ג'יין
ואז יוצאת אימא מהרכב.
אנחנו מביטות אחת בשנייה. העיניים שלה מוצפות בדמעות. "ילדה שלי," היא אומרת בקול חנוק ופורשת זרועותיה לקראתי. אני מביטה בה ולא מסוגלת לגשת אליה.
"תכנסו בבקשה," אני אומרת להם ופותחת לרווחה את דלת הכניסה הגדולה. ידי מגששת אחר ידו של קייל. הוא אוחז בי בחוזקה. "אני איתך, לעולם אל תשכחי זאת," הוא לוחש לי.
"אני רואה אתכם פה. אני רוצה להאמין שאתם שמחים בשמחתי, אבל מתקשה להאמין," אני אומרת לבני משפחתי.
"ג'יין תמיד אהבתי אותך," אומרת לי אימא בקול רועד, "מעולם לא הפסקתי."
"את לא רואה אותי כבר הרבה זמן. אני מרגישה שאני אוויר בשבילך," אני אומרת את המילים שפוצעות את ליבי.
"את תמיד היית חזקה, לא שבירה כמו מריון," היא עונה לי, "לא חשבתי שאת צריכה ממני חיזוקים."
"את חושבת שהעובדה שאני חזקה זה אומר שאני לא צריכה את אימא שלי?" אני שואלת, "איזה מין הגיון יש בדבריך?"
"את צודקת ילדה שלי," עונה לי אימא, "לא נהגתי בך בהגינות."
"את מבינה שאני לא אשמה שהגורל בחר במריון להיות חולה? אני לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. יש לך מושג בכלל מה אני עברתי מיום שחלתה? את חושבת שלראות את אחותך חולה כל כך, מתרסקת, גוססת ומתה זה כל כך קל לאשה צעירה כמוני לשאת על כתפיי?"
אימא שותקת. עיניה שטופות דמעות. אני מרגישה שזו ההזדמנות שלי להוציא הכל החוצה, יהיה המחיר אשר יהיה. אני רוצה לבוא לנישואין שלי נקייה מכל הכאבים האלה.
"יש לך מושג על מה אני ויתרתי כאשר מריון חלתה?" אני שואלת.
"אני יודעת שבילית לילות רבים ליד מיטתה בבית החולים," עונה לי אימא.
"כשסיימתי את לימודיי כמצטיינת המחזור שלי הוצעו לי שתי הצעות. האחת היתה להיות מגישה בפריים טיים באחת מתחנות הטלוויזיה היוקרתיות ביותר, השנייה היתה לקבל תכנית דוקומנטרית משלי. את בוודאי מנחשת שהמשכורת היתה מאד מפתה. אבל מה לעשות שהגורל בחר אחרת ונאלצתי לבלות שעות בבית החולים ליד אחותי. בלית ברירה בחרתי בקריירה של עיתונאית עצמאית עם משכורת לא קבועה. אז נכון, אני עובדת קשה מאד והמשכורת שלי גבוהה מאד בזכות זה."
שתיקה משתררת בחדר. איש אינו פוצה פה. כל אחד שקוע בהרהוריו וחושב על מה שאמרתי.
"לא ידעתי שכך התגלגלו הדברים," אומר לי קייל בשקט.
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עדיין עליי. את הדברים אמרתי בעיקר לאוזניך. שתדע מאיפה נובע הכאב שלי," אני עונה לו, "הקרבתי כל כך הרבה, והרגשתי שאף אחד לא רואה אותי. זה כל כך כואב לי."
"אני מאמין שהחרטה שלה אמיתית," אומר לי קייל.
"תבטיחי לי אימא שתהיי בשבילי תמיד," אני אומרת לה. אני לא מחכה לתשובה. "אני כבר חוזרת," אני אומרת ועולה למעלה לחדר. אני מחפשת היכן שמתי את הטלפון נייד שלי ונזכרת שהוא בטח נשאר בחדר הארונות של האנה. לפני שאני יוצאת אני מלטפת בידי את שמלת הכלה שלי שנשארה תלויה שם. "נפגש בקרוב," אני לוחשת לה.
אני יורדת עם הנייד למטה. דבר ראשון אני ניגשת להאנה ומחבקת אותה. "עוד לא הספקתי להודות לך על הבוקר הקסום ועל התמיכה. תודה שחלקת איתי את הרגעים האלה."
אני ניגשת לשבת ליד אימא. אני כורכת את ידי סביב כתפיה. "אני רוצה להראות לך את השמלה שבחרתי." אני מראה לה את התמונות שליאה צילמה אותי.
" את נראית כל כך יפה, לא שחשבתי שתראי אחרת ילדה יפה שלי," אני אומרת, "תראי כמה את רזה ג'יין."
"כל החודשים האלה ליד מריון לקחו לי את התיאבון ומאז הוא לא חזר," אני אומרת, "את רואה לזה התכוונתי. הייתי שקופה בעיניך."
"אני מציע שנרים כוסית לחיי קייל וג'יין," אומר גרהם, שבחוכמתו משנה את הנושא. הוא מתחיל למזוג את היין בכוסות.
"מה עם ג'יין?" שואלת אימא.
"אני לא יודעת אם מותר לי לשתות. הייתי כל כך המומה שאני לא חולה במחלה הנוראית ההיא ששכחתי לשאול מלא דברים," אני עונה לה.
"אני מבקשת שתאמרי לי מתי את הולכת לטיפול פעם הבאה. אני רוצה להיות שם," אומרת אימא.
"לא דיי לך מבתי חולים? קייל יהיה איתי," אני עונה לה.
"קייל הוא לא אימא שלך," היא עונה לי.
"בסדר אימא," אני עונה לה.
כולם מרימים באוויר את הכוסות ומשיקים אותן יחד. "לחיי קייל וג'יין."
"אני מקווה שבזה תמו הדרמות היום," אני אומרת.
"שום דרמות," עונה לי קיייל, "רק הפתעות נעימות."
"ומה עוד מצפה לי היום שלא סיפרת לי?" אני שואלת.
"אנחנו הולכים לאכול ארוחת צהריים מאד מיוחדת במסעדת מגבעת הג'נטלמן," הוא עונה לי בחיוך.
"איזה יופי," אני עונה, "זו מסעדה עם אוכל משובח."
"ואת יודעת למה ילדונת?" הוא שואל.
"כי אנחנו חוגגים היום, אבל צריכים גם לאכול?" אני מנסה.
"זה נכון," עונה קייל "אבל בעיקר כי אנחנו הולכים לקבל מנות לטעימה וביניהן נבחר את התפריט לחתונה שלנו."
"אתה רציני, המסעדה תספק לנו אוכל לחתונה?" אני שואלת מופתעת, "לא ידעתי שהם עושים את זה, הרי יש להם אוכל מאד ייחודי."
"אני רוצה את הטוב ביותר בשבילך ילדונת," הוא עונה לי.
אני מתלבטת אם לנסוע עם הוריו של קייל או עם הוריי. "בוא נסע ברכב שלנו," אני אומרת לקייל.
"ראיתי את ההתלבטות בעינייך," הוא אומר לי, "אני שמח לראות ששקלת לנסוע עם הוריך, אבל מודה שאני שמח שבחרת להיות איתי. התגעגעתי אליך כל כך."
אנחנו מחכים ששני הרכבים יצאו ואז הוא רוכן לעברי ומנשק אותי ארוכות. "איך התגעגעתי לטעם של השפתיים שלך," הוא אומר לי, "מה יש בך שאני כל כך מכור אלייך?"
"אולי כי אתה טועם את האהבה שלי אלייך וזה מה שגורם להתמכרות הזו?" אני עונה לו.
"אני מניחה שזה מה שזה," הוא עונה, "אף פעם לא טעמתי טעם כזה. מצד שני אף פעם לא נישקתי מישהי כמו שאני מנשק אותך."
"כדאי שנזוז, אודרי עוד תחזור לכאן לנזוף בנו," אני אומרת לו.
אנחנו עולים על הדרך המהירה לכיוון המסעדה. "אני חושב שכדאי שתצלמי את המנות ונוכל להחליט בבית," הוא אומר לי.
אני מגששת אחרי הטלפון הנייד שלי ומגלה ששכחתי אותו בבית. "או, הוא כנראה נשאר על הספה בבית," אני אומרת לו.
"שאחזור לקחת אותו?" שואל קייל.
"לא, תצלם בשלך," אני עונה לו.
"את תצלמי, כבר ראינו עד כמה מוכשרת את," הוא אומר לי ומגיש לי את הטלפון שלו, "קוד הכניסה הוא ילדונת."
"תודה," אני עונה לו בחיוך.
"על מה תודה?" הוא שואל וחיוך על פניו.
"על המחמאה, על זה שאתה בוטח בי עם הנייד שלך, ועל הקוד שבחרת," אני עונה לו.
"תהיתי מי מהשלושה העלה חיוך כזה גדול על פנייך," אומר קייל.
"הקוד שבחרת," אני עונה לו.
אנחנו מגיעים למסעדה. אין ספק שאירוע חגיגי עומד להתרחש כאן היום. שביל הכניסה מקושט בבלונים לבנים על העצים משני צדי השביל. כאשר אנחנו נכנסים אני רואים את שמותינו מתנוססים על שלט על הקיר.
לשמחתי המקום כמעט ריק ורק ההורים והאחים שלנו כאן. מנהל המסעדה מר ג'ונס מקבל את פנינו ומגיש לי זר ורדים אדום. אני רואה מעטפה קטנה מוצמדת לנייר הצלופן העוטף אותו. אני מוציאה מתוכה כרטיס:
ילדונת שלי,
רגש לצאת איתך למסע של חיינו
אוהב, קייל
"קייל אני לא יודעת מה לומר," אני אומרת לו, אני תוהה מה עוד הכין לי. "אני לא הכנתי לך כלום."
"באמת?" הוא אומר לי, "והטווס שלי, זה כלום בעיניך? והמילים שצירפת אליו?" הוא אומר, "אני רוצה שהכל יהיה מושלם עבורך. כבר הבנתי שאת לא אחת שזקוקה למסיבות מפוארות, אבל עדיין אני רוצה לחגוג איתך את הנצח שלנו יחד."
"ובכן," אומר מר ג'ונס, " ערכנו את כל המנות על שולחנות לפי נושאים. אשמח לשמוע מה בחרתם. סינדי מנהלת האירוח שלי כאן לכל שאלה שתתעורר."
אני מסתכלת ורואה את סינדי שלמדה איתי בתיכון. "ג'יין, זו את. ברכות לנישואייך הקרובים. בחרת לך את אחד הגברים המשובחים בעיר," היא אומרת לי.
"אני לא חושבת שהוא אחד המשובחים," אני עונה לה. כל המבטים מופנים אליי. סינדי מסתכלת עליי בפה פעור. לא מבינה כיצד אני יכולה לומר זאת.
אני מביטה אל קייל. הוא מחניק את חיוכו. "נכון שאתה כבר מכיר אותי?" אני שואלת.
"אחרי מה שהעברת אותי אני כבר משער מהי תשובתך," הוא עונה לי.
"ואינך טועה," אני אומרת לו. "את מבינה סינדי, קייל איננו אחד המשובחים, הוא המשובח ביותר. כל השאר נמצאים הרחק ממנו מאחור."
"הייתי צריכה לחשוב שיש סיבה מאחורי ההצהרה שלך ג'יין," עונה לי סינדי, "תמיד היית חדת לשון. ובכן בואו אסביר לכם על המנות."
"אני לא יודעת מה לבחור קייל, אפשר שאתה תבחר?" אני אומרת, "הכל כל כך טעים. מאמי מה את אומרת? את מבינה בזה יותר ממני." זה מה שאימא שלי הייתה צריכה לשמוע. היא מתעוררת לחיים כמו שלא ראיתי אותה זמן רב. האנה מצטרפת אליה והשתיים מנהלות שיחה עירנית. גם האור בעיניו של אבא שלי חזר והוא מנהל שיחה עם גרהם. אני מניחה שספנסר מדבר עם ג'ו על כדורסל כי הם עושים תנועות באוויר של זריקה לסל.
"בחרת לנו עוגה?" אני שואלת את קייל.
"את זה רציתי לעשות יחד איתך ילדונת. אני מבין שהם הכינו לנו קינוחים מאד מיוחדים," הוא עונה, "יש כמה דברים שעדיין לא דיברנו עליהם, בואי נצא החוצה לגן. אני רוצה קצת שקט מכל המהומה הזו," הוא מודה.
אני סקרנית לשמוע על מה הוא רוצה לדבר איתי. "את בסדר?, "הוא שואל כשהוא רואה את המבט בעיניי.
"אני תוהה על מה אתה רוצה לדבר," אני עונה מתקשה להסתיר את מה שאני מרגישה, "אם זה על הסכם ממון, ברור שאחתום על כל מה שתבקש."
"אין לי צורך בהסכם כזה," הוא עונה מיד, "רציתי לשאול אותך לגבי מסיבת הרווקות שלך ולגבי מי את רוצה שתלווה אותך לחופה. אני יודעת שלבנות יש כל מיני חלומות."
"אתה החלום שלי קייל. אני רוצה רק את אודרי לידי. לגבי המסיבה," אני אומרת ומהססת, "אתה מוזמן לעשות מה שאתה רוצה כדי להיפרד מחיי הרווקות שלך, לי אין צורך בזה. אני מרגישה כבר שייכת אליך."
"את מאד משמחת אותי עם התשובה שלך. חשבתי שאולי יום חמישי נזמין חברים למועדון סתם לערב של כייף כולנו ביחד, מה דעתך?" הוא עונה לי.
"למה שלא נזמין אום הביתה?" אני שואלת.
"את זוכרת שביום רביעי נקבע לך עירוי נוסף? אני לא יודע איך תרגישי, וכמה כח יהיה לך לארח. את המועדון תמיד נוכל לעזוב מתי שתרצי, או אם תרגישי שזה יותר מידי עבורך."
"וזו בדיוק הסיבה שאני מתחתנת איתך. אתה כל כך חכם ורגיש אליי," אני עונה לו. לא איכפת לי כעת אם מסתכלים עלינו, אני מקיפה את צווארו בידי, מתרוממת מעט ונושקת לו על שפתיו. מהחיוכים שמקבלים את פנינו אני כבר מבינה. הם צפו בנו. אודרי מחניקה חיוך "לא אמרתי כלום," היא אומרת לבסוף.
הזמן הרב שאנחנו מבלים במסעדה וההתרגשות של היום כולו מתחילים להשפיע עליי. "אני חושבת שכדאי שאלך לנוח," אני אומרת לקייל. אנחנו נפרדים מהמשפחה. "תפתיעו אותנו עם העוגה," אני אומרת להם ויוצאת עם קייל חזרה לבית הוריו.
"אני מצטער," אומר לי קייל, "לא חשבתי שהיום הזה יהיה כזה מעייף. את מרגישה שאני לוחץ עליך?"
"זה רק מראה לי כמה אתה כבר רוצה שנהיה נשואים זה לזו," אני עונה, "זה מאד מרגש אותי. זוגות מתכננים חתונה במשך חודשים. אנחנו רצים מהר קדימה. לפעמים זה גובה מחיר, אבל לא הייתי מוותרת עליו."
אנחנו נכנסים לחדר המשפחה בו ישבנו עם ההורים. "בוא נעיין בתמונות," אני אומרת לו. אחרי שאנחנו מסתכלים ורושמים מה אהבנו אני נזכרת בטלפון שלי שנשאר כאן על הספה.
*
"תראה כמה שיחות היו לי," אני אומרת לקייל, "אני שמחה שהוא נשאר כאן."
אני פותחת את ההודעות. ההודעה הראשונה היא מלירי. "לירי למדה איתי סמסטר אחד בחוג לפסיכולוגיה היא הגיעה מישראל במסגרת חילופי סטודנטים. כיום היא עובדת כעורכת דין מגשרת," אני מסבירה לקיייל.
| ג'יין יפה שלי, התרגשתי לראות את התמונות שלך ושל אהובך קייל ריצ'ארדסון.את נראית זוהרת לידו ואני כל כך מאושרת בשבילך. את לא תאמיני, אבל לקחתי שבוע חופש ואני ביוון! ולא רק זה, הכרתי גבר מדהים בשם אמיר ואני כל כך מאוהבת. יש לי מלא מה לספר לך, אכתוב לך כשאהיה שוב בארץ. אוהבת מלא, לירי נ.ב. ברור לך שאני רוצה להיות בחתונה. תודיעי לי מתי. |
מי שלא מכיר את סיפורם של לירי ואמיר מוזמן לקרוא את "כמראה מולו." להלן הקישור: https://baravidan.com/believes-in-love/like-a-mirror-to-me/
השיחה השנייה היא מורוניקה. "תתקשרי כשתוכלי. חייבת לדבר איתך."
אני מחייגת אליה מייד. "היי ניקה, הכל בסדר?" אני שואלת.
"את בסדר??" היא עונה לי בקול דואג.
"החבר שלך לא עידכן אותך?" אני שואלת וכבר לא בטוחה שהם עדיין מתראים.
"הוא אמר שיש לכם ארוחה משפחתית, אך כיוון שלא ענית דאגתי," היא עונה לי.
"שכחתי את הנייד בבית," אני מסבירה לה.
"כל כך דאגתי," היא אומרת שוב, "ובכן תדעי לך שיש מלחמה של ממש על הטווס שלך. הסכומים רק עולים ועולים והייתי רוצה לשתף אותך בהצעות."
"ורוניקה, את צריכה ללמוד להרגע. סוף שבוע כעת," אני אומרת לה בשלווה.
"את לא סקרנית לדעת כמה כסף הוצע עבור היצירה שלך?" היא שואלת.
"תשלחי אליי. אעיין בזה כשאוכל," אני עונה לה.
ורוניקה לא ממתינה ומיד נשמע צלצול של מייל נכנס. אני לא פותחת את המייל, מגישה את הטלפון לקייל, "תשלח את המייל למייל שלך, ותעשה עם זה מה שאתה חושב לנכון."
"את בטוחה?" הוא שואל ומחייך. אני מבינה שהוא כבר הציץ במייל.
"את המיליון הראשון תחזיר לך, במקום זה שתרמת לניק, והשאר לקרן," אני אומרת, "הרי ברור שיש כמה מיליונים בהצעה הזו."
"את צוחקת?" הוא שואל אותי ובחיוך לא מש מפניו.
"נו באמת קייל. המספרים האלה נראים לי מופרכים. מי ישלם על יצירה כזו כל כך הרבה כסף?" אני עונה לו.
"תתפלאי," הוא עונה, "כנראה שיש בטווס הזה יותר ממה שאת מעריכה, אם אנשים מוכנים לשלם עבורו סכום כזה."
"אוף, אין לי חשק לחלוק את המילים שכתבתי לך עם מישהו זר," אני עונה לו.
"חיכיתי למילים האלה שלך. הן מאד מרגשות אותי" הוא אומר, "את בטוחה?"
"אתה כועס?" אני שואלת בחשש.
"ממש לא, להיפך," הוא עונה לי.
*
קייל
האמת שאני לא יודע איך להגיב. ההחלטה מה לעשות עם ההצעות לרכישת הטווס שנמסרה לידי לא קלה לי. מצד שני אני מבין שג'יין לא במצב להתמודד עם זה. אני כל כך רוצה לאמר לה שאינני רוצה שתמכור אותו, ולא משנה מה הסכום שיציעו עבורו, אבל זו היא בקשתה ואכבד אותה. אני מרגיש שהוא באמת שלי וקצת מתקשה לחלוק את המילים שלה עם גבר אחר.
אני פותח את המייל והלב שלי מחסיר פעימה. מסתבר שאני לא היחיד שרואה את יופיו של הציור. ג'יין לא יודעת שאני ביררתי על מר מק'גרלנד "איש העסקים מסינסנטי." משהו בהתנהלות שלו לא נראה לי. לכאורה אם תבדוק את חשבון הבנק שלו יש בו את הסכום שהציע, רק שיש לו היסטוריה של אחד שמתחמק מתשלומים. הוא מעביר מיד סכום על החשבון והיתרה איננה מגיעה. אחרי שהגיע המידע הזה לידי לא ידעתי להעריך כמה באמת יוצע עבור הטווס. אז כפי שאמרתי אני המום מול סכומי העתק שהוצעו עבורו.
כיוון שג'יין נתנה בידי את זכות הבחירה ברור לי באיזו אני בוחר.
| ורוניקה מורי היקרה, ברצוני להביא בפניך את הצעתי לרכישת יצירת "הטווס" של ג'יין מילר הינה מיליון דולר. יש לי תנאי אחד והוא שהציור יימסר למשרדי קרן קייל וג'יין ריצ'ארדסון הקרן לחקר מחלות הסרטן אצל ילדים. בברכה, גרהם ריצ'ארדסון |
"למרות שאמרת מה שאמרת אני רוצה שתקראי את ההצעה הבאה," אני אומר לה ומושיט לה את הנייד שלי.
"איזו מתנה יפה ליום נשואינו," היא אומרת לי בהתרגשות, "אני יודעת היכן את אתלה הטווס שלך."
"זו בכלל לא שאלה," אני עונה לה, "במשרד שלי. את חושבת שרציתי באמת לתת אותו למישהו אחר? הרי ברור לך שאבא שלי היה תורם את הסכום הזה בלי שום קשר לטווס. זו היתה הדרך שלו להשאיר את הטווס בידינו."
"הצעתך התקבלה," אני רושם הודעה לאבא שלי עם עותק לורוניקה וג'יין.
"תודה אהובי," היא אומרת לי, "בוא נעלה לחדר ואראה לך כמה אסירת תודה אני."
אנחנו עולים לחדר, ג'יין מניחה את ראשה על הכר ונרדמת. אני שמח שחזרנו הביתה. אני יודע שהיום הזה היה קצת יותר מידי בשבילה ושמח לראות שהיא שקועה בשינה עמוקה ורגועה.
אני מתיישב לידה ופותח את המחשב. העניין על ניק לא מרפה ממני. מעולם לא חשבתי שחבר ילדות שלי, חבר כל כך קרוב, יסתיר ממני דברים כל כך מהותיים מחייו. זה נכון שאני תמיד נהגתי בדיסקרטיות בכל מה שנוגע לענייני הפרטיים. גם כאשר התחיל לא פעם עם נשים שיצאתי איתן זה לא הפריע לי. אנשים העירו לי על כך, אבל לא היה לי איכפת. אף אחת מהן לא נגעה בלב שלי. לכן, כאשר פגשתי בג'יין היא קיבלה את כולי. האהבה שלי חיכתה לה כל השנים. אני שמח שלא חלקתי את הלב שלי עם אף אחת אחרת.
אני יודע שאני יכול ללמוד הרבה עליו מהרשתות החברתיות אבל מעדיף לתת לסטיב איש המחקר שלי להביא לי נתונים עליו. אני מתיישב ושולח לו מייל: "מבקש ממך מידע על ד"ר ניק אברהמסון. עובד במחלקה האונקולוגית, בית החולים הר סיני." אני לא מפרט מה אני מחפש ולמה. אני יודע שאם יש מישהו שיגיע למקומות הכי לא צפויים לשם השגת מידע, הוא האיש.
אני נשכב ליד ג'יין ומחבק אותה. היא נעה מעט ומתקרבת אליי. "מממ.." היא ממלמלת אבל לא יותר.
ואז מצלצל הנייד שלה ליד המיטה ומודיע על כניסת מסרון.
"שכחתי להשקיט את הנייד," היא אומרת ומושיטה ידה לכבות אותו בדיוק כאשר שמו ותמונתו של בנג'מין ברייטלנד ממלאת את כל המסך. אני יודע שאין לי מה לקנא אבל אין ספק שהגבר הזה הוא יפה תואר ומרשים. מין גבר אלפא כזה. המבט בעיניו משדר עוצמה.
"שלום בן," היא עונה לו.
"למה את מתעלמת מההודעה שלי?" הוא יורה לעברה.
"הערת אותי משינה," היא עונה לו.
"מתי אנחנו נפגשים?" הוא שואל אותה, "יש לי מידע שיפיל אותך."
"חשבתי על כל העניין הזה. אני לא רוצה לנבור בעבר, זה סתם יכאיב לי," היא אומרת לו.
"את עוד לא שמעת מה יש לי לספר לך," הוא אומר.
"אני מצטערת, הייתי צריכה להודיע לך קודם שלא תטרח. תקף אותי וירוס ואני לא במיטבי," היא עונה לו.
כאשר היא סוגרת את הטלפון היא מסתובבת אליי. "אני יכולה לגלות לך שאם הוא מצא משהו רציני הוא לא ישאיר את זה אצלו. הוא יכתוב את הכתבה בעצמו ואז נראה אותך דוקטור איך תגיב. ואני, אני לא אהיה קשורה לכל זה."
"אין לי מילים. את פשוט מבריקה," אני אומר לה.
"וכי מה חשבת שאחשוף את הסיפור האישי שלי בפני כולם?" היא עונה, "אם יש משהו בחשדות שלי, אז נקרא את זה בקרוב בעיתון."
"ומה עובר לך בראש ילדונת?" אני שואל.
"שאקלקל לך ואספר כבר כעת?" היא שואלת.
"אני רוצה לאמר שאתאפק אבל את מסקרנת אותי מאד," אני עונה לה.
מה סיפרה ג'יין, האם צדקה במה שסיפרה, אלו עוד הודעות לא קראה ג'יין, מה יוודע לקייל על ניק ולא פחות חשוב מה תהיה העוגה שנבחרה לחתונתם של קייל וג'יין, על כך בפרק הבא.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה