גלי
אני חושבת שהרגע בו התאהבתי בך היה הרגע בו דרכה כף רגלי לראשונה בגן של מיכל.
חזרנו לארץ כששנת הלימודים כבר היתה בעיצומה. גם לגן הגענו באיחור. אני זוכרת את הבוקר הזה שאימא התרוצצה בין כל מיני משרדים והיתה צריכה להביא כל מיני מסמכים שיוכיחו שאני באמת שייכת לגן הזה, כי הכתובת שלנו היתה אצל סבא וסבתא.
הילדים היו בהפסקה בחצר. מיד ראיתי אותך. ילד אמיץ וחסר כל פחד בשעה שטיפסת על הסולם הגבוה ביותר וקפצת למטה. "עידן, מה אתה עושה?" צעקה עליך הגננת ואתה חייכת אליה את החיוך המקסים שלך והמסת את ליבה וגם את ליבי.
בכלל לא הסתכלת עליי למרות שעמדתי לידה. התרחקת מאתנו והמשכת לשחק.
הייתי מוקסמת מהזריזות והאומץ שלך. אף פעם לא ראיתי ילד שמטפס ככה על הסולמות כאילו שהם לא כאלה גבוהים ואפשר לפול מהם ולהיפצע. הגנבתי אליך מבטים, לא יכולתי שלא.
גם כאשר נכנסנו חזרה לגן והגננת אמרה לכולם: "תגידו שלום לגלי. היא חזרה אלינו מאמריקה," אתה לא הבטת לעברי. זה העציב אותי מאד אבל הבנתי. הרי ילד כמוך בטח יש לו מלא חברים וחברות, למה שאחת כמוני תעניין אותו.
כשהייתי באמריקה עדיין, שלחו אותי לגן ישראלי. היו לי שם מלא חברות, אבל אף חבר בן. מה אני כבר בדברים האלה. הייתי רק בת חמש. אף פעם לא הרגשתי שהלב שלי מתרגש מבן לפני שראיתי אותך.
הגננת הושיבה אותי ליד ילדה בלונדינית עם תלתלים. "זו הילה," היא אמרה לי, "אם תזדקקי למשהו היא תעזור לך."
הילה עיוותה את פניה מולי. "זה בסדר," אמרתי להילה, "אני אסתדר לבד."
הגננת מיכל חילקה לנו דפים, הניחה צבעים ואמרה לנו לצייר את החורף. ישבתי מול הדף הריק וכל מה שעלה לי בראש זה השלג בבית הישן שלנו. זכרתי שאבא סיפר לי שכאן יש עננים שמורידים גשם כבד בחורף, ואז השמים מתקדרים ונעשים שחורים. עצמתי עיניי וניסיתי לדמיין את זה. נעשה לי ממש קר רק מעצם המחשבה, או אולי בגלל רוח שנכנסה מבעד לחלון ונרעדתי.
"את הבנת מה צריך לעשות?" שאלה אותי מיכל.
"כן," אני עניתי, ומיד לקחתי עפרון והתחלתי לצייר. הייתי כל כך שקועה בציור שלא שמתי לב שהבנות מסתכלות על הציור שלי. ציירתי רוח שנושבת חזק, ועננים שחורים בוכים ומלא שלוליות למטה. לבסוף ציירתי ילדה עם מטריה. את השערות שלה צבעתי בצהוב. לא יודעת למה, אבל זה מה שבא לי בראש באותו רגע.
"ציירת אותי?" שאלה אותי הילה.
"אם את רוצה זו יכולה להיות את," עניתי לה.
"אני מצטערת שלא הייתי נחמדה אליך," ענתה לי הילה.
וזהו. מאז אנחנו חברות הכי טובות. מאז הילה לא מפסיקה לדבר איתי. היא יודעת הכל על כולם. מין מקור מידע בלתי נגמר. היא סיפרה לי שכל הבנות מאוהבות בך, אבל אתה לא מתעניין באף בת.
כשאמא באה לקחת היא שאלה אותי איך היה בגן. סיפרתי לה על הילה והציור, ועל כל מה שלמדתי ממנה. עליך לא סיפרתי. מה יכולתי לספר לה? אני מאוהבת בבן שכולן מאוהבות, בן שאף אחת לא מעניינת אותו.
מאיפה הייתי צריכה לדעת שבכלל שמת לב אליי?
**
עידן
היום ההוא שבאת לגן זכור לי עד היום. זה היה הרגע שהתאהבתי בך. לא ידעתי איך לנהוג. אף פעם לא קרה לי שבת תפסה לי את הלב. קנאתי בהילה שנעשתה מיד החברה הכי טובה שלך. ראיתי שהיא מדברת אתך עליי לפי המבטים שהיא הגניבה לעברי. הייתי מאוכזב כשראיתי שאת מקשיבה לה, אבל לא ממש בעניין.
באותו יום שהרגשתי מה זו אהבה הבנתי כמה היא יכולה לכאוב כשלא אוהבים אותך חזרה.
כמובן שלא רציתי להראות לך, אבל הצצתי לציור שציירת. אף פעם לא ראיתי ילדה מציירת כל כך יפה. ראיתי גם שציירת את הילה. כל כך רציתי שתציירי גם לי ציור. רציתי לתלות את הציור שלך ליד המיטה ולהסתכל עליו עד שארדם. אבל התביישתי שתדעי מה אני מרגיש.
את כבר יודעת מה קרה אחרי. הגורל התערב לנו ודאג שאמא שלי ואמא שלך תהפכנה לחברות טובות, וכך יצא שלמרות שאני בן ואת בת הפגישו בנינו אחר צהריים אחד אחרי שבוע.
"עידן קח את גלי לשחק בחדר שלך," אמרה לי אמא.
"אבל היא בת," אמרתי את המילים הכי מטופשות. לא יכולתי לומר לאמא שאני כל כך מאוהב בך כבר שאני מפחד להיות איתך לבד. הרי את לא סובלת אותי.
"אולי תתן לגלי לצייר לך משהו," אמרה אמא שלך.
מאד נבהלתי. "יכול להיות שהיא קוראת מחשבות?"
"נו באמת עידן, ממתי נעשית כזה ביישן," אומרת אמא.
אז הלכנו יחד לחדר שלי. ישבנו ושתקנו כמה דקות. זה היה מאד לא נעים, ביחוד שרציתי לגלות לך כמה אני מאוהב בך. אז הלכתי והבאתי לך את הצבעים שלי וניירות.
"מה אתה רוצה שאצייר לך?" שאלת אותי.
"מה איכפת לי. מה שאת רוצה," עניתי לך. אז ציירת אותי גולש במגלשה הגדולה של הגן.
"אף פעם לא ראיתי ילד אמיץ כמוך," אמרת לי, "ילד שלא מפחד מהמגלשה הגדולה." רציתי לומר לך שאני לא כזה אמיץ. הנה אני לא אומר לך מה אני מרגיש. כתבת בתחתית הציור "גלי" ונתת אותו לי. "זה שלך."
"תוכל לתלות ליד המיטה ולראות כמה אתה אמיץ," את אמרת לי.
"אני בן. לא פחדן כמו הבנות," עניתי לך עוד משפט מטופש.
"אתה לא אוהב בנות," את אמרת לי וקמת ללכת.
"לא את כולן אני לא אוהב," עניתי לך.
"באמת?" ענית לי, "כי בגן אתה לא מדבר עם אף אחת."
"כי אולי…אני מתבייש," עניתי לך.
"אתה לא ביישן. ואתה מדבר איתי עכשיו," ענית לי, "אתה פשוט לא אוהב בנות." קמת והלכת.
*
גלי
כשחזרנו הביתה אמרתי לאמא שאני לא רוצה יותר לבוא איתה לבית שלך.
"קרה משהו?" שאלה אמא בדאגה.
"בנות לא משחקות עם בנים. זה נורא משעמם," אמרתי לה.
"טוב גלי," היא אמרה וחייכה מין חיוך כזה מסתורי.
כאשר באתי למחרת לגן חיפשתי אותך. היה מין שקט כזה בגן. גם האמהות התלחשו ביניהן.היו להן דמעות בעיניים. ואז ראיתי אותך יושב ליד ארגז החול ומצייר עיגולים עם מקל על החול.
ישבת ולא דיברת עם אף אחד. העיניים שלך היו מושפלות. ואני עמדתי והסתכלתי על כולם מבולבלת. הרגשתי פחד בלב ולא ידעתי למה. ואז הרמת אליי את העיניים שלך ותפסת אותי מסתכלת עלייך. ראיתי שאתה מתאמץ לא לבכות. לא יכולתי לעמוד בפני המבט שלך. הוא כאב לי בפנים ועשיתי כמה צעדים לקראתך, אבל נזכרתי במה שהיה אתמול וקפאתי.
קמת והלכת לקראתי. "אני כל כך רוצה שתחשבי שאני אמיץ, אבל אני לא," אמרת לי, "אני פוחד."
"למה?" שאלתי.
"עידו בבית חולים," אמרת לי, "את יודעת שעידו היה החבר הכי טוב שלי?"
אני מהנהנת בראשי.
"הוא רץ לכביש אחרי הכדור. אני לא יודע מה יהיה ואני פוחד," אמרת לי.
"אתה צריך להיות אמיץ בשביל עידו," עניתי לך.
"אני לא יודע איך," עניתי לך, "אולי תציירי לו ציור?"
"ציור יכול לעזור לעידו?" שאלתי.
"הציור שלך עזר לי להירדם אתמול," ענית לי.
"באמת?" שאלתי. הייתי בטוחה שזרקת אותו לפח, אבל לא אמרתי לך את זה.
באותו יום ציירתי ציור לעידו. ציירתי בו שני בנים. אותך ואת עידו.
עידו שרד את התאונה, אבל לא חזר לגן. אימא שלך לא רצתה שתראה אותו.
"תליתי את הציור של עידו ליד המיטה שלי," סיפרתי לך לי למחרת, "אמא אמרה שלא כדי שנלך לבקר אותו."
רק כאשר היינו כבר בבית הספר ושאלת מדוע עידו לא בא גם, הסבירו לך שעידו נפצע בראש והוא לא זוכר דברים.
ביקשת שיקחו אותך אליו, אבל אמך אמרה שלא כדאי.
רק שכבר התחלנו ללכת לבד לבית הספר, הלכנו יחד יום אחד לבקר אותו והבנו למה התכוונו.
הוא נראה אותו עידו שהכרת, רק יותר גדול, אבל הוא התנהג כמו ילד בגן.
אתה היית מאד אמיץ, ולא בכית. אני מאד רציתי לבכות כי נעצבתי לראות אותו כך. אבל אתה פשוט שיחקת איתו כמו ששיחקתם פעם בגן ושימחת אותו מאד. מאז כל ציון דרך שעברת, הלכת לחגוג גם עם עידו. גם כשזכית בפרסים תמיד היית אומר לי שהצטיינת גם בשביל עידו.
*
עידן
גלי רצה עם הסיפור שלנו קדימה. היא יודעת מיהו עידו בשבילי. הוא נשאר החבר הכי טוב שלי. כזה אני. חברות אצלי זה לנצח.
ביום שחזרתי עם הציור של עידו ושלי מהגן אמרתי לך שאני רוצה לנסוע אליו כדי לתלות לו את הציור ליד המיטה. "זה גלי ציירה לו," אמרתי לאמא בגאווה.
"אי אפשר לבקר אותו," אמרה לי אמא, "הוא מאד חולה ויהיה הרבה זמן בבית החולים."
"הוא ימות?" שאלתי אותה בקול מלא פחד.
"לא," ענתה לי אימא, ובגלל שקולה רעד מעט לא הייתי בטוח שהיא באמת יודעת. "אני מציעה שבינתיים תתלה אותו ליד הציור שגלי ציירה לך. היא מציירת כל כך יפה." רציתי לומר לה שכל מה שקשור אליך הוא מושלם כמוך.
למחרת בגן סיפרתי לך שאמא לא נתנה לי לנסוע לעידו ושאלתי אותך אם את רוצה את הציור בחזרה.
"מה פתאום ציירתי אותו בשבילך," אמרת לי, "מתנות לא לוקחים בחזרה."
כל כך רציתי לבקש שתציירי לי אותך. ואת, כאילו קראת את המחשבות שלי. באותו יום ציירת לי בגן אותי ואותך.
כשסיימת שמת את הציור שלך בתא שלי. אחר כך סיפרת לי שאת כבר יודעת לקרוא ולכן ידעת איפה לשים.
למחרת חיכיתי לך כבר ליד השער. "תליתי את הציור ליד המיטה," סיפרת לי, "למרות שלא גמרת אותו."
הסתכלת עליי. "לא ציירת לב."
חייכת אליי. ולא אמרת מילה. למחרת מצאתי בתא שלי מעטפה קטנה ובתוכה מדבקה של לב.
כשחזרתי הביתה הסתכלתי על הציורים ולמדתי לקרוא את השם שלך. גימל-למד-יוד.
האותיות האלה חרוטות על הלב שלי עד היום. אף אחת לא יכולה למחוק אותן. וכן, הייתי עם נשים אחרות, רציתי לשכוח אותך.
איך אפשר לשכוח אהבה שצמחה בלב שלך בגיל חמש, ליוותה אותך כל ימי בית הספר וחלק משרותך הצבאי.
עכשיו כולם כבר יודעים שגלי ועידן כבר לא.
**
עשרים שנה עברו מאז פגישתנו הראשונה
גלי
אני יושבת מול כן הציור בסטודיו שלי. אני מציירת חופים של אוקיינוס שמעולם לא הייתי בו. הוא חרוט לי בחלומות שרקמתי עם עידן. פעם נשאלתי מאיפה באים לי הרעיונות לציורים המדהימים שאני מציירת. אני לא רוצה לומר להם את האמ.ת כל הציורים האלה הם החלומות שלא יתגשמו לי עם עידן.
אני בהכנות סופיות לתערוכת היחיד הראשונה שלי. אני יודעת כבר איך אקרא לה: "חלומות."
אני רואה את שמו של יותם על הצג. אין לי חשק לענות. זו הפעם הרביעית שהוא מתקשר. הרי ביקשתי ממנו שייתן לי לצייר. אלא שהפעם רגע אחרי שכובה צלצול הטלפון נשמעות דפיקות על הדלת.
"אני יודע שאת שם גלי," נשמע קולו העמוק של יותם. קול שדומה להפליא לעידן. לו ידע שרק בזכות קולו אני מדברת איתו. "את עקשנית, אבל אני יותר."
הוא תמיד אומר לי שאני עקשנית. אני לא נותנת לו לגעת בי כמעט. או אם לדייק, אני לא הולכת איתו עד הסוף. אני יודע שהנצח שלי עם עידן אבד מזמן, אבל ישנם מקומות שאינני יכולה לתת לגבר אחר לגעת בהם. הוא היה הראשון והאחרון בהם.
אני פותחת ליותם את הדלת. "שוב את מציירת נופים שלא היית בהם מעולם?" הוא שואל.
"מאיפה אתה יודע שלא הייתי?" אני עונה לו בשאלה, "אתה לא באמת מכיר אותי."
"נו באמת גלי אנחנו יחד כבר חצי שנה," הוא אומר, "הגיע הזמן שארגיש יחס קצת יותר חם ממך."
"אתה טועה יותם, אולי אתה יחד חצי שנה," אני אומרת לו, "מעולם לא אמרתי לך שגם אני."
"גלי מה את ילדה קטנה? את צריכה שאציע לך חברות," הוא אומר לי בטון מלגלג.
"אתה יודע איזה יום היום?" אני שואלת מתחמקת מתשובה.
"רביעי, מה זה קשור?" הוא שואל.
"ואתה יודע מה אני עושה בימי רביעי בערב?" אני שואלת.
"הולכת למפגר הזה עידו," הוא עונה לי, "את באמת חושבת שהוא ידע אם תבואי או לא?"
"ראשית הוא לא מפגר," אני עונה, "ושנית מספיק שאני יודעת."
"ואיתו את עושה כל מה שאת לא נותנת לי לעשות?" הוא עונה לי בכעס.
"מי שמפגר כאן הוא אתה יותם," אני אומרת, "יש לך דרכים מאד משונות לחזר אחרי אישה, ביחוד כזו שלא מעוניינת בחיזוריך.”
"תגידי מה זה מצב הרוח הלוחמני הזה. את חושבת שחסרות לי נשים לצאת איתן," הוא אומר לי נעלב.
אין ספק שלא חסר ליותם נשים שמחזרות אחריו. יש בו הכל. הוא יפה תואר וחכם, אבל הוא לא עידן. הוא לא גורם ללב שלי לרקוד כמו שרק המחשבה על עידן עושה. למה אני לא נותנת לו למחוק את עידן מהלב שלי? שלא תחשבו שלא ניסיתי. אני לא טיפשה. אני יודעת שעידן מזמן לא חושב עליי, שאני לעולם לא אהיה כל מה שהוא הבטיח לי שאהיה, ועדיין.
"את צריכה ללכת לטיפול," אני שומעת את קולו של יותם חודר לתוך העולם שלי, בשעה שאני חושבת על מה שאני חושבת.
"אתה צודק," אני אומרת לו בשקט, "אתה מכיר מישהו שמוחק אהבה?"
"בואי נתחיל בזה שתביני שעידן אהב אותך כשהיה בן חמש. את מבינה כמה זה מגוחך?" הוא אומר, הפעם בטון רך. הוא מושיט ידו להסיט קבוצת שיער שמכסה את עיניי. מאז שהסתפרתי, אני לא מסתדרת עם השיער הקצר שלי. לפעמים אני שמה בנדנה שתמנע מהשערות לכסות את עיני. לא יכולתי לסבול שיותם מלטף לי את השיער, זה שלוטף על ידי עידן. אז הוא צודק. אני באמת צריכה טיפול.
"יותם אתה באמת מקסים," אני אומרת לו, "אתה כל כך דואג לי."
"אבל," הוא אומר ומקשיח את מבטו. כל הרוך שהיה בו לפני רגע נעלם.
"בלי אבל יותם," אני אומרת, "אני באמת צריכה לשחרר אותו. תהייה סבלני איתי."
"גלי, אני אחכה לך כמה שצריך," אומר יותם, "את הרי יודעת שאני מאוהב בך." הוא אומר את המילים שמעלות לי שוב את הזיכרון ההוא מגיל חמש בו אמר לי את המילים האלה עידן. אני מרגישה כאב בלב אבל מחייכת אליו.
"תקפיץ אותי לעידו?" אני שואלת אותו.
"בשבילך הכל מלכתי," הוא עונה לי.
אני הולכת לשטוף את המכחולים מהצבע, מנקה טוב את ידיי. אם הייתי לבד הייתי מחליפה בגדים, אבל כיוון שיותם פה אני נמנעת מכך. אני לא רוצה ליצור מצב שמשהו יתפתח כעת.
אני לוקחת מהמשרד תמונה שציירתי לעידו ומתחילה לסגור את האורות בסטודיו. אני מדליקה את האורות שמאירים את חלון הראווה ובו התמונות שבחרתי להציג החודש. נשארה רק מערכת האזעקה. אני מקלידה את הקוד 0331 שהוא יום הולדתו של עידן, ויוצאת לרחוב. יותם כבר מחכה לי בג'יפ הגדול שלו.
*
"אני לא מבינה אותך גלי," אמרה לי חברתי נועה, "כל אחת היתה רוצה להתחלף איתך," כשראתה פעם ראשונה את הג'יפ של יותם ליד המועדון. נותנים אגוזים למי שאין לו שיניים. בדיוק כך."
"תחסכי ממני את ההרצאה שזה נגמר בין עידן וביני," עניתי לה אז, "את לא תביני. השם שלו מקועקע לי בלב."
כמובן שגם על עידן היא אמרה לידי בלי לחשוב: "מי לא הייתה רוצה לצאת עם אחד כזה?" וכשאמרה זאת שתקתי. מה היא מבינה בכלל. היא מכירה את גלי שאני רוצה שיכירו, לא את מי שמרגישה את העצב שבלב.
*
"אתה רוצה להכיר את עידו?" אני שואלת את יותם. הוא הגיע לשכונה שלנו כשהיה כבר בסוף התיכון. אין לו קשר לכל זכרונות הילדות שלי.
"אני מוותר, לכי את," הוא אומר לי. "תהיי בקשר גלי," הוא קורא אחרי בשעה שאני יוצאת מהרכב. אני מנפנפת לו בידי כסימן לכך ששמעתי, ונעלמת לתוך חדר המדרגות הקריר של משפחת ברקת, משפחתו של עידו.
"עידו תראה מי באה לבקר?" קוראת אימו של עידו בקול ילדותי ומעצבן. אני לא שופטת אותה אבל חושבת שאני הייתי נוהגת אחרת ואכן כך אני עושה. אני מדבר עם עידו רגיל, רק שבמילים לא מסובכות.
"היי עידו, ציירתי לך ציור של ים," אני אומרת לו, "וזו הטיילת לאורך החוף. אפשר ללכת בה לטייל, ואפשר לנסוע עם אופניים, ואפילו עם כסא כמו שלך עידו."
עידו בוחן את הציור בעיון רב. אין לי מושג מה הוא קולט, אבל למדתי שהציורים מעירים בו משהו.
"אתה יודע מה בא לי היום עידו?" אני שואלת, "בא לי לשחק איתך בקוביות. מה אתה אומר?"
אני ניגשת לקופסת הקוביות היחידה שאצל עידו בחדר.
*
"למה את לא קונה לו עוד משחקים?" שאלתי פעם בתמימותי את אימו של עידו.
"בשביל מה?" היא שאלה אותי.
"בשביל לגרות לו את המוח," עניתי לי, "אני חושבת שאני אחפש לו משהו."
"גלי, באמת, אין לו מוח," היא ענתה לי. הבטתי בה, על הפרופסורית למדעי הטבע, וחשבתי לעצמי: "ולך יש?"
"אני מבינה שאת ניתלת בעידו כי עידן ואת נפרדתם," אמרה לי פעם אחרת, "אבל זה לא יחזיר אליך את עידן."
כעסתי מאד כשאמרה לי את זה. "את טועה. אני באה לעידו בגלל עידו."
"בסדר גלי," היא אמרה בטון לגלגני ויצאה מהחדר.
"אתה יודע שאני באה בגללך, נכון." אמרתי אז לעידו." לא היה לי איכפת כמה הוא קולט. זו היתה האמת שלי ורציתי שידע.
*
"מה אתה רוצה לבנות היום?" אני שואלת את עידו. הוא לא מגיב.
אני לוקח את כף ידו בידי. אני מנסה לפתוח אותה אבל הוא לא נותן לי. אני מלטפת אותה ומתחילה לשיר לו. אני מרגישה שלאט לאט כף ידו נפתחת. "יופי עידו," אני אומרת, "תמשיך כך, כי היום אתה תחזיק את הקובייה ותעזור לי לבנות מגדל גבוה. היום גלי לא מוותרת לך, כי אתה יכול, אני יודעת, ולכן אתה צריך לרצות."
שעה ארוכה אני יושבת לידו ושרה. שעה שבסופה מניח עידו קובייה ליד הקובייה שלי. "מה גלי אמרה. שאתה רוצה אתה יכול הכל, נכון עידו?"
אני מוחאת לו כפיים. "כל הכבוד לעידו!" אם לא די בכך, אני רואה את החיוך מסתמן על פניו. "זה כל החיוך שיש לך לתת לי?" אני שואלת והוא מתאמץ ומרחיב את חיוכו.
"עכשיו אתה מבין למה גלי באה אליך כל יום רביעי. כי גלי יודעת שהעידו שפה בפנים," אני אומרת ומצביעה על החזה שלו, "העידו הזה קיים ורוצה לצאת, והוא יצא ויראה לכולם. אבל עכשיו גלי חייבת ללכת כי כבר חושך בחוץ, וצריך ללכת לישון. אני אבקש מאימא שתתלה לך את הציור של הים, וכשלא אהיה פה תסתכל עליו ותזכור שהיום התחלת שוב לבנות מגדל." אני משאירה את שתי הקוביות על המגש של כיסא הגלגלים, את השאר אוספת ומחזירה לארון.
ניצה, אימו של עידו לא אומרת מילה. היא מלווה אותי לדלת. "להתראות," אני אומרת לה.
"להתראות בשבוע הבא," היא עונה לי.
שבוע עבר…
אני עומדת כהרגלי מול כן הציור, מציירת תמונה של מפלי מים שעלו בדמיוני.
הטלפון מצלצל ואני רואה את שמה של ניצה ברקת. אני מחסירה פעימה. אני מרימה עיני לשמים. "בבקשה שלא קרה כלום לעידו," אני מבקשת.
"שלום ניצה," אני עונה.
"גלי אני יודעת שאת עובדת על תערוכת היחיד שלך, אבל חשבתי שאולי תבואי מוקדם יותר ותבואי לאכול עם עידו. את עובדת כל כך קשה ואני בטוחה שאת לא אוכלת כמו שצריך," היא אומרת.
אני כל כך מופתעת ששותקת לרגע. "בטח אני אשמח," אני אומרת, "מתי את רוצה שאבוא?"
מיד כשמסתיימת השיחה אני מזמינה מונית. אני לא שוכחת את התמונה שציירתי לעידו, ציור של מגדל של קוביות.
מיד כשאני נכנסת אני מרגישה בשינוי. הבית מאוורר, פרחים על השולחן, ניצה מקבלת את פניי בחיוך.
"עידו תראה מי כאן?" היא אומרת לעידו. קולה נשמע שונה. הטון הילדותי נעלם.
"גלי," אומר עידו.
"מה אמרת?" אני שואלת מופתעת.
"גלי," הוא אומר.
דמעות חונקות אותי. "אני מצטערת שפקפקתי בך," אומרת לי ניצה ומחבקת אותי, "יש לי כל כך הרבה לספר לך."
"אני בטוחה," אני אומרת לה, "אין ספק שקורים פה דברים בבית הזה."
"כן," היא אומרת לי בפנים נוצצות, "מאז היום שהיית פה משהו התעורר בעידו. הבנתי איך שגיתי כל השנים, איך ויתרתי על כל כך הרבה דברים." היא מחייכת חיוך מסויים כזה.
"ספרי," אני אומרת לה, "אני מבינה שעוד לא שמעתי הכל."
"את לא תאמיני," היא אומרת, "שש שעות דיברנו, אביו של עידו ואני. קבענו להפגש שוב היום."
"אני כל כך שמחה בשבילכם ניצה," אני אומרת ומחבקת אותה.
"וזה לא הכל," היא אומרת.
"וואו איזה שבוע מרגש," אני נסחפת אחריה בהתרגשות.
"אתמול עידן לבקר. הוא בחופש השבוע. מיד שעידו ראה אותו הוא אמר לו: גלי. את קולטת שהוא זוכר?" אומרת לי ניצה בהתרגשות.
"זה מדהים," אני אומרת לה. איך אומר לה שהמילים האלה פוצעות אותי.
"חכי, עוד לא סיימתי. לפני שעידן עוזב הוא אומר לו: "עידן אוהב (את) גלי."
"איזה חמוד אתה," אני אומרת לעידו, "אני רעבה מה יש לאכול?"
"נסחפתי," אומרת לי ניצה שמבינה.
"עידו תראה מה אימא הכינה לאכול. רוצה לחלוק איתי?"
אנחנו יושבים ואוכלים. לעיתים אני עוזרת לעידו, אבל רואה שהוא משתדל לבד יותר מתמיד. "אתה גיבור על," אני אומרת לו, "אני כל כך גאה בך."
כאשר אני מסיימת אני עוזרת לניצה עם הכלים. "אני כל כך שמחה לשמוע עליך ועל בעלך," אני אומר לה.
*
עידן
"גלי," אומר לי עידו, "עידן אוהב (את) גלי," משום מקום יוצאות המילים האלה ממנו. אני המום. אמנם לא ראיתי אותו שבועות, אבל לא רק שהוא מדבר, ומדבר ברור, הוא זוכר! אני לא רוצה לשבור לו את הלב.
איך אני יכול להסביר לו מה קרה ביני ובין גלי. ובכל זאת יושב ופורק הכל.
"אתה יודע ששירתתי בצבא. נכון עידו?" אני אומר לו, "אני קצין ומפקד על חיילים. אתה יודע, לא פעם חשבתי מעניין מה היית בוחר להיות בצבא. אני רוצה לחשוב שגם שם לא היינו נפרדים. בטח היינו מתחרים בינינו, שני קצינים מנופחי אגו, אבל בסוף תמיד היינו מתחבקים, כי אתה החבר הכי טוב שלי." עידו מקשיב לי קשב רב.
"כשרק הגעתי מקורס קצינים הייתה שם קצינה עם חזה מפואר. סיפרו עליה שלהיות איתה זו חוויה מיוחדת. אין לך מושג כמה הם צדקו. למדתי ממנה הרבה דברים, בעיקר להתנתק מהרגש. אביעד, המש"ק שלי ניפח לי את השכל שזה לא נורמלי להיות רק עם בת אחת, ועוד אחת שאתה איתה מהגן. אז אתה מבין, גלי ואני כבר לא יחד."
"גלי יפה," הוא אומר לי.
"כן," אני אומר לו. אני לא מספר לו שראיתי מאז הרבה בנות יפות, שטעמתי אותן, שעשיתי בהן כרצוני, שמחקתי את הזכרון שלה ממני. מי באמת יוצא עם ילדה מהגן?
"גלי," הוא אומר לי ומצביע על ציור שתלוי לו מעל המיטה. ציור של שתי קוביות. בתחתיתו מופיעה האות "ג." אני רואה שעידו מתרגש ממנו מאד. הלוואי והייתי מבין מה עובר לו בראש.
אני מבין שהיא היתה פה, היא בקשר עם עידו. הייתי בטוח שהיא תפסיק לבוא אחרי שנפרדנו. אז מסתבר שלא. האם עידו יקר לה בזכות עצמו, או שהיא מקווה לפגוש אותי פה?
"עידו הראה לי את הציור של גלי," אני אומר לניצה ליד הדלת לפני שאני עוזב.
"היא באה לכאן פעם בשבוע באופן קבוע," עונה ניצה, "בזכותה קורים לו דברים מופלאים. הוא אפילו הצליח….. לא משנה. תודה שבאת." אני רוצה לשמוע מה עידו הצליח אבל משום מה ניצה נראית לי עסוקה פתאום. "תודה שבאת עידן."
אני מצטער שהיא לא אמרה לי מתי. אני תוהה אם הייתי רוצה לבוא באותו יום, או שמא להמנע מכך. אני מחליט שבפעם הבאה אתקשר. "מעניין כמה זמן היא עושה זאת, ואיך זה שלא נתקלנו עד היום אחד בשנייה."
אני נוסע הביתה. בדרך אני מקבל טלפון ממיקי. "היי, אתה בא היום למועדון?"
"יש לי מלא עבודה," אני משקר לו. פתאום לא בא לי ללכת למועדון, למצוא לי סטוץ' ללילה. אני חוזר הביתה. אני פותח את המקרר ומברך את אמא שלי שהייתה פה והביאה לי סירים מלאים אוכל. אני מחמם לעצמי תפוחי אדמה וקציצות ברוטב פיקנטי והולך להחליף בגדים. אני תולה את החליפה בארון ולובש חולצת טריקו ומכנסיים קצרים.
אני לוקח את האוכל שהתחמם, מוציא בקבוק בירה מהמקרר ויוצא למרפסת המשקיפה על הים. השקיעה בעיצומה. אין נוף מרהיב מקרני השמש שמפזזות בצבעים לוהטים על המים.
אני מסיים לאכול ושוקע בעבודה. בחצות שוב מצלצל מיקי. "נו עובד עדיין?"
"כן," אני נאנח.
"יש מצב שאני בא לדירה שלך…עם מישהי?" זו לא פעם ראשונה שהוא מבקש. "מיקי אמרתי לך שאני עובד, זה לא מתאים." אני יודע שגם אם לא הייתי עובד הייתי מסרב. משהו עובר עליי היום מאז הביקור אצל עידו. משהו נשבר בי בפנים. כמה היה קל יותר להתייחס אליו כאל אחד שלא מתקשר בכלל. מה גלי עשתה שהוא התעורר לחיים?
"אולי אתה רוצה לבוא איתנו לאילת. כולם היו שם," הוא אומר.
"מתי?" אני שואל.
"מחר," הוא עונה לי, "בטיסה."
אחרי הביקור אצל עידו אני חושב שזה דווקא רעיון טוב להתרחק מכאן. זו הפעם הראשונה שאני שומע על גלי מאז שביקשתי שיפסיקו לספר לי עליה. כמה ימים באילת, עם סקי מים, בחורות בביקיני יעשו לי רק טוב. "אני אגיע בסוף היום," אני מודיע לו, "יש לי פרויקט שאני חייב לסיים מחר."
אני כבר לא חוזר לעבודה אלא הולך לארוז. אני מחליט לנסוע מהעבודה ישר לשדה התעופה, ומזמין לי כרטיס והולך לישון.
אני לא יכול להרדם. פתאום זה מכה בי. פעם אחרונה שהייתי באילת זה היה כשאמרתי לה את מילות הפרידה. זה היה אמור להיות טיול של כייף, רגילה ראשונה של שנינו בצבא. אני זוכר שהיא שתקה מול המילים החותכות שלי, קמה, ניערה מעל עצמה את החול והלכה. אני נשארתי זמן מה לשבת, מקווה שכשאחזור היא תאמר משהו. רציתי לשמוע ממנה שהיא מבינה וגם היא חושבת שהגיע הזמן שנפרד. בכל זאת אנחנו יחד מגיל חמש. גלי כבר לא היתה שם. אני מגרש את המחשבות עליה, פותח את הטלוויזיה ורואה משחק שהקלטתי, אבל נרדם באמצע מעייפות.
אני חולם על גלי. היא כל כך יפה. "אמרת לי שאני כל עולמך, אז מתחת לשמיכה. אמרת שזה נגמר, אבל לא באמת הסברת. מה רצית שאעשה, אם לא לקום וללכת?" היא שואלת אותי בחלום.
"רציתי שתאמרי לי שאני מדבר שטויות, ושאת ואני זה לנצח," אני עונה לה.
*
אילת
גלי
הסכמתי לצאת עם החבר'ה לאילת. איש לא ידע מדוע התחמקתי עד היום. אחרי הביקור המופלא אצל עידו הבנתי שכמו שהוא משתדל להתקדם כעת, גם אני צריכה. אפילו הסכמתי לבוא עם יותם, אם כי הבהרתי לו שאני ישנה עם הילה בחדר. לפני שבועיים נפרדה הילה מירון והצורך שלה בנחמה הוא בהחלט תרוץ מתקבל על הדעת. אני לא שמחה שזה קרה, אבל שמחה שאין לי צורך לחפש תירוצים למה אני לא רוצה לישון איתו.
השמש עומדת לשקוע. החוף מואר בפנסים והחברה מתחילים להבעיר מדורה. מישהו מוציא את הגיטרה וכולם נסחפים אחריו בשירים. אני פושטת את שמלתי, נשארת בבגד ים ולוחשת להילה: "בואי למים."
הילה לא חושבת פעמיים. כזו היא. כל מה שאני מבקשת ממנה היא עושה מיד בלי לחשוב. כאשר שתינו לבד במים, מלוות במבטים הרעבים של הזאבים בחוף, אני אומרת לה. "הייתי חייבת להתרחק. אני מפחדת שאתפרק ליד כולם."
"למה?" שואלת אותי הילה.
"זוכרת שתמיד אני אומרת לך שלא מסתדר לי לנסוע לאילת?" אני שואלת.
"כן, ואני אף פעם לא מבינה למה, אבל למדתי לא לשאול שאלות," היא עונה לי.
"פה בדיוק נפרד ממני עידן. בלי הרבה הסברים. אז החלטתי שהגיע הזמן לעשות תיקון ולהמשיך הלאה. נזכרתי היום שלפני הנסיעה ההיא לאילת רציתי לעשות קעקוע עם השם שלו. קבעתי תור והגעתי בזמן אבל היתה איזושהי בעיה עם המחט ולא יכולתי לעשות זאת. הייתי צריכה להבין אז שמישהו רומז לי משהו מלמעלה."
"ומה עם יותם?" היא שואלת, "כל הבנות מטורפות עליו והוא רואה רק אותך," היא אומרת.
"גם את מאוהבת ביותם?" אני צוחקת.
"גלי, הוא שלך," היא עונה לי נבוכה.
"הוא לא שלי והוא יודע את זה," אני עונה לה, "את חושבת באמת שהייתי ישנה איתך אם היינו יחד? מה אני ילדה קטנה?"
"ולא איכפת לך שאני, כלומר.." היא מגמגמת מולי.
"ממש לא. הוא גבר מקסים, וחכם וכייפי, אבל לא מרגיש לי נכון. הוא לא עשה שום דבר כדי לגרום לי לאי נוחות. הוא דואג לי ורגיש אליי. מי שתכבוש אותו תהיה מאושרת. אני חושבת שאני דפוקה, זה הכל."
"גלי! את הבן אדם הכי יציב שאני מכירה," היא עונה לי.
"אז איך זה שאפילו עם אקונומיקה אני לא מצליחה למחוק את השם של עידן מהלב שלי?" אני עונה, "תצטרכי להשלים עם זה שגלי שלך לא מושלמת כמו שאת חושבת."
"ואם כבר מדברים על עידן, אז הוא פה," היא אומרת לי.
"את ידעת שהוא יגיע ולא אמרת לי?!" אני נזעקת.
"בחיי שלא, הוא הגיע ממש הרגע," היא עונה, "מאיפה לי לדעת דברים כאלה. אני כאן איתך."
"זה הולך להיות תיקון מיוחד במינו," אני אומרת לה. אני תוהה כמה פעמים מאז הוא היה כאן, והאם הוא בכלל זוכר את הלילה ההוא.
אני מרגישה שאני צריכה לתרגל כמה נשימות לפני שאנחנו יוצאות מהמים. דבר אחד אני שמחה, שאני נראית מעולה ובהחלט יכולה להתחרות כאן עם הבנות שמקרקרות סביבו. מעניין אם יש לו את המישהי המיוחדת. אני כל כך רוצה לשאול את הילה מה היא יודעת. אבל אחרי שאסרתי עליה לדבר עליו, אני לא רוצה להראות לה שאני מסוקרנת.
אנחנו מתחילות לצאת כאשר יותם קורא לי: "גלי יש לך טלפון. זה מעידו." הוא לא אשם יותם. מאיפה לו לדעת שאני לא רוצה שעידן ידע על הקשר ביננו.
אני יוצאת מהמים, רועדת טיפה ברגע הראשון. האם זה באמת רק מהרוח הקרירה שנושבת כעת?
אני לוקח את הנייד שלי מיותם ומתרחקת מעט. "הי עידו," אני אומרת.
"גלי," הוא אומר לי.
"כן עידו ,זו גלי. תראה איפה אני נמצאת," אני אומרת לו ומראה לו את הים, "אני באילת לים המים. איזה יופי, נכון עידו?"
"עידן בא," הוא אומר לי.
"יופי," אני עונה לו, לא מבינה בדיוק מה הוא רוצה לומר.
"עידן אוהב גלי," הוא אומר.
"גלי אוהבת אותך," אני עונה לו.
"לא! עידן אוהב גלי," הוא מתעקש איתי.
"בסדר," אני אומרת לו.
"לילה טוב גלי," הוא אומר.
"לילה טוב עידו," אני עונה לו.
כאשר אני מסיימת את השיחה אני שמה לב שעיני הכל נעוצות בי.
"לא אמרת לי שהוא ממש מדבר איתך," אומר לי יותם.
"לא שאלת," אני עונה לו.
"באמת גלי, זו הייתה ממש שיחה," עונה לי יותם.
"כן יותם, זה מה שעושים שמדברים בטלפון. הרי אם היה שותק לא הייתי עונה לו, לא כך," אני עונה.
"אני לא מבין למה לא סיפרת לי," הוא אומר, "ואני קראתי לו כל הזמן מפגר."
"אולי בגלל זה," אני עונה לו. "בואי הילה בואי נלך להביא משהו לאכול. השחייה עשתה אותי רעבה."
"את מבינה שכל השיחה הזו היתה כדי עידן ישמע. משחק של זכר שמסמן טריטוריה סביב הנקבה שלו," אומרת הילה.
"לפי התיאור שלך עוד אני אתחיל ליילל פה," אני אומרת לה. אני מביטה על יותם ושתינו צוחקות. הוא מבין שאנחנו מדברות עליו ועושה לי פרצוף כועס.
כשאנחנו חוזרות הוא אומר לי ליד כולם: "את רוצה להגיד לי משהו גלי?"
"הכריכים במסעדה הזו מעולים כדי לך לנסות," אני אומרת לו. אני יודעת שזה ירגיז אותו אבל זה מרגיז אותי לא פחות שהוא פונה אליי כך.
"אז זהו ראית את עידן וככה את מתייחסת אליי, כאילו אני אוויר בשבילך?"
"לא ראיתי את עידן כבר ..לא סופרת כמה זמן, ושנית אולי אתה רוצה לומר לי משהו, כי נראה שמשהו באמת מציק לך," אני עונה מתעלמת מהעובדה שאני יודעת שעידן כאן.
יותם מתעשת. אני חושבת שהוא מבין שבאמת לא ראיתי את עידן. הוא ניגש אליי. "בואי נלך לטייל," הוא מבקש. "את מבינה מה את עושה לי," הוא אומר לי הפעם בשקט, "מעולם לא חשתי חסר בטחון ליד מישהי."
"אני מנסה כל הזמן לומר לך יותם שאם זה כך אולי תבין שלא נועדנו להיות יחד. אתה מקסים, אבל אני פגומה. אתה מבין שמערכת יחסים של שנים שנגמרה באופן בלתי צפוי שרטה אותי," אני עונה לו.
"את לא ראית שעידן הגיע?" הוא שואל.
"באמת יותם, הייתי במים עם הילה. הרי קראת לי לענות לעידו," אני עונה לו.
"אני מצטער גלי. אני כל כך רוצה אותך, וכל פעם עושה טעויות," הוא אומר לי.
"אתה מבין שבאהבה זה לא אמור להיות ככה. אתה לא מרגיש שאתה משתדל יותר מידי. באהבה העניינים זורמים בלי מאמץ," אני אומרת לו.
"תרשי לי להישאר בחייך?" הוא שואל.
"אם תבטיח לי שלא תתאהב בי יותר," אני עונה לו.
"את בלי אפשרית, אבל חשובה לי מידי בשביל לסרב," הוא עונה, "אפשר חיבוק?" הוא מקבל ממני חיבוק חם, כמו שלא קיבל אף פעם. הוא יודע שזה מה שיש לי לתת ויותר מזה לא יקבל יותר.
אני אוחזת בזרועו ואנחנו חוזרים למדורה. הפעם אני מצטרפת בשירה וקמה לרקוד עם הבנות.
"הכל בסדר?" שואלת הילה.
"בסדר גמור," אני עונה, "סוף סוף הוא הבין."
האווירה סביב המדורה עליזה ואני מפטפטת עם הבנות, נמנעת מלהסתכל לכיוון הבנים שם אני מניחה שעידן נמצא.
ואז מתחילים הניידים לצלצל.
"לעזאזל," אני שומעת את קולו העמוק של עידן.
"גם אתה?" שואל יונתן.
"אני חושב שכולם כאן," עונה עידן.
הצלצולים לא מפסיקים. כבר אי אפשר להתעלם ממה שקורה שם.
"אני חושש שנאלץ לסיים כאן," אומר יונתן, "בוא נחפש טיסה בבוקר לתל אביב."
"יש גיוס המוני למילואים. זה לא נשמע טוב," אומר עידן. הלב שלי קופא. אני מסתכלת לעבר יותם.
הוא מסמן לי בראשו לשלילה. אליי זה לא הגיע.
" בואי נחזור מלון," אני אומרת להילה.
"אנחנו עוזבים," אומר יונתן לתיירות שיושבות איתם, "להשאיר לכם את האש?"
"כן," הן עונות לו מאוכזבות.
אנחנו הולכים בשתיקה לעבר המלון. מועקה גדולה משתררת בינינו. כל אחד מאתנו מבין מה זה אומר התארגנות לקראת מבצע קרקעי.
אנחנו מגיעים למעלית. ידו של עידן מונעת ממני להיכנס עם הילה. הדלת נסגרת לפני שאני מצליחה להגיב.
"גלי אני פוחד. אני לא בטוח שאחזור. תהיי איתי הלילה," אומר לי עידן. אני מביטה בו מופתעת.
"אל תאמר לי שמישהי סירבה לישון איתך הלילה," אני עונה לו בקור.
"אני רוצה לישון רק איתך," הוא עונה לי, "הפעם זה רציני, זו לא סתם כניסה קרקעית."
"מה זה קשור?" אני עונה, "אני בטוחה שתמצא בלי שום מאמץ מישהי שתרצה לישון איתך."
"אני לא מחפש אף אחת, רק אותך," הוא עונה לי שוב.
"תזכיר לי להודות לרמטכ"ל שזימן אותך לשדה הקרב," אני עונה לו.
"גלי," הוא אומר לי ועיניו נעוצות בי. הוא פושט מעליו את החולצה ומראה לי את שמי רשום בצד על הצלעות קרוב ללב."
"אני הולכת להחליף בגדים," אני אומרת, "הילה שלחה לי הודעה שכולם נפגשים ליד הבר עוד רבע שעה." אני משאירה אותו לעמוד ונכנסת למעלית.
"אני אחכה לך," הוא קורא אחריי.
"גלי מה קרה? מה אמר לה החצוף הזה, את ממש חיוורת," שואלת אותי בדאגה הילה בשעה שאני נכנסת לחדר.
"הוא רוצה ש…אהיה איתו," אני מגמגמת לה.
"כלומר הוא רוצה אותך במיטה?" היא שואלת.
"לא הוא רוצה אותי בחיים שלו," אני אומרת ולא מספרת לה על הפחד של עידן שלא יחזור.
"אז למה את חיוורת כל כך," היא שואלת.
"הילה, הוא קעקע את השם שלי ליד הלב שלו, את מבינה מה זה אומר?" אני שואלת.
"גלי, את ישבת אליו עם הגב. עוד לפני שקיבל את הטלפון הוא לא התיק מבטו ממך. העיניים שלו בערו מאהבה אליך," אומרת לי הילה.
אני נכנסת להתקלח ומחליפה לשמלת קיץ קלילה. הילה שכבר התקלחה לפניי מוכנה כבר. "בואי נרד," היא אומרת לי.
אנחנו יורדות לבר. אני מתיישבת רחוק מעידן. לא יודעת איך להגיב למה שקורה. אני חייבת להגן על הלב שלי. המלצרית באה ושואלת מה נשתה. "סטלה," אני עונה בהיסח הדעת. אני יושבת שם ולא כל כך מרוכזת בנעשה מסביבי.
"קחי," אומר לי עידן ומגיש לי קערית מלאה בצ'יפס מבטטה.
"לא הזמנתי," אני אומרת לו בשקט.
"כן, מיכל הזמינה צ'יפס רגיל וזה מה שהביאו. אז הרווחת, המלצרית אמרה שהיא תחליף לה את המנה ואת זו השאירה לנו."
"אין לי תאבון," אני עונה לו.
"בגללי?" הוא שואל.
"אתה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה לי פה," אני עונה לו. הרי יכולתי לומר לו מי הוא חושב שהוא. אבל בחרתי להשתנות.
"בואי," הוא אומר.
אני קמה והולכת אחריו. הוא מוביל אותי למעלית ואני נכנסת אליה, עומדת מול קיר הזכוכית בשעה שהיא עולה.. "את הדבר הטוב ביותר שקרה לי כאן," הוא אומר לי.
אני ממשיכה לשתוק. נלחמת בדמעות שלי.
אני לא שמה לב לאיפה שאנחנו הולכים. הכל מעורפל לי. מהר מאד אני מבינה שאנחנו בחדר שלו. הוא מריח ממי הגילוח ששם עליו, זה שאני אוהבת. אני מחכה לראות מה יהיה הצעד הבא. הוא פותח את הדלת של המרפסת המשקיפה על המפרץ. הוא מושיט לי יד שאבוא. הוא מתיישב על הכיסא ומושך אותי לשבת עליו. הוא עוטף אותי בזרועותיו. "את כל כך חסרה לי," הוא אומר לי.
"ממש," אני רוטנת, "כשמישהו חסר לך את טורח לומר לו את זה ולא בגלל שנפגשתם במקרה אתה אומר." אני מנסה לקום ממנו אבל הוא אוחז בי חזק.
"כאשר אמרתי לך בגן שאת כל עולמי, התכוונתי לזה," הוא אומר לי.
"נו באמת עידן, התערבת עם מישהו עליי?" אני שואלת ונאבקת בו.
"כן," הוא עונה לי לתדהמתי, "התערבתי עם הלב שלי שאוכל לשכוח אותך. נחשי מה? הפסדתי, ואני שמח שכך. רק חבל שאני מגלה את זה רגע לפני שאני יוצא להילחם."
"לא יכולת לחכות עם התגלית הזו?" אני עונה לו."זה ייתן לך סיפוק שאני אשב ואמות מפחד שמא יקרה לך משהו?" אני שואלת אותו.
"ונאמר שלא היינו נפגשים היום," הוא שואל, "האם באמת לא היה אכפת לך אם יקרה לי משהו?"
"לא היית יודע את התשובה," אני עונה לו.
"זו פעם ראשונה שאני כאן מאז הלילה שנפרדנו," הוא אומר לי, "ויש סיבה למה לא יכולתי להגיע קודם. את מבינה, השם שלך חרוט לנצח על הגוף שלי, ואת יודעת שזה נעשה שכבר לא היינו ביחד. זה לא אומר לך משהו?"
תסביר לי אתה מה היה קורה אם לא היית מגיעה לכאן היום?" אני מקשה עליו.
"הייתי חוזר עוד הלילה ומחפש אותך ברחובות העיר," הוא עונה לי.
"ומה היה קורה אם לא היית מקבל צו להתגייס כעת?" אני לא מרפה ממנו.
"זה רק עניין של זמן. אני מניח שאת יודעת שעידו אומר כל הזמן עידן אוהב גלי. דווקא אנשים במצבו רגישים יותר ויודעים את האמת. וכן עידן אוהב את גלי. כל החיים, ומעולם לא הפסקתי. ואני אידיוט, ואעשה הכל עד שתאמיני לי. אני רק מקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי בשבילנו."
"אתה לא תמות לי. אתה לא יכול אחרי כל המילים האלה שאתה אומר לי היום. כל הזמן הזה אני מנסה להשתקם ממך. לא נתתי לאף אחד להתקרב יותר מידי. אז אתה חייב לי," אני אומרת והדמעות של כל התקופה מאז שנפרדנו פורצות ממני.
"בואי למיטה," הוא אומר לי, "אני לא אשכב איתך אם אינך רוצה בכך, אבל לא אוותר על לישון איתך גלי שלי."
*
למרות שביקש שיהיה לנו ילד באותו לילה, לא נכנסתי להריון. אני ידעתי שזה לא יקרה. הרי אני מכירה את הגוף שלי, וזה לא היה הזמן הנכון לכך.
למחרת בבוקר נפרדנו בדמעות, ומיליון נשיקות. "תזכור שיש לך אישה לדאוג לה עכשיו," אני אומרת לו, "תשמור על עצמך."
עידן עשה כמיטב יכולתו לשמור על עצמו ועל חייליו, ובכל זאת היה שם כדור ששמו היה כתוב עליו.
הייתי בסטודיו בשעה שהגיעה הבשורה. כשראיתי את אימו של עידן בדלת של הסטודיו כשלו רגליי. לא יכולתי לעשות אפילו צעד אחד. פניה היו חיוורים. "לכי תפתחי את הדלת," ביקשתי מסיוון העוזרת שלי בסטודיו.
"הוא חי גלי," היו המילים הראשונות שאמרה, "אבל פצוע קשה. אנחנו נוסעים לבית החולים בבאר שבע."
"אני כבר באה," אני אומרת לה. אני רוחצת את ידי, וחוטפת את התיק שלי. "תסגרי," אני מבקשת מסיוון שעומדת מבולבלת באמצע הסטודיו, "אני אעדכן אותך."
"אני יכולה לשאול משהו," אני שואלת כשאנחנו נוסעות בדרך לבית החולים.
"ברור גלי," היא עונה לי.
"למה באת? הרי את יודעת שנפרדנו," אני שואלת.
הוא שלח לי הודעה אתמול בלילה, כשעוד הייתם באילת. הנה תקראי:
אמא,
אני מנתק בבוקר את הנייד שלי.
אני רוצה שתדעי שגלי ואני יחד.
היא האחת שלי.
היא האשה שלי,
האמא של הילדים,
האהבה שלי.
אם יקרה לי משהו תדאגו לה.
אוהב, עידן.
*
עידן
אני מרחף בין העולמות. בין שמים לארץ. אני יודע שמצבי חמור, ובכל זאת עליי לדאוג גם לפקודיי.
אני סופר את מתיי. אביעד המש"ק שלי, מיקי חברי הטוב ויותם. "אני חייב לחזור אליה," אני ממלמל לגיא החובש שלי שמלווה אותי למסוק המטיס אותי לבית החולים סורוקה.
"איך קוראים לה?" שואל אותי גיא. הוא יעשה הכל כדי להשאיר אותי ער. "גלי, קוראים לה גלי. היא אהובה שלי מאז שאני בן חמש."
"הוא הוזה," אני שומע גיא אומר לחברו.
"הנייד שלי," אני אומר לגיא.
"תרגע עידן, אתה פצוע. שמור על כוחותיך," אומר גיא.
אני מצביע שוב לעבר התרמיל שלי. "הנייד." הוא מגיש לי אותו. אני מקיש את הקוד הסודי ותמונת הסלפי שלנו מפארת את המסך.
"אני כל כך שמח בשבילך," אומר לי גיא, "אני בטוח שהיא תחכה לך שם בסורוקה."
"אתה תראה," אני עונה לו וצולל שוב בין העולמות.
"היא כאן," לוחש לי גיא, "גלי כאן תתעורר."
"אמרתי לך שהיא תהייה," אני אומר לו בעיניים עצומות. אני לא אומר לו כמה פחדתי שהיא לא תבוא.
*
גלי לא עוזבת אותי. היא חיה וישנה בבית החולים. את התערוכה היא מבקשת לדחות. "מצטערת, " היא אומרת לבעלת הגלריה, "אני לא פותחת אותה בלי עידן." היא מעבירה אותי לחדר פרטי וכך קל לה יותר לתפקד. לעיתים כשאני מתעורר ואני רואה שהיא לא לידי, אני חושב שאולי חלמתי אותה. אבל אז כשאני ער לגמרי אני נזכר שהיא עוזרת לאחיות והיא בטח בתחנת האחיות. אני לא מתבייש ללחוץ על כפתור המצוקה. מיד נשמע קול האחות התורנית: "גלי כבר באה."
אני נחשב לנס רפואי. ההחלמה שלי מעוררת התפעלות למרות שלוקח לי חודשים רבים. "זה לא אני," אני תמיד עונה, "זו גלי שמצילה לי את החיים."
"מגיל חמש אני מחכה להתחתן איתו," היא עונה, "כמה עוד אחכה."
"אני מוכן להתחתן איתך היום," אני אומר לה.
"אני לא מוותרת על שמלה לבנה," היא עונה לי, "ובגללך אין לי זמן ללכת לקנות, אז תאלץ לחכות."
"למה שאני לא יכול לחכות זה לשתול בך את התינוק שלנו," אני עונה לה לאזניה בלבד.
אני עובר למחלקת השיקום וגלי איתי. אני רואה שהיא מאד מתרגשת.
ואז עידו בא.
אני המום לראות שהוא הולך עם קביים.
"עידו," אני אומר חנוק מדמעות.
"עידן אוהב גלי," הוא אומר לי.
"כן עידו, אתה תמיד ידעת את זה," אני עונה לו.
"ברור, מה אני מפגר?" הוא אומר וצוחק.
אני מביט בו בהלם." אתה מדבר," אני אומר לבסוף.
"גלי לא ויתרה עליי," הוא אומר לי, "בזכותה בניתי את המגדל הראשון."
"כמו בציור," אני אומר לו.
"בדיוק זה מה שאומר הציור," עונה לי עידו.
באותו ערב מספרת לי גלי, שכמובן ידעה על כך, על המהפך שחל בביתו של עידו. על אבא שלו שחזר הביתה. על ניצה שהבינה שיש סיכוי טוב לשפר את מצבו. על הניתוח שעבר עידו ועל השיקום.
*
*
*
"עדיין קשה לי להבין את העניין של המחשב. אך זה שאני כותב כאן וקוראים אותי בכל העולם," אומר עידו בשעה שהוא יושב וכותב את סיפורו. "לפעמים אני באמת מרגיש מפגר," הוא אומר לי.
"תאמין לי שאתה יותר חכם מהרבה אנשים שאני מכיר," אני אומר. אני מציץ בשעון. "איפה גלי, אנחנו נאחר לפתיחה."
זה ממש לא מתאים לגלי להתעכב כל כך הרבה. היא החליפה כבר שלושה סטים של בגדים. כל אחד לא נראה לה האחד שמתאים לפתיחת התערוכה. "מה עובר עליך גלי," אני שואל אותה ברוך, "את לא יודעת שאת נראית נפלא בכל בגד שאת לובשת."
"הענין הוא," אומרת גלי ומחייכת חיוך ביישני, "שהכל מושלם חוץ מפרט אחד קטן."
"גלי, התערוכה שלך מושלמת אני לא יכול לחשוב על איזה פרט את מדברת."
"אין לי מה ללבוש," היא אומרת לי.
"גלי, על מה את מדברת, כל מה שלבשת נראה עליך כל כך יפה," אני אומר לה. לא מבין מה עובר עליה.
"הנה תלבישי את השמלה השחורה הזו," אני אומר לה ומגיש לה את השמלה שמונחת על המיטה.
"בסדר," היא אומרת, "תחכה לי פה."
אני מתיישב על המיטה וממתין. "אז כפי שאמרתי עידן, ארגון התערוכה גזל ממני הרבה זמן ולא שמתי לב שאין לי מחזור. קיבלתי עכשיו תשובה מהמעבדה שאני בהריון. עכשיו אתה מבין למה אין לי מה ללבוש? אני בחודש רביעי והכל מתחיל להיות קטן עליי."
בר אבידן
מאמינה באהבה