ורוניקה
אני מסתלקת בכעס מהבית של משפחת ריצ'ארדסון. אני מבינה שספנסר סתם ניצל אותי. אפילו העובדה שדיברתי על ג'יין שעומדת למות, לא הזיזה לו. אין לי מושג מה קרה בסוף שבוע הזה אצל שני האחים האלה.
יש דבר אחד שאני חייבת לדעת. אני חוזרת למרכז לתרבות בו ממוקמת התערוכה. "תביאי לי את התיק של הספקים," אני מבקשת מאייבורי המזכירה שלי. "תביאי לי גם את התיק של המציגים."
אני מעיינת בטפסים שמילאה ג'יין. אני רוצה להיות בטוחה שג'יין לא הייתה באותו זמן בקשר עם קייל ריצ'ארדסון. אני קוראת בעיון את הפרטים שמילאה.
טלפון לשעת חירום:
מילי- מערכת הניו יורק טיימס טל: 212-…
ביטוח- חברת ארט טריזורס , חברה לביטוח יצירות אומנות, סכום הביטוח: 5 מיליון דולר.
לטופס מצורף כרטיס הביקור של מר מלקהולם ברנד, ברוקר.
אני אוחזת בכרטיס הביקור בידי ומשחקת בו עם אצבעותיי, בעת שאני מריצה בראשי את תוכן השיחה. אני יודעת שאני צריכה להיות זהירה בקשר למה שאני אומרת.
ורוניקה: שלום מדבר אוצרת התערוכה של המרכז לאומניות.
אני מבקשת לדבר עם מר מלקהולם ברנד.
המזכירה: עוד רגע
מלקהולם ברנד: מלקהולם ברנד מדבר.
ורוניקה: אני עוברת על התיקים של המציגים בתערוכה ואני רואה שחסר כאן
העתק של הפוליסה של אחת המציגות. ג'יין מילר. תן לי לבדוק אם יש עוד
כאלה שמבוטחים אצלך. כן, גם מרק שנפס.
מלקהולם ברנד: אני כבר אשלח לך. תמסרי למזכירה את המייל שלך ואשלח לך בהקדם.
אני מחייכת לעצמי בסיפוק. "עשית את זה!" אני אומרת לעצמי בקול. עוד מעט תדעי למי שייכת צוואתה של ג'יין.
*
מלקהולם ברנד
אני מבקש מהמזכירה שלי שתסרוק לי את שתי הפוליסות ותשלח לורוניקה מוריסיי.
"את הפוליסה של מרק שנפס כבר שלחתי לפני פתיחת התערוכה," היא אומרת ומראה לי את המייל. "זה לא נראה לך מוזר שהיא מבקשת את זו של ג'יין מילר בסמוך לכך שהודיעו מה שהודיעו עליה?" ננסי מזכירתי, עובדת איתי שנים. היא כבר משופשפת בנושא ומכירה כבר את הסיפורים שאנשים ממציאים לחברות הביטוח כדי לפדות כספי פוליסה במרמה. למרות שהיא מודה שגם היא עדיין מופתעת לעיתים.
למרות שגם אני שמעתי בצער רב את החדשות המעציבות על ג'יין, אני מחליט להרים אליה טלפון ולגשש מה קורה. לטלפון עונה גבר.
"שלום מדבר מלקהולם ברנד, סוכן הביטוח של ג'יין. אני מבטח לה את התערוכה. האם אפשר לדבר איתה?"
הגבר שעונה לטלפון מסביר לי שג'יין מאד חולה. "במה אני יכול לעזור לך?"
"עם מי אני מדבר?" אני שואל אותו.
"עם אחיה," הוא עונה לי.
"התקשרה אליי ורוניקה מוריסיי, האוצרת של התערוכה של ג'יין וביקשה עותק של הפוליסה שלה."
"לשם מה דרושה לה הפוליסה?" הוא שואל אותי.
"יש שתי אפשרויות. או שמשהו נגנב, או שהיא רוצה לראות את פרטי הביטוח, סכומים של היצירות או כל פרט אחר."
"אני אדבר עם גברת מוריסיי ואחזור אליך."
*
קייל
"אח שלה?" שואל אותי ספנסר.
"מה יכולתי לומר לו. הרי הוא התקשר לטלפון של ג'יין," אני אומר לו, "אתה קולט? החברה היקרה שלך ביקשה את הפוליסה של ג'יין. מעניין מה עובר לה בראש? הרי התערוכה כבר התחילה."
אני עולה למעלה. ג'יין בדיוק מתעוררת. אני משתף אותה בחדשות עם ורוניקה.
"תבקש מאבא שלך שיבקש ממנה את הציור של הטווס. עכשיו כשאני אתה יודע…" היא אומרת, "שיסביר לה שהוא לא רוצה להיכנס לתהליך ארוך עם בתי משפט אחרי ש…"
"אתה מבין ספנסר מדוע התאהבתי בה?" אני שואל את ספנסר, "תקרא בבקשה לאבא."
ספנסר הולך לקרוא לאבא ובדרך מעדכן אותו
"תקשיבי ילדה, את מתבזבזת בתור עיתונאית. כאשר נחזיר אותך לחיים את מצטרפת אלינו לחברה. אותו בנין רק קומה גבוהה יותר," אומר לה אבא, "ועכשיו תנו לי את המספר של הגברת הנכבדה."
"גברת מוריסיי מדבר גרהם ריצ'ארדסון. מה שלומך?" אומר אבא לורוניקה.
"אני בסדר. הרוסה מהחדשות על ג'יין. אתה ודאי יודע שהיא חברתי הטובה ביותר," היא עונה לו.
"בדיוק בגלל זה אני מתקשר. לאור המצב שנוצר אני מבקש לקבל לידי את הטווס. ברור לך שכאשר ג'יין….את מבינה, זה יעבור לבית משפט," אומר לה אבא.
"אתה מבין שכאשר ג'יין תמות היצירות שלה יהיו שוות הרבה יותר. אני חושבת שכדאי שנפתח את המכרז מחדש," עונה לו ורוניקה.
"את טועה גברתי. הרי שילמתי כבר עבור הטווס כפי שסיכמנו. הכסף מופקד בקרן של קייל וג'יין ריצ'ארדסון," אומר לה אבא, דבר שאמנם איננו נכון, אבל לורוניקה אין כעת דרך לבדוק את זה.
"אני לא יודעת מה אתה מתלהב מהטווס המטופש הזה. בכל מקרה יש לי מספיק יצירות אחרות שאוכל למכור במחיר שאבחר," היא עונה לו, "וזה לא יהיה לך מר ריצארדסון. אגב, האם ידוע לך שבנך קייל נטש את ג'יין בשעה שהיא במצב שהיא נמצאת?"
"מה שקורה עם קייל אני יודע טוב ממך," הוא עונה לה, "לגבי מכירת שאר היצירות של ג'יין יש לי חדשות בשבילך. אינך יכולה לגעת בהן."
"באמת? יש לי תעודת ביטוח שבה מופיע שמי בתור המוטבת, אז שלא תנסה אפילו לחשוב שאתה יכול לעצור אותי," עונה ורוניקה.
אני מביט בג'יין. היא מסמנת בידה "לא" נחרץ. היא מעלה את הפוליסה ומראה אותה לי ולאבי.
"אני המום מהעובדה שאת דנה בכלל בנושא בעוד ג'יין חיה," אומר לה אבא, "יש לי חדשות בשבילך. ג'יין חתמה על קייל בתור המוטב. ברור לי כעת מדוע פנית למלקהולם ברנד. זה הנתון שרצית לבדוק?" אבא לא עוצר כאן ומוסיף שיש בין ג'יין לביני הסכם ממון הדדי, שזה שוב המצאה שלו.
"אני אדאג לקבל מזה את העמלה שלי בסך חמישים אחוזים," היא אומרת.
"זה לא מה שסוכם," לוחשת לי ג'יין, "לא שזה משנה. הרי אינני מכוונת למות."
"ג'יין תהיה מאד מאוכזבת לשמוע את מה שאת אומרת. את יודעת היטב שזה מה לא שסוכם," אומר לה אבא.
"אני לא אוותר לך בקלות. הכרתי את ג'יין הרבה לפניך," היא לא מרפה.
אני רואה את ג'יין מאגרפת את אגרופיה. אבא מלטף את ראשה ומרגיע אותה. כשהשיחה מסתיימה פולטת ג'יין: "אוףףףף."
"אני מבקשת שתפרקו את התערוכה שלי," אומרת ג'יין בכעס.
"תרגעי ילדונת," אני אומר לה, "יש לנו ענינים חשובים יותר לטפל בהם."
*
עדיין נשארו לי כמה סימני שאלה בקשר לניק. הרי הוא לא אמור היה לדעת שג'יין איננה ג'ניפר. מדוע אם כך התחמק מאתנו. האם רופא לא אמור לשמוח שהמטופל שלא לא נוטה למות? אני כבר יודע שאת הכסף הוא הפקיד בחשבונו הפרטי, מה שלא היה אמור לעורר חשד שכן יתכן שהעביר אותו משם לקרן. אלא שההתנהגות שלו בפגישה בבית הקפה הבהירה לי שמשהו קורה כאן.
אני שולח הודעה לעוז שיחזרו לחדר שלנו. "הגיע הזמן לנתח את מה שקרה בבית הקפה," אני אומר לו ולחברים.
אני שם לב שבועז לא כאן. "בועז?" אני שואל את עוז.
"יש לך אחות חמודה," אומר לי עוז וקורץ.
אני מחניק חיוך. אחותי הקטנה. מעולם לא ראיתי אותה מתנהגת בצורה כזו ישירה עם גבר. המחשבה השנייה שעוברת לי בראש שאם באמת יתפתח משהו, לא יהיה מי שיפריע לג'יין ולי כשאנחנו מתנשקים. אני צוחק. איש לא מבין למה. אני לוחש לג'יין את המחשבה שלי.
"אני מנסה להבין מה מצחיק בזה?" אומר עוז.
"זו בדיחה אישית שלנו," אני אומר לו, "מצטער, בוא נמשיך."
"אפשר להכנס?" שואל ד"ר אדר שעומד בפתח הדלת, " כולכם פה, איזה כייף."
"באת בזמן ד"ר אנחנו בדיוק מדברים על המפגש בבית הקפה," אומר לו עוז.
"הגיע הזמן שלא תקראו לי דוקטור. יש לי מזה מספיק כל היום. גם אתם קייל וג'יין אני מבקש שתקראו לי בשמי," אומר שחר, " רציתי באמת לדבר איתכם על זה. ניק נראה לי לא מרוכז, לא מאופס. בהתחלה הנחתי שזה בגלל שהוא לחוץ. אבל כשחשבתי על זה בדרך לכאן, נזכרתי בעיניים שלו. נראה לי שהוא ….מסומם."
"כשאני חושב על זה. הוא מולל בידיו מפית נייר כל הזמן, במין תנועה עצבנית כזו וזה משך את תשומת ליבי. זה הכניס אותי לחוסר שקט. הוא גם לא הישיר מבט אליי," אני עונה.
"בהחלט לא היה נעים לשהות במחיצתו," אומר שחר, "אני מבין אותך לגמרי. כיוון שדיברתי איתו הוא היה חייב להרים מבטו. הוא היה מבולבל, וזה לא בגלל שלא ידע מי אני ונאלץ לשחק אותה כאילו שהוא מכיר אותי."
"הוא אמר עליך שלא סיימת לימודיך," אני עונה לו, "אני שמח שלמדת בישראל רפואה, זה מוכיח שאינו מכיר אותך."
"ההתנהגות שלו בהחלט מראה שהוא היה מאד לחוץ לקבל ממך עוד כסף," אומר עוז, "מי יודע? אולי הוא מסובך כל כך בכספים שהוא חייב לכל מיני אנשים ומופעל עליו לחץ גדול להחזיר אותם."
עם כל הכעס שלי על ניק אני מרגיש כאב לשמע המילים האלה. הרי היינו חברים לאורך כל ימי בית הספר.
"אז זהו שלא," אומר בן, "אני בחשבון הבנק שלו כעת. יש לו יציאות של כספים כל שבועיים בערך ל "אלדין- מחקר ופיתוח רפואי." הבעיה היחידה שלי שהיא שאינני מוצא מידע על החברה הזו, מה שנותן לי לחשוב שזו חברת קש שמקושרת לחברה אחרת.
"בן תריץ לי בבקשה בדיקה בטחונית על מילי, ממערכת הניו יורק טיימס. אני רוצה שתבדוק כל פרט, כולל חובות לבנקים. אין לי צורך לדעת כמה כסף יש לה, רק לבדוק איתנות כללית. אני רוצה לדעת שהיא בחור אמינה," אומרת ג'יין.
אני מביט בה נדהם. "מילי חברה שלך? את חושדת שיש לה קשר לניק?" אני שואל.
"ממש לא, " היא עונה לי, "אני סומכת עליה בעיניים עצומות ועדיין רוצה אישור על כך. נתקלנו בכל כך הרבה הפתעות, לכן מעדיפה לנקוט משנה זהירות."
"ברשותך ג'יין, אני רוצה לקחת לך דם לבדיקה," אומר שחר, "את נראית כל כך מאוששת שכמעט שכחתי למה באתי לפה. ובכלל כל החברים שלי פה. ממש פגישת מחזור. כייף לפגוש את כולכם, אבל לצערי אני חייב לחזור לבית החולים."
"אז זה מה שעשיתם," אני אומר לאודרי ובועז שנכנסים לחדר עם מגשי פיצה, "באתם בזמן."
אודרי ניגשת לג'יין ולוחשת לה: "יש לי כל כך הרבה לספר לך." היא לא שמה לב שאני שומע גם ומשתדל לא לחייך. אני רואה שבועז מעיף אליי מבט חושש. בכל זאת אני האח הבכור של אודרי. אני משים עצמי לא שם לב.
"הבחורה נקיה מכל רבב," אומר בן, "וגם יפיפיה. יש לה חבר?"
"אנחנו פותחים כאן תכנית שידוכים קייל," אומרת ג'יין, "למרות שלא תמיד זה מצליח לנו."
ג'יין נותנת ליוחאי את כרטיס הביקור שלה. "תתקשר למילי תשאל אותה אם היא במערכת," היא מבקשת, "מה שסביר להניח שכן. המספר שלה הוא בדיוק כמו שלי, רק שהשלוחה שלה 22 ושלי 24. תאמר לה שג'יין מבקשת להיפגש איתה. אינך יכול למסור לה את הכתובת, אבל תשמח לקחת אותה אליי. אם היא מהססת תגיד לה שאתה חבר של עוז מחברת האבטחה שאני משתמשת בה."
אני מבט בה באשה האהובה שלי. עוז צדק. היא באמת רואה עשרה צעדים קדימה, יודעת איפה מילי תהסס ונותנת בידי יוחאי את כל התשובות.
"היא אמורה לחשוב שהיא נוסעת לבית מרפא לחולים סופניים," מסיימת ג'יין את דבריה.
*
"יוחאי הודיע שהוא כאן עם מילי," אומרת לי ג'יין, "אתה מוכן לגשת ולהכין אותה לקראת מה שקורה איתי? זה יהיה הלם עבורה. אמנם לטובה, אבל עדיין."
"מה שאני רוצה כעת," אני לוחש לה, "זה אותך לבד. לטעום אותך, לנשק אותך בטרוף. אני יושב לידך, נוגע בזרועך, ועדיין מתגעגע אלייך בטרוף."
"זו לא אני שהכנסתי את הישיבות לחדר השינה שלנו," היא עונה לי, "אתה חושב שאני לא רוצה? אני מבינה בדיוק למה אתה מתכוון."
אני יורד למטה לקבל את פניה של מילי. "קייל ריצ'ארדסון? מה קורה פה?"
"תירגעי מילי הכל בסדר," אני אומר לה, "בואי שבי איתי," אני אומר ומצביע על הספה. מילי מסרבת לשבת. היא מביטה בי במבט חשדן.
"אנחנו באמצע חקירה כעת…" אני מתחיל לאמר, אבל קולט שזה לא מה שהיא צריכה לשמוע. "ג'יין ואני לא נפרדנו אנחנו מאוהבים מתמיד. היא בסדר, היא לא גוססת. היא רצתה שתדעי לפני שתראי אותה כדי שלא תהייה בהלם. את תשמחי מאד לראות כמה שהיא נראית טוב."
אני מחווה בראשי לכיוון המדרגות והיא הולכת בשתיקה אחרי.
*
ג'יין
"מילי הגעת," אני קוראת לעברה בשמחה.
"תגידי לי את השתגעת? מה זו ההודעה הזו, מה קורה פה?" היא אומרת ורואה שהחדר מלא, "ג'יין??"
"בואי שבי לידי," אני אומרת לה ואספר לך," אני זקוקה לעזרתך ויתכן שתאלצי לקחת חופש. תאמרי להם שאת עובדת מהבית."
"את יודעת שבשבילך אעשה הכל, אבל ספרי לי כבר," היא אומרת חסרת סבלנות.
אני מספרת לה על התגלגלות העניינים. "את יודעת שקיבלתי מנוי לעורכת ראשית של מחלקת התחקירים. אני יכולה להיכנס לכל פיסת מידע שקיימת בארכיון העיתון או בכלל, אבל יש רק בעיה אחת. אני גוססת. כלומר לא באמת, כפי שאת רואה," אני אומרת לה.
"את קולטת שאני בוכה עליך מרגע שהגיעה ההודעה. איך עשית לי את זה?" היא גוערת בי.
"את רואה שאני בוטחת בך," אני אומרת לה, ומשמיטה כמובן את הבדיקה המקיפה שעשיתי עליה. "את תביני ברגע שתצללי לעומקו של הסיפור."
"ובכן אני לשרותכם," היא אומרת ועולה לשבת על המיטה לידי.
"תכירי זה בן," אני אומרת לה הוא איש מחשבים ויודע להגיע לכל מיני מקומות נסתרים בדרכים שידועות רק לו," אני מביטה על בן וקורצת לו. בן מחייך אליי ומניד בראשו לאות תודה. הוא מבין שאני מבינה מה עובר לו כעת בראש למראה של מילי היפיפה.
"נשתמש בקוד הכניסה שלך," אני אומרת לה, "רק כמוצא אחרון אפעיל את שלי ואז תדווחי שהיתה פריצה למחשב שלי."
"אני מוכנה," אומרת מילי ומחייכת לבן, "מה אתם רוצים לשמוע?"
"חברת אלדין- מחקר ופיתוח רפואי. כל מהשאת מוצאת עליה,"אומר לה בן ובא להתיישב לידה.
"תגידי," אומר לי עוז ומבטו מהורהר, "יש לך עוד חברות שאני לא מכיר? כי אני מתחיל להרגיש פה בדידות."
"זו אשמתך," אני עונה לו, "הצעתי לך כבר כמה."
"אבל הן לא את," הוא עונה לי.
"ואף אחד לא קייל," אני עונה, "הלב שלי שבוי לנצח." אני רוצה שיהיה לו ברור שהוא כבר לא יכול לדבר איתי כך.
"תודה," לוחש לי קייל, "שמנעת ממפלצת הקינאה להתעורר."
"אני לא מבינה מדוע היא עדיין שם," אני עונה לו, "אבל כן הייתי צריכה לוודא שהיא לא תתעורר."
"מצטער," אומר עוז, "זה לא היה במקום. אני שמח שמצאתם אחד את השנייה."
"ובכן," אומר בן ולוקח נשימה עמוקה, "כפי שחשדנו אלדין היא חברה ריקה. משמשת רק להעברת כספים מצד לצד. אני מנסה כעת להכנס לחשבון הבנק שלה. יש עליו הגנה גבוהה במיוחד. זה נשמע משהו חשוד. מס הכנסה מאד ישמח לשמוע על זה."
"תראה בן, יש כאן קישור בין אלדין לחברת נ.א.ו. מחקר רפואי בע"מ," אומרת מילי.
"או.קי. מילי, בואי נראה מה אנחנו יודעים על החברה הזו," אומר בן.
כולם מפסיקים את עיסוקיהם ומביטים על השניים. יש הרגשה באוויר שמשהו גדול עומד להתרחש. שקט גדול משתרר בחדר. מין שקט שכזה ששומעים את הציפורים שמצייצות בחוץ בשעה שהן מתאספות לשינה על העצים.
ואז מצלצל הטלפון שלי ומקפיץ את כולם.
אני לא מעזה לבדוק מי מצלצל. "זה שחר," אומר קייל ומגיש לי את הטלפון.
"יש לי בשורה נפלאה ג'יין," הוא אומר בשמחה, "הערכים בבדיקות הדם שלך השתפרו בצורה ניכרת. נראה שהטיפול שלנו עובד. אני בטוח שלא יהיה צורך בתרומת דם. אני אבוא בקרוב לתת לך מנה אחרונה ואחריה ננתק אותך מהעירוי."
מחיאות כפיים נשמעות מסביבי. רק אז אני מבינה כמה כולם היו במתח בגללי.
"את לוחמת אמיתית," אומר לי קייל ומנשק אותי ליד כולם. נשיקה כזו מסוג הנשיקות שאני אוהבת. ארוכה ארוכה. לשנינו לא איכפת שאנחנו לא לבד. מבחינתנו אין איש מסביבנו ברגע זה. רק אנחנו.
"הבטחתי לך," אני אומרת לו.
*
קייל
אני יודע שכולם מסתכלים עלינו אבל הייתי חייב לנשק אותה. אני מרגיש הקלה עצומה שאנחנו בדרך להבראתה של ג'יין. אני לא יכול לתאר את חיי בלעדיה. הלוואי והייתי יכול לשאת חלק מהכאב שלה. היא באמת לוחמת אמיצה בעיניי. כמה טלטלות עברנו ועוד דרך ארוכה לפנינו לגלות מה עומד מאחוריי הסיפור הזה.
אין לי ספק שאין סיבה שמישהו ירצה להרעיל אותה. ככל שאנחנו חופרים יותר אנחנו מגלים שהרשת הזו מסובכת יותר ממה שחשבנו.
יכולתי להסתפק בחדשות הנפלאות שג'יין בסדר, אבל אני יודע שג'יין לא תוותר.
"חברת אלדין מובילה אותי כפי שאמרתי," אומר בן, "לחברת נ.א.ו. מחקר רפואי בע"מ. מישהו שמע פעם על ד"ר נורמן ויילדר?"
"מה??!!" אומרים ג'יין ואני יחד, "זה הרופא של ג'יין."
"ואם לדייק הרופא שלי שנעלם ביום שהגעתי לבית החולים הר סיני," היא אומרת, "ואולי אף קודם."
"הוא ידע מה הוא עושה. הוא טישטש את צעדיו. נצטרך לעשות עבודת נמלים כדי לעלות על עקבותיו," אומר בן, "אבל אני מבטיח לכם שמילי ואני נגיע אליו בסופו של דבר. לא נוותר."
"חגי, אני צריך אותך איתי," אומר בן למתכנת השני, "כל רשת המחשבים אליה היה ד"ר ויילדר מקושר מנותקת. אנחנו חייבים להעלות על השרת שלהם, וברגע זה אינני יודע עדיין מי הוא."
*
"אני מבקש שתתנו לג'יין קצת לנוח," אומר שחר שחוזר עם העירוי האחרון של ג'יין להיום. מחר נדע כמה עוד תצטרך לקבל, אם בכלל.
"אנחנו יורדים לקומת המרתף," אומר עוז.
"אולי תראו איזה סרטים יש, גם אתם זקוקים להפסקה," אני אומר להם.
אני מחכה שכולם יצאו. סוף סוף אנחנו לבד. אני נשכב לידה ומערסל אותה בזרועותיי בשעה שהיא שוכבת עצומת עיניים ומקבלת לתוכה את התרופה שעוזרת לגופה לנטרל את הרעלים. אני נושק למצחה. מעביר את כל האהבה שיש לי בתוכי דרך שפתיי לתוך גופה.
"תודה," היא לוחשת לי בעיניים עצומות, "אני מרגישה את הכח שבך מרפא אותי. אני מרגישה כל כך מוגנת על ידך. אני מרגישה שייכת לך."
אני כל כך מאושר לשמוע את המילים שלה. הן מרגיעות אותי. רק עכשיו אני מבין כמה אני הייתי לא רגוע. ההתגלגלות המהירה של העניינים, הגילויים שלא נגמרים, ובעיקר העובדה שכולם כאן מסביבנו. אני יודע שג'יין לא היתה מוותרת להיות חלק מהעניינים. אני מודה כעת על הרגעים שלי לבד איתה. אני מתבונן בה. היא גורמת ללב שלי לרקוד. שוב אני משתדל לא לגעת בה יותר מידי. אני יודע כמה הנגיעות בה גורמות לגופי להתעורר. אני מתגעגע לרגעים האינטימיים האלה בלי חשבון. רגעים שמגע קטן, לעיתים מקרי בינינו, מעיר בנו אש גדולה.
"את ישנה?" אני לוחש לה.
"לא," היא עונה לי בקול מתפנק, "נעים לי כל כך ככה. נעים לי השקט והלבד איתך."
אני לא יודע כמה זמן אנחנו שוכבים כך חבוקים. שחר מקיש על הדלת ומבקש רשות להיכנס. "אני אנתק אותך כעת מהעירוי, ואשאיר את המחט רק למקרה שנזדקק לחזור על הטיפול. העובדה שכבר מעל שבוע את נקייה מהתרופות האלה עוזרת להתאוששות שלך. מה שגורם לי עוד יותר לתהות. אם לניק היה קשר כל שהוא להרעלה הוא היה מורה לג'יין בכל תוקף להמשיך ליטול את הכדורים. אני מבולבל וחרד באותה מידה."
"יש לי הרגשה," אומרת ג'יין, "שזה לא היה משהו אישי נגדי, אלא מערכת שלמה ומי יודע מי עוד נפל קורבן לה. אתה מבין למה כל כך חשוב לי לחקור את האמת?"
"לא חשבתי על זה," אני מודה בפניה, "זה אומר שיש אנשים שמסתובבים כעת עם פצצה מתקתקת בגופם ולא יודעים זאת."
"ואולי יש כאלה שזה מאוחר מידי עבורם," אומרת ג'יין בעצב.
"אני חושב שהגיע הזמן להיפגש שוב עם פרופסור רולין," אני אומר.
"אתה מכיר אותו אישית?" שואל שחר, "הייתי מאד שמח להיפגש איתו."
"זה רעיון נפלא," אומרת ג'יין, "הרי אתה יכול לספר לו שחר שאתה מתעניין במחקר שלו, וכי שמעת עליו מידידו ניק."
"כן!" אומר שחר, "הרי אני מעורב במה שקורה כאן ואדע לשאול אותו שאלות נכונות."
"בוא נרד לשתף את אבי בתוכנית שלנו," אני אומר.
אני משתף את אבא ברעיון שלנו. "אני כל כך שמח שיש משהו שאני יכול לעזור בו. אני גם יודע מה יעשה את העבודה. הוא מצביע על ארון המשקאות שלו. "ג'ורג' מקמורן ידידי חזר לפני כמה ימים מביקור משפחתי בסקוטלנד. הוא הביא לי בקבוק של ברוכאלדי אוקטמור. אין ספק שהוויסקי המשובח הזה יגרום לפרופסור להגיע מיד."
*
אני נזכר בפעם הקודמת שפרופסור רולין הגיע לכאן כדאי להסביר לנו על התרופה הביולוגית למלחמה בסרטן שחשבנו שיש לג'יין. דמעות עולות בעיניי. אבא שאל את אימא אם יש לה עוגות בבית, כיוון שרולין אוהב דברי מאפה. ג'יין התנדבה לאפות, ולא רק, אלא סחפה איתה את אודרי שלא ידעה לאפות.
*
אני כל כך שקוע בזיכרונות שלי שאני יכול לדמיין שהבית מוצף בריחות של עוגה שנאפית בתנור.
"אל תגידו לי," אומר אבא והולך בצעדים נמרצים למטבח. אנחנו ממהרים בעקבותיו. "ידעתי!" הוא קורא, "תראו את השתיים האלה."
אנחנו רואים את אימא וג'יין מלקקות את שאריות הבצק של העוגה שריחה מטייל בכל המטבח. "הקרם יצא נפלא ג'יין," אומרת אימא.
אבא מסתכל עליה. "איך נתת לה האנה. הילדה צריכה לנוח," הוא אומר.
"אתה חושב שאת הילדה הזו אפשר לעצור? תנסה אתה," עונה לו אימא, "חוץ מזה שהבנתי שהפרופסור מגיע."
"אבל עדיין," אומר אבא.
"כשתטעם את העוגה תבין," אומרת ג'יין בחיוך שממיס את אבא.
"אני שמח לראותך כך ילדה," הוא אומר לה והיא קמה ונאספת לחיבוק שלו.
"תסלח לי," היא אומרת בשעה שהיא ניתקת ממנו, "אני צריכה עוד למרוח את קרם השוקולד."
"בואי ילדונת," אני אומר לה, "הפרצוף שלך מרוח בקרם," אני אומר ומלקק אותו מעל פניה.
"קייל, אנחנו לא לבד," היא נוזפת בי.
"ומתי אנחנו כן?" אני עונה לה מיד.
"נקבע דייט היום בלילה?" היא לוחשת לי בקול כזה שבא לי להניף אותה בזרועותיי ולעלות איתה למעלה.
"תזהרי ילדונת," אני אומר לה, "יש גבול לכמה גבר רעב יכול להתאפק.'
"אם כך תיכף אביא לך עוגה," היא אומרת לי בהתגרות.
"חכי חכי," אני אומר לה ונושך את שפתיי.
"בכיליון עיניים אחכה לך," היא אומרת.
"ג'יין!" אני אומר, שולח בה מבט שמבהיר לה בדיוק מה אני חושב, ועוזב את המטבח לפני שלא אוכל עוד לעצור בעצמי.
כעבור זמן לא רב מצלצל הפעמון בכניסה לבית. הדבר הראשון שאומר הפרופסור הוא: "איזה ריח נפלא."
אבא מוביל אותו לחדר המשפחה וניגש למזוג לו את הויסקי.
אני מחייך למראה עיניו של הפרופסור שנודדות לעבר המטבח. הוא לא צריך להמתין הרבה כיוון שאמא נכנסת עם מגש ובו העוגות שיצאו זה עתה מהתנור. היא לא מחכה שהפרופסור ייקח לבד אלא לוקחת צלחת קטנה, מניחה עליה שתי פרוסות ומגישה לו. "הנה לך עוגת מייפל,*" היא אומרת "הבאתי מזלגות וכפיות. תבחר מה שמתאים לך." היא חוזרת על אותה פעולה ומגישה גם לכל אחד מאתנו, ועוזבת את החדר.
(*המתכון בסוף הפרק. שווה לנסות)
*
אודרי
אני כל כך מאושרת שפגשתי את בועז. אני לא יכולה להסביר לכם את זה. אף פעם לא התנהגתי כך ליד גבר. הוא מרגיש לי כל כך נכון. כאלו היה שם תמיד. אני כל כך רוצה כבר לנשק אותו. אני מחייכת כשאני נזכרת איך זה שתמיד אני באה כשאחי מתנשק עם ג'יין. הנשיקות שלהם כל כך לוהטות, ואף פעם אל הבנתי איך זה. עכשיו זה בדיוק מה שאני רוצה. נשיקה כזו ארוכה עם כל הלב בפנים. אני יודעת שזה עוד יגיע ואני לא צריכה להראות שאני להוטה יותר מידי, אבל זה קשה לי. ביחוד כשראיתי איך קייל התאהב כל כך מהר בג'יין.
אני שמחה שורוניקה גילתה את פרצופה האמיתי לפני שספנסר ממש התאהב בה. ראיתי שאצלם זה ממש לא כמו אצל קייל וג'יין. האמת שאני לא חושבת שיש אהבה כזו כמו שלהם. זה כאילו שהם שייכים אחד לשנייה עוד מלפני שנולדו. המבט בעיניהם כשהם אחד ליד השנייה זה משהו מיוחד.
אני מרגישה את ידו של בועז מגששת אחריי שלי. אני מתקרבת אליו ומניחה את ראשי על כתפו. "בא לך לראות סרט?" הוא שואל.
"טוב לי כך," אני עונה לו.
"את מתוקה אמיתית," הוא אומר לי. אז זו לא רק אני בסיפור הזה….
"את דואגת לג'יין?" הוא שואל, "כי היא תהיה בסדר, אני בטוח."
"אני יודעת. אני רק מקווה שהם באמת יתחתנו בסוף השבוע. אני כל כך רוצה להגשים לה את החלום הזה. נכון שאם לא אז זה לא ישנה הרבה, אבל זה יהיה מין ניצחון על כל הכוחות האפלים האלה שבהם אנחנו מתעסקים כעת."
"את צודקת. זה ממש לא מובן איזו רשת סבוכה של פשעים נעשית פה, אבל אנחנו נגיע לאמת, את יכולה להיות בטוחה."
"אני סומכת עליך," אני אומרת לו.
"חשוב לי לשמוע את זה מתוקה," הוא אומר לי ורוכן אליי. שפתיו נוגעות בשלי. תחילה בהססנות ולבסוף…. הנה זה קורה גם לי!
אנחנו ממשיכים במסע להחלמה של ג'יין, לטקס החתונה, ולהתרת עוד קשר בסבך כדי לגלות מי עומד מאחרויי הרעלתה של ג'יין והאם באמת יש סיבה לכך.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
מרובעי מייפל
מרובעי מייפל
160 גר' מרגרינה
3/4 כוס סוכר חום
6 כפות מייפל
3 ביצים טרופות
11/2 כוסות קמח
1 שקית אבקת אפיה
100 גר' אגוזים קצוצים
לזיגוג:
225 גר' שוקולד
90 גר' מרגרינה
3 כפות מייפל
לאפות בחום של 170 מעלות במשך 30 דקות.
בתאבון!