קייל
"אני לא מכיר אותך," אמר לי ספנסר, בשעה שלגמנו אמש בירה קרה והסתכלנו על העיר המוארת הפרוסה לרגלינו מבעד לחלונות המרפסת של ג'יין בקומה העשירית.
"אני לא יכול להסביר לך מה האישה הזו עושה לי. זה ממש לא בגלל שהיא חולה. העצב העמוק שבעיניה עורר בי את היצר להגן עליה מפני העולם עוד לפני שידעתי שהיא חולה. הרגשתי שאני לא יכול להשאיר אותה, כאילו לא נתקלנו אחד בשנייה, כאילו לא נאמרו דברים, לא יכולתי להתעלם ממנה ולהמשיך בחיי."
אם יש משהו שתקוע לי בראש הוא המשפט שאמרה: "שאין מי שיהיה שם עבורה."
"למה היא התכוונה?" ספנסר שאל, "היא נראית לי צעירה מידי שלא יהיו לא הורים. האם אין לה?"
כעת, בבוקר שאחרי, בשעה שהצליחה לעמוד בדד -ליין שלה, אנחנו יושבים ולוגמים קפה עם קרואסונים טריים שהבאתי מבית הקפה שממול.
"אני אשמח לדעת עליך יותר," היא אומרת, אחרי שאני אומר לה ששלושתנו שותים את הקפה שלנו באותה צורה.
"גם אני," אני עונה לה, "אשמח לדעת עליך."
היא נושמת עמוק. "אולי אתחיל בכך שאספר לכם מי היא מריון."
"את לא חייבת," אני ממהר לענות לה. יש משהו בשם הזה שמשמש אותה כסיסמת הכניסה למחשב שלה שברור לי שהוא בעל משמעות גדולה עבורה. הוא גם הסוד שלה.
"אני רוצה," היא עונה לי בשקט, "כדי שתבין למה אני כל כך מבוהלת מהמחלה הזו."
"אני אשאיר אתכם לבד," אומר ספנסר.
"בבקשה תישאר," אומרת ג'יין, "אני רוצה שגם אתה תשמע."
היא לוגמת מהקפה שכבר התקרר ובוצעת חתיכה מהקרואסון, כאילו שהוא מעניק לה אומץ.
היא עוברת לשבת קרוב אליי ואוחזת בידי, רוצה להרגיש את השפעת מילותיה עליי, רוצה לשאוב כוחות לספר את מה שהיא מסתירה בתוכה.
"מריון היא אחותי," היא מתחילה לומר, "גם היום שנתיים אחרי שאיננה עוד, היא עדיין אחותי. היא היתה גדולה ממני בשנה בערך. עכשיו אני גדולה ממנה בשנה כמעט. היא נפטרה מהמחלה שאוכלת גם אותי מבפנים. אתם מבינים, אני יודעת שאפשר למות ממנה. הרי חזיתי בזה במו עיניי. ימים שלמים הייתי מעבירה בבית החולים ליד מיטתה.
איש לא ידע מה עובר עליי, או מה אני מרגישה. דווקא בימים האלה כשהייתי צריכה את גיא לא היה לצידי."מה לו ולכל זה?" הוא היה אומר לי.
גם ביום שקברנו אותה הוא לא הגיע. הוא אירגן לו טיסה לחוף המערבי כך שהיה לי תירוץ בשמו.
"לפני שבועיים ערכנו לה אזכרה. רק מספר בודד של אנשים עמד סביב קברה. ההורים שלי לא היו מסוגלים לעמוד מול המילים של כל המשתתפים בצער. הרי מילים לא יכולות להחזיר להם את מריון, כך שויתרו על נוכחות של מי שתמך בהם בימים הקשים. בחרנו לא ליידע אנשים על מועד האזכרה. מאז שהיא איננה הם מסתגרים הרבה ולא רוצים לראות איש. גם ארוחות סוף השבוע פחתו עד שאמא הודיעה שאין לה כוח יותר לארח אותנו, שני ילדיה שבחיים. את אחי הגדול ממני בארבע שנים ואותי.
באותו זמן שעמדנו מול קברה של מריון רטט הטלפון בכיס המעיל שלי. העפתי בו מבט חטוף. הרגשתי שאני לא נושמת. מספר הטלפון של הרופא שלי מופיע על הצג.
"איזה חוסר כבוד מצידך לאחותך המתה. את לא יכולה להתנתק מהנייד שלך לדקה," אמרה לי אמא, "בשביל מה בכלל באת? שלא לדבר על החבר הזה שלך גיא שבא רק אם יש צלמים באזור."
"בלעתי את דמעותיי," היא ממשיכה, "כל כך קיוויתי ששיחת הטלפון ממשרדו של הרופא לא תגיע. לשיחה כזו יש רק משמעות אחת. תוצאות בדיקות הדם אינן תקינות, אחרת הוא לא היה מתקשר. אתם מבינים? עמדתי שם מול קיברה של מריון ולא יכולתי לספר להם שיש סיכוי שבשנה הבאה אני אהיה כאן לצידה."
"אז בחרת לא לספר להם. לכן אמרת שאת לבד בעניין," אני אומר בהבנה, "וזו בדיוק הסיבה שאת תשרדי. אני אלחם איתך ואשקיע כל סכום שצריך."
"אתה לא מבין שלא תמיד זה ענין של כסף? הוריי לא חסכו דבר מאחותי, והיא שוכבת כעת בארון באדמה הקפואה."
"לאחותך היה גבר שאהב אותה כמו שאני אוהב אותך?" אני שואל אותה ומביט לתוך עיניה, "ברור שלא."
**
צהריי יום שישי….
"אמא שלי שאלה אם אנחנו באים לארוחת ערב," אני אומר לג'יין כאילו זה עניין שבשגרה. אין לי מושג איך היא תגיב.
"אתה יכול ללכת," היא עונה לי, "יש לי הרבה חומר לקרוא פה."
"אני מבקש שתבואי איתי. את ספנסר את מכירה ואחותי הקטנה אודרי כבר שמעה עליך ומשתוקקת להכיר אותך."
"הם יודעים שאני.." היא מתחילה לשאול, "חבל שיקשרו אליי אם זה לזמן כל כך קצר."
"הם יודעים שאני מאוהב בך. זה לא משהו שהם שמעו ממני אי פעם לגבי מישהי. אפילו לא על שרון שהייתה חברה שלי וכולם היו בטוחים שנתחתן."
"ולמה לא התחתנתם?" היא שואלת.
"כי היא לא את," אני עונה לה.
"ומה אני שהוא לא שרון?" היא מקשה.
"את מבינה שפגשתי בך לראשונה לפני יומיים ואני רוצה להיות איתך כל הזמן. אין לי צורך בדקה של שקט לעצמי," אני עונה לה, "ולא נראה לי שאת מרגישה אחרת ממני."
"כייף לי איתך," היא עונה לי בפשטות וכורכת את זרועותיה סביבי, "אתה מעניק לי המון שקט."
"אז אני מבין שאת באה איתי," אני קובע.
"איך אתה מצליח לשכנע אותי לעשות כל דבר בדרך שלך," היא אומרת לי, "אני לא מכירה את עצמי."
"יש לך רכב? כי אם לא אומר לספנסר לאסוף אותנו," אני אומר לה.
"הסהרה שלי חונה למטה," היא עונה לי, "אתה אוהב ג'יפים?"
"אני אוהב אותך. גם עם עגלה רתומה לחמור הייתי נוסע איתך," אני עונה לה.
"ראשית, לא נראה לי שמותר להחנות חמור בחניון, שלא לדבר על כך שהוא יהיה מסכן. קר שם מאד," היא אומרת ברצינות, "שנית, ההורים שלך גרים מחוץ לעיר. אני לא חושב שהיינו מספיקים להגיע לו היינו נוסעים עם החמור שלנו." אני לא מסוגל לענות לה. היא כל כך מצחיקה אותי שאני מתגלגל מצחוק. "אז אני מבינה שטעוניי התקבלו," היא מסכמת את השיחה. "אני הולכת להכין קינוח."
"אין צורך," אני אומר לה כשאני נרגע, "כדי שתנוחי."
"את המשפט הזה תשמור לימים קשים," היא אומרת, "אני מסוגלת ורוצה. מבטיחה לך שתתגאה בי. אני אלופה בקינוחים. בינתיים תלך להתארגן."
אני רוצה לומר לה שבשמחה אחכה לה ואתקלח איתה, אבל מבין שהיא עדיין לא מוכנה לכך ואינני רוצה ללחוץ עליה.
בשעה שהקינוח שהכינה מתקרר במקרר הולכת ג'יין להתארגן. אני מנצל את הזמן לעבור על המיילים שנכנסו לי במשך היום. מספרם הרב רק מראה לי כמה אני מנותק ביומים האלה מעבודה. אני מסמן את החשובים ביותר ועונה עליהם בקצרה, שלא כדרכי.
"מה אתה אומר?" שואלת אותי ג'יין, "השמלה הזו או הזו?".
היא עומדת מולי בבגדיה התחתונים בלבד. אני לא מסוגל לענות. יש לה גוף מושלם. לראשונה אני מביט בה כמו שגבר מביט באשה וכל מה שאני יכול לחשוב עליו כעת שאני רוצה לעשות איתה אהבה.
"קייל," היא גוערת בי, "זה לא הזמן למבטים כאלה."
"קל לך לומר," אני רוטן, "את לא נמצאת מול גוף מושלם כמו שלך."
"תסתכל עליו טוב," היא אומרת לי בקול חנוק, "כי הוא לא יישאר כך עוד הרבה זמן."
אני קם מיד, כמעט קופץ, מרים אותה בזרועותיי ונושא אותה למיטה. "אני לא יכול להתאפק יותר," אני אומר לה, "את מטריפה אותי. אני רוצה להראות לך מה את עושה לי, אני רוצה לאהוב אותך עכשיו," אני אומר ומפשיט אותה מהמעט שהיא לובשת.
*
"תראה מה עשית לי," היא אומרת לי בקול מתפנק, "עכשיו אין לי חשק לקום. עכשיו אני רוצה ממך עוד."
"בעצמך אמרת שזה לא הזמן," אני מחזיר לה, "אגב, נראה לי שהשמלה הכחולה תתאים. היא מדגישה את צבע עיניך המדהימות."
אנחנו ממהרים להתארגן ונוסעים לבית הוריי. אני חוצה את הגשר המפריד בין מנהטן ללונג איילנד. "תראה איך השמש משחקת עם החלונות של הבניינים בעיר," קוראת ג'יין בהתפעלות. היא נראית לי לרגע כמו ילדונת ולא כמו העיתונאית עטורת הפרסים שהיא. אני מבטיח לעצמי בליבי שאעשה הכל שתהיה שמחה , בדיוק כפי שהיא כעת.
אנחנו עולים על הכביש המהיר ואני מגביר את המהירות. "ככה בדיוק אני אוהבת," אומרת לי ג'יין, "זה כזה מתסכל לנסוע בעיר הצפופה. סכנה של ממש. אני אוהבת את המרחבים האלה."
אני מבין בהחלט למה היא מתכוונת. לכן אני מעסיק את ג'ק שינהג עבורי, חוץ משאר המטלות שלו בחברה. לג'ק מצידו ממש לא אכפת. הוא נולד בעיר ולא מכיר דבר אחר. הוא נהנה לשבור את השיגרה במשרד ולצאת איתי לפגישות שלי.
אנחנו מגיעים למחלף היורד לפורט ג'פרסון. אני רואה שהמבט בעיניה של ג'יין מתחלף. "מפורט ג'פרסון יוצאת המעבורת לקונטיקט. משם אני הייתי נוסעת הביתה," היא אומרת לי בעצב.
אני מושיט יד ומלטף את פניה. "אנחנו עוד נסע לשם באחד הימים."
"אתה תבוא לבקר אותי שם?" היא שואלת.
"אני לא מבין," אני עונה לה.
"אחרי שאמות, אתה תבוא לבקר אותי?" היא שואלת.
אני יורד בחדות לשולי הכביש ועוצר. "את לא תמותי לי, את שומעת?" אני אומר לה, אוחז בסנטרה ומנשק אותה.
כאשר שפתיי ניתקות משלה אני מביט לתוך עיניה. "תבטיחי לי!"
"איך אני יכולה?" היא עונה לי בדמעות.
"תבטיחי!" אני חוזר על דבריי, "אני לא שווה שתבטיחי לי?"
"אני מבטיחה!" היא צועקת, "אני מבטיחה לך!"
"את תבריאי, ואנחנו נתחתן ויהיו לנו ילדים," אני אומר לה, "תפנימי טוב את ההבטחה שלי לך. כי את הולכת לקיים את חלקך."
*
ג'יין
כל כך קשה לי לנשום. איך זה שלפני כמה ימים הלב שלי היה מרוסק מגבר שבעצם לא אהב אותי, ועכשיו אני טובעת באהבה של גבר שמציע לי חיים שלמים? הבטחתי לו שאבריא. איך אני יכולה באמת להבטיח לו שזה מה שיקרה. ומה יקרה אם לא? אני ארסק לו את הלב. אני לא יכולה לעשות לו את זה. מצד שני אני לא יכולה להרוס לו את האושר הזה שעל פניו בשעה שהוא משוכנע שכל האושר הזה מצפה לנו.
הכל סוער לי מבפנים ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
לשמחתי אני מגלה שאנחנו חונים מול בית הוריו ואין לי זמן כעת למלחמות שבתוכי. קייל יוצא בזריזות מהרכב וממהר לפתוח לי את הדלת. "אני יכולה להתרגל לזה," אני אומרת לו ומושיטה לו את ידי בשעה שאני יוצאת מהרכב.
הוא לוקח ממני את המגש עם הקינוח ומוביל אותי במדרגות לעבר דלת הכניסה. כל כך הייתי מרוכזת בקייל שלא שמתי לב כלל לבית. רק כאשר נפתחת דלת העץ הגדולה ומראה הכניסה נגלה לעיניי במלוא תפארתו אני קולטת את גודלו העצום של הבית.
"ברוכה הבאה ג'יין. נעים לי מאד להכירך. אני האנה, אימו של קייל," אני רוצה להושיט לה יד, אבל היא פורשת זרועותיה ומחבקת אותי. אני לא רגילה לחיבוקים ונבוכה מעט.
קייל מבחין במבוכתי. "ג'יין הכינה קינוח," הוא אומר ומגיש לה את התבנית.
היא לא מתאפקת ומציצה. "טרמיסו! לא יכולת לקלוע יותר מזה לטעמנו."
"וזה אבא שלי," אומר לי קייל.
"ברוך בואך ג'יין, שמי גרהם," אומר לי אביו של קייל ולוחץ את ידי לחיצת יד חזקה ויציבה. אני מסתכלת עליו ורואה בו את קייל. אני רואה את אותן עיניים טובות שכבשו את ליבי. הוא פונה לקייל לוחץ את ידיו תופח על שכמו. הם מדברים ביניהם במבטים, ללא מילים ומחייכים זה לזה.
"הי ילדונת," קורא לעברי ספנסר ומדביק ללחי נשיקה.
"הנה את! סוף כל סוף אני פוגשת אותך. אני אודרי," אומרת לי אחותו של קייל, "איפה הסתרת אותה."
"הכרנו רק לפני יומיים," אני מגנה עליו.
"את בטוחה? כי לפי איך שאחי נראה, זה כאילו קרה כבר מזמן," אומרת אודרי.
"ואיך אחיך נראה? תגלי לי," אני אומרת.
"את פשוט לא יכולה להבין. הוא אף פעם לא נראה כך בגלל מישהי," היא עונה.
"כי אף אחת לא הייתה ג'יין," הוא עונה לה בפשטות, כאילו זה הדבר הכי מובן בעולם.
"אני יכולה לעזור במשהו?" אני שואלת את האנה.
"תודה, אבל הכל כבר מוכן," היא עונה, "בואו כנסו ג'ון ומרג'י כאן."
"מצטער," לוחש לי קייל, "לא ידעתי שיש אורחים."
"זה בסדר," אני עונה לו, "יש לי הרגשה שספנסר ואודרי ישמרו עליי."
"ומה איתי?" הוא שואל.
"אתה," אני עונה, "כבר חלק ממני."
"תכירו זו ג'יין חברה של קייל," מציגה אותי האנה בפני ג'ון ומרג'י.
מרג'י בוחנת אותי בעוינות. אני לא מבינה מדוע.
"כמה לא מפתיע קייל," היא אומרת לו, "ברור שאם נשים אתה לא מסוגל להתמודד אז בחרת לך ילדונת. את סיימת כבר תיכון?"
"דווקא כן," אני עונה לה, "ואפילו הספקתי להוציא תואר ראשון ושני."
"ומה למדת בדיוק?" היא שואלת.
"ספרות, תקשורת ופסיכולוגיה," אני עונה לה.
"מה עושים עם תעודות כאלה חוץ מלתלות אותן על הקיר בשירותים?" היא שואלת.
"האמת שלא טרחתי לתלות אותן," אני עונה לה.
"טוב, עכשיו הכל ברור לי. הרי עם תארים כאלה אין מה לעשות ולכן חיפשת לך גבר כמו קייל," היא אומרת לי.
"ברור," מתערב קייל בשיחה, "הרי אין בי כלום פרט לעובדה שאני עשיר. תזכירי לי מה שרון ראתה בי?"
"כנראה שלא ראתה," היא עונה לו ובולעת את עלבונה, "לכן היא עזבה אותך."
"ואני זכיתי," אני ממהרת לומר לה למורת רוחה.
"אז מה חדש?" פונה גרהם, אביו של קייל לג'ון.
"שמעת על מפקד המשטרה שלנו?" עונה לו ג'ון.
"עזוב הוא, שמעת עליה?" מתפרצת מרג'י לשיחה.
"הם זוג מקסים," אני אומרת בשלווה. ספנסר וקייל מביטים בי. אני נדה בראשי לסמן להם שהם יכולים להיות רגועים.
"אומרים ש.." מתחילה מרג'י לומר.
"אומרים הרבה דברים," אני קוטעת אותה. "האם את ראית במו עיניך את מה שאומרים?" אני שואלת, "את יודעת שמועות יכולות להיות הרסניות מאד."
מרג'י יורה אש מעיניה לעברי. "את יודעת שאת חצופה. מה את מתערבת בעניינים שלא שלך."
"ג'יין היתה אמורה לפרסם כתבת סוף שבוע עליהם," אומר קייל, "היא עצרה את הפרסום בגלל השמועות האלה. היא מין עיתונאית כזו שבודקת לעומק דברים, לא ניזונה משמועות. לא סתם היא קוטפת כל הזמן פרסים."
"את ג'יין מילר?" שואלת אותי מרג'י.
"היא ולא אחרת," עונה לה ספנסר בגאווה לא מוסתרת.
"איך זה שלא אמרת לי האנה שקייל יוצא עם ג'יין מילר?" היא גוערת בה.
"כי הבן שלי מאוהב בג'יין לא בגלל שהיא עיתונאית ששמה הולך לפניה, אלא בגלל האשה שהיא ומה שהיא גורמת לו להרגיש כשהוא לידה. ראית אותו פעם רגוע כזה?" עונה לה האנה.
אני לא יודעת על מי משפיעות יותר המילים האלה. עליי או על מרג'י.
"כשנפגשנו לא ידעתי מי הוא והוא לא ידע מי אני," אני מסיימת את הפרק הזה של השיחה.
*
קייל
אני מעריץ את ג'יין איך שהתנהלה מול מרג'י. הרי ברור לי שהיא מבינה שהיא אמא של שרון ולכן היא, ג'יין, היתה מועדת לחיצי הרעל שלה. זה מדהים איך פתאום הכל השתנה כאשר גילו מי היא. ברור לי שהשמועה שהם ישבו בחברתה תעשה לה כנפיים. אין ספק שינפנפו בעובדה שהם מכירים אותה. פתאום העובדה שראו בי חתנם לעתיד פחות חשובה. אז כפי שאמרה ג'יין גם אני הרווחתי מכך.
אני מביט בה באשה האהובה שלי. אין ספק שספנסר ואודרי הולכים שבי אחריה. אף פעם לא ראיתם אותם כך עם מישהי שהבאתי, ובעיקר לא עם שרון. אני נחנק מהמחשבה שאולי זה זמני. העננה הזו שמרחפת מעל ראשנו מטריפה אותי. אני לא דתי, אבל מוכן ברגע זה להתפלל למי שצריך רק שיציל לי אותה. עכשיו שהיא עם האחים שלי היא רגועה יותר, היא איננה צריכה להעמיד פנים. עם זאת סימני העייפות ניכרים על פניה.
מצד אחד אני חושב שהכי חכם יהיה לתת לה לנוח קצת, מצד שני האושר על פניה מונע ממני להפריע לה כעת.
הארוחה הסתיימה ואמא עומדת להגיש את הקינוח. אודרי קמה ומתחילה לפנות מהשולחן. אני רוצה לחבק את ג'יין אבל גם היא קמה לעזור. אני חושב על זה שמעולם לא ראיתי את שרון עושה זאת. לא כאן ולא בבית הוריה.
"אז מי בדיוק אמרת שהוריה של ג'יין," שואלת אותי מרג'י.
לשמחתי אני יודע את התשובה. "רוברט מילר, הבעלים של "מילר מערכות מתקדמות של מאגרי מידע."
"יפה קייל," אומר לי ג'ון בהתפעלות.
השולחן פונה ואודרי מגישה שתיה חמה. ג'יין באה בעקבותיה עם מגש מלא צלוחיות ובהן הטרמיסו.
"משפחה נחמדה," אומרת מרג'י, "שמעתי שקרה להם אסון. הבת שלהם נפטרה מהמחלה הנוראה."
ג'יין קופאת. ידיה אוחזות חזק כל כך במגש שאצבעותיה מלבינות.
"זה קורה במשפחות הכי טובות, את יודעת," אומרת מרג'י לג'יין.
אני דוחף במהירות את כסאי וקם. "תני לי לעזור לך," אני אומר לג'יין, "אני אחזיק את המגש ואת תגישי."
"זה רודף אותי בכל מקום," היא לוחשת לי.
"רק שעכשיו את לא לבד," אני עונה לה, "יש לך אותי, אותנו."
"וואו, הטרמיסו הזה הוא משהו מיוחד," אומר מרג'י, "היכן קנית אותו?"
"ג'יין הכינה אותו," עונה לה אימי. מרג'י רוצה לענות לה. המבט על פניה מרמז שמחשבה זדונית עלתה במוחה אבל היא שותקת. אני מביט באימי ומבין מדוע. המבט בעיניה של אימי לא מותיר ספק שאוי לה אם תאמר מילה רעה על ג'יין.
שלא כהרגלם, עוזבים ג'ון ומרג'י מיד עם סיום הארוחה.
אבא מלווה אותם לדלת. כאשר הדלת נסגרת מאחוריהם הוא פולט אנחה. "אני מצטער קייל, לא חשבתי שזה מה שהולך לקרות כאן. אני שמח שראו אותך עם ג'יין והבינו שזה לא עומד לקרות בינך ובין שרון."
"ברור לך שלא הייתי בא לכאן עם ג'יין אם הייתי יודע," אני עונה לו.
"אני יכול לדבר איתך?" פונה אבא לג'יין. אני רוצה לעצור בעדו אבל ג'יין מהנהנת בראשה להסכמה. אני עוקב דרוך אחריהם.
**
ג'יין
"ביקשתי מפרופסור רולין שיגיע אלינו מחר לארוחת בוקר," אומר לי גרהם, אביו של קייל, "הייתי רוצה שתשארו לישון כאן כדי שתוכלי לפגוש אותו. הוא מנהל את המחקר על התרופה הביולוגית ורציתי שיסביר לנו עליה."
"אני לא רוצה להכניס את המחלה שלי לבית שלכם. קייל עושה כבר כל כך הרבה בשבילי," אני אומרת נסערת.
"אני יודע שאת לא רוצה לספר להוריך. מצד אחד אני מבין אותך, מצד שני מתי את רוצה שיגלו את זה?" הוא עונה לי.
"זו ההתמודדות שלי," אני עונה, "הם לא חייבים להיות חלק ממנה."
"אולי זה יהיה תיקון בשבילם שיראו שאת שורדת את המחלה," הוא אומר לי ברוך.
"ואם לא? ואם אני אמות?" אני שואלת.
"יקירתי, את לא מכירה את המשפחה שנכנסת אליה. משפחת ריצ'ארדסון היא משפחה מאוחדת ולוחמנית. אנחנו פשוט לא ניתן לך למות," הוא אומר ומחבק אותי.
אני פורצת בבכי. קייל מתפרץ לחדר. "הכל בסדר," אני אומרת לו, "אני מוצפת רגשות בגלל כל אחד מכם. אבא שלך הזמין לכאן את פרופסור רולין כדי שיסביר לנו על התרופה."
"את לא כועסת שסיפרתי עליך?" הוא שואל אותי.
"איך אני יכולה לכעוס על מי שרוצה לעמוד לצידי ולהילחם איתי," אני עונה לו.
*
את הערב אנחנו מבלים במשחקי קופסה. זה נכון שהייתי עם מריון בבית החולים ימים ולילות, אך לפני שחלתה לא היינו מתראות כל כך הרבה. סערה עצומה מתחוללת בתוכי כשאני רואה איך שלושת האחים מקבלים אותי כאילו הייתי חלק מהבית הזה מאז ומעולם. אני נרגשת לראות את היחסים ביניהם. כל כך שונה ממה שחוויתי בבית ילדותי.
"פרופסור רולין התקשר ואמר שאין לו אפשרות להגיע מחר ושאל אם יוכל לעבור כאן הערב," אומר גרהם.
"אין שום בעיה," עונה קייל, "מתי שנוח לו זה בסדר מבחינתנו. נכון ילדונת?"
שעה ארוכה יושב איתנו פרופסור רולין ומסביר לנו באריכות על התרופה, ותופעות הלוואי. הוא משאיר לי קרם נגד הגרדת שעלולה להתפתח. "והכי חשוב ג'יין שתשמרי על עצמך. אל תהיי בחברת אנשים חולים, אל תסתובבי ברוח. את צריכה להיות הכי בריאה שאת יכולה."
"אנחנו מאד מעריכים שבאת," אומר קייל, "אני מבטיח לשמור עליה בריאה."
ואז מצלצל הנייד שלי…
"סבתא בבית חולים," אומרת לי אימי, "את מתבקשת לבוא לשם לשבת לידה."
"מה קרה?" אני שואלת.
"מה זה משנה? יש לה דלקת ריאות אם זה כל כך חשוב לך לדעת," אומרת לי אימי בכעס.
"מצטערת אמא," אני עונה, "אני לא יכולה להגיע."
"אני לא שואלת אותך אם את יכולה לבוא," אומרת לי אמא, "אני אומרת לך. מה כבר ביקשתי ממך. להושיט יד למשפחה שלך?"
"אני מצטערת אמא, לא הפעם," אני עונה לה חנוקה.
"אין שום סיבה בעולם שתתקבל על דעתי שתהיה מוצדקת," אומרת לי אימי, "אני מצפה שתגיעי בהקדם."
"אני חולה אמא, מאד חולה," אני אומרת לה.
"איך את מעזה לומר דבר כזה!" היא צועקת, "יש לך מושג בכלל מה זה להיות חולה?"
"הרופא אמר לי," אני מתחילה לומר, בשעה שצליל ניתוק הטלפון צורם באזניי.
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
18.2.2019