אין לי מושג מה עברה לה בראש כאשר התרחקה ממני. אני יודע שמה שזה לא יהיה לא יכול להיות שיש בכך משהו.
אני מצטער שהתעקשתי לשמור בסוד מדוע איננה צריכה לשמור את הצילום עבורי. איך היה יכולה היתה לדעת. אם לא סיפרתי לה?
אני יודע שכעת זה לא הזמן לדבר על זה. היא חלשה מידי לדיבורים ואני רוצה שתתאושש. מצד שני אני מרגיש שהיא לא רוצה אותי לידה כעת. אני מבולבל ולא יודע איך לנהוג.
"אין טעם שתשאר," היא אומרת לי. אני רואה את הכאב העצום בעיניה.
"את לא מבינה שכולם יודעים שאנחנו זוג ואם אלך יתחילו מיד השמועות. זה ירסק אותך," אני אומר לה, למרות שזה לא ממש מה שרציתי לומר.
"אני רוצה למות," היא אומרת, "היום. ולא קייל זה לא ניסיון לסחוט ממך אמפתיה. אני לא יכולה יותר להילחם."
"יצאת מדעתך," אומרת לה ורוניקה שכורעת ליד הספסל עליו נשכבת ג'יין.
"הניחו לי ללכת," אומרת ג'יין ועוצמת את עיניה.
דממה מוות משתררת בחדר בו אנחנו שוהים. איש לא פוצה את הפה וג'יין שוכבת בעיניים עצומות ובפנים מיוסרות.
אני הולך הלוך וחזור. אני לא יודע איך להתמודד עם המצב שנוצר. אני יודע שאני לא מוכן לוותר עליה.
"בשביל מה גרמת לי להתאהב בך," אני ממלמל, "בשביל להרוג אותי יחד איתך?"
"אני משחררת אותך ממני," אומרת ג'יין בקול שקט. רק אז אני קולט שדיברתי בקול רם.
"זה מאוחר מידי ג'יין," אני אומר לך, "את זורמת בכל תא מגופי. מה עשיתי שהתעוררו בך רגשות כאלה??"
ג'יין מושכת את עצמה בקושי רב לישיבה. "את הטווס יצרתי במיוחד בשבילך. השקעתי בו את כל האהבה שיש לי אליך. בחרתי בקפידה כל מילה ושזרתי מחרוזת של אהבה לכבודך. ואתה? אתה רצית למכור אותו. כי כסף יותר חשוב מהכל. נכון?"
אני מתיישב לידה על ברכי. "זה מי שאת חושבת שאני?"
"אני אמרתי לך שהטווס שלך. במו אוזנייך שמעת זאת. אבל מתנה האהבה היקרה הזו לא היתה נחשבת בעיניך," היא אומרת שטופת דמעות, "מה שווה כל התערוכה הזו אם אתה לא מעריך את היצירה שלי. מצידי שיישרף הכל."
"זה מה שאת חושבת?" אני חוזר על דבריי.
"אני לא חושבת יותר כלום," היא אומרת ורוצה לשכב שוב, אבל אני עוצר בעדה.
"תסתכלי לי בעיניים ג'יין וחיזרי על המילים שלך," אני אומר לה, "נראה לי שלא הבנתי טוב מה שאמרת או למה את מתכוונת. את מוכנה לחזור שוב על הדברים?"
"אני מעריכה כל דבר שעשית למעני. שום דבר לא מובן מאליו בשבילי. אני אסירת תודה לך יותר משאי פעם תדע. אנא סלח לי אם פגעתי בך," היא אומרת ועוצמת את עיניה.
אבל אני לא מוותר. "אני צריך לשמוע ממך ש"
ג'יין קוטעת אותי. "אני אבודה, אני לא יודעת כלום, אני לא יודעת יותר מי אני. בבקשה, תרפה."
"לא ג'יין. את לא יכולה לשחק עם הלב שלי ככה. את תפקחי את עינייך ותאמרי לי שאת חושבת שאני רודף בצע," אני אומר.
"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים," היא אומרת לי.
"את נתת לי הבטחה," אני אומר לה, "אז אולי את חולה מאד, אבל את יודעת מה את יותר? את .." אני לא מסיים את המשפט.
"אתה צודק, שיקרתי. אם אתה אוהב לשמוע את זה או לא, עוד מעט העולם יתפטר ממני ויהיה מקום טוב יותר," היא אומרת. היא מושיטה את ידה להסיר ממנה את טבעת האירוסין שלה.
"שלא תעזי," אני אומר לה, "זה אנחנו, זה לא רק את. את לא יכולה לקחת לבד החלטות בשם שנינו. את הולכת עכשיו לשטוף את הפנים היפות שלך, לתקן את האיפור ולצאת מפה עם חיוך. וכדי שהחיוך יחזור לפניך אומר לך שהסיבה שאמרתי מה שאמרתי היא אחת. היצירה המקורית של הטווס, מחכה לך ארוזה על שולחן העבודה שלי. כאשר היית בבית חולים לאחר התאונה, ביקשתי מאודרי שתיגש ותרכוש אותו עבורך."
"או קייל," היא מיבבת.
"תזכרי היטב את מה שאת מרגישה כעת," אני אומר לה, "בפעם הבאה שיהיה לך ספק לגביי משהו תדברי איתי. אני אוהב את החיים מאד, אבל יודע שאם את לא תהיי אני אמות איתך. וכן, אני מאד אשמח לקבל את הטווס שלך עם המילים המדהימות שכתבת במיוחד בשבילי. נתלה אותו מעל המיטה שלנו, שיזכיר לנו את הימים הראשונים שלנו יחד."
"אתה שוב אוהב אותי?" היא אומרת לי ומביטה בי מבעד למסך הדמעות.
"שוב?" אני עונה לה, "לשנייה לא הפסקתי לאהוב אותך ילדונת. כעסתי, כן. אבל הלב שלי הוא שלך לנצח."
*
ג'יין
אני כל כך מתביישת. איך בכלל יכולתי לחשוב מחשבות כאלה על קייל. אני יודעת מאיפה זה נובע. הרי זה צעד שהיה מתאים לגיא לעשות, אבל אני הרי יודעת שקייל לא כמוהו.
האם אי פעם יסלח לי?
האם יאהב אותי באותה עוצמה, עכשיו שראה בחולשתי?
הגוף כואב לי מרוב ייסורי חרטה. אני לא מסוגלת לעמוד על רגליי.
"תראי אותך. אסור לך להתרגז ככה ג'יין," אומר לי קייל ברוך.
"אתה לא מבין כלום," אני אומרת לו, "אני מתייסרת על איך שהתנהגתי כלפיך."
"אולי היינו צריכים לעבור את זה כדי להזכיר לך שאני לא כמו כל גבר אחר שהכרת בחייך. אני שלך עד הסוף. אני חי היום למענך. איך חשבת שאני אעשה משהו שיגרום לי לאבד אותך?"
"אז אתה אוהב אותי," אני קובעת, "ועכשיו תסלח לי, מישהו אמר לי שעליי לתקן את האיפור ואני עושה כפי שהורה לי. בואי איתי ניקה. אני עוד עלולה להתעלף רק מהמראה של מה שעשיתי לעצמי."
ורוניקה ברוב חוכמתה לא מזכירה דבר ממה שקרה. אני מביטה בעצמי בראי. אני דווקא נראית די בסדר, עכשיו כשהצבע חזר שוב ללחיי. רק כעת אני נזכרת שפרט לשפתון אין איתי תכשירי איפור. "אני אף פעם לא הולכת עם כלי איפור בתיק, "אני אומר לורוניקה, "מצד שני אני אף פעם לא מתנהגת כפי שהתנהגתי."
"אני מבינה שגיא העביר אותך חוויות לא נעימות ג'יין, אבל קייל לא כמוהו," היא אומרת לי, "הוא מביט בך במבט כזה שלא צריך להכיר אותו בשביל לדעת מה הוא מרגיש כלפייך."
"אז מה? התערוכה שלי מצליחה יפה," אני משנה את הנושא. אני חייבת להחזיר את פעימות ליבי לקצב הנכון.
"את לא מבינה ג'יין. רוצים לראיין אותך בכל תחנת טלוויזיה אפשרית," אומרת לי ורוניקה. אמרתי להם שכיוון שאין זו הפתיחה הרשמית, אין את מעניקה ראיונות היום. אחר כך כבר נחשוב על תרוץ אחר."
"ועכשיו ספרי לי מה קורה איתך ועם ספנסר," אני אומרת, "נכון שהוא מדהים. בכלל כל המשפחה הזו היא משהו מאד מיוחד. אני ברת מזל שאני חלק ממנה."
"זו ג'יין שאני מכירה," אומרת ורוניקה ומוחאת כפיים, "אם הייתי יודעת שזה מה שעושה לך השפתון, הייתי מורחת לך אותו עוד בחדר ההוא כשדיברת את השטויות שלך."
"אני רואה שאת מתחמקת מתשובה. אין בעיה אני כבר אשאל את ספנסר," אני עונה.
"או ג'יין, הוא כזה מדהים. מזמן לא ניהלתי שיחה כזו עם גבר," עונה לי ורוניקה, "הוא ראה שאני מתביישת ולא לחץ עליי. הוא איש שיחה מאד מעניין. וכל זה כשעוד לא אמרתי איזה גבר מעלף הוא הפך להיות."
"זה פשוט זורם להם בגנים," אני עונה, "יום אחד יהיו גם לי ריצ'ארדסונים קטנים ואני רוצה שיראו בדיוק כמוהם."
"זה בדיוק מה שאני אוהבת לשמוע," אומרת לי ורוניקה בשעה שאנחנו חוזרות לאחר שהיא גמרה לאפר אותי.
"ומה בדיוק את אוהבת לשמוע?" שואל קייל.
"אני שמחה לשמוע שג'יין מדברת על הילדים שלה," היא עונה.
לרגע משתרר שתיקה.
"כמובן ממך קייל," היא מסבירה.
"איך יכולת לחשוב אחרת," אני גוערת בו, "אתה לא יודע, תשאל."
"את תלמידה טובה, ילדונת. אני שמח שהפנמת," אומר לי קייל ואוסף אותי לחיבוק.
"יש לי את המשובח שבמורים. גבר עם סבלנות של…" אני אומרת , "בעצם לאיזה חיה יש סבלנות?"
"חזרת אליי," הוא אומר לי ומשלב את אצבעותיו בשלי.
"בואו נלך, אני רעבה. שמעתי שיש אוכל מעולה במסיבה," אומרת ג'יין.
"לפי איך שהגיבו כלפייך בתערוכה, אני לא בטוח שיתנו לך לאכול," אומר קייל, "אולי נאכל משהו בדרך?"
"אני חושבת שאחרי מה שקרה אני לא אראה אף אחד פרט לך, כך שאני מבטיחה לך שנשב לאכול. שכולם יחכו," אני עונה לו.
אנחנו מגיעים לאולם של המסיבה. "בואי נמלא לנו צלחת," אומרת לי ורוניקה, "כי מי יודע כמה זמן באמת יתנו לנו לאכול בשקט."
מתברר שהעצה של ורוניקה היתה ממש טובה. תוך זמן קצר אנחנו שוב מוקפים באנשים שלא מעניין אותם שאני אוכלת. הם רוצים לדבר איתי. "ברשותכם, תנו לי כמה דקות," אני אומרת, "לא אכלתי כל היום מרוב התרגשות וההכנות לערב הזה." אני ממשיכה את הקו של ורוניקה.
אבל עיתונאים הם עיתונאים. לא כולם כמוני. הם מתחרים ביניהם על הסקופים. וכך אני מוצאת את עצמי מול מיקרופון של כתב צעיר וחצוף, שדוחף לי אותו כמעט לתוך הצלחת. אני יודעת שאין לי ברירה אלא לחייך.
"שמעתי שהתעלפת בזמן קבלת הפנים של התערוכה," הוא אומר לי. "האם זה"
אני קוטעת אותו. "אתה בוודאי יודע איך זה שאתה רודף אחרי סקופ, ויודע שאסור לך לעצור אפילו לשתות קפה?"
הכתב מביט בי ולא מבין לאן אני מובילה את השיחה. "כן," הוא עונה לי, "רציתי שתאשרי לי."
"ובכן, אתה בוודאי יכול להבין אותי. כל היום לא אכלתי ולא שתיתי ולכן קרה מה שקרה," אני אומרת לו בחיוך.
"כן. ובתוספת העובדה שאת בהריון," הוא אומר, שמח שהצליח לסיים את המשפט.
"באמת?" אני עונה, "לא שידוע לי."
"האין זו הסיבה לאירוסיך החפוזים עם מר ריצ'ארדסון?" הוא שואל.
"האם לא עלתה בדעתך המחשבה שאולי אנחנו מאוהבים, אבל ממש ממש מאוהבים שלא רואים טעם לחכות אפילו דקה?" אני שואלת, "אני בטוחה שאתה בקיא בהיסטוריה הרומנטית שלי, ויודע שניהלתי בעבר כמה מערכות יחסים ארוכות."
אני מפסיקה לרגע את דברי ובוחנת את תגובתו. הרי אני יודעת היטב מהי עבודה עתונאית. ברור לי שאין לו מושג על מה אני מדברת. לו הייתי עומדת מולו כעיתונאית הייתי מלמדת אותו לקח. אבל אני כעת המרואיינת ועל כן אני ממשיכה.
"כשאת פוגשת את הגבר הנכון את יודעת מיד. אינך צריכה חודשים רבים כדי לאשר זאת. לא קראת את הכתבה שפירסמתי הבוקר?" שוב אני מעמידה אותו במבחן. אינני יכולה להיפטר לגמרי מהרגלי העיתונאית שבי, ויש בי הצורך לחשוף מעט את קלות הדעת שדבריו נאמרים.
"מין הראוי היה שתעשה שעורי בית לפני שאתה מעלה תאוריות מופרכות כאלה. הסיפור שכתבתי אינו סיפור מצוץ מהאצבע. רק שאני אינני מנקה קשת יום. זהו סיפור האהבה שלנו."
הכתב נשאר מולי חסר מילים. הוא לא מנסה להסתיר את העובדה שהנזיפה שלי בו משפיעה עליו. אני מזיזה את המיקרופון ומסמנת לו בראשי שייגש איתי הצידה. "כבה את המיקרופון," אני מורה לו והוא עושה כן.
"לטובתך אתה חייב להצטייד ביותר מידע על המרואיין שלך, אחרת זה לא נראה טוב. אם היית יודע מי אני באמת, פרט לעובדה שאני כתבת בכירה בניו יורק טיימס שמורגלת לראיונות מצד המראיין, היית יודע שקייל ריצ'ארדסון ואני לא נמצאים מספיק זמן יחד כדי שאדע שאני בהריון, גם אם הייתי איתו בשעה הראשונה שנפגשנו," אני אומרת לו.
"קיבלתי הודעה באיתורית לבוא לראיין אותך," הוא מתנצל.
אני מתיישבת ומסמנת לו לשבת לידי. "אני יודעת שסקופים בונים שם של כתב, אבל לא בכל מחיר," אני אומרת לו, "הנה אני הייתי אמורה לעשות כתבה על מפקד המשטרה שלנו. אתה בוודאי שמעת את השמועות עליו בימים האחרונים. לפני פרסום הכתבה היה הסקופ בידיי. כמה מפתה זה היה לפרסם את הכתבה ובה הסקופ הזה. אבל אתה יודע למה לא פירסמתי? כי היה חשוב לי לבדוק קודם. אותו דבר לגביך. לפני שאתה מראיין מישהו, גם אם זה הסקופ החם ביותר, לפחות תצטייד בחומר רקע עליו. אתה עוד תלמד שאת הסקופ זוכרים, לא את ההכחשה הגורפת שלו. אינך רוצה לקחת על מצפונך את זה. תאמין לי שגם עיתונאים שאינם דורסים אחרים יכולים להצליח בגדול."
"אני מקווה שאת לא כועסת עליי," הוא אומר לי.
"אתה עושה את תפקידך," אני עונה לו, "רק חשבתי שלא תזיק לך עצה מעיתונאית מנוסה כמוני."
הכתב קם ואני עומדת לקום אחריו. רק אז אני קולטת שקייל עמד במרחק לא רב מאתנו. הוא בא ומתיישב לידי. "לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה שלך עם הכתב. אני מלא התפעלות ושמח לראות שאת בסדר כעת. כל כך דאגתי לך."
"אני מותשת," אני אומרת לקייל, "הייתי רוצה שיניחו לי היום. ישנם הרבה אנשים שהייתי רוצה לפגוש כאן. חשוב לי להפגין נוכחות למקרה שאאלץ להעדר עוד מעט מהעבודה."
אני מרגישה שאני חלשה ולכן אוחזת בזרועו של קייל והולכת להתערבב עם הקהל.
אני נהנית לראות את קייל משתלב בשיחות. מסתבר שהוא מכיר לא מעט אנשים והוא מציג אותי בגאווה בפניהם. כמובן שאני זוכה לשמוע תשבחות על קייל ועל משפחת ריצ'ארדסון, ומקבלת ברכות לנישואינו הקרובים.
"אנחנו מחכים לשמוע מהשופטת שלנו לגבי התאריך," אני עונה בשעה שאני נשאלת לגבי תאריך החתונה. אני רואה את החיוך של קייל בשעה שהוא שומע את הדברים האלה.
אני כל כך מותשת שאין בי הכח להתפעל מהארגון המדהים של המסיבה. כל אותה עת עוברים בינינו המלצרים עם מתאבנים מעוררי תאבון, ומהבר זורמות כל הזמן כוסות שמפניה. אמנם יש רביעית כלי מיתר שמנגנת ברקע, אבל אני שומעת רק את זמזום הדיבורים של האנשים.
"קח אותי הביתה," אני מבקשת מקייל, "אני לא מסוגלת יותר. בקש מניקה שתבקש מהנהג שיאסוף אותנו."
ורוניקה ממהרת אליי. "איזה חוסר התחשבות מצידי ג'יין. דחיתי את כל הבקשות לראיונות. את חייבת ללכת לנוח, יום ארוך עבר עליך. אני כל כך מאושרת שבאת, אין לך מושג."
"יום רביעי אני נכנסת לאישפוז," אני עונה לה, "אני רוצה יומיים של חיים רגילים. את מבינה את זה, נכון?"
ורוניקה מלווה אותנו עד ללימוזינה. "אני מבקשת מכולכם סליחה על הדרמה שחוללתי מקודם," אני אומרת, "אני יודעת שזה לא תרוץ, אבל אני כל כך פוחדת מהטיפולים והעצבים שלי מאד רופפים. אני מקווה שאתם יודעים שאני אוהבת את כולכם ולא היתה לי כוונה לפגוע באף אחד מכם."
"היחיד שאת צריכה היית לבקש את סליחתו זה קייל," עונה לי ספנסר, "והוא כבר מזמן סלח לך."
אני לא זוכרת איך הגעתי הביתה, איך פשטתי את בגדי, רק את הידיים שחיבקו אותי בלילה אני זוכרת.
*
קייל
אני קם בבוקר מוקדם, יוצא בשקט מהמיטה והולך לחדר העבודה שלי. תיבת הדואר שלי מפוצצת במיילים. אני מבין שלא על הכל אוכל לענות מהבית. אני מטפל קודם כל באלה שאני יכול לענות. זה לוקח לא מעט זמן. אני מנהל כמה שיחות ועידה ומרגיש שאני זקוק להפסקה. זה מדהים אך אחרי כמה ימים של היעדרות כמעט מוחלטת מהמשרד, אני כבר לא רגיל לקצב הזה של העבודה.
אני יורד לבית הקפה למטה, ממלא שקית מלאה במאפים חמים, מזמין שתי כוסות קפה גדולות וחוזר לדירה.
אני נכנס בשקט לדירה, לא רוצה לעשות רעש. חשוב לי שג'יין תישן. אני מניח את השקית עם המאפים על הדלפק, לוקח כוס קפה אחת וקרואסון והולך לחדר העבודה שלי. אני עומד להיכנס אליו כשאני שומע קולות של בכי.
אני מניח את הכוס על השולחן וממהר אליה.
"מה קרה ילדונת, למה את בוכה?" אני שואל אותה, מסיט את שערותיה מעיניה שטופות הדמעות.
"התעוררתי ולא היית," היא עונה לי, "קראתי לך ולא ענית. אני צריכה לדעת שהכל בסדר בינינו. שאתה לא כועס עליי."
"ירדתי להביא לנו קפה ומאפים," אני עונה לה, "לא הייתי עוזב את הבית בלי לומר לך."
היא מחבקת אותי ומפנה את ראשה אליי כדי לקבל ממני נשיקה. היא לא צריכה לחכות כי גם אני משתוקק לנשק אותה.
"נו מה יהיה הסוף?" שואל אודרי שנכנסת לחדר השינה, "שוב אתם מתנשקים."
"לא לימדו אותך להקיש על הדלת לפני שאת נכנסת לחדר?" אני אומר לאודרי. היא מביטה בי ומבינה שהפעם אני רציני. "חוץ מזה שאת יודעת שיש עוד שירותים בדירה הזו."
"אני אוהב אותך ילדונת, וזה לא הולך להיגמר אף פעם," אני אומר לה ומנשק אותה שוב.
היא מתרפקת עליי. אני מרגיש את הצורך שלה בי, אבל אין לי ברירה אני חייב ללכת למשרד.
"אני חייב לעבוד כמה שעות במשרד," אני אומר לה, "מה דעתך גם את ללכת למערכת ולעבוד מהמשרד שלך היום. מחר יש לנו תור בבית החולים. אני חושב שזה יועיל לך."
"אתה צודק," עונה לי ג'יין, "יש לי מלא עבודה והגיע הזמן לחזור למציאות. אני לא יודעת מה בדיוק יקרה מחר, לכן אני רוצה לחזור במלוא המרץ. אני רוצה להשיל ממני את כל השכבות שהקפתי אותי בהן. אין לי צורך בכך יותר. יש לי אותך ואתה תשמור עליי ממה שזה לא יהיה."
היא קמה בזריזות. "חבל שכבר התקלחת," היא אומרת בשעה שהיא נוגעת בשערי שעדיין לח מעט, "אני אעשה את זה זריז."
כעבור כמה דקות אני שומע את טיפוף עקביה מתקרב לחדר העבודה שלי. היא מאופרת ולבושה מכנסי סקיני ג'ינס צמודות וסריג דק שמדגיש את קימוריה. אני נפעם למראיה. היא נראית כל כך יפה, כל כך מלאת חיים. אני צריך כח רצון חזק כדי לא למשוך אותה אחריי חזרה לחדר השינה. היא לוקחת את התיק שלה מפינת החדר. "הלכנו?"
"רגע," אני אומר, "לא אכלת כלום." אני מחמם לה את הקפה, מוזג אותו בכוס לדרך ומגיש לה את שקית המאפים.
"אני יכולה להתרגל לפינוק הזה," היא אומרת לי בשעה שאנחנו עומדים לעזוב את הבית. "רגע," היא אומרת לי, "אודרי."
היא חוזרת לסלון. "אנחנו הולכים לעבודה. אם בא לך את מוזמנת לבקר אותי במערכת." אני כל כך מעריץ אותה. היא תמיד דואגת לכולם. אני לא יכול לשבוע ממנה.
"כייף לי שאתה דואג לי ככה," היא אומרת לי בשעה שאנחנו במעלית, "המאפה הזה הוא בדיוק מה שאני אוהבת. זה כאילו שאתה מכיר אותי מאז ומעולם." היא כורכת את זרועותיה סביבי ונותנת לי נשיקה מתוקה בטעם קינמון. "אני כל כך רגילה שאתה לידי, אני אתגעגע אליך."
"אני בטוח שגם אני. ועוד לחשוב שאת במרחק של כמה קומות ממני," אני אומר לה.
"כבר הכרת אותי בשעה שאני עובדת ושום דבר לא קיים מסביבי, אז אני חושבת שאני כבר לא כזו. כי גם כשאני כותבת אני מרגישה אותך איתי."
את הנסיעה הקצרה אנחנו מעבירים בשיחה
קלילה. אני מרגיש כל כך מאושר. יש בה בג'יין יכולת לשדר שהכל בסדר, למרות
רגעי המשבר שעוברים עליה מדי פעם.
אני שומע צלצול של
הודעה. ניק שולח הודעה. אני ממהר לסגור אותה. אני מחליט לקרוא אותה שאהיה במשרד.
ג'יין כל כך שמחה שאין בכוונתי להעכיר את מצב רוחה. מה שזה לא יהיה, זה יכול לחכות.
רגע לפני שאני יוצא מהרכב אני מנשק אותה
ארוכות. "אחשוב עליך כל דקה," אני לוחש לה. אני מתאפק שלא לגעת בה מעבר
לנשיקה. אני עוזר לה לצאת מהרכב וניפרד ממנה בקומה החמש עשרה. רק אז אני קולט שזה
לא המשרדים הראשיים של העיתון, אלא שלוחה שלו . זו כנראה הסיבה שלא שמתי לב לכך לפני כן.
אני נכנס למשרדי ומברך את המזכירות בברכת בוקר טוב. אני שם לב שהן קרירות אליי במיוחד. "יש משהו שאני צריך לדעת?" אני שואל את ספנסר.
"נו באמת קייל," הוא עונה לי, " ניפצת להן את החלום."
" על מה אתה מדבר?" אני שואל אותו.
"כולן ראו את התמונות שלך עם ג'יין, וכמובן את טבעת האירוסין שעל
אצבעה," אומר ספנסר, "הן לא הבינו איך הסתרת אותה עד עכשיו."
"אם זו הבעיה, אז אפשר להתחיל את היום," אני אומר לו, "יש כמה נושאים דחופים שעלינו לטפל בהם." אני מדפיס את החומר עליו עבדתי בבית ושוקע בעבודה.
ג'יין שולחת לי הודעה בצ'אט הפרטי: "אם יתאפשר לך אנא תבוא למשרדי."
רק אז אני ניזכר במסרון ששלח לי ניק. אני
פותח אותו בחשש. "מזכיר לך להיות במשרדי מחר בבוקר."
"כאילו שהייתי שוכח את
זה," אני ממלמל.
"על מה אתה מדבר?" שואל ספנסר.
“לג'יין יש מחר תור אצל ניק אברהמסון," אני מסביר לו.
"ההורים יודעים?" שואל ספנסר.
"אני עוד לא יודע מה יקרה מחר. אין צורך להזעיק את כולכם. אני אצטרך אתכם עוד הרבה."
*
ג'יין
כל כך הייתי עסוקה בלתרגל חיים נורמליים
ששכחתי לגמרי שלא הייתי כאן כבר כמה ימים.
אני דוחפת את דלת העץ
הכבדה כדי להכנס למשרד.
"ג'יין פה," אני
שומעת את ויקי פקידת הקבלה ומיד אחר כך אני שומעת מהומה גדולה. קולות של ריצה
במסדרונות. כולם רצים לעברי מכל עבר. אני מביטה מסביבי בפליאה. המשרד
מקושט בבלונים בצורת לבבות ושלט גדול תלוי על הקיר ועליו כתוב :
ברכות לג'יין שלנו
לרגל ארוסיה לקייל ריצ'ארדסון.
אני שולחת מיד לקייל הודעה. אני כל כך מתרגשת וצריכה אותו לידי.
כמובן שכולן רוצות שאראה להם את הטבעת שאני עונדת והיא סוחטת מחמאות רבות. כולן שואלים שאלות על איך, ומתי, ואיך זה שהסתרתי את זה. פתאום כולן משתתקות. אני מחייכת חיוך רחב. אני יודעת היטב מה הסיבה. הרי הופעתו של קייל גורמת גם ללב שלי לקפוץ מאושר.
קייל מתקרב אליי מאחור ומקיף אותי בזרועותיו. אני שואפת את הריח של מי הגילוח שלו, שכה מוכר ואהוב עליי. "איזו הפתעה עשיתם לג'יין," הוא מחמיא להן.
"ולך," אומרת ויקי בחיוך. אני רוצה לומר לה שתוריד את העיניים החמדניות שלה מקייל, אבל בעצם למה? הרי הוא שלי.
עכשיו כל השאלות מופנות לקייל. מתי נפגשנו, ואיך היתה הצעת הנישואין, ועוד.
"סליחה," אומר גבר שלפי המדים שלו עובד בחברת שליחויות, "אני מצטער להפריע לחגיגה שלכם אבל אני מחפש את ג'יין מילר."
הלב שלי קופא. אני מרגישה שרגליי לא נושאות אותי. קייל שעדיין מחבק אותי מרגיש זאת מיד. הוא מחזיק אותי חזק ואומר לשליח: "במה אפשר לעזור לך, אני בעלה."
ברקע אני שומעות את הבנות מתלחששות. "שמעת הוא כבר אומר שהוא בעלה."
השליח מראה לו מעטפה לבנה גדולה. על המעטפה מתנוסס השם ג'ון מק'גרלנד ליד סמל של ראשי התיבות שלו. "את מכירה את האיש?" שואל אותי בלחש קייל.
"אין לי מושג מיהו," אני עונה. מנסה לחשוב אם אי פעם עבדתי עם גבר בשם כזה.
"אני צריך חתימה," אומר השליח, "אחרת לא אוכל למסור לך את המעטפה."
אני לוקחת מידו את העט שהוא מושיט לי וחותמת שקיבלתי את המעטפה. "קח אותה," אני לוחשת לקייל.
"טוב בנות, כפי שאתן רואות נכנסה לי עבודה," אני אומרת למרות שאין לי כל מושג מה מכילה המעטפה, "אני שמחה שהתאפשר לי להכיר לכן את האהוב שלי קייל, אבל כעת עלי להכנס למשרד."
אני אוחזת בידו של קייל ומובילה אותו לחדרי. אני רואה אותו סוקר את החדר הגדול והמרווח שלי בהתפעלות. "אם מישהו היה אומר לי שהמשרד המפואר הזה שייך לג'יין שלי לא הייתי מאמין לו," הוא אומר זה, "כל כך לא את."
"זה מדהים שאתה אומר את זה, " אני עונה לו, "אלו בדיוק המילים שאני אמרתי, אבל העורך לא ויתר לי. כיוון שחלק לא קטן של הראיונות שלי נערך פה בפינה הזו ליד החלון, הסכמתי בסופו של דבר לקבל אותו, אבל אני מודה שכל פעם שאני נכנסת לכאן אני מרגישה לא שייכת. זו הסיבה שתראה אותי עובדת הרבה פעמים מהבית."
"ג'יין עם האזניות שלא רואה כלום מסביבה," אומר קייל וצוחק.
הוא מניח את המעטפה על השולחן. "תפתח אותה," אני מבקשת, "באמת שאין לי מושג מה היא מכילה."
קייל פותח אותה בזהירות ומוציא תכניה של התערוכה ובה ציור הטווס. הוא מוציא דף ומתחיל להקריא לי:
גברת ג'יין מילר היקרה,
הרשי לי לפתוח ולומר שאת אמנית מאד מוכשרת ואני צופה לך עתיד גדול.
הייתי אמש בתערוכה שלך.
הצילום של הטווס שבה את ליבי, שלא לדבר על המילים שכתבת.
הייתי רוצה להעניק אותו במתנה לאהובה שלי.
אני מציע לך סכום של שלושה מליון עבורו.
במידה ותקבלי הצעה גבוהה משלי אוסיף עליה עשרה אחוז.
מצפה לשמוע ממך.
בהערכה רבה,
ג'ון מק'גרלנד
טלפון (פרטי) 212-……
קייל מוציא את הנייד מכיסו ומחייג. הטלפון מצלצל וקייל שם אותו על רמקול כך שאשמע את השיחה.
"שלום מדבר קייל ריצ'רדסון," הוא אומר לו, "אני יכול לדבר עם מר ג'ון מק'גרלנד. אני מתקשר בקשר לצילום של הטווס שצילמה ג'יין מילר."
"היה לי ברור שזה יגיע. אנשים לא יודעים שובע. נקוב במחיר," עונה לו בחוסר סבלנות ג'ון מק'גרלנד.
"הענין הוא מר מק'גרלנד שג'יין לא מעוניינת למכור אותו, או את המילים שמצורפות אליו. היצירה הזו היא מתנה לי, בתור בעלה בקרוב," אומר קייל.
"אז זה הענין. אמור לי כמה אתה רוצה. רק תזכור שלכל דבר יש גבול," אומר ג'ון מק'גרלנד.
"כנראה שלא הבנת אותי," אומר לו קייל, "היצירה הזו איננה למכירה. אין לה מחיר. אם אמכור לך אותה אשבור את ליבה של ג'יין. אני בטוח שאינך רוצה בכך."
"אתה עוד תצטער על כך," אומר ג'ון מק'גרלנד.
"אתה טועה אדוני," הוא עונה לו, "אני בטוח שאשתי תשמח למכור לך יצירה אחרת בסכומים הרבה יותר נמוכים מה שהצעת."
"אין לי עניין באחרת. זה או זו ואעלה לך את ההצעה לחמישה מיליון, או אף אחת."
"אני מודה לך על הצעתך הנדיבה," אומר קייל ומחייך אליי, "אז כנראה שזו תהיה אף אחת."
"אני רוצה לשמוע את זה מג'יין," הוא אומר.
"שמעת את בעלי. הטווס איננו עומד למכירה," אני אומרת לו.
בר אבידן
מאמינה באהבה
10.3.2019