קייל
אני משתגע. אני רואה את המבט ההמום על פניה של ג'יין. אימא שלה ניתקה לה את הטלפון בפנים! היא לא מאמינה לה שהיא חולה. היה מתבדח על דבר כזה, ביחוד אחרי מה שקרה לאחותה? אני מבין כעת מדוע לא רצתה לספר להם. מדוע הרגישה שהיא לגמרי לבד במאבק הזה על חייה. אני כל כך מודה על הרגע שנפגשנו ועל שמתאפשר לי להיות שם בשבילה.
"את רוצה לחזור הביתה ילדונת?" אני שואל אותה.
"אם זה בסדר, הייתי רוצה להשאר כאן," היא עונה לי בעיניים דומעות.
"אני אשמח מאד להשאר כאן," אני עונה לה, "אני בטוח שתיהני מאד מארוחת הבוקר של משפחת ריצ'ארדסון. מחר את הולכת לפגוש את הפנקייקים של אמא האנה. תתכונני להתמכר."
"אני כבר מכורה בכל מה שקשור למשפחה שלך," עונה לי ג'יין.
"המשפחה שלנו," אני עונה, "תתחילי להתרגל. את תראי אותם הרבה בתקופה הקרובה." ג'יין מבינה היטב את כוונתי. אין לי צורך לדבר איתם על זה. אני יודע שאני לא אהיה לבד שם בבית החולים לצידה.
"כבר מאוחר," אומרת לי ג'יין, "עוד מעט מהדורת חצות. בוא נלך לצפות בסיכום היום."
אבא, שהיה עד לשיחת הטלפון נשאר איתנו בחדר המשפחה וצופה איתנו בחדשות. ספנסר ואודרי עדיין שקועים במשחק קופסה. "משהו חם לשתות לפני השינה," שואלת אמא, "מישהו?"
אנחנו מנידים בראשנו לשלילה כיוון שעינינו נעוצות במסך בו מופיעה תמונתו של מפקד המשטרה שלנו ואשתו, ומתחתם הכותרת "שערורייה במשטרה." אני מביט בג'יין.
"אם הם בדקו ועומדים מאחורי מה שהם עומדים לפרסם, זה בסדר גמור מצידי," היא אומרת לי, "אתה מבין שלא היה לי הזמן לבדוק את זה, ואני שלמה עם כך שהסקופ הזה לא פורסם על ידי."
"מה שכתבת על בראדלי ומרלי עולה בהרבה על כתבת הרכילות הזו," אומר ספנסר בשעה שעיניו עדיין נעוצות בלוח המשחק, "אמא את חייבת לקרוא את הכתבה שכתבה ג'יין. היא מוכשרת בטרוף."
לראשונה אני שם לב כמה פטפטת יש בכתבה בעת שאין באמת הרבה פרטים למסור.
"אתם יכולים לומר לי מה היתה הכתבה הזו? אמרו ולא אמרו כלום," אומרת אמא את מה שחשבתי.
המהדורה יוצאת להפסקת פרסומות וג'יין מפהקת. "אני חושבת שאלך לישון," היא אומרת.
אני קם איתה ומתכונן לאחל לילה טוב לכולם. "תראו מה זה," אומרת אמא ואני מסתכל על המסך.
תמונתי מופיעה ליד תמונתה של ג'יין בליווי הכותרת. "כשהרווק הנחשק פוגש בעיתונאית המבוקשת." כמה אני לא מתפלא כאשר הכתבת מזכירה את מערכת היחסים הארוכה שלי עם שרון, שהסתיימה "מצידה".
"אני רוצה שנתחתן," אני אומר לג'יין. כולם מפנים מבטם אליי.
"הבטחתי לך שכן," היא עונה לי, "רק שנחכה אחרי."
"לא ילדונת," אני אומר, "אני לא רוצה לחכות."
"אפשר בבוקר, לא כעת?" היא שואלת. איך היא תמיד מצליחה לגרום לי לצחוק.
"אני אוהב אותך ג'יין," אני אומר לה ובלי כל בושה מנשק אותה ארוכות ליד כולם.
"אמא תתקשרי למרג'י שתמסור למדור הרכילות שזו לא סתם מערכת יחסים. אנחנו עומדים להינשא. אני אדאג לשלוח לה תמונה של הטבעת," ובכך אני אומר מה שלא נאמר בקול על שתי הידיעות ששודרו כעת והמקור שחשף אותן.
אנחנו עולים לחדרי. כיוון שלא תכננו לישון כאן אני בוחר לג'יין חולצת טריקו שלי מימי התיכון. היא ממהרת לפשוט את שמלתה ולובשת את החולצה. "הארוס שלי היה הקפטן אני מניחה," היא אומרת לי, ומצביעה על מספר אחד על גבי החולצה.
"הייתי מציע שתאמרי בעלי," אני עונה לה, "אני לא מתכוון לשאת זמן רב את התואר ארוס שלך."
"אני לא מבינה מה דחוף לך כל כך," היא אומרת.
"מהסיבה הפשוטה שאני כל כך בטוח שאני רוצה שתהיי אשתי שאני לא רואה טעם לחכות," אני עונה לה, "אם חשבת שזה קשור למשהו אחר אז את טועה. אני אוהב אותך כל כך."
ג'יין מתכרבלת בחיקי ונרדמת מיד.
אני שוכב עוד שעה ארוכה. ג'יין לא רגועה בשנתה. היא נלחמת בשדיה, מתעמתת כנראה עם משפחתה. דמעות זולגות ממנה בשעה שהיא ישנה. אני מלטף את לחיה ולאט לאט היא נרגעת וצוללת לשינה נטולת חלומות. רק אז אני מרשה לעצמי להרפות ונרדם גם.
*
"קומו עצלנים," קוראת אודרי, בשעה שהיא נכנסת לחדר. "רק שתדעו שהיקשתי על הדלת מספר פעמים ולא עניתם."
"מה השעה?" אני שואל ומחניק פיהוק.
"כמעט שמונה," היא אומרת.
"את רצינית אודרי? שבת היום," אני עונה ומהדק את השמיכה סביב ג'יין.
"ואת הריחות של שבת אתה לא מריח? אימא הכינה מלא פנקייקים. אם לא תרדו לא יישאר לכם," היא אומרת בתאטרליות.
"אנחנו כבר יורדים," אני אומר וגונב עוד כמה דקות מתוקות של שינה עם ג'יין.
*
ג'יין
אני מתקשה להכיל את כל האושר הזה. רק לפני כמה ימים הייתי הכי בודדה בעולם, ועכשיו אני מוקפת באנשים שמתייחסים אליי כאילו הייתי שם מאז ומעולם.
"את יושבת לידי," מכריזה אודרי ומפנה לי מקום.
"סליחה? ומה איתי?" אומר קייל.
"אתה היית איתה כל הלילה," היא עונה לו ולא מוותרת.
"ג'יין תכירי זו סבתא מרגרט, אמו של אבא שלי," אומר לי קייל, "וזה סבא."
"סוף סוף," אומרת סבתא מרגרט. אני לא מבינה בדיוק למה היא מתכוונת ומסתפקת בחיוך הרחב שלה ובעובדה שהיא מושיטה לעברי זרועותיה כדי לחבק אותי. אני מתחילה להתרגל לעובדה שמחבקים אותי. האמת שזה דווקא נעים לי.
"כששמעתי עליך הבוקר לא יכולתי להתאפק והבאתי לך מתנה. קיילי יתן לך אותה, כי היא צריכה להינתן בצורה הנכונה," אומרת סבתא מרגרט, "קייל תביא לי בבקשה את התיק שלי." היא פותחת את התיק ומוציאה ממנה קופסה קטנה עשויה מקטיפה שחורה. "אתה יודע מה לעשות," היא אומרת לקייל ומניחה אותה בידו.
קייל פותח את הקופסה ואני רואה את ההתרגשות על פניו. "סבתא!" הוא אומר ונושק לה על לחיה.
"אני מחכה," אומר סבתא מרגרט, "אני בטוחה שגם ג'יין."
קייל מסתובב אליי, מביט בי בעיניים נוצצות וכורע ברך. "סבתא צודקת. צריך לעשות את זה בצורה הנכונה," הוא אומר.
"זו הפעם השלישית שאני מבטיחה לך שאהיה איתך לנצח," אני אומרת לו בדמעות בשעה שהוא עונד את הטבעת על אצבעי.
"הטבעת הזו היתה שייכת לאימי גרטרוד, והיא עוצבה במיוחד עבורה על ידי צורף בברלין," מספרת לי הסבתא.
"היא מהממת," אני ממלמלת, "אני צמאה," אני אומרת וניגשת למזוג לעצמי כוס מיץ תפוזים.
שום דבר לא נעלם מעיניו של קייל. "את בסדר?" הוא לוחש לי.
"סבתא שלי, זו שמאושפזת, היא ילידת ברלין," אני מסבירה לו.
"עוד נגלה שהן היו חברות בבית הספר היסודי," צוחק קייל.
"בוא לא נגלה לה," אני אומרת, "לא הייתי רוצה שתתפתח על זה שיחה. ביחוד עכשיו שהיא בבית חולים."
*
קייל
אני קורא את ג'יין מבין המילים. אני יודע שהמשפחה בה גדלה מאד שונה משלי. אני לא יכול לתאר לעצמי אותי כל כך מרוחק מהמשפחה שלי. מהוריי, מאחי ואחותי. נראה לי שאפילו חיבוקים זרים לה, שלא לדבר על האהבה שמעריפים עליה בני משפחתי. היא מתמסרת להם אבל יש לה מין הבעה כזו שלא מאמינה שזה מגיע לה.
אני מתקשה להבין איך יש מישהו שלא רואה כמה היא מדהימה. הדהוד ניתוק הטלפון של אמה לא עוזב אותי. בא לי ללכת ולנער אותה, לשאול אותה מאיפה הרעיון החולני הזה שג'יין ממציאה שהיא חולה? מרגע שהבנתי שהיא חולה חשבתי איך לגרום להוריה לבוא לתמוך בה. עכשיו אני חושב שאולי היא צודקת, ומוטב לה בלעדיהם. מי יודע במה עוד יאשימו אותה. אני יודע שאבא ואמא שלי, וגם ספנסנר ואודרי ללא ספק, יהיו שם ויותר אנחנו לא צריכים.
בא לי לעשות משהו מטורף ביומיים שנותרו עד האישפוז מצד שני אני צריך לשמור עליה שלא תתקרר, שלא תחלה, כי אז ידחה מועד הטיפול. אני מביט החוצה. יום שטוף שמש היום. אני בודק את תחזית מזג האוויר ושמח לראות שיום חמים היום.
"בואי נלך לטייל בנמל," אני מציע לג'יין.
"יש שם דוכנים," אומרת אודרי, "מישל מציגה שם את התכשיטים שלה. אני יכולה להצטרף?"
"ברור," עונה ג'יין עוד לפני שאני מספיק להשחיל מילה. מצד אחד אני שמח על החברות ביניהם, מצד שני אני רוצה אותה קצת לעצמי.
"ניסע לשם," אני אומר לה, "אמנם זה לא רחוק אבל אני לא רוצה שתתעייפי."
"אם אתה אומר," אומרת ג'יין.
אני קולט את האכזבה בקולה. "נעשה מה שאת מעדיפה ילדונת," אני עונה לה.
"אולי אתה צודק," היא עונה לי.
כיוון שאינני מסתובב בנמל בשבתות לא היה לי מושג מה הולך פה. אני נדהם מכמות הדוכנים שהוצבה פה. ג'יין מצידה לא נבהלת, שולפת את הנייד שלה ומתחילה לצלם. הצבעוניות שולטת בכל. דוכנים בשלל צבעים. רבים מהם הם של אמנים שמציגים את אומנותם.
אודרי מושכת אותנו חסרת סבלנות לדוכן של מישל. אני מבין שהיא דווקא כן מתמצאת בנעשה כאן, כי היא לא מתקשה לאתר אותה.
"את ממש מוכשרת," אומרת ג'יין למישל. היא מרפרפת בידיה על האבנים הצבעוניות ולבסוף בוחרת לעצמה זוג עגילים עם אבני קריסטל כחולות. היא מניחה את העגיל סמוך לאוזנה ומסתכלת על הראי שעל השולחן לראות איך הוא נראה.
בעודה עושה זאת היא מבחינה בצלמי הפפראצ'י שמתקרבים לעבר הדוכן של מישל. "תחייך," היא לוחשת לי, "מצלמים אותנו." היא מסתובבת מחבקת אותי ומניחה את ידה ובה טבעת האירוסין כך שהיא נראית לעיני כל.
אני קולט את מה שעשתה ולוחש לה: "ילדה טובה."
"מתי החתונה?" צועק לעברה אחד הצלמים.
"נראה לי שיש לכם מקורות לדעת הכל," היא אומרת ומחייכת אליהם חיוך שובה לב.
ואז נשמעות צעקות…
"גנב, עצרו את הגנב."
לפני שאנחנו מבינים מאיפה באות הצעקות בא בריצה נער צעיר ומתנגש בדוכן של מישל. כל הסחורה מתפזרת, וג'יין שנשענת עליו בגבה נופלת ומצחה נחבט במסגרת הברזל המקיפה את הדוכן של מישל. טיפות דם נספגות בשמלתה. אני מרים אותה מיד ונושא אותה לתוך הג'יפ, רוצה להרחיק אותה מהמהומה שנוצרה סביב הדוכן.
אני עומד לקרוע את החולצה שלי כדי להדק אותה סביב מצחה כאשר דלת הג'יפ נפתחת והפרמדיק מציץ לתוכה. הוא בוחן את הפצע שנפער במצחה ואומר שיש לפנותה לבית החולים.
"אני צריך את כרטיס הבריאות שלה," הוא אומר לי, "יש לך מושג איפה הוא?"
אני נזכר שהכרטיס עדיין אצלי ומוציא אותו מתוך הארנק. "היא חולת סרטן," אני אומר לו, "היא מטופלת בהר סיני. יום שני היא מתאשפזת לקבלת טפול ביולוגי." המילים האלה יוצאות ממני, למרות שאני מרגיש מנותק מהמציאות.
הפרמדיק מטפל בה. אני שומע שהוא מדבר עם מישהו נוסף אבל אינני מצליח להתרכז במילים שלו או במעשיו.
כל תשומת ליבי נתונה לג'יין. אני אוחז בידה כל הזמן, ואומר, ספק לה ספק לעצמי, "את תהיי בסדר."
היא מחייכת אלי חיוך עצוב. "אני יודעת," היא לוחשת לי, "הבטחתי לך." עיניה מביטות בי. גם היא לא מרוכזת במה שנעשה סביבה. היא זקוקה כעת לביטחון שאני משרה עליה.
"אני פה," אני אומר לה, "לא אעזוב אותך לדקה."
"קייל, הפרמדיק מדבר איתך," אומרת לי אודרי. אין לי מושג מתי אודרי הגיעה לכאן. אני מסתכל עליה לרגע מבולבל. "הפרמדיק שואל אם אתה נוסע איתה באמבולנס."
"הפרמדיק," אני אומר בניסיון להתרכז. "כן," אני אומר לו, "אני נוסע איתה."
אני מגיש לאודרי את מפתחות הג'יפ. "תגידי לספנסר שיחזיר את הג'יפ לעיר."
"לאן אתה לוקח אותה?" אני שואל את הפרמדיק בשעה שהאמבולנס יוצא לדרכו.
"כפי שביקשת להר סיני," הוא עונה.
אני מנסה להיזכר מתי אמרתי לו דבר כזה. אני מודע לכך שאני לא מרוכז. אני נושם עמוק. אני חייב להתאפס. בחיים שלי לא דאגתי כך למישהו. אני עוצם עיניים ומנסה לעשות סדר במחשבותיי. ג'יין נפצעה, אנחנו בדרך לבית החולים. אני חייב ליידע את ניק.
אני שולח מסרון לניק.
קייל ריצ'ארדסון: היתה תאונה. ג'יין נחבלה במצחה מברזל. יוצאים מפורט ג'פרסון בדרך לבית החולים.
ד"ר ניק אברמסון: אחכה לכם במיון.
*
ג'יין
הכאב מפלח לי את הראש. כאילו מישהו הולם עם פטיש על מצחי. אני יודעת שקייל איתי. הוא מבטיח לי שאהיה בסדר, ואני עונה לו שאני יודעת. מה אני יודעת? אני מרגישה שאני לא יודעת כלום פרט לזה שהכאב בראשי הוא בלתי נסבל. אני רוצה לעצום עיניים אבל משהו בפנים אומר לי שאני חייבת להשאר ערה. או אולי זה הפרמדיק שאומר לי כל הזמן: "תשארי איתנו, אל תרדמי."
אני מרגישה שאני מאבדת לעיתים קשר עם המציאות.
אני מנסה לעשות סדר במחשבות שלי. "קייל כאן. הוא אוהב אותי כמו שלא אהב אותי מישהו מעולם." אני מנסה לשחזר את מה שקרה הבוקר. אני נזכרת בטבעת האירוסין שעל אצבעי. אני ממששת אותה. תמיד חשבתי כמה זה טיפשי שאנשים חייבים להצהיר על האהבה שלהם באמצעות טבעת יהלום. עכשיו משום מה היא נותנת לי בטחון, היא מסמלת בעיני את השייכות שלי אליו, אל קייל, אל הגבר הזה שנמצא כאן לצידי ועיניו לא משות משלי.
"אני אוהבת אותך," אני אומרת לקייל.
הוא עומד לענות לי בשעה שהנייד מצלצל. "גם אני," הוא אומר, " אני אוהב אותך כל כך."
רק אז הוא מתפנה לענות לטלפון. אני לא מצליחה להתרכז בדבריו, ביחוד שגם אצלי מצלצל הטלפון. אני לא מסוגלת לענות.
"זה היה אבא שלי, הוא רצה לדעת לאן להגיע. אמרתי לו שיחכה עד שאדע מה קורה," הוא אומר לי.
אני מושיטה לו את הטלפון שלי. "מישהו צילצל. השאיר הודעה."
הוא לוקח מידי את הטלפון. הוא נכנס להודעות בפנים חתומות. "ממי?" אני שואלת קצרות.
"אחר כך," הוא עונה לי.
"סבתא?" אני שואלת. אני לא מצליחה לחבר משפטים שלמים. אני מרגישה שאני לא מרוכזת.
"לא. תנוחי," הוא אומר לי בפנים חתומות.
"תקריא," אני אומרת. הוא שותק. אני מביטה בו במבט מתחנן.
הוא מבין שאני לא אניח לנושא. "את עקשנית," הוא אומר לי, "למרות שיש בזה גם צדדים חיוביים. נראה אותך נלחמת בעקשנות כזו במחלה."
"קייל," אני אומרת.
אני רואה שהוא שוב מתנסה להתחמק, אבל לבסוף מתרצה. "זו הודעה מאמא שלך. את בטוחה שאת רוצה שאקריא לך כעת?"
אני לוקחת ממנו את הטלפון וקוראת.
אמא: תתביישי לך. עכשיו הכל מובן לי. בגלל איזה בחור שהכרת , מי יודע מתי ואיפה, לא הגעת לבית החולים.
"זו אף פעם לא אני," אני אומרת לו ומוסרת לו את הטלפון שלי. "אם אמות אתה רשאי להודיע להם. ספר להם כמה אהבת אותי. לא דקה לפני."
אני לא מחזיקה מעמד ועוצמת את עיניי.
"אז כנראה שלעולם לא אדבר איתם," הוא עונה לי בשיא השלווה. מקרב את ידי לפיו ומנשק אותה.
מה שקרה אחר כך מעורפל לי. אני זוכרת ריצה במסדרונות בית החולים, אורות פלורוסנט, ואנחת רווחה.
"פשוט מזל גדול," אני שומעת את קולו של ד"ר אברמסון, "נתנו לה זריקת טטנוס רק לשם בטחון. נדחה את האשפוז בכמה ימים. בינתיים קחו לכם כמה ימי מנוחה ותהנו מהשקט."
"אולי נברח ללס וגאס ונתחתן," אני שומעת את קייל עונה לו.
"אתה רציני?" שואל ד"ר אברמסון.
"נראה לך?" עונה לו קייל, "כלומר אני רציני בקשר לחתונה, אבל לאשה הזו מגיע הרבה יותר מחתונה חפוזה כזו, בלי אף אחד מחבריה לידה."
"אני חייב לציין שאף פעם לא ראית אותך כך קייל. גם לא עם שרון, ואני מכיר אותך קרוב לעשרים שנה. מכיתה.. לא זוכר מבית הספר היסודי."
"אני אוהב אותה בכל רמה שקיימת. הלב שלי רוקד שאני נמצא לידה. לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה," עונה לו קייל.
לו ידע מה עושות לי המילים האלה. כמה הן נותנות לי כח. אני יודעת מה אני צריכה לעשות.
"אני יכולה לקבל את הטלפון שלי?" אני מבקשת מקייל.
"ילדונת את ערה," הוא קורא בשמחה.
"כן, ושמעתי את השיחה שלכם," אני עונה לו, "אני צריכה להתקשר."
"מה שזה לא יהיה זה יכול לחכות," הוא אומר לי, "את צריכה לנוח."
"כמה שאתה טועה, זה לא יכול לחכות אפילו דקה," אני עונה.
בלית ברירה הוא מחזיר לי את הטלפון ומביט בי בצפייה.
"שלום אמא. זו ג'יין," אני אומרת, כאילו שאימי לא מכירה את קולי, "היכן אתם?"
"איפה אנחנו יכולים להיות? בבית החולים," היא עונה לי.
"אני פה ברפואת החירום. את יכולה לבוא, אנחנו צריכות לדבר," אני אומרת.
"תואילי בטובך להגיע לקומה השביעית," אומרת אמא ומנתקת.
"היתה לי תאונה, אני לא יכולה להגיע. תבואי," אני אומרת והפעם זו אני שמנתקת.
אני מביטה בקייל. "עכשיו הכדור בידיה," אני אומרת לו.
"ומה את חושבת שתעשה?" הוא שואל.
"אין לי מושג. הייתי רוצה שתבוא. לא בטוחה אם יהיה לי אומץ לספר לה ביום אחר," אני עונה.
קייל
אין לי ספק שהאישה שנכנסת לחדר בסערה היא אמה של ג'יין. הן דומות מאד. מה שמכה בי זה העצב העמוק בעיניה, בדיוק כפי שפגשתי בעיניה של ג'יין ביום שנפגשנו.
"גברת מילר, אני קייל," אני אומר לה ומושיט ידי אליה. היא מביטה בי אבל איננה לוחצת את ידי.
"לא דמיינתי אותך כך," היא אומרת לי. אני רוצה לשאול אותה איך דמיינה. אני נזכר שהתמונות בחדשות אמש פורסמו במבזק חצות, בשעה שהסבתא כבר היתה בבית החולים ולכן כנראה איננה יודעת מי אני.
אני מוביל אותה למיטה של ג'יין.
"תראו אותך," היא אומרת לה, "זה אתה שנהגת ברכב?" היא פונה אליי בטון מאשים.
"תשבי אמא," מבקשת ג'יין, "אנחנו צריכות לדבר."
"אין לי זמן. אם שכחת סבתא שלך מאושפזת פה," היא עונה לה.
"תשבי גברת מילר," אני מבקש ומקרב אליה את הכיסא. היא מביטה בי במבט מתנשא ומתיישבת.
"אני מבינה שאת נכנסת להריון ואת רצה להתחתן. בשביל זה הרצת אותי לכאן?" היא שואלת.
"אם זה מה שאת חושבת, למה באת?" עונה לה ג'יין.
"את חצופה את יודעת?" עונה לה אמה.
"למה אני חצופה אמא, כי אני חיה ומריון לא?" היא עונה לה בקול קר.
אני רואה את הכעס בעיניה של האם אבל היא לא עונה לה.
"תכירי את קייל, הוא הגבר שאני אוהבת ואיתו אני עומדת להתחתן," היא אומרת, " קייל תכיר, זו אמא שלי נעמי מילר."
"את בכלל יודעת מי הוא שאת ממהרת להתחתן איתו?" שואלת נעמי.
"את בכלל יודעת מי הוא שאת ממהרת לשפוט אותו?" עונה לה ג'יין, "הרי כל דבר שאעשה הוא לא מספיק טוב בשבילך. אני מצטערת שאני לא מריון. אני מצטערת שזו בתך האהובה שאיננה. אני מצטערת גם שהטרחתי אותך לכאן. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשרציתי לשתף אותך."
היא מרימה עיניה אליי. "גם לא אחרי שאמות, אתה שומע!"
"איך את מעזה לנפנף במוות מול עיני," היא אומרת לה וקמה ללכת.
"את לא רואה אותי. אף פעם לא ראית אותי. אם היית רואה.." היא אומרת ומשתתקת.
"בשבילי את מחוקה ג'יין," אומרת אמה.
אני מסתכל עליה ורואה את הכאב בעיניה של ג'יין. אני לא יכול לשאת את זה. אני יודע שאולי היא תכעס אבל הדברים האלה חייבים להיאמר בשמה.
"אין לי ספק שמותה של מריון הוא כאב עצום אבל," אני אומר.
נעמי משסעת את דבריי: "שלא תעז לומר את שמה."
"העובדה היא," אני ממשיך, "שג'יין איננה אשמה במה שקרה לה."
"אתה חצוף!" היא אומרת לי.
"אולי אני חצוף. אני אוהב את הבת שלך יותר משתדעי, אני לא יכול לראות שאת עומדת מולה ולא רואה אותה. הבת שלך מנסה לומר לך משהו ואת לא מוכנה להקשיב."
"מאיפה את מוצאת את הגברים שלך תגידי," אומר נעמי.
"אני לא מוכשרת כמו מריון. תזכירי לי למי היא היתה נשואה? " שואלת ג'יין, "נזכרתי. זה שבגד בה, זה שנטש אותה שחלתה. אז זהו…. שהגבר שלי לא כזה."
"בטח שהוא לא כזה. הוא תפס לו עיתונאית מפורסמת, שמרוויחה הון," היא עונה לה, "איזה בעיות כבר יש לו בחיים. הוא מסודר."
" קייל ריצ'ארדסון הוא שותף בכיר בתעשיות ריצ'רדסון, אין לו צורך בכסף שלי או בתהילה שלי," אני עונה לה.
"אתה הבן של גרהם ריצ'ארדסון?" היא שואלת בפליאה.
"כן," אני עונה לה, "ועכשיו את מוכנה להקשיב לבת שלך?"
אני מסתכל על ג'יין. עיניה עצומות.
"ילדונת," אני אומר לה ומלטף את לחיה.
"אני מותשת," היא אומרת לי, "אני לא רוצה לדבר יותר."
"בסדר. תנוחי," אני אומר לה, "אני כאן לידך."
כל כך רציתי שג'יין תספר לאמה על מחלתה, אבל אני יודע שהרגע המתאים הזה עבר, וכל מה שחשוב כעת הוא להתרכז בהתחזקותה של ג'יין. דרך ארוכה עוד לפנינו.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
21.2.2019