ג'יין
אני יושבת מול הדף הריק. השעון מתקתק את השניות שעוברות, אבל הראש שלי ריק. "בעצם הוא לא ריק הוא מלא בך שמונע ממני להתרכז במשימה שעליי לבצע. הדד-ליין מתקרב ועדיין לא כתבתי אף מילה. המילים שלך מהדהדות באזניי, ההבנה שהתקדמת הלאה ונשארתי רק זיכרון מתוק בליבך קשה עליי. זיכרון מתוק, כי לא רבנו. אתה התקדמת הלאה ועדיין מחזיק בי. אני תוהה מדוע אינך משחרר, וחושבת לעצמי שאולי הייתי צריכה להקים מהומה, כדי שזה יכאב גם לך. זו לא אני שהפסקתי לאהוב ולכן לא אמרתי דבר. העמדתי פנים שזה בסדר שאתה כבר לא שם היכן שאני."
מילי מזכירת המערכת מנסה לעודד אותי. "תכתבי את הכאב שלך," היא אומרת.
"על מה את מדברת? אני אמורה לכתוב כתבה לגיליון סוף השבוע," אני עונה לה, "דווקא הכתבות היומיות נשפכות ממני." מחשבותיי, שכולל בדרך כלל ציטוט מילים של אחרים, הן משחק ילדים עבורי. אני מביטה סביבי על מה שקורה וכותבת. בכתבה לגיליון המיוחד הנקרא ביותר ביבשת אני צריכה להשקיע מחשבה יתרה.
אני מרגישה שאני לא מצליחה לכתוב. אני אורזת את המחשב, דוחפת אותו לתיק, מנפנפת בידי למילי: "הלכתי," אני אומרת לה בשעה שאני חולפת לידה.
"מה עם הכתבה?" היא שואלת אותי.
"מתישהו היא תגיע אליך," אני עונה.
אני כל כך נסערת היום שאין לי חשק לראות איש. אני יוצאת מדלת החירום למדרגות ורצה למטה כאילו מישהו רודף אחריי. חדר המדרגות קר ולא נעים, ובכל זאת אני יורדת את כל חמש עשרה הקומות בריצה למטה. אני מגיעה מתנשפת, למרות שאני בכושר טוב. הקור חודר לי לריאות וגורם לי לכאב חד. אני פותחת את הדלת בקומה התחתונה ונושפת את כל מה שהצטבר לי בפנים, ומחפשת לשאוף חמצן נקי פנימה. אני כל כך עסוקה בנשימה של עצמי שאני לא שמה לב שאני עומדת להתנגש בגבר שבא מולי.
"היי, תסתכלי לאן שאת הולכת," הוא קורא לעברי בכעס.
"סליחה," אני ממלמלת ותיקי נשמט מכתפי ותוכנו מתפזר. רק אז אני מבינה שלא סגרתי אותו בטרם שעזבתי את המשרד. המחשב שלי נוחת על הרצפה ואני שומעת לחרדתי צליל של משהו נשבר. "איזה סיום נהדר ליום שכזה," אני אומרת לעצמי.
"אני לא אשם שהתפרצת כך מחדר המדרגות," הוא אומר לי בקול כועס.
"ברור שלא. זו אני שאשמה בהכל. בזה, בהתחממות כדור הארץ, בכך שאין שלום עולמי, בעובדה שהוא לא אוהב אותי יותר, בכל. אתה חף מכל אשמה."
"את לא נורמלית," הוא אומר לי ועומד לעזוב את המקום.
"קל לך לדבר," אני קוראת אחרי האיש בחליפה, "לך יש הכל."
"סליחה?" הוא אומר לי ומסתובב אלי לאט, "אין לך מושג על מה את מדברת."
"באמת? ומחלה קשה יש לך?" אני שואלת.
"באמת את לא שפויה, זה מה שאת מאחלת לי בגלל שכמעט נתקלת בי?" הוא אומר לי.
"מה פתאום. מצד שני אני גם לא איחלתי לעצמי ותראה מה קרה," אני עונה לו.
"את לא חושבת שאת מגזימה? גם אם המחשב שלך נשבר זה לא סוף העולם," הוא אומר ופונה ממני.
"אתה באמת חושב שהמחשב זה מה שמטריד אותי? העובדה שמחר אני מתחילה טיפולים שלא יודעת אם הם ישאירו אותי בחיים ואין מי שיהיה שם עבורי, זה מטריד אותי יותר מהמחשב המזורגג הזה," אני אומרת לו.
"מצטער," הוא עונה לי, "לא ידעתי."
"ברצינות? ויש דברים אחרים עליי שכן ידעת? שתהיה לי בריא," אני אומרת , אוספת את הדברים שלי ועומדת לעזוב.
"יש משהו שאני יכול לעשות?" הוא שואל.
"לעשות שאהיה בריאה אתה יכול?" אני שואלת, "לא חשבתי. אני עוד לא בת שלושים. היה מגיע לי יותר, אבל זה מה שיש."
"בואי נלך לשתות קפה," הוא אומר לי.
"זו תרופת הפלא שתציל אותי?" אני עונה לו בלעג.
"לא, אבל היא תעזור לי לחשוב באופן בהיר יותר," הוא עונה לי.
"אתה הולך להמציא לי תרופה?" אני שואלת.
"אני הולך לראות מה אנחנו עושים כדי להקל עליך," הוא עונה לי.
"אנחנו?" אני עונה, "זה שכמעט התנגשתי בך לא מחייב אותך בכלום."
"זה מאוחר מידי," הוא עונה, "עכשיו אני כבר לא יכול סתם לקום וללכת."
אני מרגישה פתאום חולשה. אולי הגזמתי בריצה המהירה הזו במורד המדרגות. "בסדר," אני מתרצה, "אלך איתך לשתות קפה, אבל אני משלמת."
"תסתכלי עליי," הוא אומר ומצביע על החליפה שלו. טעם טוב יש לו. הסמל של "מיו מילאן" לא מותיר ספק. "נראה לך שאני לא יכול להרשות לעצמי לשלם כמה דולרים על כוס קפה? זה לא שהזמנתי אותך לארוחה עם חמש מנות."
"תסתכל עליי," אני עונה לו ומצביעה על גופי, "נראה לך שאני מסוגלת לאכול ארוחה של חמש מנות?"
"את זה אני אבדוק בפעם אחרת," הוא עונה לי, "איך את אוהבת את הקפה שלך?" הוא שואל בשעה שאנחנו נכנסים לבית הקפה בקומה התחתונה של בנין המערכת.
"מעט חלב וכפית סוכר אחת," אני עונה, "ואם אפשר אז גם מאפין גזר. אני גוועת."
הוא ניגש להזמין וחוזר עם שני ספלי קפה. אחד הוא מניח לפניי. הוא מניח על השולחן מפית נייר ועליה המאפין. לעצמו הוא קנה רק קפה.
הוא מתיישב ונראה לי שהוא עסוק כל הזמן בטלפון. הוא מתעלם ממני כאילו אינני קיימת.
אני רוצה לומר לו משהו אבל מרגישה מאד חלשה ולכן גומעת מספל הקפה שלי בלגימות קטנות ובוצעת כל פעם חתיכה קטנה מהמאפין.
הוא עדיין עסוק בשליחת הודעות כאשר לבית הקפה נכנס גבר ופונה אליו: "היי קייל, מה קורה?"
"מה שקורה הוא שאני צריך שתבדוק את המחשב של.." הוא מרים את עיניו אליי.
"ג'יין," אני אומרת , "נעים מאד."
"אז כפי שאמרתי המחשב של ג'יין נפל ומשהו בו נשבר באשמתי. אני מבקש שתבדוק אותו," אומר קייל, "את מוכנה להראות לספנסר את המחשב שלך?"
אני רוצה לומר לו שהוא לא אשם במה שקרה, שהכל קרה בגללי. אני מרגישה שאין בי הכח. אני מוציאה את המחשב מהתיק ומגישה אותו לספנסר.
"איזה חוסר מזל," הוא אומר אחרי שהוא מסתכל עליו, "אני צריך את קוד הכניסה שלך ברשותך. אני חייב לקחת אותו איתי. תמיד תוכלי לשנות אותו אחר כך."
"מריון2017," אני עונה לו.
קייל מסתכל עליי בשתיקה. הוא מבין שיש משמעות לשם הזה, אבל הוא מספיק נבון כדי לא לשאול אותי לפשרו. אני מודה לו. אין ספק שהייתי מתפרצת בבכי.
"אטפל בזה מיד ואעדכן את קייל מה קורה," הוא אומר.
"זה לא אשמתו של קייל," אני אוזרת כוחות, "זו אני שכמעט נכנסתי בו בחוסר זהירות. אני רוצה לשלם עבור התיקון."
"אנחנו נסתדר," אומר לי ספנסר ועוזב את המקום.
קייל שב להתעסק עם הטלפון שלו. הנייד מצלצל והוא עונה. הוא מקשיב ולבסוף אומר: "אני אשאל אותה."
"באיזה בית חולים את עתידה להתאשפז?"
אני מביטה בו נבוכה. למה שישאל אותי שאלה כזו? "הר סיני," אני עונה לו.
"הר סיני," הוא עונה לבן שיחו. אחרי רגע של שתיקה הוא אומר: "אנחנו נהיה שם."
"תסיימי את הקפה," הוא אומר לי, "יש לנו פגישה בבית החולים."
"אני מעריכה כל מה שאתה עושה למעני," אני אומרת לו, "אבל יש לי דד ליין. אני חייבת לסיים לכתוב כתבה."
"אנחנו הולכים להתייעצות. אני מבטיח להחזיר אותך הביתה כך שתוכלי לכתוב את הכתבה שלך," הוא עונה לי.
אני מסיימת לשתות ואנחנו יוצאים מבית הקפה. קייל מושיט לי יד ועוזר לי לרדת במדרגות. ליד המדרכה חונה רכב גדול שחור, עם חלונות אטומים. קייל פותח את הדלת ומחכה שאכנס. הוא מקיף את הרכב ונכנס מהדלת השנייה.
"לפי מכשיר הניווט אנחנו עוד רבע שעה בבית החולים," מעדכן אותו הנהג.
"תודה ג'ק," הוא עונה לו מה שגורם לי להבין שהם מכירים. שוב נכנסת לו שיחה והוא עונה לה. אני יושבת לידו בשתיקה ומסתכלת מבעד לחלון. גשם התחיל לרדת והטיפות מסמנות שבילים על גבי הזגוגית. אני בקושי עוצרת את דמעותיי. האם השמים בוכים בגללי?
*
"אני צריך את כרטיס הבריאות שלך," אומר לי קייל בשעה שאנחנו נכנסים לבית החולים. הוא ניגש לקבלה במחלקה האונקולוגית ומגיש לפקידה את הכרטיס. "יש לנו פגישה עם ד"ר אברמסון," הוא אומר.
"הנה התיק של החולה, תואיל בטובך למסור אותו לרופא."
"התיק של ג'יין," הוא מתקן אותה.
"ג'יין," היא מתקנת את עצמה, "ד"ר אברמסון נמצא בחדר…"
"505," הוא אומר לה, "אמרתי לך הוא מחכה לנו."
קייל נוקש על הדלת פעם אחת ואז פעמיים. "כנס קייל," נשמע קולו של הרופא.
קייל פותח את הדלת ומתחיל לדבר. "כפי שאמרתי לך אני כאן עם ג'יין וזה התיק שלה."
"החולה הזו מוכרת לי," עונה לו ד"ר אברמסון. אני מתפלאת לשמוע, שכן מעולם לא שמעתי את שמו. "שוחחנו עליה בישיבת הרופאים הבוקר."
"ג'יין כך קוראים לה," אומר קייל, "אנא קרא לה בשמה. היא יודעת שהיא חולה, אין צורך להזכיר לה זאת. ד"ר אברמסון מרים אליו מבטו והשניים מסתכלים אחד על השני. "בכל דבר שקשור אליה אנא פנה אליי."
אני יושבת ושותקת. איך זה שהוא לוקח אחריות עליי?הוא לא מכיר אותי.
"ובכן ג'יין, הייתי רוצה לקבל את הסכמתך לטפל בך טיפול ביולוגי. הטיפול הוא עדיין ניסיוני אבל מטפל נקודתית בתאים החולים," אומר לי ד"ר אברמסון, "אני אבין אם תרצי להתייעץ, או לחשוב על זה. אני אתן לך עד יום ראשון להחליט."
"אני רוצה לחיות," אני עונה לו, "אני מוכנה להילחם בכל דרך כדי לנצח את המחלה הארורה הזו."
"אם כך תתכונני לאשפוז ביום שני, אלא אם כן תחליטי אחרת."
"תודה ניק," אומר לו קייל.
"אני חייב לך הרבה יותר מזה," אומר לו ד"ר אברמסון, ניק כפי שקרא לו קייל.
"אין בינינו חשבונות. כל שאני מבקש הוא שתבריא לי את הילדונת הזו," עונה לו קייל.
אנחנו יוצאים מחדרו של ד"ר אברמסון. "איך התרשמת ממנו?" שואל קייל.
"נראה לי שהוא בקיא בתיק שלי. אין לי באמת אפשרות לחוות דעה בקשר לטיפול. אני אצטרך ללמוד עליו," אני עונה לו.
"ביקשתי מהמזכירה שלי שתדפיס לך חומר בנושא. ג'ק יביא לך אחר כך. לא אמרתי לה במי מדובר, רק שתדעי," אומר לי קייל.
"אתה עושה כל כך הרבה בשבילי," אני אומרת לו, " אני זרה בשבילך ואתה משקיע כל כך הרבה עבורי."
"את לא זרה עבורי," עונה לי קייל, "אני יודע איך את אוהבת את הקפה שלך, שיש לך דד ליין לפגוש, וגם איפה תהיי ביום שני. אני מניח שאת עובדת בניו יורק טיימס, מה שמסביר מדוע היית שם הבוקר. זה די הרבה בהתחשב בעובדה שנפגשנו רק לפני כמה שעות, לא כן?"
"איך אתה עושה את זה, מתייחס לכל דבר בכזו קלילות," אני שואלת, "הלוואי והייתי כמוך."
"אז הנה עוד דבר שאני צריך לטפל בו," הוא אומר ונאנח באופן מוגזם, מה שנותן לי להבין שהוא צוחק.
**
קייל
באמת אל תבקשו שאסביר לכם איך זה קרה שנהייתי פתאום אחראי על ג'יין. היא זו שכמעט נכנסה בי בשעה שיצאה מתנשפת מהדלת הצדדית של חדר המדרגות.
היום הזה היה מתוכנן עבורי לפרטי פרטים, כפי שאני נוהג תמיד לעשות. מדוע ביטלתי הכל ונשארתי איתה?
אולי אתם תואילו להסביר לי? כי לי אין כל תשובה הגיונית לכך. אני חושב שהמבט בעיניים שלה, מבט עם עצבות גדולה שהיה בהן, עוד לפני שנפל המחשב שלה והמסך שלו התנפץ.
כמובן שאני עצוב, ואפילו פוחד מהעובדה שהיא כל כך חולה, אבל זו לא הסיבה אני יודע. אני לא מרגיש רחמים כלפיה, אלא צורך להגן עליה. כאילו הייתה תמיד שלי.
על הטיפול הביולוגי שמעתי מניל בשעה שבא לבקש ממני תרומה לבית החולים. הוא דיבר בכזו התלהבות על פריצת הדרך ועל סיכויי ההחלמה מהמחלה הנוראית הזו שלא חשבתי פעמיים ורשמתי לו את הסכום שביקש. מי היה חושב שתוך שבועות מספר הטיפול הזה יהיה כה משמעותי עבורי.
אנחנו נוסעים חזרה בדרך לביתה של ג'יין. רציתי שתבוא לדירה שלי, אבל היא הסבירה לי שיהיה לה נוח יותר בדירה שלה. "הרי בכל מקרה הייתי צריכה לארוז בגדים," היא אומר לה , "וחוץ מזה נוח לי לשבת ולכתוב בחדר העבודה שלי."
אני רוצה להזכיר לה שהמחשב שלה בתיקון, אבל היא ממהרת להסביר לי. "יש לי כמובן מחשב נייח בבית. אמנם אני רגילה לשבת בסלון על הספה עם הנייד שלי, אבל בשעה שהדד ליין נושף בעורפי כל מחשב יעשה את העבודה."
הנייד מתריע על הודעה נכנסת. אני מעיף מבט. ספנסר מדווח לי שהחלק למחשב של ג'יין הוזמן אבל ייקח זמן עד שיגיע. "תבחר לה אחד טוב ותבקש מהטכנאי שיעביר את המידע שלה אליו. אני אהיה אצלה ב…" אני מוסיף את כתובתה של ג'יין.
כל אותה העת עיניה נעוצות בחלון. אני כל כך רוצה לחבק אותה ולהבטיח לה שהכל יהיה בסדר. האם באמת יהיה? אף פעם לא פחדתי כך. אני חייב להאמין שכך יהיה.
אנחנו מגיעים לביתה. אני רואה שהיא מותשת ומושיט יד לעזור לה לצאת. היא אוחזת בידי ולא מרפה. אנחנו נכנסים לבנין שלה. "המפתחות בתיק שלי," היא אומרת ומצביעה על התיק שלה אותו אני סוחב, "בתא הקדמי."
אנחנו עוברים ליד השומר במודיעין. "שלום פול," היא אומרת לו, "קייל איתי, אני מבקשת שתתן לו כניסה חופשית לבנין."
"ברוך בואך מר ריצ'ארדסון," הוא אומר לי. אני מעיף מבט לעברה של ג'יין אבל היא לא מגיבה.
רק כאשר נסגרת דלת המעלית מאחוריי היא אומרת לי. "קייל ריצ'ארדסון, שותף בכיר בתעשיות ריצ'רדסון. האם אני מניחה שספנסר הוא ספנסר ריצ'ארדסון אחיך?"
"כן," אני עונה לה, "זה משנה משהו?"
*
ג'יין
"אתה ידוע בתור וורקהוליק, אדם שתמיד עסוק. כל מי שניסה לראיין אותך מספר זאת עליך," אני אומרת.
"את רוצה לכתוב עליי את כתבת השבת שלך?" הוא שואל אותי.
"לא," היא עונה לי מייד, "בשבילי אתה רק קייל."
"אני מודה לך," הוא עונה לי, "כשם שאת בשבילי רק ג'יין, לא ג'יין מילר שקוטפת פרסי עיתונות כמו פטריות אחרי הגשם." אני מביטה בו. "אל תסתכלי עליי כך, אני לא קוסם. ספנסר סיפר לי שכשעלה המחשב שלך הופיע שמך על המסך החילופי."
"אני אצטרך לדבר עם המחשב הזה. הוא פטפטן לא קטן," אני אומרת.
"מבטיח לך שספנסר לא גלש לתוכו, רק ראה את השם שלך," הוא ממהר להסביר לי.
"כל החומר שלי חסוי בענן שלי," אני עונה לו, "אני לא דואגת."
"אז הכל בסדר בינינו?" הוא שואל ופותח את דלת דירה שלי.
"בסדר?" אני שואלת מופתעת, "כבר כמה שעות כל העולם שלך סובב סביבי. אני יכולה לבקש יותר מזה?"
הוא מביט בי. כנראה קולט את מה שאמרתי, אבל לא מגיב. "יש לך רעיון בראש בקשר לכתבה?" הוא שואל.
כל החומר על מפקד המשטרה מחכה שאעבוד עליו. אבל אינני ממהרת לענות לו כיוון שאני עצמי לא יודעת איך אעבד אותו כעת. "אני יכולה להתפנק ולבקש שתכין לי לשתות? יש לי מכונת קפה, רק צריך להכניס טבלית," אני אומרת, "אני אלך בינתיים להחליף בגדים."
אני נכנסת לחדר השינה שלי וניגשת לחדר האמבטיה. "מה בדיוק קורה פה?" אני חושבת לעצמי, "איך זה שהגבר הזה כזה רגיש אליי? איך זה שאתה אף פעם לא היית כך? כנראה שזו הסיבה שנפרדתי ממך גיא, כי מעולם לא היית רגיש אליי. זו תמיד אני שהייתי צריכה לרצות אותך, וללא קבלה תמורה כל שהיא."
אני שוטפת את פניי. אני מרגישה מזוהמת מהביקור בבית החולים. זה תמיד קורה לי אחרי שאני מבקרת בו. אולי כי זה מזכיר לי את הריחות הלא נעימים מהתקופה של ההיא. אני מתפשטת ונכנסת למקלחת זריזה.
אני בוחרת לי שמלת טריקו בפסים כחול ולבן והולכת לסלון. קייל יושב שם עם ספנסר שהגיע בינתיים. על השולחן מונח מחשב נייד והם מדברים בשקט. על השולחן מונחים גם שלושה ספלי קפה. רק כאשר אני עומדת ממש לידם הם שמים לב אליי.
"אני שמח שאת כאן, רציתי להסביר לך כמה דברים בקשר למחשב. את מזומנת לשנות את קוד הכניסה," אומר לי ספנסר.
"אני לא מבינה, זה לא המחשב שלי," אני אומרת לו.
"המחשב שלך בתיקון. הבאתי לך אחר שתוכלי לעמוד במטלות שלך. כל החומר שלך מועתק לכאן, כולל הסיסמה שהייתה בו קודם," הוא מסביר לי.
"אני לא משנה את הסיסמה," אני אומרת לו, "אני לא מסוגלת. בטח לא עכשיו."
"כרצונך," עונה לי ספנסר. אני מודה לו שאינו שואל שאלות, "ביקשתי שיתקינו לך רק את התוכנות ההכרחיות לעבודה בשבילך. אם יש משהו נוסף שאת צריכה רק תגידי."
אני בוחנת את במחשב. "יש בו את כל מה שאני צריכה," אני אומרת וגולשת לתוך הענן. אני שולפת מתוכו את "מאמר השבוע." אני עוברת במהירות על מיילים שקיבלתי. ביניהם ישנו אחד שמה שכתוב בו מכיל מידע חסוי על מפקד המשטרה ועלול להרוס את הקריירה שלו. אין לי ספק שהמייל הזה בא ממישהו מקורב לו שיודע שכתבת השבוע עומדת להיות עליו כמפקד ואיש משפחה.
"מה הקשר בין הכתבות שלי על אהבה ומערכות יחסים ולנושא הזה של שחיתויות?" אני ממלמלת.
אם חשבתי שבכך זה נגמר אני מקבלת מייל נוסף, אף הוא מכתובת אנונימית, והפעם על אשתו של מפקד המשטרה.
אני שולחת את שני המיילים למילי. "אני יורדת מהכתבה. אם יש חלקיק של אמת במה שנכתב כאן הכתבה שלי תציג תמונה לא נכונה של המציאות."
אני נאנחת. קייל מסתכל עליי. "הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה.
"כולם בוגדים עם כולם ובכולם," אני עונה לו, "מי כמוני יודעת. אני הולכת להכין משהו לאכול, אולי יבואו לי רעיונות תוך כדי."
אני ניגשת למטבח ומשאירה את שני האחים בסלון.
אני ניגשת למקרר ומוציאה מצרכים להכין משהו מהיר לאכול.
"אתה בא לפאב הערב?" אני שומעת את ספנסר שואל את קייל.
"נראה לי שאשאר איתה," עונה לו קייל, "יש לה החלטות מאד גורליות להחליט ואני רוצה להיות כאן בשבילה."
"חשבתי שהיא צריכה להכין כתבה. אמרת שיש לה דד ליין. אולי תצא קצת בשעה שהיא עובדת?" שואל ספנסר.
"לא נראה לי. אני חושב שהמחשבות שלי יהיו איתה כל הזמן," עונה לו קייל.
"חבל, חשבתי שיצא לנו לפטפט קצת," אומר ספנסר.
בזמן שהאוכל מתבשל אני חוזרת לסלון. "לך איתו קייל. ספנסר צודק אני צריכה לעבוד לתוך הלילה."
"לשתות בירה אני יכול כאן, וגם לדבר איתו," עונה קייל, "אם זה בסדר מצידך."
"אתה עומד לפגוש את ג'יין זו ששמה אזניות, עיניה תקועות במחשב, אצבעותיה רצות על המקלדת, וגם אם תביא לכאן עדר של פילים היא לא תשמע," אני עונה לו, "אגב יש מספיק בירות במקרר ועוד מעט יהיה גם אוכל."
*
"אז מה כולם בוגדים בכולם?" שואל אותי ספנסר בשעה שהוא מתענג על נתח בשר עסיסי.
"אתה רוצה לשמוע את הסיפור האישי שלי, או של אחרים?" אני שואלת, "כי אני מתפרנסת מלספר סיפורים."
"תניח לה ספנסר," אומר קייל.
"זה בסדר קייל. הרי אני אמרתי את המשפט הזה," אני עונה לו. אני לוגמת מבקבוק הבירה שלפני. אוזרת אומץ, מחפשת את המילים.
"אני כותבת כתבות דיוקן כל סוף שבוע. כאחת שכותבת על אהבה ומערכות יחסים אני תמיד מנסה להביא את הצד הביתי של המרואיינים שלי. אני מראיינת אותם בביתם, כשהם לבושים בבגדים לא פורמלים ופותחים בפני את הלב. הבעיה שלי השבוע שהייתי אמורה לכתוב על זוג מוכר שיש ביניהם אהבה גדולה, תמיכה הדדית, סיפור אהבה מהסרטים."
אני עוצרת את שטף דיבורי. מחשבותיי נודדות. "אולי בגלל שאני רגישה כעת, לאחר שבן זוגי לשעבר גיא בגד בי עם אחרת, אבל אני מתקשה לכתוב את הכתבה בשעה שיש לי ספק בתמונה שהציגו בפניי. קיבלתי שני מיילים אחד עליו ואחד עליה שגורם לי לפקפק בתמונה המושלמת שהציגו בפניי. זה לא נראה לי נכון לכתוב את הכתבה לפני שאני מבררת את אמיתות הדברים."
"ולמה זה בעצם משנה?" שואל ספנסר.
"מספיק שאני יודעת שמה שאני כותבת לא בהכרח נכון," אני עונה לו. "זה עושה אותי לא אמינה, אתה לא חושב?"
"אני מבין אותך," עונה ספנסר, "זו בעיה מוסרית לא קטנה. עכשיו אנחנו צריכים למצוא לך נושא אחר לכתוב עליו."
"אנחנו?" אני צוחקת, "זה משהו שצריך לבוא ממני. משהו שצריך להלהיב אותי כדי שהדמיון יופעל."
כל אותה עת קייל מביט בי ושותק. "אתה מבין קייל, גיא יצא עם המותג שאני. הוא ראה בי רק את הפרסום שבי. הוא לא ראה אותי כאשה שחיה עם פחדים וכאבים, עם רצונות ותשוקות. הייתי קישוט יפה ומצליח עבורו." עכשיו כשאני אומרת את זה לראשונה בקול רם אני לא מבינה איך שרדתי איתו כל כך הרבה זמן. "אולי בגללך, שבאת והראית לי שיכול להיות אחרת. שלא נגרע מבן אדם אם הוא שם מישהו אחר לפניו. לא איבדת דבר ממי שאתה בזה שהושטת לי יד. הרווחת אצלי מלא נקודות."
אני רואה שקייל מנסה לעכל את מה שאמרתי לו. "לגיא לא סיפרתי שאני חולה. ואתה יודע שאני מאד חולה."
"רגע מה קורה פה? מה זאת אומרת את מאד חולה?" שואל ספנסר.
"בוא נאמר שהיא חולה של ניק אברמסון. היא מתוכננת לעבור טיפול בתרופה הביולוגית," אומר קייל לספנסר.
"זו התרופה ש.." אומר ספנסר.
"בדיוק," קוטע אותו קייל.
"התרופה שמה?" אני שואלת.
"זה לא קשור לעניינך," אומר קייל.
אני קמה נסערת מהספה. "מה הוא מסתיר ממני?"
קייל ממהר לקום בעקבותיי. "זה לא מה שאת חושבת."
"ומאיפה אתה יודע מה אני חושבת?" אני אומרת ופורצת בבכי.
"אני מצטער," אומר קייל ומחבק אותי, "זה לא אמור להשפיע על ההחלטה שלך."
"אתה יודע קייל," אני אומרת והודפת אותו ממני, "אני לא רוצה להישמע כפוית טובה, אתה עשית המון למעני, אבל אינך יכול להחליט בשבילי. אתה לא באמת יודע מי אני."
"אני אשמח אם תשתפי אותי," אומר קייל, "אני מוכן לענות לך לענות לך על כל שאלה שתשאלי."
"באמת? רק שלא אשאל אותך על התרופה הביולוגית. את מי היא הרגה?" אני שואלת.
"את כל כך רחוקה מהאמת," עונה לי קייל, "אני לא אתן לך למות. לא כעת כשרק נפגשנו."
"המחלה הזו הורגת. אתה חושב שאני לא יודעת?" אני שואלת אותו ועיניי נשטפות דמעות.
"נתתי לניק, לד"ר אברמסון, תקציב כמעט לא מוגבל במחקר לגבי התרופה הביולוגית. זה כל הסוד," אומר לי קייל, "ואת שומעת, את לא תמותי לי."
"זה לא תלוי בי," אני אומרת ומוחה את דמעותיי, "אני אלחם בה בכל כוחי."
"עדיין לא מצאנו נושא לכתבה שלך," אומר ספנסר ומחזיר אותנו באחת לשגרה, זו שרחוקה ממלחמות במחלה הארורה. "תשמעי יש לי רעיון," הוא אומר, "זה חייב להיות מישהו מוכר? אם אכיר לך זוג שסיפור האהבה שלהם נדיר, אבל הם אנשים פשוטים?"
"אתה לא מבין שהסיפור הוא שחשוב לא התפאורה?" אני עונה לו, "אני עם הדמיון שלי יכולה להפוך את סינדרלה לנסיכה."
הוא גולש לרשת החברתית ומכיר לי את בראדלי ומרלי חברים שלו. הוא מניח בפניי את המחשב ואומר לי: "תקראי אותם."
קייל וספנסר לוקחים כל אחד בקבוק בירה בידו ויוצאים למרפסת, משאירים אותי לצלול במילותיהם הקסומות של הזוג המיוחד הזה. "תראה איזה נוף מדהים," אני שומעת את קייל אומר, "כמה שהעיר יפה בלילה. אבל שום דבר לא משתווה אליה. היא מדהימה."
אני שמה את האזניות על אוזניי וצוללת לתוך סיפור האהבה הזה של שני ילדי המהגרים האלה. אין לי מושג מה הקשר שלהם לספנסר, הרי הוא בן למשפחת ריצ'ארדסון, אבל אין לי ספק שהם יקרים לו.
אני שקועה כל כך בכתיבה, שאיני שמה לב לשניים שחוזרים חזרה לתוך הסלון. כל אחד אחד מהם משתרע על ספה אחרת, מתכסה בשמיכה ונרדם.
אני כותבת ומוחקת, מעתיקה תמונות למחשב שלי, ולא מפסיקה עד שאני מרגישה שהכתבה מושלמת. אני יושבת ומנסחת מכתב המבקש מהם לפרסם את הכתבה בשמותיהם ותמונותיהם. אני מדפיסה את הכתבה ואת המכתב ומניחה אותם על השולחן.
אני עייפה מאד, ניגשת לכבות את האורות ומתגנבת מתחת לשמיכה של קייל. הוא מרגיש בנוכחותי, מחבק אותי ונצמד אליי. "מאוחר מתוקה, הגיעה הזמן שתשני," הוא ממלמל מבלי לפתוח את עיניו.
אני מתעוררת כאשר ריח של קפה טרי מציף את הסלון. השולחן נקי ומפונה מכלי האוכל מאתמול.
על הספה מולי יושב ספנסר ודמעות בעיניו. כאשר הוא קולט שאני ערה הוא מנפנף בדפים של הכתבה. "תשמעי, את מוכשרת בטירוף. מה שהצלחת להוציא מהרשת החברתית בלי לדבר איתם בכלל. אין לך מושג כמה הם מתרגשים. רשותם נתונה לך, את יכולה לפרסם את הכתבה."
קייל מניח על השולחן שלושה ספלי קפה ומביא קרואסונים טריים מצופים שקדים. "כולנו שותים את הקפה אותו דבר," הוא אומר לי וצוחק כשהוא רואה את המבט השואל על פניי.
"אז הנה עוד דבר שאני יודעת עלייך," אני אומרת.
"בסוף עוד תדעי הכל," הוא אומר לי.
אני שותקת. לוגמת מהקפה שלי . "אני אשמח לדעת עליך יותר," אני אומרת.
"גם אני," הוא עונה לי, "אשמח לדעת עליך."
אני נושמת עמוק. "אולי אתחיל בכך שאספר לכם מי היא מריון."
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה
18.2.2019