פטריק
לואיז עוזבת את החדר. אני מנסה להתרכז בהערות שכתבתי על העובדים, אבל כל אותו הזמן מתנגנות לי בראש המילים 'עם מי אתה רוצה לדבר שייתן לך חוות דעת עליי?'
פרחחית שכמוך, את באמת חושבת שאני אשאל מישהו עליך? אני לא חושב שיש מישהו בעולם שיכול לפצח אחת כמוך. גם לא אני, עם כל הניסיון שלי ועם העין בוחנת שלי. השאלה היא האם היא משחקת רק איתי או עם כולם.
אני מחליט להכנס למר סילבר ולשוחח איתו על העובדים. אני מוסר לו את חוות הדעת של לואיז עליהם. "אני אוהב את הכנות שלה," הוא אומר לי, "היא כל כך מדוייקת."
"ומי לדעתך יכול לחוות דעתו עליה?" אני שואל כבדרך אגב.
"על לואיז?" הוא צוחק, "אין צורך."
אני מתפלא על תגובתו. "אני מבין שיש לך אמון מלא בה. אתה לא חושב שכדאי לשמוע מה חושבים עליה אחרים?" אני שואל.
"כולם כאן מעריצים אותה, זה לא ברור לך? מה כבר יגידו?" הוא עונה לי. "גם אלכסנדר?" אני שואל.
"אלכסנדר? הוא לא יאמר מילה רעה עליה. לא רק בגלל שהוא מאוהב בה קשות, אלא כי הוא באמת מעריץ אותה. תבין זה לא היה פשוט בשבילם לקבל את העובדה שמי שמנהלת אותם זו אחת שהיתה שבועות ספורים בחברה. הרי כל אחד שואף למעמד שלה. הם לא ידעו שהיא יועדה לכך מראש וביקשה להתנסות בעבודה שלהם. אמנם היא פרחחית לא קטנה, אבל חכמה מאד ויודעת איך להנהיג אותם ולהוציא מהם את המירב."
אני מקשיב לו וחושב שהוא מעריץ לא קטן שלה בעצמו, ומי יודע אולי יותר מזה, כיוון שבשעה שהוא מדבר עליה יש על פניו מין חיוך כזה מסתורי.
שוב אני מוצא עצמי מחפש מי מבין הגברים בחברה מוצא חן בעיניה. 'וזה שייך לעבודה כי?' אני שואל את עצמי, ומיד מוחק את ההרהורים האלה מראשי.
"אני חושב שעברנו על כל העובדים בשמונה עשרה," אני אומר לו, "יש עוד משהו שאתה צריך ממני או שאמשיך להפגש עם מנהלי מחלקות?"
כבר מהפגישה הראשונה אני מרגיש בהבדל בין ההערות שלה לבין אחרים. הישיבות איתם קצרות מאד ולמעשה לא מלמדות אותי הרבה על העובדים. אני מחליט לזמן אותה שוב לפגישה.
"אז מי בחרת שיחווה דעתו עליי?" היא שואלת בשעה שהיא נכנסת לחדרי, "באמת מסקרן לדעת."
"אני רוצה שתקראי את חוות הדעת הזו ותאמרי לי מה דעתך," אני אומר לה ומגיש לה דוח אקראי. אני מקפל את הכותרת כך שלא תראה במי מדובר.
"אני לא בטוחה שזה בסדר שאדע מי ומה אמרו עליי," היא עונה לי.
"את חייבת להתווכח תמיד," אני עונה לה, "תקראי."
היא לוקחת בחוסר רצון מופגן את הדוח וקוראת. "אני לא יודעת אם אני רוצה לדעת מי כתב את זה או עדיף שלא," היא אומרת, "זה נראה לי לא רציני. הרי זה דוח שאמור לקבוע את גורלו של העובד בחברה."
"מה את צריכה לעשות כדי לחוות דעת על עובדים המחלקות אחרות?"
"אתה רציני? מה אני עכשיו פקידת כח אדם? אני מתכנתת למקרה ששכחת. אני מכירה רק את העובדים בשמונה עשרה."
"יום שני יש ישיבת צוותים. אני מצפה לשמוע ממך את התרשמותך ממנהלי הקבוצות."
"עוד משהו?" היא רוטנת.
?
יום שני מגיע והישיבה עומדת להתחיל. אין סימן ללואיז.
'היא שוב משחקת,' אני חושב לעצמי .
לאט לאט מתמלאים הכיסאות, ועדיין אין סימן ללואיז. אני שומר לה את הכיסא שלידי.
"הכל בסדר?" שואל אותי בלחש מר סילבר, "אתה נראה חסר מנוחה."
"ביקשתי מלואיז שתבוא," אני עונה לו, "אני לא מבין מה מעכב אותה."
"היא תגיע, היא תאחר מעט," הוא עונה לי, "היא… היא תאחר."
אחת המזכירות מניחה כמה צלחות עמוסות כיבוד על השולחן וכמה בקבוקי מים.
אני מעיף מבט על השעון ורואה שהגיע הזמן להתחיל.
"בוקר טוב לכולם," מתחיל מר סילבר את דבריו.
הדלת נפתחת בשקט ולואיז חומקת לתוך החדר. "הכל בסדר," היא לוחשת למר סילבר שמהנהן לה בראשו.
"בוקר טוב גם לך לואיז. אני שמח שהואלת בטובך לכבד אותנו בנוכחותך."
לואיז מחייכת אליו את חיוכה המקסים ומייד פניה רציניים. אני מסמן לה לבוא לשבת לידי.
"מסתבר שזה הכיסא היחיד שנשאר פנוי," אני אומר לאוזניי כולם כדי לא להסגיר את העובדה שיעדתי אותו מראש עבורה. היא מושכת בכתפיה ומתיישבת.
היא מוציאה מתיקה מחברת ועט ומניחה לפניה. אחר כך היא מפשפשת בתיקה שוב ומוציאה ממנו גומיה לאסוף את שיערה. היא באמת נראתה פרועה מהרגיל כשנכנסה. היא מותחת מעט את חצאית הג'ינס שלה ומסדרת מעליה את חולצת הטריקו.. 'האם נדמה לי, או שהיא באמת מקפידה יותר על לבושה?'
לואיז
אני קמה מוקדם מהרגיל. אני לא יודעת מה גורם לי היום להיות חסרת מנוחה. מה שאני כן יודעת הוא שאני חייבת להתאמן לפני שאני מתחילה את שבוע העבודה.
אני פותחת את התריסים בחדרי, נותנת למשב רוח קריר למלא לי את החדר. קרני השמש הראשונות מנצלות את ההזדמנות וחודרות אף הן לחדרי. אני בוחרת לי שיר שישמש לי כרקע כשאני מתאמנת.
האור בנייד שלי מאיר והודעה מאנט חברתי מופיעה עליו.
"צריכה אותך דחוף! תגיעי מיד."
"בדרך אליך" אני מקליטה לה הודעה.
אני נכנסת לאפליקציה ומזמינה מונית. יש לי עשר דקות להתארגן עד שהמונית תחכה לי למטה. אני מחזירה את בגדי הספורט שלי למקומם, בוחרת לי חצאית ג'ינס וחולצה לבנה זרועה בכוכבי ים כסופים.
לא נשאר לי זמן אפילו להכין כוס קפה לדרך. אני ממהרת לרדת למטה. אני שמחה שהשעה מוקדמת והנסיעה לא אורכת זמן רב. כאשר אני מגיעה האמבולנס כבר שם, ואני רואה את הדלת נפתחת ואנט מובלת באלונקה.
"הגעת!" היא קוראת אלי בשמחה. קולה בקושי נשמע.
"דה!" אני עונה לה.
"תגידי לבעלה שאני איתה," אני אומרת למנהלת משק הבית המודאגת.
"מה קורה?" אני שואלת את הפרמדיק.
"היא מדממת," הוא עונה לי קצרות.
"תחשבי טוב מתוקה," אני אומרת לה ואוחזת את ידה.
"יהיה בסדר?" היא שואלת אותי.
"אין אפשרות אחרת," אני עונה לה. אני יודעת שאני חייבת להיות חזקה בשבילה. זה ההיריון השלישי שלה תוך שנה. ככה בדיוק התחילו ההפלות בפעמיים הקודמות.
אני לא עוזבת את מיטתה גם כשהיא נכנסת לבדיקה. הרופא מנסה להתווכח איתי, אבל זה לא עוזר לו. "אני לא עוזבת אותה לרגע לבד," אני אומרת לו.
הוא מזעיף פניו אבל אני לא זזה. "במקום להתווכח איתי כעת, תטפל בה." המבט שאני שולחת לו מבהיר לו שאין טעם שיתווכח איתי.
שעה אחרי. אנחנו נושמות לרווחה. התינוק בסדר והיא נשארת להשגחה.
"זאת תופעה נורמלית בשלב זה של ההיריון," אומר לי הרופא, "אני מבטיח לך שההיריון מתפתח כראוי. הנהלים מחייבים אותי להשאיר אותה להשגחה, אבל אני לא מודאג בכלל."
"יש לי ישיבה צוותים מתוקה," אני אומרת לה, "אני חייבת ללכת."
"את רוצה שאדבר עם הבוס שלך?" היא צוחקת בקושי. הבהלה גבתה ממנה הרבה כוחות.
"כמה שאת מתוקה," אני אומרת לה, "אבל לא."
"אז לפחות תאכלי איתי משהו. לא שתיתי הבוקר כלום ובטח גם את לא," היא אומרת.
"טוב," אני עונה לה, "אבל מיד אחרי אני עוזבת."
"טוב," היא עונה לי בקול מפונק של אישה בהריון מוצפת הורמונים.
אני יורדת לחנות בלובי. אני קונה לה כמה עיתוני נשים מהסוג שהיא אוהבת, כמה חטיפים וכריך לכל אחת מאתנו. אני מתלבטת אם לקנות לה קפה, אבל כיוון שהיא בהריון אני מוותרת ומביאה שני בקבוקי מיץ תפוחים. אני מודה על כך שאני מכירה אותה כל כך טוב ויודעת בדיוק מה היא אוהבת.
מבט מהיר לשעון מראה שכבר מאוחר. "אני חייבת לברוח," אני אומרת לה כשאני חוזרת.
"ומה איתי אני אוכל לבד?" היא שואלת. אבל אז אני שולפת מהשקית את עיתוני הנשים.
"איך שאת יודעת לסתום לי את הפה," היא צוחקת. אני שמחה לראות שקולה נשמע חזק יותר, וגם לחיה שוב בצבען הטבעי.
?
"הכל בסדר," אני לוחשת למר סילבר. אני יודעת שהוא רוצה לשמוע יותר פרטים אבל הישיבה כבר החלה וזה לא הזמן לעדכן אותו לעיני כולם בחייו הפרטיים.
גולד מסתכל עליי מנסה לפענח את ההתלחשות בינינו. אני מחניקה חיוך שלא יראה מה שאני חושבת שהוא חושב על מר סילבר ועליי. כמה הוא רחוק מהאמת. באמת מייק סילבר ואני?
הוא מורה לי על הכסא הריק היחיד באולם הישיבות, שבאופן 'מפתיע' נמצא לידו. אני מתיישבת ומקפידה למתוח את החצאית שלי שלא תתרומם ותחשוף יותר מידי את רגליי.
'היית צריכה לחשוב על זה כאשר התלבשת הבוקר,' אני גוערת בעצמי בלב. אמנם הוא המנכ"ל, אבל הוא גם גבר והעיניים שלו ומבטו סוקרים את רגליי כשאני מתיישבת. לפעמים אני באמת לא חושבת.
אני מוציאה מחברת ועט ומניחה על השולחן. אני מוציאה את הטאבלט שלי ומעלה את אפליקציית הציור. אני מתחילה לצבוע זוג דולפינים שמופיעים היום בציור היום.
הוא רוכן לעברי. "את רצינית? זה מה שאת עושה בזמן הישיבה?" הוא מסנן לעברי.
"אתה רוצה שאחזור לך על כל מילה שנאמרה? רק תגיד," אני אומרת.
"מנוולת," הוא מסנן. אני מסתכלת עליו ומעניקה לו את אחד החיוכים התמימים שלי. אני רואה שמתחת לשולחן הוא מאגרף את כפות ידיו. אני לא מתאפקת ומחניקה חיוך.
אני לא מפסיקה להתעסק עם ציור הדולפני כל עוד מר סילבר מדבר. אבל כאשר ראשי הצוותים מתחילים לדווח, אני מניחה את המחברת על הטאבלט ומתחילה לרשום הערות.
"את משהו מיוחד," הוא לוחש לי.
"בגלל זה אני יושבת פה לידך," אני רושמת הערה על הנייר. הפעם תורו להחניק חיוך.
מר סילבר מבין שיש בינינו התנהלות של דברים. "בואו נקח כמה דקות הפסקה," הוא אומר, "לואיז כנסי למשרדי."
שוב גולד מבולבל. אפשר לראות זאת במבט שהעביר בין שנינו.
"אנט והתינוק, בסדר. הרופא אמר שזה מצב שכיח והוא אינו מוטרד. הנהלים מחייבים אותו להשאיר אותה להשגחה לפחות עד הערב," אני אומרת לו מיד עם הכנסי למשרדו.
"היית צריכה להשאר איתה," הוא אומר לי בדאגה.
"דאגתי לה לאוכל וחטיפים ומלא עיתוני נשים," אני אומרת לו וצוחקת.
"את מכירה אותה כל כך טוב," הוא עונה לי וההקלה ניכרת על פניו.
"חוץ מזה שאתה יודע שהיא לא תהסס להזעיק אותי," אני אומרת.
"כן, אשתי המפונקת. מה היא היתה עושה בלעדיך," הוא אומר לי, "את חושבת שלא אמרה לי הבוקר שאזכור שאת קודם כל חברה שלה ואחר כך עובדת בחברה?"
"מייק, עוד לא התרגלת להורמונים המשתוללים שלה?" אני שואלת.
"אפשר בכלל להתרגל לדבר כזה?" הוא עונה לי.
"אתה שואל אותי? אף פעם לא הייתי בהריון," אני עונה לו.
"אני אחזור לישיבה. תשארי פה ותתקשרי אליה," הוא אומר לי.
"זה פתח לצרות. היא הרי תבקש שאבוא. אני באה איתך. הנייד שלי זמין כל הזמן בשבילה," אני אומרת לו, "אתה מצד שני יכול לשלוח לה הודעה של בעל אוהב ודואג. נתראה בחדר הישיבות."
אנחנו חוזרים וממשיכים בישיבה. כל אותה עת אני קשובה לדברי מנהלי הקבוצות ורושמת את הערותיי. אני מניחה את המחברת כך שגולד יכול לראות אותה. הוא מגיב בהתאם, ושואל אותם שאלות. מידי פעם הוא כותב איזו שאלה על גבי הנייר ואני עונה לה.
כשמסתיימת הישיבה הוא רושם לי תודה ומוסיף ?.
אני תולשת את הדפים ומוסרת לו אותם. "זה מדהים כמה את כותבת מסודר," הוא אומר, "עזרת לי מאד."
"אני יכולה לחזור לקומה?" אני שואלת ספק את מר סילבר, ספק את גולד. אני לא ממתינה לתשובה ויוצאת מהחדר.
"חשבנו שלא תגיעי היום," אומר אלכסנדר.
"ממתי אני נעלמת לכם בלי להודיע?" אני עונה לו, "שכחת שהיתה היום ישיבת ראשי צוותים?"
"אה," הוא עונה לי.
"יש משהו שאני צריכה לדעת עליו?" אני שואלת.
"הכל שיגרתי," עונה לי שירלי, "גם הסריקות של הלילה."
"תודה," אני אומרת ונכנסת לחדרי. אני מפעילה מסכים ומתקשרת לשאול לשלומה של אנט. כפי שצפיתי היא התאוששה ורוצה לחלוק איתי את מה שקראה במדורי הרכילות. "אנט," אני גוערת בה, "אני בעבודה. שלא לאמר שאת יודעת כמה אני שונאת רכילות. אולי תתקשרי לברברה שתבוא לבקר אותך?" אני שואלת.
"היא כזו רכלנית אין לי חשק," היא עונה. אני מחייכת בליבי. 'ואת ממש לא…'
אני מסיימת את השיחה ונכנסת לסרוק את המערכות בעצמי. אני עוברת על כל המחשבים של עמיתיי לעבודה ומציינת לעצמי בסיפוק שהכל רגוע.
שירלי מציצה מבעד לדלת. "גולד ביקש שתכנסי אליו."
"הוא ממש לא יכול בלעדיי," אני מחייכת אליה, "אני באמת לא יודעת מה הוא רוצה. נתתי לו כבר את חוות הדעת על כולכם." היא מסתכלת עלי מופתעת. "כאילו שאת לא יודעת. אני מבטיחה לך שחילקתי שבחים לכולכם."
אני הולכת בחוסר רצון למשרדו של גולד. 'מה הוא רוצה ממני עכשיו.'
"את יכולה לספר לי על מה עובד צוות שש?" הוא שואל.
"תגיד לי אתה רציני?" אני שואלת אותו, "בגלל זה קראת לי?"
"תגידי לי את," הוא אומר, "כל מה שאני אבקש ממך את חייבת להתווכח איתי? לא נמאס לך?"
"אני…עובדת בקומה…שמונה עשרה.." אני אומרת לו לאט, "מה לא ברור לך?" הלוואי שמר סילבר היה אומר לו מה תפקידי באמת. אם הוא המנכ"ל שלו הוא לא אמור לספר לו?
"סיימת לשחק איתי?" הוא עונה.
"תבקש ממר סילבר שיערוך לך הכרות עם כל המחלקות," אני עונה לו, "עוד משהו?"
"הבנתי אותך. את יכולה ללכת," הוא אומר. אני קמה ועומדת לצאת "שלא תחשבי שאני לא יודע שאת יודעת את התשובות. את מזלזלת באינטליגנציה שלי."
"בגלל ש… לא משנה," אני אומרת.
"אגב," הוא אומר, "אני לא צריך לשמוע חוות דעת עליך. אני יכול לכתוב אותה בעצמי."
"יופי," אני רוטנת ויוצאת.
אני יוצאת והולכת ישירות למשרדו של מר סילבר."יש מישהו אצל הבוס?" אני שואלת את מזכירתו האישית קלייר.
"הוא ביקש לא להפריע לו, אבל תנסי," היא עונה לי. קלייר, אנט ואני חברות כבר הרבה שנים. אינני צריכה להסביר לה את טיב יחסיי עם מר סילבר.
אני מקישה על הדלת שלוש פעמים. "זאת לואיז," אני אומרת לו.
"כנסי," הוא עונה לי.
"בסדר מתוקה, אני אשתדל לבוא מוקדם," הוא אומר.
"החברה שלך משגעת אותי," הוא אומר לי בקול רציני.
"לא קל לה," אני מגנה עליה מיד.
"אני מבינה שגולד לא יודע על מערכת היחסים בינינו," אני אומרת לו.
"את פה בזכות עצמך, בלי קשר לכך," הוא עונה לי.
"הוא שואל אותי שאלות לגבי מחלקות אחרות. אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות," אני אומרת.
"גולד התרשם מהאופן שבו את מעריכה את העובדים שלך, ואני מבין שגם אמרת לו לגבי ראשי הצוותים דברים שגרמו לו לראות אותם אחרת," הוא עונה לי.
"תבין, זה לא שאני נלחמת בו בכוונה. אני באמת לא יודעת הכל," אני אומרת.
"אז לכי תלמדי," הוא אומר לי.
"מר סילבר," אני מתרעמת.
"שאלת שאלה, קיבלת תשובה," הוא אומר לי ובכך רומז לי שהדיון בינינו תם.
"במחשבה שניה באמת אין צורך שתאמר לגולד מה היחסים בינינו, הרי זה לא עוזר לי בכלום," אני אומרת לו. אני מרגישה שאני חייבת להיות זו שאומרת את המילה האחרונה.
אני עומדת לצאת ורואה שמר גולד עומד בפתח. "יופי," אני פולטת. אז עכשיו הוא שמע ומי יודע מה הוא חושב.
"כל מה שאני יודעת הוא שהם עובדים על תוכנת הגנה לבנקים," אני אומר לגולד.
"זה היה מאד קשה לאמר את זה, נכון פרחחית?" הוא אומר לי בטון לגלגני.
"אתה לא תבין," אני אומרת לו.
"נסי אותי," הוא אומר לי. אבל אני לא מתעכבת וחוזרת למחלקה.
"דיוויד כנס אליי," אני מבקשת מדיוויד. הוא נכנס לחדרי. אני רואה את המתח על פניו.
"הכל בסדר, אין לך מה לדאוג," אני אומרת, "אני צריכה ממך מידע על צוות שש. אני מבינה שהם עובדים על תוכנה לאבטחת בנקים. אני רוצה לדעת יותר."
"את חושדת במשהו? במישהו?" הוא שואל.
"אין לי מושג מדוע מר גולד שאל אותי עליהם," אני עונה לו בכנות. "כל כך הייתי עסוקה להתווכח איתו ששכחתי לשאול מדוע הוא זקוק למידע הזה."
דיוויד לא מאכזב אותי. הוא מגיש לי דו"ח מפורט, בדיוק כפי שלימדתי אותו, בדיוק כפי שאני אוהבת.
"תבדקי עם מר גולד אם אני יכולה להכנס אליו," אני מבקשת משירלי.
"הוא שואל בקשר למה," היא אומרת.
"בקשר למידע ששאל אותי קודם," אני אומרת לה.
"הוא אמר שאין צורך. הוא קיבל כבר תשובה," היא אומרת.
'אז עכשיו אתה משחק איתי. מה אתה ילד קטן?' אני אומרת לעצמי. אני נאנחת ומחייגת ישירות אליו.
"זאת לואיז," אני אומרת לו, "יש לי דו"ח מפורט עבורך."
"ו.." הוא שואל.
הוא מעצבן אותי! "איך אתה רוצה שאעביר לך אותו?"
"כבר עניתי לך. אין צורך," הוא עונה לי, "עוד משהו?"
"שלום," אני עונה לו כעוסה. אני מרגישה מובסת. למה הוא משחק בי ככה. אני עוד אראה לו. מה הוא לא מבין. זו הדרך שלי להראות לו ש… בעצם מה אני רוצה להראות לו? אני זורקת את הדוח על השולחן ומתרכזת בעבודה. כלומר מנסה לפחות.
"הכל בסדר?" שואל אלכסנדר שנכנס לחדרי.
"כן למה?" אני שואלת.
"היה נדמה לי שאת כועסת על משהו. יש משהו שאני יכול לעזור?" הוא שואל.
'את צריכה לשלוט בעצמך,' אני אומרת לעצמי. אני מחייכת אליו. "הכל בסדר."
"זה לא נראה כך," הוא ממלמל ויוצא.
אני כל כך כועסת על עצמי כעת, אבל נזכרת בחלון הזכוכית הגדול שמפריד ביני לבין אולם המתכנתים. אמנם הם לא יכולים לשמוע מילה ממה שאני מדברת, אבל יכולים לראות אותי, ואת זה אסור לי לשכוח.
פטריק
מהדברים ששמעתי בזמן שעמדתי ליד משרדו של מר סילבר, אני מבין שיש איזשהו קשר ביניהם. האם שניהם שחקנים כל כך טובים שהם מסתירים קשר רומנטי ביניהם?
"הייתי שמח לשמוע על מה עובדת כל מחלקה. בעיקר מעניין אותי צוות שש בעיקבות דברים שהעירה לי לואיז על מנהל הקבוצה."
"אתה צודק. הייתי צריך לעשות זאת מזמן," הוא אומר לי, “היית פעם נשוי?"
"לא," אני עונה לו.
"אז אני מניח שאין לך ילדים," הוא אומר.
"לא. אין לי ילדים," אני אומר ומחייך.
"אני אזדקק לעזרתך בתקופה הקרובה," הוא אומר, "אשתי בהריון.”
באמת שאינני מסוגל להבין מה הקשר. "אני כאן לשרותך," אני עונה לו. מה שעובר לי בראש הוא שהייתי רוצה לבקש מלואיז שתסביר לי מה הקשר, אבל דווקא היא זו שאיני צריך לערב בנושא.
אנחנו יושבים שעה ארוכה ומר סילבר נותן לי הרצאה מקיפה על כל המחלקות. "אני חושב שבזה כיסיתי את הכל," הוא אומר לי.
אני חוזר לחדרי עם הרשימות שרשמתי והולך לעלות אותן באופן מסודר על המחשב. אני חושב לעצמי איך לואיז הגישה לי את הכל בצורה כזו מסודרת שהייתי רק צריך לסרוק ולשמור. שוב אני חושב עליה.
"לואיז שואלת אם היא יכולה להכנס אליך," אומרת לי שירלי המזכירה שלה.
"באיזה נושא?" אני שואל. אני מניח שהיא רוצה להתנצל על ההתנהגות שלה. אני לא אתן לה את זה.
"יש לה מידע בקשר למה שביקשת," היא עונה לי.
"אין לי כבר צורך בו," אני עונה, למרות שאני סקרן לדעת מה יש לה לאמר.
הטלפון על שולחני מצלצל. "זה סילבר, פגוש אותי ליד המעלית. אנחנו עולים לשמונה עשרה."
אני לוקח את התג שלי וממהר לפגוש אותו. אנחנו עולים בשתיקה. הוא לא מסביר לי מה המטרה של הפגישה הזו.
אנחנו נכנסים לאולם הגדול. כל המתכנתים עובדים במרץ. השקט המוכר שורר בחדר. הם אמנם מדברים מידי פעם, אבל בנגוד למקומות אחרים השיחות ביניהם נשמעות כמו לחישה.
"תראה איזה סדר מופתי," אומר לי בקול רציני מר סילבר. הוא מתוח ממשהו. אין לי מושג מה מטריד אותו. האם זה קשור ללואיז?
אני מחפש אותה בעיניי ומגלה אותה לבסוף במשרדה. היא מדברת בטלפון. היא הולכת הלוך ושוב ואני רואה שהשיחה גורמת לה לחוסר שקט. אנחנו נכנסים למשרד.
"הבוס נכנס, אני חייבת להפסיק. תנשמי עמוק ותירגעי," היא אומרת לאשת שיחה.
"הכל בסדר?" שואל מר סילבר.
"כן, הכל בסדר. אני לא יודעת מה יותר קשה," היא אומרת, "להיות אישה בהריון שההורמונים משגעים אותה, או להיות ליד אחת כזו."
"ספרי לי על זה," הוא אומר. המבט העייף על פניו אומר הכל.
"הכנתי לך דוח על מה שביקשת. אין לי מה לעשות איתו," היא אומרת לי ומגישה לי את הדוח על צוות שש.
אני משתגע ממנה! הרי בסופו של דבר היא עושה מה שמבקשים ממנה. למה היא מתווכחת כל הזמן? אני לא אומר מילה. אני מעיף מבט על הדוח ואחר כך עליה.
"מה?" היא שואלת.
"כלום," אני עונה, "אם היו לי דוחות כאלה על כל צוות זה היה יכול מאד לעזור. אבל את הרי עובדת רק בשמונה עשרה ואיני יכול לבקש זאת ממך."
"אה," היא אומרת לי ומגישה לי סדרן ובתוכו דוחות על כל קבוצה.
"אמרתי לך שאני לא צריך לשאול חוות דעת עלייך חתלתולה," אני אומר לה.
מר סילבר מסתכל עלי ועליה. "פיספסתי משהו?" הוא שואל.
"אם היית מבקש ממני חוות דעת על לואיז," אני אומר לו, "לא שהיית, שכן אתה מיטיב להכיר אותה ממני," אני אומר ועוצר לרגע לראות את השפעת דבריי עליהם. שניהם מקשיבים, אבל פניהם לא מראות שום רגש, "היית אומר לך שלבקש ממנה משהו זאת לא הדרך לקבל את עזרתה."
היא מסתכלת עליי בכעס. היא נושכת את שפתיה. אני יודע שהיא רוצה לאמר משהו, אבל מתאפקת.
"לספור עד עשר, ואם לא מספיק עד מאה," אני אומר לה.
"כן בוס," היא עונה לי ופונה ממני.
מר סילבר מסתכל עליי, עליה, ושוב עליי. שתיקה מעיקה משתררת בחדר.
לבסוף היא מסתובבת חזרה ואומרת. "יש דברים שאינך יודע, מר גולד, אבל עדיין זה לא מצדיק את ההתנהגות שלי."
היא פונה למר סילבר: "הגעת לביקור בקומה שלנו. האם רצית משהו מיוחד?"
ואז שוב מצלצל הנייד שלה. היא מסתכלת על מר סילבר והוא מסמן לה בראשו שתענה.
"תקשיבי יקירתי," היא אומרת, "אני באמצע יום עבודה. יש לך מלא חברות, אלה מחבורת בתי הקפה שלך, אני מבקשת שלא תתקשרי אליי בשעות העבודה."
היא עוצמת את עיניה. "זה לא עובד עליי הפעם. את כנראה לא מבינה את אופי העבודה שלי פה. אני לא פקידה שמכינה קפה, ואל תנסי להפעיל עליי את הסחטנות הרגשית שלך. כבר היית צריכה ללמוד שעליי זה לא עובד. תתקשרי לברברה."
היא שוב מביטה במבט המסוים הזה על מר סילבר. "תמשיכו בלעדיי," הוא אומר ויוצא. היא מביטה אחריו. אני מסתכל ורואה שהוא מוציא את הנייד שלו.
"אם כל אחד יטפל בענייניו, יהיה לכולם יותר קל," היא אומרת. למי היא מתכוונת בדיוק?
" למה באתם לפה?" היא שואלת אותי.
"אין לי מושג," אני אומר לה.
"יש משהו שאתה רוצה שאספר לך על הקומה שלנו?" היא שואלת.
"אני אסתפק בכך שאני רואה שהמחלקה הזו פועלת בצורה מעוררת הערצה," אני אומר לה.
"תודה לך," היא עונה לי, "באמת יש כאן צוות מעולה."
"זה בזכותך," אני אומר לה.
אבל היא לא מקבלת עליה את המחמאה. "זה כמו בזוגיות. רק אם שני הצדדים תורמים את חלקם זה מצליח."
"את לא יודעת לקבל מחמאות," אני אומר.
"בניגוד למה שאתה חושב," היא עונה לי, "אני לא נסיכה שגדלה עם כפית מוזהבת. אני יודעת בדיוק מה מגיע לי ומה לא. הצוות שלנו טוב בזכות כולם.”
היא מתישה אותי. האם באמת הצלחתי לפענח מי היא? ברגע זה אין זה העיקר. העיקר היא העבודה, והיא נעשית בצורה מעוררת הערצה. אני תוהה מדוע מר סילבר לא נעזר בה יותר. ואולי כן ואינני יודע?
לואיז
אתם בטח חושבים מה אני רבה כל הזמן עם 'ההנהלה.' מר סילבר מתעקש שאיש לא ידע על ההסדר בינינו. אבל לא לשתף את המנכ"ל שלו נראה לי מוגזם. וכך יוצא שאני כל הזמן נזהרת בלשוני וזה קשה לי. מר גולד כבר קרא לי 'מפונקת,' ו'פרחחית' ומי זוכר מה עוד. אבל אתם יודעים שאני לא כזאת, נכון?
אני חוזרת הביתה. הלחץ בעבודה והלחץ שמפעילה עליי אנט מתחיל לתת את אותותיו. אני עדיין לא חזקה מספיק אחרי השבוע בבית חולים.
צמוד לחדר השינה שלי ישנה מרפסת סגורה וזוהי הממלכה הקסומה שלי. אף אחת מתעודות ההצטיינות הרבות שרכשתי במשך שנותיי באוניברסיטה לא תלויה על הקיר. מה שמקשט את קירותיי הם הפוסטרים של המשחקים שיצרתי. עולם שלם של יצורים דימיונים.
אני לוקחת בקבוק של סודה בטעם לימון מהמקרר, מחליפה את השמלה במכנס קצר וגופיה זרוקה ומפעילה את המחשב שלי. אני מוציאה את המחשב של המשרד ומניחה גם אותו על השולחן. אני נכנסת למערכת של החברה ומפעילה את סריקת הנתונים של קומה שמונה עשרה.
החלון של הצ'אט נפתח ומתקבלת הודעה.
פטריק גולד: הכל בסדר לואיז?
לואיז דיאמונד: כן.
פטריק גולד: ובכל זאת את במשרד.
לואיז דיאמונד: אני לא. אני מפעילה סריקה מרחוק.
לואיז דיאמונד: אני נוהגת לעשות זאת בשעות שונות בלילה. אתה יודע, לבלבל את האויב.
פטריק גולד: שיהיה לך ערב טוב פרחחית.
לואיז דיאמונד: שיהיה לך ערב נפלא בוס. לפחות לא קראת לי מפונקת.
פטריק גולד: לא אמרתי שאת לא……
לואיז דיאמונד: מתחילה לספור. אחת, שתיים, שלוש….
פטריק גולד: אז מסתבר שאת…
לואיז דיאמונד: עדיין סופרת. ארבע, חמש, שש..
פטריק גולד: נתראה מחר פרחחית.
פטריק גולד: ראיתי אותך מחייכת…..
