קאיה
ניו יורק
אני מעיפה מבט על השעון. קבעתי עם שרון ללכת לקניות. יש אירוע חשוב ביום חמישי ואין לי מה ללבוש!
אני מיואשת כשאני מבינה שהישיבה הזו לא עומדת להיגמר והפגישה שלי איתה עוד עשרים דקות. עם מצב התנועה בעיר אין סיכוי שאגיע בזמן. אני חוככת בדעתי איזה תרוץ להמציא במטרה לעזוב ממש כעת.
"קאיה, איפה הראש היפה שלך כעת? אני צריך אותך כאן," אומר לי מר ניומן מנכ"ל החברה.
"לפי מיטב ידיעתי הוא כאן," אני עונה לו ומגלגלת את עיניי. מה הוא רוצה ממני? הרי אינו יכול לשמוע מה עובר לי בראש כעת.
"אז זו רק השמיעה שלך שלא אתנו? כי לא ענית לי על השאלה," הוא אומר לי.
"התשובה היא מאד פשוטה," אני עונה ועכשיו צריכה לנסות להבין על מה הוא מדבר.
אבל אז נכנסת ג'וסלין המזכירה. "סליחה מר ניומן, לקאיה יש טלפון דחוף מישראל."
"נו באמת, מה כל כך דחוף? אנחנו באמצע ישיבה," אני אומרת ומודה בליבי שניצלתי מבושה גדולה.
"זו אימא שלך," אומר לי אבנר בלי הקדמות מיותרות, "מצבה התדרדר."
"אני לא מבינה," אני עונה לו, "תסביר לי מה קורה."
"אימא שלך, היא לא רצתה שתדעי, אבל כעת את חייבת לבוא," אומר אבנר, "אני לא יכול לטפל בה לבד."
המילים שלו מהדהדות באזניי. מה קורה פה?
"אתה מוכן להסביר לי מה יש לאימא שלי?"
"תבואי ותראי בעצמך," הוא אומר לי.
אבנר הוא בעלה' "'החדש' של אימא שלי. 'חדש' כי אני בקושי מכירה אותו. אני אישית התנגדתי לנישואים האלה. אמנם על פניו נראה היה שהוא באמת אוהב אותה, אבל בינינו, מי מתחתן עם אישה שמבוגרת ממנו בחמש עשרה שנה. ואימא שלי שתהיה בריאה, למרות גילה הצעיר היא באמת טיפוס מבוגר כזה. אמנם היא עדיין יפיפה ומושכת, אבל באופייה היא זקנה מיום שאני זוכרת את עצמי.
אלפי מחשבות מתרוצצות לי כעת בראש. מה יש לאימא שלי? עכשיו אני מתחילה להיכנס לחרדה. הוא הרי לא היה מצלצל סתם. מעולם לא התקשר אפילו להתעניין בי.
אני עושה את הדבר היחיד שעולה לי בראש. מתקשרת לאבא שלי.
"דאדי, ההוא התקשר ואמר לי שמצבה של מאמי מתדרדר ואני צריכה לבוא לארץ. אתה יודע משהו שאני לא יודעת?" אני שואלת.
"סוויטי, נראה לך שאני יודע משהו על אימא שלך? לא דיברתי איתה מאז שהתגרשנו, וזה היה לפני עשרים שנה. נראה לך שהיא מעניינת אותי?" עונה לי אבא.
"אז מה אני צריכה לעשות?" אני שואלת, "ההוא לא הסכים לומר לי כלום," אני אומרת. "אני מפחדת."
"אני אנסה לברר בשבילך," אומר לי אבא.
תוך דקות ספורות הוא חוזר אליי. "דיברתי עם בעלה של דודתך מישל. אימא שלך מסתבר מאבדת קשר עם המציאות," אומר לי אבא בקול חסר רגש, "אני חושב שבאמת כדאי שתיסעי כל עוד תוכלי לתקשר איתה."
אני מתיישבת על הכיסא. אימא שלי כל כך צעירה. איך זה יתכן?
אני חוזרת לחדר הישיבות. מר ניומן ממהר לקראתי. "קאיה הכל בסדר?" הוא שואל, "את חיוורת. תביאו לה כוס מים."
"אימא שלי מאד חולה," אני אומרת, "נתבקשתי להגיע לישראל."
"בטח. קחי כמה הזמן שאת צריכה. יש משהו שאני יכול לעזור?" אומר לי מר ניומן, "עכשיו אני מבין מדוע לא היית מרוכזת. אני מצטער על איך שדיברתי אליך," אני מהנהנת מולו בראשי. האיש הכי חסר חן שאני מכירה, עומד לידי מלא רוך ואמפתיה.
"אני חושבת שאלך להזמין כרטיס טיסה," אני אומרת לו.
"כל עזרה שאת צריכה, רק תגידי," הוא אומר לי.
*
תוך כמה שעות אני בדרך לשדה התעופה קנדי כדי לעלות לטיסת אל על שממריאה סמוך לחצות לתל אביב.
אני שולחת מסרון לאבנר:
קאיה סטיבנסון: עולה על טיסה 008 LY. שלח לי את הכתובת לאן להגיע.
אבנר רוזנבלום: אחכה לך בשדה.
*
נתב"ג
עקב תקלה במטוס אנחנו נאלצים לבלות את הלילה בשדה התעופה. מה שאומר שאנחנו אמורים לנחות בבוקר.
מהטיסה עצמה אני לא זוכרת הרבה. הייתי עסוקה בעבודה במחשב ובשינה.
אני מפעילה את הנייד שלי מיד עם הנחיתה. אני רואה שיש לי הודעה מאבנר. הלב קופא. "בבקשה בבקשה שלא איחרתי להגיע."
אבנר רוזנבלום: אילוצים בעבודה לא מאפשרים לי לבוא
אבנר רוזנבלום: קובי ירון יבוא לאסוף אותך
אני כועסת. אני עוזבת את החיים שלי כדי להגיע לכאן והוא לא טורח לבוא לקבל את פניי, להסביר לי בכמה מילים מה שקורה עם אימא שלי. זה היה מקובל עליי אם לא היה מציע לי שיבוא.
אין לי מושג מה קורה בחיים של אימא שלי מאז שנישאה לו. כל הכעסים צפים לי כעת. "את צריכה להבין שיש לי חיים חדשים כעת. וקאיה, לא הכל סובב סביבך," אמרה לי אימא. אני מנסה לחשוב מתי זה כן סבב סביבי כאשר זה קשור אליה.
עם דאדי זה מצב שונה לגמרי. גם כשהיו נשים זרות בחייו וגם כשהחליט סוף סוף לשאת את ננסי לאישה, מעולם זה לא בא על חשבון הקשר שלו איתי. זה היה ברור לכל אישה שהנרי סטיבנסון בא יחד עם קאיה. למרות שעסקיו חובקי עולם, זה לא מנע ממנו למצוא זמן בשבילי ולהקדיש לי מה שחשב שילדה צריכה לקבל מההורה שלה.
אז עכשיו אני בנתב"ג, אין לי מושג היכן אימא שלי מתגוררת, ומי הוא קובי.
אם זה לא מספיק, המזוודות שלי לא יוצאות, ואני כבר רוצה לעוף מפה אחרי טיסה מורטת עצבים, עם תינוקות בוכים ומלא כיסי אוויר.
לאחר דקות שנראות כנצח, אחרי שכבר נתבקשתי למלא טפסים בשל המזוודות שאבדו, מתקבלת הודעה שהן נמצאו. אני לוקחת אותן ויוצאת החוצה. אני מביטה מסביבי ולא רואה אף אחד שנושא שלט עם שמי.
קאיה סטיבנסון: תשלח לי את הכתובת של אימא. אגיע בכוחות עצמי.
אבנר רוזנבלום: למה לא הודעת לקובי שנחתת?
קאיה סטיבנסון: לא יודעת מי זה קובי. אין לי את הטלפון שלו.
אבנר רוזנבלום: שלחתי לך. למה את לא קוראת את ההודעות?
קאיה סטיבנסון: לא קיבלתי שום הודעה עם מספר הטלפון שלו. תבדוק אצלך למי שלחת.
אבנר רוזנבלום: את צודקת. רשמתי את ההודעה ולא שלחתי.
קאיה סטיבנסון: איפה אימא שלי?
אבנר רוזנבלום: בבית חולים שמואל הרופא. מחלקה גריאטרית.
אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום. אימא שלי עוד לא בת חמישים. מה פתאום מחלקה גריאטרית??
אני ניגשת ברגליים כושלות למונית הראשונה שחונה ליד המדרכה ומבקשת מהנהג שייקח אותי לבית החולים.
"אז מה חמודה, באת לבקר את סבתא?" שואל אותי נהג המונית עוד לפני שאני מתיישבת.
"כן," אני עונה לו.
"איזה נכדה טובה. סבתא מאד תשמח," הוא אומר לי.
"בטח," אני עונה.
הוא ממשיך לדבר אבל אני אבל לא מקשיבה, הרי השיחה הזו לא מובילה לשום מקום, והתשובות שלי לא באמת נכונות. אני מתוחה ורוצה כבר להגיע, אבל אני יודעת שאם אשאל כמה זמן אורכת הנסיעה הוא לא יפסיק לדבר.
בשלב כלשהו הוא שם לב לכך שאני לא משתפת פעולה, מדליק את הרדיו ומפסיק לדבר. ברקע נשמעים קולותיהם של זמרים ישראלים שאינני מכירה.
הנהג מוריד אותי בפתח בית החולים. אני נגררת עם המזוודות שלי, עוקבת אחרי השילוט ומגיעה למחלקה הגריאטרית.
"אני קאיה, הבת של סינתיה רוזנבלום," אני אומרת לאחות בתחנת האחיות.
"יפה מצידך שהואלת לבוא," היא עונה לי.
"אינני חושבת שאני צריכה להסביר לך," אני עונה לה, "אבל אבי החורג הודיע לי רק אתמול שאימי לא בקו הבריאות."
"מה שאומר שחצי שנה לא דיברת איתה," היא אומרת לי.
"את טועה," אני עונה לה, "זו היא שמאז שהתחתנה מיעטה לשוחח איתי." אני לא מספרת לה על הנטישה של אימא שלי שנעלמה לי לכמה שנים וביום בהיר אחד פתאום כתבה שמתגעגעת ושאבוא לבקר אותה בישראל. זה היה בדיוק באמצע תקופת בחינות בתחילת התיכון.
שלא תבינו. אימא שלי אוהבת אותי מאד. אבל בדרכה שלה. תמיד הסבירה לי שזה בגלל שהיא בת יחידה. ואני? גם אני בת יחידה.
"אני מצטערת," היא אומרת לי מובכת, "אני רבה עם כל העולם היום בגלל…זה לא משנה. אסור שזה ישפיע על העבודה. אני קורין ואני האחות הראשית במחלקה."
"לכולנו יש ימים כאלה קורין. אם בא לך לדבר, אני יודעת להקשיב," אני עונה לה והולכת אחריה לחדר של אימא שלי.
"קאיה," אומרת לי קורין, "קחי בחשבון שהיא נראית שונה ממה שאת זוכרת אותה. היא כבויה ולא תמיד מגיבה לסביבה. תהיי סבלנית איתה. לעיתים היא מודעת למצב ואז היא מתפרצת. זה מצב מאד מתסכל שאינך יודע איפה אתה או מה קורה איתך. אני כאן אם את זקוקה לתמיכה," היא מושיטה יד ונוגעת בזרועי.
"כנסי אליה בחיוך," היא מוסיפה וכך אני עושה. בולעת את כל הכעסים שלי בפנים.
"היי מאמי," אני אומרת לה.
היא פוקחת את עיניה. היא מבולבלת. היא סוקרת אותי דקות ארוכות ואז עיניה מוארות. "קאיה שלי, את באת! הוא אמר שלא תבואי."
אינני יודעת אם באמת אבנר אמר זאת, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שוב את הכעס גואה בי כלפיו.
"ברור שבאתי מאמי, איך יכולת לחשוב אחרת? התגעגעתי אליך," אני אומרת לה ברוך. הלב שלי נצבט למראיה. אני אסירת תודה לקורין שהכינה אותי כמה שניתן.
"אני כל כך עייפה," אומרת לי אמא, "את יודעת איך זה
כשמסתיים הסמסטר. יש לי כל כך הרבה מבחנים לבדוק."
"אולי אני יכולה לעזור לך?" אני מציעה לה, משתפת איתה
פעולה.
"מה את מבינה בכימיה," היא אומרת לי. אני לא מזכירה לה
שסיימתי את לימודי התיכון בהצטיינות בכל מקצועות המדעים.
"את צודקת מאמי," אני עונה, "רק רציתי לעזור."
"ממתי את עוזרת לי?" תוקפת אותי אמא, "את בעולם שלך
ולא מעניין אותך מה קורה אותי. הוא אמר לי."
שוב אבנר עולה בשיחה. אין לי מושג מה סיפר לה עליי, מה גרם לה להתרחק ממני,
אבל זה לא הזמן לחשבונות.
"אני רוצה ארטיק רמזור," היא אומרת, "כן. תביאי לי ארטיק …איך קוראים לארטיק שאני אוהבת?"
"רמזור," אני עונה לה.
"מה פתאום? את לא יודעת כלום על אמא שלך. אני בכלל לא מכירה
אותך. מי את? "
"אני קאיה, הבת שלך," אני עונה לה. אני מרגישה שהבטן
מתהפכת לי. זה כל כך לא הוגן. אני גם מרחמת קצת על עצמי. גם אני צעירה מידי
להתמודד עם מצב כזה.
"קאיה? איזה שם זה קאיה? שם ממש מטופש," היא אומרת לי בלעג. לפני שאני מספיקה לענות לה היא עוצמת את עיניה ואני שומעת את נשימתה נעשית כבדה ואז היא שוקעת בשינה עמוקה.
אני מרגישה שאני חייבת אוויר. אני יוצאת מהחדר, ויוצאת לחצר הפנימית. קורין יוצאת בעקבותיי.
"הבאתי לך קפה," היא אומרת לי ומתיישבת לידי, "איזה יום עמוס היום. המחלקה מפוצצת," היא מתלוננת באזניי, "ודווקא כעת יש שתי אחיות בחופשת מחלה."
"אני לא יודעת איך אתן שורדות את המקום הזה," אני אומרת לה.
"זה באמת לא פשוט. בעיקר שהמחלות לא פוסחות על אף גיל. תראי את אימא שלך. כל כך צעירה, כל כך יפה. כמה חבל."
"לא הייתי מוכנה לזה. בעלה התקשר ואמר לי לבוא כיוון שמצבה מתדרדר. לא היה לי מושג מה יש לה בכלל. דודתי אמרה שהיא מאבדת קשר עם המציאות. לא היה לי מושג מה זה אומר. עכשיו קיבלתי תשובה ובגדול."
"אני מבינה כמה קשה לך היום," אומרת קורין, "אבל את תגלי שיש בך כוחות. החיים האלה יהפכו לשיגרה החדשה שלך ותחיי אותם מיום ליום."
"אני מניחה שאת צודקת. בינתיים אני גמורה מעייפות, והג'ט לג לא עוזר לזה."
אני מעבירה איכשהו את היום עד לשעות הלילה.
"אני קובי," אומר לי גבר צעיר שנכנס לחדרה של אימי, "נשלחתי לקחת אותך הביתה."
אני עייפה מידי בשביל להתווכח איתו. אני ניגשת לאימא נושקת לה על מיצחה. היא ישנה כבר שעות.
"אני אקח את המזוודות שלך," אומר לי קובי אבל אני מסרבת. אני כל כך כועסת על אבנר שלא יצר איתי קשר. אני יודעת שהוא מנהל חברת ענק, אבל עדיין.
"לאן?" שואל אותי קובי.
"לבית של הבוס," אני עונה, "אני מתארחת אצלו."
קובי מביט בי לרגע, אבל לא אומר מילה. הוא עוזר לי להכניס את המזוודות לתא המטען. אני הולכת לשבת בכסא ליד הנהג. "אני יכול לשים מוסיקה?" הוא שואל אותי בזמן שהוא מתניע את הרכב.
השאלה קצת מפתיעה אותי. "בטח," אני עונה לו.
כל הדרך אנחנו שותקים. כל אחד עסוק בעניניו. אני מניחה את ראשי על החלון ומנמנמת. אין לי תחושה של זמן. אני כל כך עייפה ולא יכולה לחכות ללכת למיטה ולישון.
קובי עוצר מול וילה גדולה. "הגענו," הוא אומר ומדומם את המנוע. הוא ניגש מיד להוציא את המזוודות שלי ומניח אותן ליד דלת הכניסה. הוא מדבר עם מישהו שאינני רואה וקורא לי לבוא. הוא מעלה את המזוודות לקומה השנייה ומראה לי היכן החדר שלי. אני חולצת את נעליי נשכבת על המיטה ונרדמת.
אני לא זוכרת שהתכסיתי בשמיכה. למעשה אני לא זוכרת הרבה ממה שקרה. אני קמה באמצע הלילה לשירותים ומבינה שכנראה אבנר היה כאן וכיסה אותי.
אני זוחלת שוב למיטה ונכנסת למערבולת של חלומות. אני רואה את אימא שלי שמשנה את פניה ומקבלת פני בובה. פניה משתנים כל הזמן. פעם היא מפלצתית, פעם היא עם פני בובת חרסינה ופעם עם פנים מעוותות. אני צועקת בחלום בזמן שהיא רודפת אחרי עם מקל ומנסה להכות בי.
אני קמה בבוקר שטופת זיעה. מבט מהיר בשעון מלמד אותי שעוד לא שש בבוקר. אני נכנסת למקלחת הצמודה ועומדת שעה ארוכה מתחת לזרם המים החמים. אני מרגישה מזוהמת מהביקור בבית החולים. הריח של חומרי הניקוי נדבק לשיערי ומעורר בי גועל. 'תצטרכי להתרגל לזה בייבי גירל,' אני מדברת אל עצמי, 'כאילו שיש לך ברירה אחרת.'
אני מבינה שאני עדיין הפוכה לגמרי מבחינת השעות ומחליטה שזה לא ריאלי שאשכור רכב. אני יוצאת מהחדר ורוצה להכין לעצמי כוס קפה. אני שומעת שהטלוויזיה עובדת ומחפשת את אבנר. הוא לא נראה בסביבה. אני הולכת למטבח ומבינה שבעצם הקולות מגיעים ממקלט שנמצא מול הדלפק במטבח. ליד הדלפק יושב גבר לבוש בחליפה יוקרתית. הוא מרוכז במחשב הנייד שלו.
"בוקר טוב," אני אומרת, "איפה אבנר?"
הוא מרים עיניו אליי, בוחן אותי קצרות וחוזר להתעסק במחשב שלו. "אבנר לא כאן," הוא עונה לי, "כשתהיי מוכנה לנסוע תאמרי לי. אני אבקש מקובי שיאסוף אותך."
"יופי," אני ממלמלת, "יש לי נהג צמוד, ושומר ראש, רק אבנר לא מראה את פניו."
הוא לא מגיב לדבריי. אני רוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר. "אני מוכנה," אני אומרת לו.
"איך את שותה את הקפה שלך?" הוא שואל בלי להתיק את מבטו מצג המחשב.
"מעט חלב, שניים סוכר," אני עונה לו.
הוא מגיש לי כוס ששומרת חום. "קחי," הוא אומר, "קובי מחכה לך בחוץ."
"תודה," אני אומרת, עולה במהירות לחדרי, לוקחת את התיק ויורדת בריצה את המדרגות.
שוב עוברת עלינו הנסיעה בשתיקה. אני לוגמת לגימות קטנות מהקפה. הוא מאד טעים לי. "אני מקווה שאת אוהבת מאפה גבינה, קחי לך אחד מהשקית," אומר לי קובי.
"תודה לך. זה המאפה האהוב עליי ביותר," אני עונה לו ומכרסמת בחוסר תאבון ממאפה הגבינה הטרי.
"אני אבוא לקחת אותך בערב," אומר קובי. הוא לא מחכה לתשובה ונוסע.
אני עומדת רגע ומסתכלת על הרכב שמתרחק ממני. "אז ככה זה עתיד להיות כל יום?" אני חושבת בליבי. אני מתיישבת על הספסל ולוגמת לאיטי מהקפה, עושה הפסקות קצרות כדי לסיים את מאפה הגבינה.
"איזה כייף לראות פנים ידידותיות על הבוקר," קוראת לעברי קורין, "ישנת טוב?"
"התעלפתי לתוך השינה," אני עונה לה. אני חוסכת ממנה את הסיוט שחוויתי.
"בואי נלך להתחיל את היום," היא אומרת לי ומושיטה לי את זרועה.
"אם רק קצת מהעליצות שלך תדבק בי, יהיה טוב," אני אומרת לה.
"קאיה!" קוראת לעברי אמא עם היכנסי לחדר. "את רואה אחות רותי," היא אומרת לאחות שמטפלת בה, "זוהי הבייבי גירל שלי קאיה. היא עזבה הכל ובאה מניו יורק כדי להיות עם אמא שלה."
כך מתחיל בוקרו של היום השני שלי במחלקה הגריאטרית בבית החולים שמואל הרופא. לא יכולתי לבקש התחלה טובה מזו.
דור
"אני לא יודע מה אבנר סיפר לה," אמר לי קובי בזמן שבא לכאן עם בתו החורגת של אבנר, "היא ביקשה ממני שאביא אותה לבית של הבוס."
"תשכן אותה בחדר האורחים, החדר השמאלי במעלה המדרגות," אני אומר לו, "מחר אדבר עם אבנר ואברר איתו את העניין. הרי אי אפשר לתת לה לישון ברחוב."
אני חוזר לעניניי והאורחת הלא מוזמנת נשכחת מזיכרוני. עם כל האמון שיש לי באנשי משרדי, יש דברים שאני מעדיף לעשות הרחק מעיני כל, בעיקר בזמן שאני תופר כעת עסקה ענקית וחייב להיות מאד מרוכז בכל פרט.
אני לא שם לב לשעה המאוחרת. אני מרגיש שעיניי נעצמות. אני מתמתח, שומר את החומר במחשב ועולה למעלה לחדר השינה שלי. רק אז כשאני רואה את האור דולק בחדר האורחים אני נזכר בה. אני רואה אותה שרועה על המיטה עם בגדיה. רק את נעליה היא חלצה כשנכנסה לחדר. הן מונחות ליד המזוודות הנעולות שלה. אני מביא שמיכה ומכסה אותה. אני לא טורח להעיף בה מבט נוסף. היא לא מעניינת אותי. הרי בכל מקרה מחר ימצא לה מקום לינה אחר.
אני ישן רק כמה שעות ולמרות זאת קם רענן להתחיל את יומי. אני יורד למטבח, מכין לי כוס קפה, ומפעיל את הטלוויזיה כדי להתעדכן בחדשות בשווקי המזרח. אני פותח את המחשב ומתחיל לבדוק את המיילים שנשלחו לי בשעות המעטות שישנתי.
אני לא שם לב שהיא נכנסת למטבח. רק כאשר היא שואלת על אבנר אני מבחין בה.
"יופי," היא ממלמלת, "יש לי נהג צמוד, ושומר ראש, רק אבנר לא מראה את פניו." רק אז אני מבין שהיא איננה יודעת שהבית הזה הוא לא הבית של אבנר. מעניין מה אמר לה. אני נזכר שקובי אמר לי שהיא ביקשה להגיע לבית של הבוס. אז זה העניין. היא חושבת שאבנר הוא הבוס, או אם לנסח את זה יותר נכון, אבנר רוצה שהיא תחשוב שהוא הבוס.
אין לי מושג מה הולך במשפחה הזו. כאשר הודיע לי אבנר שהוא מתחתן עם אשה שמבוגרת ממנו בחמש עשרה שנה זה נשמע לי מוזר. הנחתי שהיא וודאי אישה עשירה מאד. אני מניח שגם זה מה שהוא חשב. בכל מקרה, כך שמעתי, זה התברר כלא נכון.
אני מודיע לקובי לבוא לאסוף אותה. אני מכין לה קפה בכוס שומרת החום שלי. יש לי רק אחת ואני נותן אותה לה. היא ניגשת אלי לקחת אותה ומודה לי. ריח הבושם שלה חודר לאפי. אני כבר לא יכול להתעלם ממנה. הריח הזה נישא בבית גם אחרי שהיא יוצאת ממנו.
אני כבר לא מרוכז. אני מבין שאין טעם שאשב כאן ואבהה במסך ולכן אוסף את דבריי ויוצא למשרד.
"תבקשי מאבנר שיכנס אליי כשיגיע," אני מבקש מאדוה המזכירה שלי.
אני נכנס למשרדי. המשרד משקיף על הים. כמה מתחשק לי לעזוב הכל כעת וללכת למים. אני מחכה כבר בקוצר רוח לסוף השבוע. קבענו לצאת לים עם אופנועי הים שלנו.
דניאל העוזר שלי מציץ מבעד לדלת. "אני יכול להכנס?" הוא שואל. דניאל ואני נפגשנו בצבא כשהוא מונה לסגן שלי. כאשר ראיתי איך הוא מתנהל בשדה הקרב, ידעתי שאחד כזה אני רוצה לצידי גם בעולם העסקים. ההימור שלי בו התברר כנכון. אם יש מישהו שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות , וזה לא קורה הרבה בעולם העסקים, זה הוא. ועדיין יש הרבה דברים שאני לא משתף אותו.
דניאל התחיל לעבוד איתי ביום הראשון שרכשתי את החברה הכושלת הזו מאבנר והפכתי אותה לאימפריה.
"הכנס," אני אומר לו "ראית את אבנר?"
"הוא מאחר כרגיל. כל בוקר הוא הולך הרי לבקר את אשתו," הוא עונה לי.
"אין לה ילדים?" אני שואל כאילו שאיני יודע את התשובה.
"יש לה בת בניו יורק. הוא התקשר אליה אבל היא מסרבת לבוא," הוא עונה לי.
"מעניין," אני עונה לו, "כי לפי מה שהבנתי היא הגיעה אתמול."
"באמת? מאיפה אתה יודע?" אומר דניאל
"כך שמעתי," אני עונה, מתחמק מלתת תשובה, "טוב זה לא באמת ענייני. מה הבאת בלי?"
דניאל מציג בפני את הדוחות שביקשתי ממנו שינפיק בשבילי. אני מעיין בהם אבל המחשבות שלי הרחק מכאן. אני בודק את הנתונים שהכי מעניינים אותי ומגיש לו חזרה את הדוחות. "תודה דניאל, תמשיך לעקוב אחרי השוק," אני אומר לו.
אני מחכה שהוא יצא ומבקש מאדוה שתקרא לקובי. "קראת לי בוס?" אומר קובי. גם את קובי הכרתי בצבא. כבר אז שמש כנהג בוס שלי וגם לאחר השחרור הוא ממשיך לקרוא לי בוס. בעצם זה מה שאני עבורו. אני אוהב אותו. הוא קסם של בחור. תמיד מחייך, תמיד מביא שמחה לכל מקום שהוא נכנס. הוא גבר מבריק. אז למה היה נהג בצבא? תאונת גלישה הורידה לו את הפרופיל הרפואי. הוא התעקש לשרת בקרבי , גם אם יהיה כנהג בוס.
"הבחורה שהבאת אליי בלילה הביתה היא הבת של אבנר, נכון?" אני שואל אותו.
"הבת של אשתו," הוא מתקן אותי.
"יש לך מושג מדוע היא לא נסעה לבית של אבנר?" אני שואל.
"הבנתי שאין לה מושג היכן הוא גר, כיוון ששאלתי אותה לאיזה כתובת היא צריכה להגיע. היא רק אמרה לי לנסוע לבית של הבוס."
"על מה היא דיברה איתך בדרך?" אני שואל אותו.
"היא היתה כל כך עייפה ונמנמה על החלון," עונה לי קובי. על זה בדיוק דיברתי. הוא כל כך רגיש. הרי יכול היה לנסות לדובב אותה, ביחוד כשביקשה לבוא לביתי, אבל הוא העדיף שתישן.
"אני לא מכיר אותה. כנראה שאבנר אמר לה שהוא הבוס ולכן ביקשה לנסוע לבית של הבוס. מעניין מה בכלל היא יודעת עליו. בכלל כל הסיפור הזה שלו ושל אימא שלה מוזר בעיניי," אני אומר לו.
"איך היא, בוס?" שואל קובי.
"אין לי מושג. האמת שראיתי אותה דקות ספורות, וגם זה כשהייתי עסוק בעבודה במחשב," אני עונה לו.
"אז מה אנחנו עושים איתה? אמרתי לה שאבוא לאסוף אותה בערב," אומר קובי.
"וכך תעשה," אני עונה לו, "תאמר לאדוה שתבקש מאבנר שיכנס אלי ברגע שיגיע. אני חושב שהוא צריך לתת לי כמה הסברים על ההתנהגות המוזרה שלו."
*
קובי יוצא ואני נשאר שוב לבד. אני עוצם עיניים. המחשבות שלי נודדות לאשה הזרה הזו. אני נזכר בדמותה שרועה על המיטה, עדיין לבושה בבגדיה. היא שכבה באלכסון, ויד אחת היתה שמוטה מעבר למיטה. את פניה לא ראיתי כיוון שתלתליה כיסו אותן. אני קולט שאני זוכר ממנה יותר מה שחשבתי. היא לבשה מכנסי טרנינג צמודים, והגופיה שלה התרוממה וחשפה את עורה השזוף. מה הפלא. היא ילידת קליפורניה, כך שמעתי שאבנר אומר פעם על אשתו. אני יודע שאם לא הייתי כל כך עייף הייתי שם לב יותר לפרטים. בשעה שכיסיתי אותה נגעתי בטעות בעורה. הוא היה כל כך נעים למגע שגרם לי למשוך מיד את ידי ממנה. לא רציתי להעיר אותה. מצד שני לא רציתי לתת למגע הזה להשפיע עליי. הרי לא היה לו שום משמעות.
הדבר האחרון שאני צריך כעת זו אשה שתסיח את דעתי. ראיתי מה הקשר עם אפרת דרש ממני. אני שמח שנפרדתי ממנה. היא היתה צריכה שאשקיע בה יותר ממה שהייתי מסוגל. היא לא היתה מוכנה לקבל את העובדה שכעת העבודה חשובה לי יותר. חודשים רבים עבדתי על הפרוייקט הזה. אני לא יכול לתת לו לפול רק בגלל שאישה צריכה שאחזר אחריה ללא הפסקה.
אני מתעשת באחת. זה בדיוק מה שהזרה עושה לי כעת. במקום להתרכז בעבודה אני חושב עליה. 'מה לי ולה?' בסך הכל אני מאפשר לה לגור אצלי. זה לא דורש ממני כלום. איני צריך לשעשע אותה או לטפל בה. ברוב רובו של היום בכל מקרה היא שוהה ליד מיטתה של אימה.
אני יודע שאני חייב את אבנר מרוכז. את המעט שהוא עוד יכול לתרום לי אני רוצה למצות עד תום.
"אני צריך אותך מרוכז כעת בפרוייקט. הבת של אשתך יכולה להיות איתה במשך השבוע. בתמורה אני מצפה שתהיה כולך בעבודה. תגיע בזמן ותלך רק כשהמשימה היומית שלך מושלמת," אני אומר לו, "בסוף השבוע אתה פנוי לעשות כרצונך. תוכל לבקר אז את אשתך."
קאיה
ימים מתחברים ללילות. אני עייפה, עדיין לא מאופסת לזמן המקומי. אימא ישנה כמעט תמיד. אולי כמה דקות ביום היא מתקשרת איתי. אני מבינה שהיא הולכת ונעלמת. משהו מריח לי לא טוב ואיני יודעת מהו. ההתדרדרות שלה ממש מהירה.
יום שישי בערב מגיע. אני נפרדת מאימא בנשיקה. כל היום היא לא הגיבה. האחות התורנית מבטיחה לי שתודיע לי אם יחול שנוי. אני נכנסת לרכב שמחכה לי כמו בכל ערב בימים האחרונים. כמה מפתיע אותי לראות את דור.
"אכלתי אצל ההורים. אימא שלי שלחה לך אוכל," הוא אומר ומגיש לי שקית ובה הקופסה עם האוכל. היא עדיין חמה "יש בפנים סכום חד פעמי, " הוא אומר, "תאכלי כל עוד זה חם."
אני רואה שיש בשקית גם בקבוק מים. אני פותחת אותו קודם ולוגמת מהמים. הם קרים ונעימים לי בגרון. "תודה," אני אומרת, "זה מאד נחמד מצידה." אני תוהה מה הוא אמר לה לגביי.
"אבנר ביקש למסור לך שמחר הוא יבלה את היום עם אימא שלך כך שתוכלי לנוח."
"תודה," אני אומרת, לא ברור לי למה, אבל זה טבוע בי להודות על כל דבר.
כיוון שמחר אינני צריכה לקום מוקדם, אני ניגשת להתקלח ופותחת את המחשב להתעדכן מה נעשה בניו יורק ובקליפורניה. החוזה שלי בניו יורק עומד לפוג עוד חודש וכבר זמן מה מנקרת בי המחשבה שאני רוצה לשוב לסן דייגו, להיות בקרבתו של אבא.
דבר ראשון אני שולחת לאבא דיווח יומי.
דאדי,
אני חושבת שאימא מתקרבת לסיום חייה.
היום בכלל לא התעוררה ולא הגיבה ללחיצת יד.
עצוב לי לראות אותה כך.
מחר אני ב'חופש.' הוא יהיה איתה כל היום.
החלטתי שאחרי שהכל יסתיים כאן
אבוא לקליפורניה, ורק אחר כך אחזור לניו יורק.
מתגעגעת אליך
אוהבת
קאיה
רק אחר כך אני נכנסת למיילים של העבודה ועונה על כל אחד באריכות. כיוון שבניו יורק זה עדיין יום עבודה אני מקבלת מיד תשובות. מר ניומן מתקשר אלי בסקייפ. תחילה הוא מתעניין באימא ואחר כך נכנס איתי לשיחה על ענייני עבודה.
"את בטוחה שאת לא רוצה להאריך את החוזה איתנו?" הוא אומר לי בסיומה של השיחה, "את מאד תחסרי לי, למרות שלפעמים את כזו מעופפת ומעצבנת אותי כל כך." קשה לו לתת מחמאה ולשתוק, אני חושבת לעצמי.
"מר ניומן, אני לא במצב להחליט שום החלטה כעת. אני אדבר איתך כאשר אחזור לניו יורק," אני עונה לו. מתי זה יהיה ? אין לי מושג. אבל את זה אני לא אומרת לו.
השיחות האלה מתישות אותי ואני מניחה את המחשב בצד ונרדמת מיד.
כאשר אני מתעוררת החדר כבר שטוף שמש. אני צריכה רגע כדי להתאפס. אני קופצת בבהלה אבל נזכרת שהיום יום שבת, והיום אני חופשיה לעשות כרצוני. הבית שקט. אפילו הטלוויזיה שאני רגילה לשמוע בבוקר לא פועלת. אני הולכת למטבח. אני לא טורחת להתלבש ולובשת רק את חולצת הטריקו הארוכה איתה אני ישנה.
אני נדהמת לראות את דור עומד מול המקרר הפתוח ושותה מיץ תפוזים ישר מהבקבוק. מה שיותר מדהים אותי הוא שפלג גופו העליון חשוף והוא לובש רק תחתונים.
"מה אתה עושה פה?" אני שואלת אותו.
"סליחה," הוא עונה לי מיד, "אני רגיל שאני כאן לבד. אני כבר מוזג את המיץ לכוס."
"אני לא מדברת על זה," אני עונה לו, "מה אתה עושה בשבת בבוקר כאן בבית. בעצמך אמרת שיש לי היום יום חופש."
"ומה הקשר בין השניים?" הוא שואל.
"אתה לא עונה לי על השאלה," אני אומרת, "מה אתה עושה פה?"
"מה שכל אדם עושה בבית שלו," הוא עונה לי.
"אתה הבן של אבנר?" אני שואלת בפליאה.
"אל תחמיאי לאבנר," הוא עונה, "אני לא."
"אני לא מבינה כלום," אני עונה לו.
"אז נתחיל מהתחלה," הוא אומר לי ומדבר לאט כמו לילד קשה הבנה. "הבית הוא הבית שלי. עד כאן זה מובן לך?"
"הבנתי," אני עונה לו לאט, "אז למה אבנר שלח אותי לגור אצלך?"
"זהו, שזה לא היה בדיוק כך," הוא עונה לי. אני לא מבינה את הגבר הזה. למה הכל מסובך אצלו. "את ביקשת מקובי שיביא אותך לבית של הבוס וזה מה שהוא עשה."
"אז אני מבינה אם כך שאבנר הוא לא הבוס," אני אומרת, "אבל זה לא מסביר לי למה אתה נתת לי להיות פה."
"את יודעת שאני אפילו לא יודע את שמך?" הוא עונה לי בשאלה.
"קוראים לי קאיה. קאיה סטיבנסון," אני עונה לו.
"ובכן קאיה, על זה גם לי אין תשובה. את הפכת פשוט לעובדה קיימת ואיך שהוא נהייתי אחראי עלייך."
"אני כל כך מצטערת," אני עונה לו נבוכה, "אני אארוז את הדברים שלי ואתפנה מכאן."
"יש לי הצעה יותר טובה. לא יכולתי שלא לראות שיש לך במזוודה בגד ים. אני נפגש עם חברים עוד שעה בים. זה יום מושלם לגלישה ונסיעה באופנועי ים. חשבתי שאולי תרצי להצטרף."
"גדלתי לחוף האוקיינוס בסן דייגו. אני מאד אוהבת לגלוש על הגלים, אבל אני לא רוצה להפריע לך. מספיק דאגת לי השבוע. אתה לא צריך להיות אחראי עליי גם היום."
"דווקא היום זה יהיה לי כייף אם תבואי," הוא אומר לי.
"תן לי כמה דקות להחליף בגדים," אני אומרת לו.
דור
אני משתדל מאד לא לנעוץ עיניים בקאיה. היא לבושה בבקיני קטן ומעליו חולצת חוף. הגוף היפה שלה שזוף וגורם לי להתרגש ברמה שלא חוויתי זמן רב. אני מפנה את מבטי ממנה. היא רואה את זה ולא יודעת איך לפרש את זה.
"הכל בסדר?" היא שואלת.
"כן," אני עונה בשקט. מה אני יכול לומר לה?
"אני חשופה מידי לטעמך?" היא שואלת נבוכה.
"את מושלמת בעיני," אני עונה לה, "את מעירה בי רגשות רדומים."
"וזה טוב?" היא שואלת ומחייכת חיוך קטן.
"עוד מילה אחת קאיה ואני מנשק אותך," אני עונה לה.
היא מחייכת לעצמה.
"את לא מגיבה," אני אומר לה.
היא מושכת בכתפיה.
"הבנתי, את מפחדת שאם תאמרי מילה אממש את איומי."
היא מהנהן בראשה.
"וזה יהיה כל כך נורא?" אני שואל.
"בהתחשב בכך שאתה נוהג כעת על הכביש המהיר, אז כן," היא אומרת, "בנסיבות אחרות, זה כבר היה קורה."
"אני חייב לך," אני אומר לה.
"אתה חייב לי," היא מאשרת.
אני שולח יד ומזיז את תלתליה מפניה. "את כל כך יפה קאיה."
אנחנו יורדים לכיוון הים. קאיה בולעת בעיניה את המראות האלה. רואים שהיא מתרגשת. "אחרי חודשים רבים בניו יורק, הייתי חסרה מאד את המראה הזה," היא אומרת לי בהתרגשות.
אני מחנה את הרכב, ומושיט יד לקאיה. אני מקרב את כף ידה לפי ונושק לה. "לא לכזו התכוונתי את יודעת," אני אומר לה אבל כיוון שאנחנו מוקפים חברים אני מסתפק בזה.
"תכירו זו קאיה," אני אומר לכולם.
היא מחייכת לכולם ואומרת- "היי לכולם."
לא עובר זמן רב וקאיה משאילה את אחד הגלשנים. היא סוחטת מחמאות. אין ספק שהיא מרגישה כמו דג במים. היא כל כך נהנית.
ברור לי שהיא שמה לב למבטיהן הלא כל כך אוהדים של הבנות ולכן כשהיא יוצאת סוף סוף מהמים היא הולכת לשבת איתן. "כדאי לכן לנסות בנות, זה כייף," היא אומרת. אני שומע שהיא מספרת להן שהיא גדלה בקליפורניה וזה מה שהיו עושים שם מידי יום בחופשת הקיץ אחרי העבודה. היא מצליחה לסחוף אותן אחריה. הן עוברות לדבר על הבגדים שהיא לובשת תוצרת מיו מילאן.
אני סקרן לשמוע מה הן מדברות עליי, או יותר נכון מה היא תאמר עליי. היא מגניבה אליי חיוכים אבל לא נותנת להן לשאול אותה שאלות. זה לא שהן לא מנסות, היא מצליחה לשנות נושא בצורה מעוררת התפעלות וזה גורם לי לחשוב שלמעשה איני יודע עליה כלום. מעניין במה היא עובדת.
אנחנו עולים למסעדה וקאיה מזמינה רק חומוס. היא מנגבת מעט עם פיתה ועיניה מתמלאות דמעות. היא מושיטה יד לנייד שלה שבדיוק מצלצל. "תבואי מיד," אומר לה אבנר וסוגר.
"הרגשתי שהיא עוזבת," אומרת קאיה בדמעות בשעה שאני נוסע איתה לבית החולים. לשנינו ברור שאימה כבר איננה.
"אמא שלך מתה ואת מבלה לך בים." כך מקבל את פניה אבנר. היא לא מתייחסת אליו וניגשת לחדר. אמה כבר מכוסה בסדין. היא מורידה את הכיסוי מעל ראשה של אמה מלטפת את ראשה ולוחשת לה מילות פרידה.
"התקשרתי לעורך הדין," אומר אבנר. אני מביט בו נדהם, "אין לוויה היא תרמה את גופתה למדע. אני עף מפה."
אני נותן לקאיה את הזמן שלה. כאשר היא מסמנת לי בראשה שסיימה אני נכנס. העיניים שלי נעוצות בה.
"עצוב לי," היא אומרת ויוצאת איתי החוצה, "לא היינו קרובות אבל אני יודעת שאהבה אותי. אישה כל כך צעירה ויפה."
היא ניגשת להודות לאחיות. "אני מתקשה להאמין," אומרת לה קורין, "ההתדרדרות שלה היתה מאד מהירה. זה קצת מוזר לי."
"תודה קורין על כל התמיכה. את היית האור שלי בימים שהייתי פה," היא אומרת לה, "ועכשיו אני צריכה לטפל בסידורי ההלוויה."
"את קאיה?" שואל גבר מזוקן שניגש אלינו. היא נדה בראש שכן, "אני משתתפת בצערך. אני עורך הדין של אמך המנוחה. אמך תרמה את גופתה למדע. הייתי רוצה לדעת מתי תרצי לקרוא את צוואתה."
"אני אתקשר אליך במשך השבוע," אומרת קאיה וניגשת אלי להיאסף לחיבוק שלי.
השמועה על פטירתה של סינתיה מגיעה לחבריי שמבלים בים והם ממהרים לביתי כדי להיות עם קאיה. הבנות מתארגנות בשקט במטבח ודואגות לכיבוד, לא משאירות אותה לבד. מידי פעם היא מחפשת אותי בעיניה. כשזה קורה אני ניגש שוב לשבת לידה. היא מניחה את ראשה על כתפי, או אוחזת בידי כדי לשאוב כח. ניכר עליה שהיא עדיין לא מעכלת.
רק בשעת לילה מאוחרת הבית מתרוקן. אני מביא שמיכות לסלון ושנינו מתכרבלים על הספה. קאיה נרדמת חבוקה בזרועותיי, ורק כאשר אני בטוח שהיא ישנה עמוק אני מרשה לעצמי גם להירדם.
את יום ראשון אני מבלה איתה בבית. אנחנו יוצאים לטייל בשכונה ומדברים כל הזמן. קאיה מספרת לי על ילדותה. על הוריה שהכירו בהוואי ולכן קראו קאיה, על הסדקים שאירעו כשחזרו לסן דייגו, וכל הנטישה של אמא שלה. "אבא שלי דאג שלא אחסר דבר. לא על כסף אני מדברת, למרות שגם זה היה לי תמיד בשפע, אלא על הלב שלי, על הנפש. למדתי לחיות בלי אמא."
אני מספר לה על הילדות שלי. על הבית החם גדלתי בו ועל הטיפוס שלי בעולם העסקים. "ובמה את עוסקת?" אני שואל אותה.
"אני מעצבת פנים," היא עונה לי, "אני עובדת כעת על עיצוב רשת חנויות בניו יורק של כמה חברות גדולות."
אנחנו חוזרים הבית וקאיה מכינה לנו ארוחת ערב. "הבנות הכינו כל כך הרבה אוכל אתמול. יש כאן אוכל לגדוד," היא אומרת, "אני מניחה שכדאי שנתחיל לחזור לשיגרה. אני אפגש מחר עם עורך הדין של אימי, למרות שאיני רואה טעם בכך. הרי היא הייתה נשואה לגבר אחר ומין הסתם הכל עובר אליו."
"אם כך אני אלך בבוקר לעבודה. כפי שסיפרתי לך אלה ימים מאד קריטיים עבורי," אני אומר לה.
"וודאי. אני מודה לך על היום הזה שהקדשת לי," היא אומרת.
בלילה אנחנו ישנים יחד בחדר השינה שלי. זה נראה לשנינו מעשה נכון לעשות. היומיים האלה והחוויות שעברנו יחד קרבו מאד בינינו.
למחרת בבוקר אנחנו נוסעים יחד. אני מוריד אותה במשרדו של עורך הדין איתו היא קבעה פגישה.
אני מופתע לראות את אבנר כבר במשרד, שלא כהרגלו.
"אתה מבין שהזקנה הזו הרסה לי את החיים?" אומר לי אבנר, "היא נתנה לי להבין שהיא גרושה עשירה מקליפורניה. הייתי בטוח שהיא מלאה בכסף. היא התנהגה כמו אחת כזו. היא השקיעה בחברה הזו, דרשה שהחברה תהיה רשומה גם על שמה." המילים האלה מרעישות באזניי כמו תופי טאם טאם. אני מרגיש שהדם אוזל מגופי. אני כבר לא שומע את שאר הדברים שלו.
אני כבר משתוקק שיצא מהחדר.
"יש לי רק בקשה קטנה," הוא אומר לי ותולה בי מבט מתחנן, "אל תספר לקאיה שאני לא בעלי החברה."
אני מתקשר לקאיה. זו הפעם החמישית. הטלפון שלה עדיין כבוי. אני מניח שכיבתה את הטלפון כשנכנסה לפגישה ושכחה להפעיל אותו מחדש. אני כל כך מתגעגע אליה ורוצה כבר לראות אותה. אני רוצה גם לשתף אותה במה שאני חושב שקרה עם החברה.
אני מרים טלפון לעופר היועץ המשפטי של החברה וקובע איתו פגישה במסעדת הדגים ביפו. "אני יוצא לפגישה," אני אומר לאדוה, "אני לא אהיה זמין בשעתיים הקרובות."
אני מבקש מקובי שיסיע איתי למסעדה. "תאסוף אותי עוד שעתיים," אני מבקש ממנו.
"הזמנת כבר?" אני שואל את עופר שיושב כבר ליד השולחן הפינתי ומעיין בתפריט.
"כן הזמנתי דניס בתנור," הוא אומר לי, "מה קורה דור. אתה נראה מאד מוטרד."
"אני אומר לך את זה ישר. כאשר רכשתי את החברה מאבנר רוזנבלום, האם הוא היחיד שחתם על החוזה, או שגם אשתו חתמה?" אני שואל.
"רק הוא חתם," הוא עונה לי.
"זה בדיוק מה שחששתי," אני אומר לו, "אתה יכול להוציא לי את רשום החברה לפני שנמכרה לי?"
עופר מוציא את המחשב שלו ונכנס לרשם החברות. "אני לא מאמין. החברה רשומה על שמו ועל שם אשתו," אומר עופר, "אתה מבין מה המשמעות של זה?"
"שהמכירה לא חוקית," אני אומר, "אשתו נפטרה ועכשיו הכל תלוי מה כתוב בצוואה. אני חייב לדבר עם קאיה. היא חייבת לדעת שלמעשה חמישים אחוז מהחברה בעצם שלה."
"ולמה שתעשה מעשה טיפשי כזה?" הוא שואל אותי.
"כי אני אוהב אותה," אני אומר בקול את מה שאני מבין כבר מיום שבת.
קאיה
אני מורישה לבתי קאיה סטיבנסון את כל רכושי הכולל בין השאר:
חשבון בנק שמספרו… להן פרטיו
דירת מגורים שכתובתה…..
50% חלקי בחברת התוכנה…
אני יושבת המומה. מסתבר שאני שותפה של דור בחברת התוכנה שלו. אני לא נושמת, אני חייבת לברוח מכאן. אני מבקשת מעורך הדין עותק של הצוואה, "אבנר שמע כבר את תוכן הצוואה?" אני שואלת.
"הוא שמע ויצא מכאן רותח," עונה לי עורך הדין.
"אני מודה לך שזימנת אותי לכאן," אני אומרת לו וממהרת לצאת מהמשרד.
השעה שעת לילה בקליפורניה ואני כל כך זקוקה לדבר כעת עם אבא. אני מנתקת את הטלפון. הדבר האחרון שאני רוצה כעת הוא לדבר עם דור. הכעס גואה בי. "אז כל הכנסת האורחים הזו היתה הצגה אחת גדולה," אני אומרת לעצמי.
אני יודעת שיום שני הוא היום שבאה עוזרת הבית לנקות, כך שאין לי בעיה להכנס לביתו בהעדרו. זה בדיוק מה שאני צריכה כעת. אני עולה לחדרי, אורזת את חפצי ומזמינה מונית ונוסעת.
"קח אותי לנתב"ג," אני מבקשת. ברור לי שאני לא נשארת כאן רגע אחד. אני קונה כרטיס טיסה לסן דייגו, עם חניית ביניים של יומיים בפריז.
אני שולחת הודעה לאבא.
דאדי
יש לי כל כך הרבה לספר לך.
אני עוזבת את ישראל ונוסעת הביתה.
אני עושה חניית ביניים בפריז ליומיים.
ניתקתי את הטלפון שלי
אהיה איתך בקשר מהמלון.
אוהבת ומתגעגעת,
קאיה
תם ונישלם הפרק שלי בישראל. אני מחכה להיות בבית עם אבא ולהחליט איתו מה יהיו צעדיי הבאים. אינני יודעת אם אחזור לניו יורק. מה שאני כן יודעת שבישראל אין לי מה לחפש יותר.
דור
השעות עוברות ואין סימן מקאיה. אני מוטרף מדאגה. ברור לי שלעבוד אני לא אצליח. אני מחליט לנסוע הביתה ולחכות לה שתחזור.
"איפה קאיה?" אני שואל את העוזרת שלי.
"הלכה," היא אומרת לי.
אני עולה בריצה לקומה העליונה. המזוודות שלה אינן. אין לי מושג איפה לחפש אותה. אני נכנס לאינטרנט ומחפש את מספר הטלפון של עורך הדין שלה. אין לי מושג מה שמו, אבל אתה כתובתו אני יודע. אחרי כמה ניסיונות כושלים אני מגיע אליו. "אני יודע שאסור לך לתת לי פרטים עליה. אני מוטרף מדאגה היא עזבה ואיני יודע היכן היא."
"אתה לא חושב שאם הייתה רוצה הייתה מודיעה לך?" הוא שואל.
"אני רק רוצה לדעת שהיא בסדר," אני אומר לו, "בבקשה תאמר לי שהיא בסדר."
"היא טסה חזרה הביתה," הוא עונה לי לאחר שתיקה ממושכת.
הרגליים שלי לא נושאות אותי. אני מתיישב על הריצפה. הכל מתחיל להתבהר לי. היא חושבת שאני ידעתי על התרגיל שעשה אבנר.
'אבנר,' אני נזכר, 'אני צריך לטפל בו.'
אני מרים טלפון לעופר. "כיוון שבקרוב אני צריך להעביר תשלום נוסף של רכישת החברה אנחנו צריכים לפעול במהירות. אני מבקש שתקפיא לו את חשבון הבנק אליו הועבר הכסף ותוציא לו צו עכוב יציאה מהארץ."
"אני כבר חוזר אליך," אומר לי עופר. אני מחכה דקות ארוכות מורטות עצבים.
"יש לי בשורה טובה ובשורה רעה," הוא אומר.
"דבר," אני יורה לעברו.
"הכסף בבנק והוקפא, אבנר כבר לא בארץ," הוא עונה.
אני אורז כמה בגדים במזוודה וקובע עם מורדי , המש"'ק שלי, שעובד כאיש ביטחון בשדה התעופה. "אני צריך ממך טובה ענקית. אני מוסר לו את שמותיהם של קאיה ואבנר. תוך זמן קצר נפלטים פרטי הטיסה. אבנר עומד לנחות במוסקבה, קאיה בעצירת ביניים בפריז בדרך לסן דייגו.
אני ניגש לקנות כרטיס לסן פרנסיסקו ומשם לסן דייגו. "אני לא יודע איך, אבל אני חייב שתשיג לי כתובת של משפחת סטיבנסון, אבא של קאיה, בסן דייגו," אני אומר לדניאל.
סן דייגו, קליפורניה
אני עומד בצד ומחכה.
אני רואה את קאיה נאספת לחיבוק של אבא שלה. הם עומדים חבוקים זמן רב. אני כל כך רוצה לרוץ אליה, אבל יודע שחייב לנהוג באיפוק. אסור לי לטעות איתה.
לבסוף היא מתרחקת ממנו. אני יודע שהוא מספר לה שאני כאן כיוון שהיא משירה אליי מבט. המבט שלה יכול להרוג. אני לוקח נשימה ארוכה. אני משנן לעצמי שאני צריך לתת לה לדבר.
"מה חשבת שהפרצוף האמיתי שלך לא יתגלה? תעוף מפה אני לא רוצה לראות אותך בחיים. אני אשלח לך את העברת המניות, אין צורך שתהיה פה."
"אני אוהב אותך," אני אומר לך, "תסתכלי אליי בעיניים ותראי. אני אוהב אותך ולא מעניינות אותי המניות האלה."
היא מסתכלת עליי. "קאיה, לא הייתי חוצה את האוקיינוס בשביל חתימה על ניירת. הרי אפשר היום לעשות זאת דרך האינטרנט. יצאתי מדעתי שנעלמת. דאגתי לך. את באמת חושבת שידעתי מכל התרגיל המלוכלך של אבנר וניצלתי אותך כדי לתקן את מה שעשה?"
"אני לא יודעת מה לחשוב. עברתי מספיק בימים האחרונים. אני רוצה להיות עם אבא שלי כעת," היא אומרת ופונה ממני, "אין לך מה להישאר פה. כך או כך אני לא רוצה לראות אותך יותר."
*
*
*
שלושה חודשים עברו
אני יושב מול המחשב. הפרויקט שעבדתי עליו למעלה משנה עומד לקראת סיום. לפני מונחות ארבע הצעות רכישה.
קאיה
המוצר שעבדתי עליו בשלבי מכירה.
אנא העברי לי פרטי בנק כדי שאוכל להעביר לך 50% מהמקדמה שקיבלתי.
כמו כן ברצוני לפרוש מהחברה. האם את מעוניינת שאעביר לך את המניות
או ברצונך שאציע אותה למכירה?
דור
אני שולח לה את ההודעה מוקדם בבוקר, מודע לכך שהיא ישנה. להפתעתי מתקבלת הודעה תוך כמה דקות.
אחזור אליך תוך יומיים
קאיה
"אני מבקש שלא תעבירי לי שיחות ," אני אומר לאדווה, "תבטלי לי את כל הפגישות. אני לא מעוניין לראות אף אחד. אני גולש באינטרנט, מחפש לי רעיון לעסק חדש. אני חייב משהו שיעסיק אותי. אין לי חשק לעשות כלום ואני חייב להציל את עצמי מלשקוע בדיכאון.
"מה לא מובן? הבוס ביקש שאיש לא יפריע לו," אני שומע את אדווה מרימה את קולה.
"שיגיד לי זאת בעצמו," אני שומע את התשובה.
הלב שלי קופץ. אסור שהיא תראה את זה.
"שלום קאיה," אני אומר לה כשהיא נכנסת. אני מגיש לה מעטפה. "הנה השיק שהוכן עבורך."
"אני לא רוצה אותו," היא עונה לי.
"את מתכוונת לקנות אותי?" אני שואל.
"לא," היא עונה, "ואתה לא מוכר."
"את מוכנה לומר לי מה את רוצה?"
"אני רוצה לפחות שני ילדים, כי להיות ילד יחיד זה לא נעים בכלל. אפילו שלושה. אני רוצה שיהיה חדר לאבא שלי כשיבוא לבקר. נראה לך שאלה דרישת מוגזמות?"
"זו בחירה שלך איך לחיות את חייך," אני עונה לה.
"אתה טועה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. אתה צריך להסכים לזה."
"קאיה?" אני שואל.
"אתה גבר מבריק. תראה לאלו גבהים הבאת את החברה הזו. אל תעמיד פני טיפש, אתה מבין יפה מאד מה אני אומרת לך," היא עונה לי.
"אני רוצה לשמוע אותך אומרת את זה," אני אומר לה.
"המילים האלה מסתובבות לי בבטן כל החודש. אני לא ישנה, לא אוכלת, חולת געגועים אליך. סיימתי את כל ההתחייבויות שלי ואני כאן להשאר. אם תסכים לקבל אותי," היא אומרת לי.
אני קם לקראתה. היא לא מחכה שאענה לה היא מקיפה אותי בידה ושמה את ראשה על הלב שלי.
"אין לך מושג כמה רציתי לשמוע את המילים האלה. חשבתי שהן אף פעם לא תגענה. חשבתי שאת אף פעם לא תבואי והייתי כל כך אבוד. הגעתי לסן דייגו עם טבעת בכיס, שתראי כמה אני רציני ברגשותיי כלפיך למרות שהכרנו זמן מאד קצר. הטבעת ההיא כבר לא בידי."
"אתה יודע למה אבנר ברח מהארץ? " היא שואלת.
"אני חושב שהוא הבין שאני יודע שהוא רימה אותי במכירה של החברה הזו."
"הוא ברח כיוון שאמא שלי השאירה לו שקל אחד בלבד. אני לא נגעתי בשום דבר מהעזבון שלה פרט לטבעת הזו שהיתה טבעת של סבתא שלי. עם הטבעת הזו אני רוצה שתקדש אותי."
אני כורע ברך לפניה, אוחז בידי את הטבעת. "אני יודעת את התשובה," היא לוחשת לי, "אבל רוצה לשמוע אותך מבקש ממני שאהיה אשתך. גם אתה יודע את התשובה ובכל זאת תשאל אותי."
"אני אוהב אותך," אני אומר לה ועונד את הטבעת על אצבעה.
בר אבידן
מאמינה באהבה
©כל הזכויות של הסיפורים המופיעים באתר זה שמורות לכותבת.
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע,
לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני,
אופטי או מכני או אחר כל חלק שהוא מהחומר שבאתר זה.
שימוש מסחרי מכל סוג שהוא בחומר הכלול באתר זה אסור בהחלט
אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת.
