט סיכוי גבוה שזו מיגן שם בתאונה.
"הצלחתי לעלות על עקבותיה," אני אומר לאבא, "מה שאומר שיש סיכוי גבוה שזו באמת היא."
אין לי צורך רב להמתין. הנייד של אבא מצלצל ומרי על הקו.
"שלום מרי," אומר אבא. הוא מקשיב לרגע ואני רואה שהוא פולט אנחה, "הוא כאן לידי."
"היא בסדר," אומרת לי סבתא מרי מיד כשאני לוקח את הטלפון, "היא בסדר, אל תדאג."
"תודה סבתא מרי," אני עונה לה, "כבר יצאתי מדעתי. את יודעת כמה אני אוהב אותה. הייתי כזה אידיוט. אני מקווה שהיא תסלח לי."
"היא תגיע לניו יורק בטיסה עוד כמה ימים," עונה לי סבתא מרי.
אנחנו מסיימים את השיחה, למרות שאינני רוצה, אבל יודע שהכל כבר נאמר.
אני מביט על המסך. אין טעם עוד לבהות בו. מצאתי את מיגן, היא בסדר, אבל ברור לי כבר שאת החשבון הזה היא לא תמשיך להפעיל. בכל זאת יש לי ניצוץ של תקוה כיוון שעכשיו אני בקשר שוב עם סבתא מרי. אני יודע שהיא מאמינה בקשר הזה. עכשיו רק נותר לי לקחת נשימה ארוכה ולראות אם מיגן מסכימה איתה.
אני פותח את המחשב ומתחיל לעבור על המיילים של בית החולים. אני מנסה להכנס לראש של מיגן ולחשוב מה היה הצעד הבא שלה. אני יודע שהיא מאמינה גדולה בפרסום חוצות ולכן אני מנסה לבחור מבין כל ההצעות שלה את זו שאני מאמין שבית החולים יבחר. אני רואה שליד ההצעה הזו יש כוכבית, ואני מניח שזה גם העדיפות של מיגן.
אני מזמן למשרדי את מונה. "הייתי רוצה שנעבוד על שילוט עם הרעיון הזה שהעלתה מיגן. את מסכימה איתי שבזו היא היתה בוחרת?"
"אני יודעת," היא עונה לי, "היא אהבה לדרג את הבחירות שלה והעובדה שנתנה לזה כוכבית למטה מראה שהיא העדיפה עליה." אני מחייך בסיפוק. אני מכירה אותה את מיגן שלי. אני מחליט שכך יהיה אני לא אוותר עליה, אלא אם כן תבקש זאת במפורש ממני.
מונה עובדת במרץ על השילוט וכאשר אני מרוצה מהתוצאה הסופית, אני שולח אותו לעיון מנהל בית החולים.
"איזה רעיון נפלא," אומר לי מנהל בית החולים, "כל הכבוד לך."
"אני שמח מאד שאנחנו מסכימים," אני עונה לו, "המחמאות מגיעות כמובן למיגן. היא זו שמובילה את הקמפיין שלך."
"היא חזרה כבר?" שואל מנהל בית החולים בשמחה.
"עדיין לא," אני עונה משתדל שלא ירגיש את מה שאני מרגיש.
אני ממשיך לעבוד אבל החלון של החדשות המקומיות באזור התאונה פתוח כל הזמן. סוף סוף עולה מבזק לאוויר.
אזור הגשר נפתח חזר לתנועה. כל הפצועים פונו לבית החולים ואין סכנה לחייהם.
*
מאז אותו שידור בטלוויזיה לא מוזכרת יותר התאונה. אני בודק באינטרנט כל הזמן לראות אם נאמר משהו בקשר אליה. אבל לא. הידיעה הזו הפכה עבור כולם לחדשות של אתמול. לכולם, מלבדי. אין לי מושג מה קורה עם מיגן באמת. אני מעריך את הנכונות של מרי להודיע לי שהכל בסדר כאשר פורסמה הידיעה. ים השאלות מתרוצצות לי בראש, אבל אינני רוצה להציף אותה בהן. בסופו של דבר מיגן היא שלה לא פחות, ובכך עליי להתחשב.
אני זקוק לקירבה הזו כעת לסבתא מרי ואני מתקשר אליה שוב. "רק רציתי לומר לך שאם את זקוקה למשהו, כל דבר שעולה לך בראש, אל תהססי לפנות אלי. אני אוכל להגיע אליך תוך זמן קצר."
מרי מרגישה במצוקה שלי. "אולי תבוא עם אבא לארוחת ערב?" היא שואלת.
אני כל כך אסיר תודה לה. "אני כבר אתקשר לאבא ואומר לו," אני עונה לה. אני מתקשר מיד לאבא. יש לי הרגשה שהוא כבר יודע, אבל לא משתף אותו בכך. אני טורח להזכיר לעצמי כל הזמן שמיגן לא מודעת למה שאני מרגיש, למה שקורה כאן כעת, ואל לי לשמוח. החלק הקשה ביותר עוד לפני. ועדיין, אני עושה צעדים קטנים לקראתה.
"אני אהיה מוכן בחמש," אומר לי אבא במהירות ובלי להסס לשניה, "תעדכן אותי כשאתה יוצא מהעבודה." אני שומע טון של חיוך בקולו, כזה שאישר את מחשבותיי. הוא כבר ידע על הארוחה.
מצד אחד אני משתוקק להראות למיגן שאני ממשיך את הפרויקט שלה, מצד שני אני כבר לא מרוכז. אני מכין לעצמי כוס קפה חזק, נמנע מלהוסיף חלב או להמתיק עם סוכר. אני חייב להתאפס על עצמי. איש לא צריך להרגיש מה שאני מרגיש כעת. בטח לא העובדים שלי. אני מתפקד על אוטומט וסמוך לשעה חמש אני מתחיל לסגור את המערכת.
"היית במקרה שוב בקשר עם מיגן?" אני שואל את נורה באגביות, כאילו זה מובן מאליו שהיא בקשר איתה.
"לא," היא עונה לי את מה שאני כבר יודע.
"מעניין מה היתה אומרת על ההפקה שלנו. אני מקווה שזה יצא לשביעות רצונה," אני אומר כאילו היא יצאה לחופש ומיד תחזור. ברור לי שנורה אינה יודעת דבר על מה שהיה בינינו. אני שמח, כי כך ייקל עלי לפעול.
בשעה חמש בדיוק אני יוצא מהבנין לכיוון הבית של אבא. אני שולח לו הודעה קולית שאני בדרך ומפעיל את הרדיו כדי למלא אותו בצלילים. השקט מסביב הורג אותי. בא לי לצעוק לה, אבל יודע שהיא לא מוכנה לשמוע אותי כעת. וכי למה שתשמע? אני שוב חושב כמה טעיתי בבחירה שלי לדבר אליה כך. כמה לא חשבתי שלא תבין אותי.
אבא כבר מחכה לי בחוץ ואני נעצר לידו. אנחנו נוסעים בשתיקה רק צלילי המוסיקה מפירים את הרעש. הנייד של אבא מצלצל. הוא מעיף מבט מהיר ועונה.
"שלום," הוא אומר ומקשיב לאיש שיחו. "אני מבין," הוא אומר ומסיים את השיחה. "סע לאלברט," הוא מורה לי.
"הכל בסדר?" אני שואל בדאגה בשעה שאני משנה את מסלול הנסיעה שלי.
"כן הכל בסדר," הוא עונה, "מיגן בדרך. מרי ביקשה שלא נגיע."
אני מרגיש שאני לא יכול לנשום. אנחנו נוסעים בשתיקה לאלברט. אנחנו מגעים תוך כמה דקות לחניה מול המסעדה שלו. "אני לא מסוגל לאכול כעת," אני אומר לאבא. האכזבה שלא אראה את מרי ולא אשמע ממנו אולי פירורי מידע על מיגן הורגת אותי.
"בילי, אתה לא יכול להמשיך כך, אתה חייב לאכול משהו. אתה לא רוצה שמיגן תראה צל שלך כשתחזור," אומר לי אבא.
"מיגן לא תמהר לראות אותי," אני עונה, "אין טעם להעמיד פנים שהכל יחזור לקדמותו, רק בגלל שאני רוצה שכך יהיה."
"בוא נכנס בכל זאת ותארח לי חברה," מנסה אבא.
"אני בטוח שכמה מחבריך סועדים שם," אני עונה לו, "יש לי משהו שאני חייב לעשות. "אבא מביט בי בשאלה, אבל אני לא משתף אותו במה שעובר לי בראש כעת. "כשתסיים תודיע לי, אבוא לאסוף אותך."
"אין צורך," עונה לי אבא, "תמיד יש כאן אחד מחבריי שימח להסיע אותי הביתה."
אני לא יודע אם יש בכך שימוש בדבריי או שבאמת זה מה שאבא חושב. בכל מקרה אני חייב להסתלק מכאן. מיגן תנחת בקרוב ואני חייב להגיע לדירה שלה ולפנות אותה מהנוכחות שלי. דבר אחרון שהיא צריכה כעת זה לראות את הבגדים שלי תלויים בדירתה.
כיוון שיד בידי את המפתח שלה אני נוסע ונכנס לחניון הבנין שלה. אני לוקח את המכתב שכתבתי לה קודם. אני אקח את בגדי ואשאיר לה אותו על הדלפק במטבח. אני חייב שהיא תדע כמה היא חסרה לי, כמה אני מצטער.
אני מנסה להשתמש בכרטיס לעלות לקומה של מיגן אבל הוא לא עובד. בלית ברירה אני ניגש לשומר בכניסה לבנין.
"אני מצטער מר טרופר, מיס או'סליבן פינתה את הדירה. אין לך אפשרות להיכנס אליה," אומר לי השומר.
"האם מיס או'סליבן חזרה כבר?" אני שואל ויליאם.
"אסור לי למסור לך מידע על הדיירים בבניין," עונה לי השומר.
"אתה מוכן למסור לה מכתב?" אני שואל.
"אני לא אמרתי לך שהיא פה," עונה לי השומר, "מישהו אחר השאיר כאן את המזוודה, אולי הדייר החדש."
אני לוקח את המזוודה מידיו ונותן לו את צרור המפתחות שבידי. אני משאיר את המכתב על הדלפק ונכנס למעלית לעבר החניון. השומר קורא לי. הוא בוודאי הבחין במכתב שהשארתי, אבל אני מתעלם. אם היא כאן, אני מקווה שימסור לה אותו.
אני חוזר לדירתי ונכנס לחדר העבודה לארגן לי את המחשבות בראש. אז מיגן כאן והיא תחפש עבודה בקרוב. אני לא אתן לזה לקרות. אני חייב למצוא דרך להחזיר אותה אליי.
אני יושב מול הנייר הלבן וחושב מה לכתוב לה.
האם אני אמור לדעת מה שקרה לה?
האם עליי לחשוף את הקשרים שלי עם סבתה מרי?
איך עלי לפנות אליה?
מיגן,
שמעתי שחזרת לעיר.
המשרה שלך מחכה לך.
אני אקבל כל תנאי שלך לחזרתך לעבודה.
מקוה שתהיי גאה בהצלחה העצומה של פרויקט בית החולים שלך.
עומד על הפרק פרויקט גדול ואני מקווה שתסכימי להוביל אותו.
מצפה לשמוע ממך.
ו.טרופר
אני שולח הודעת טקסט למרי או'סוליבן:
ברצוני להעביר הודעה למיגן בקשר למשרה שלה.
אבין אם לא תרצה לעבוד ישירות איתי.
אין בידי את פרטיה.
האם תוכלי לייעץ לי כיצד להעביר לה את ההודעה?
תשובתה של מרי מתקבלת מיד.
אחזור אליך עם תשובה.
אני יושב במלוא המרץ לעבוד על הפרויקט הבא. הפעם הפרויקט הזה לא יביא לכיסי כסף, אבל הוא חשוב לי. ערב התרמה לילדים יתומים. זהו קמפיין עולמי שתומך בו חברי עורך הדין ארן מק'ליין.
"אתה מבין," הוא אומר לי בשיחה טלפונית, "שלהיות יתום זה לא אומר שחייך הסתיימו. עם זאת לא כולם ברי מזל כמוך וכמוני שלמרות שגדלנו ללא הורה אחד זכינו לבית חם ואוהב.."
"אני מוכן לתרום כל שתבקש לקמפיין," אני אומר לו, "אני אעמיד לרשותך צוות שלי ויחד נעבוד על הפרסום." אני לא אומר לו כמה מיגן חסרה לי כעת. כמה כל מחשבותיי נתונות לה וכמה היא האדם המתאים ביותר להוביל את הקמפיין שלו.
אני שוב קורא לה במחשבתי, מנסה לחשוב איך היא היתה מובילה את הקמפיין הזה. לאט לאט זה חוזר אליי. בעיניים עצומות אני רואה אותה יושבת ליד השולחן שלה. היא מרימה עיניה אליי ושולחת לי מבט כזה של "מה אתה מחפש פה?" ומתחילה להכתיב לי מה היתה כותבת כפתיח לקמפיין.
אני פוקח את עיני ומתחיל להקליד. המילים זורמות ממני. "לו רק ידעת מאפין שלי כמה כח את נותנת לי, היית מבינה שאינני יכול בלעדייך, שלא יתכן שתחשבי שהמילים שאמרתי לך היו אמיתיות," אני מדבר אליה בעוד ידיי מקלידות.
הנייד שלי מצלצל על השולחן, אבל אני לא שומע אותו. רק אחרי שנשמעים כמי צלצולי מסרונים אני מתיק עיניי מהמחשב ומסתכל עליו.
אני מחייג לריאן. "אני שקוע בעבודה. מצטער שלא שמתי לב שהתקשרת," הוא אומר.
"אל תאמר לי שאתה עדיין בעבודה?" הוא אומר לי, "אתה יודע מה השעה?"
"אני עובד מהבית על קמפיין חדש עם ארן," אני אומר לו.
"עם ארן? נשמע מעניין," הוא עונה, "בכל מקרה קיבלתי הודעה שיש היום תחרויות במשחקי מח. אתה בא? בעצם זו לא שאלה. אני בא לאסוף אותך עוד רבע שעה."
"אולי זה מה שאני צריך," אני חושב לעצמי. אני ניגש לשטוף את עצמי ובוחר לי ג'ינס שחור וטי שירט שחורה. אני לובש מעל ז'קט שחור. אני מסתכל על עצמי בראי. אני שמח שניכר שאני לא מתאמץ מידי. אני לא רוצה לעשות רושם שאני מחפש להכיר מישהי, כי אני ממש לא. אני בהמתנה למיגן. כמה זמן שזה ייקח. אני מתיז על עצמי מעט מי גילוח, לא בצורה מוגזמת, אלא רק בשביל ההרגשה הנעימה שלי.
אני מביט בשעון ומניח שריאן כבר מחכה לי. אני ממהר לכבות את האורות, מעיף מבט אחרון לראות שהכל בסדר, ויורד למטה.
"מה קרה לויליאם בחליפה?" שואל אותי ריאן. ברור שהוא בא מחויט כהרגלו.
"אנחנו יוצאים לשחק לא? מדוע אם כך אני צריך ללבוש חליפה?" אני עונה לו.
"מה שהכי מעצבן אותי," אומר לי ראיין, "שאני לא יודע מה עובר עליך. אם פעם היית דיסקרטי, היום אתה סגור עוד יותר."
"אין לי במה מה לשתף אותך," אני עונה לו. מה כבר יש לי לומר לו? אני מאוהב באישה שלא רוצה אותי?
אני לא שם לב לדרך. המחשבות שלי נודדות רק אליה. מעניין איפה היא? אני מתחיל להרגיש אותה שוב. ועם זאת בא הגעגוע שלא יודע שובע.
אנחנו מגיעים למועדון. אני יודע זאת רק כאשר ריאן מאיץ בי לצאת מהרכב. "מה קרה נרדמת?"
אני יודע שאני חייב להתאפס על עצמי. אני עוטה על פני חיוך קטן והולך בעקבותיו לתוך המועדון. יש בו משהו קצת מעצבן בריאן. הוא מניח שתמיד אני צריך לשלם עבור הבילוי המשותף שלנו. אף פעם זה לא הפריע לי. מדוע דווקא היום? אני מתנער מהמחשבה הזו בשעה שאני מקבל לידי חזרה את כרטיס האשראי. אני מבין שאני כאן רק בגלל שאני רוצה למחוק את השעות בלעדיה. רוצה שיגיע הבוקר. אולי אז תחכה לי תשובה ממרי. אני לא מעז לחלום שתגיע תשובה ממנה, ממיגן.
אני נכנס למועדון. עלינו לבחור באיזה חדר לשחק. "בוא נלך לאולם הגדול," הוא אומר לי, "יש שם מיגוון של משחקים."
אני מרגיש חוסר שקט כל הזמן, אני מרגיש שאני מאבד שליטה. מעולם לא הרגשתי כך.
ריאן בוחר שולחן ובו שמונה משתתפים. שתי נשים ושישה גברים. אני מתיישב לידו. מנסה להשקיט את פעימות ליבי. אני מסתכל על הלוחות שלפני מנסה לבחור אחד בשבילי.
ריאן מציג אותנו." אני ריאן וזה הוא ויליאם."
"אני מיגן וזו מילה." אני שומע את קולה האהוב. אני מרים עיני אליה, אבל היא לא מסתכלת כלל לעברי. אני כבר לא מקשיב לשמות הגברים האחרים. אין לי מושג אם היא קלטה אותי.
"אני ג'וליאן," אני שומע את קולו של מי שנבחר להוביל את המשחק. "אנחנו צריכים להחליט אם נשחק בינינו או נגד אחרים. מה אתם אומרים?"
"ויליאם?" הוא שואל אותי. "למה דווקא אותי?"
"זה באמת לא משנה, מה שכולם יבחרו," אני עונה.
אני מחכה שמיגן תענה. "אני חושבת שנתחיל סיבוב בינינו כדי להתחמם, ואחר כך נחליט אם בא לנו לשחק בינינו."
"אני אוהב את הראש שלך," עונה לה ג'וליאן. אני לא בטוח שאני אחזיק פה מעמד היום. קשה לי מאד עם העמדת הפנים שמיגן זרה לי. קשה לי לראות דבר אחר מחמיא לה. מצד שני היא כבר לא שלי וזכותה להיענות לכל אחד.
המשחק שעולה בגורל הוא משחק של מבוכים עם חידות. אני מתקדם במהירות, מרוכז כולי בלוח.
"אני מצטער להפריע," אני אומר, "אבל לדעתי יש פה מהלך אחד שהוא שגוי. מישהו נתקל בכזה?"
איש לא עונה לי. אני מבין שהם כנראה לא הגיעו למקום שאני, כיוון שבדקתי את כל הנתונים ואני בטוח שאני לא טועה.
אני רואה את ידה של מיגן מושטת קדימה והיא מניחה לפני פתק קטן. "תחנה 14?"
אני מהנהן בראשי.
"בוא נחכה לאחרים," היא אומרת, "נדון בה כשכולם יגיעו למבוי סתום."
אני מהנהן בראשי. הלב שלי משתולל. "היא מדברת איתי!"
מילה מגיעה לתחנה 14. היא מתלחשת עם מיגן שאומרת לה "בדיוק."
אחד אחרי השני הם פורשים מהמשחק. ריאן מתאמץ ומגיע גם לתחנה 14.
עכשיו אני מלא מרץ ומתרכז. "תתרכזי, הפתרון כן כאן," אני אומר לה כשאני מצליח לפתור אותו. מיגן מרימה עיניה אליי. "את יכולה לפתור את זה, אני מבטיח לך," אני אומר לה.
היא מתבוננת שוב במשימה שבתחנה. "התשובה היא כל כך פשוטה שזה ממש גאוני," היא אומרת.
עכשיו זה רק שנינו במשימה. מילה פורשת וריאן איתה. "תחשבו טוב," אני אומר להם, מנסה למנוע מהם להפסיק, "יש לנו עוד מהלך אחד וסיימנו."
שנינו מסיימים את המשחק. מיגן דוחפת את הלוח קדימה. "האמת שהסוף היה מאד מאכזב," היא אומרת, "בואי מילה התעייפתי."
אני רוצה לומר לה שאני מסכים. המשחק הזה נגמר באופן די מפתיע, אבל אני לא מאוכזב כי ראיתי אותה, והיא לא שונאת אותי שזו כבר התחלה.
אני מתלבט אם להישאר, כי ברור לי שמיגן לא מעוניינת לדבר איתי. העובדה שאחרים קמים רק מחזקת את העובדה שאכן זה הזמן גם בשבילנו לעזוב. אני מביט בשעון ורואה ששחקנו שלוש שעות! אני אוסף את הלוחות, ומחזיר אותם לקופסה. אני רוצה לזרוק את הפתק, אבל הוא נשמט מידי. אני מרים אותו ומוצא בו להפתעתי מספר טלפון. הלב שלי משתולל. היא השאירה לי את מספר הטלפון שלה!
אני לא מחכה דקה ומתקשר. "הלו?" עונה לי מישהי בקול מנומנם.
"מיגן?" אני שואל מופתע.
"זו לודמילה. מי אתה?" היא שואלת
"סליחה שהערתי אותך. טעות במספר."
אני מאוכזב. המ חשבתי לעצמי שזה יהיה כל כך פשוט. שהיא תראה אותי ותיפול לזרועותיי?
מחזיר את לוחות המשחק. "קח אותי הביתה," אני אומר לריאן, "אני צריך לעבוד מחר."
"אתה רוצה לספר לי משהו?" הוא אומר.
"אני לא מבין," אני עונה לו.
"נראה לי שהבחורה הזו בעניין שלך. מדוע לא עשית שום מהלך לכיוונה," אומר ריאן.
"יש לך דימיון מפותח," אני עונה לו, "בגלל שהבחורה דיברה איתי על מהלך במשחק זה לא אומר שהיא מעוניינת."
"לא דיברתי עליה," הוא עונה לי, "היה משהו בקול שלך שנתן לי להרגיש שיש כאן משהו."
"אני עייף," אני עונה לו , "ואתה מדבר שטויות."
אני חוזר הביתה, נשכב על הספה ונרדם. אני שוקע בחלומות. כאלה שאף פעם לא חלמתי. אני מריץ קמפיין שלם בשנתי. מיגן לידי מייעצת, אבל איך שהוא אני לא שומע את קולה, והיא עומדת רחוק ממני. אני לא מרגיש כלום. הלב שלי רדום. אני פועל כאוטומט.
אני מתעורר בבוקר. אני מושיט יד לראות מה השעה. הלב שלי קופץ. יש סימן של מסרון.
המסרון הוא ממרי:
"תן לה זמן."
אני קוראת את המילים שוב ושוב. אני לא יודע מה מרי אמרה לה, אבל מעודד מהעובדה שלא אמרה פסלה את האפשרות שאהיה איתה בקשר. גם אם זה קשר בעבודה. זה כל מה שאני צריך לגרום לה לחזור לעבודה, למקום שהיא כל כך אוהבת להיות בו. יחד עם זה לגרום לה שוב להתאהב בי.
*
אני מגיע למשרד ומתחיל את יומי בקריאת המיילים. אני מסמן את אלה שזקוקים לטיפול דחוף, עונה על חלקם, וחוזר לעיין בפרוייקט החדש של המשרד.
הטלפון מצלצל מספר פעמים לפני שאני מרים.
"מבקשים אותך מבית החולים," אומרת לי מזכירתי סוניה.
"ויליאם טרופר," מדבר אני עונה לטלפון.
"אני מבין שמיגן לא בעבודה," אומר לי ד"ר מיכאלוב.
"אמרתי לך שמיגן בחופשה," אני אומר לו.
"מתי היא תחזור?" אני נשאל על ידי ד"ר מיכאלוב.
"אינני יודע עדיין," אני עונה.
"אני לא בטוח שתחזור בכלל," אומר לי ד"ר מיכאלוב בטון כועס, "אתה יודע שזה היה התנאי שלי למסירת העבודה לך."
"כל הפרסומים הם מה שמיגן הכינה עבורכם," אני עונה לו.
"אני רוצה להפגש איתה עוד היום," הוא עונה לי, "אתה יכול לסדר לי איתה פגישה?"
"אני לא יכול להבטיח לך," אני עונה לו.
"אם היא לא תיצור איתי קשר עד סוף היום, תשכח מהקמפיין הזה," הוא אומר. אני אמסור את זה למשרד אחר ואדאג שכולם ידעו זאת.
אני חושק שפתיים. אני יודע שלא אביא אותה בכח לכאן. גם אם זה יעלה לי בקמפיין הזה.
בסופו של היום אני מרים אליו טלפון: "מיגן לא יצרה קשר. אתה מוזמן לפעול כרצונך."
"אתה עוד תתחרט על זה," אומר לי ד"ר מיכאלוב.
"יש דברים יותר גדולים בחיי שאני מתחרט עליהם," אני עונה לו, "וגם בקשר אליהם אין ביכולתי לעשות דבר."
"אתה מחוק," אומר לי ד"ר מיכאלוב בכעס.
"אני יכול לשאול אותך שאלה קטנה?" אני שואל אותו.
"מה את הרוצה," הוא נובח עליי.
"כשמיגן תחזור היא בודאי תשאל מה קרה. מה אתה רוצה שאומר לה?" אני שואל. אני יודע שאני מסתכן בשאלה הזו. אני יודע גם שאינני רוצה לאכזב את מיגן. הפרויקט הזה באמת חשוב לה. התשובה מעבר לקו מתמהממת ואני נזכר ביום הראשון שהציגה מיגן את הקמפיין. "אתה זוכר שמיגן אמרה בשעה שהציגה בפניכם את הרעיונות שלה לראשונה שהיא היתה בוחרת בחדר הלידה שלכם כדי ללדת בבוא הזמן? מענין מה תאמר כעת."
פרופסור מיכאלוב שותק. אני מרגיש שאני נלחם את המלחמה בשמה של מיגן כעת ומקבל כח. "לפי הנתונים שבידי הקמפיינים שלנו הביאו הצלחה ענקית לבית החולים. אני באמת מתקשה להבין על מה אתה מתלונן. אבל אתה הלקוח ואורה לאנשי שהפסקת את ההתקשרות איתנו. שיהיה לך יום טוב."
אני מנתק ולא מחכה לתשובה.
אני מחייג לסוניה. "אל תעבירי לי שיחות אני בישיבה. אף שיחה, גם אם יטענו בפניך שהיא דחופה."
אני מחייג למונה. "בית החולים ביטל את ההתקשרות איתנו. אני מבקש לא לספק להם שום חומר ללא אישורי."
היום הזה הוא מעבר לכוחותיי. לו רק ידע מנהל בית החולים כמה אני מחכה לאות ממיגן. אות שלא מגיע.
בר אבידן
מאמינה באהבה.