הוא לא רגיל לחתולות רחוב. הוא סוקר אותה. הוא לא בטוח מה הוא יותר. מתעב את הססגוניות שלה, או סקרן ממנה.
"מה לזו ולאירוע כזה?" לא מתאפק און ושואל את עדן מזכירתו שיושבת לידו לבושה בטוב טעם כאילו יצאה מירחון אופנה פריזאי.
"אין לי מושג מי זו," היא אומרת ומוסיפה בלעג ש”בטח היא עובדת פה במשהו."
"היי את," היא קוראת לעברה, "אולי תואילי בטובך לרשום אלו משקאות אנחנו רוצים להזמין מהבר?"
מגי מסתכלת לעברה בפליאה, מסתובבת לאחור לראות אם יש מישהי שעומדת לידה שאליה מכוונות המילים האלה, רואה שאין, ומסתובבת אליה חזרה.
"אני מבינה שאליי את מדברת," היא אומרת.
"כמה את חכמה," עונה לה עדן.
"באמת תודה על המחמאה," עונה לה מגי בחיוך מתוק, "אבל עדיין לא הבנתי מדוע את רוצה שארשום."
"את חושבת שתצליחי לזכור חמישה משקאות?" שואלת אותה עדן.
"לזכור?" שואלת מגי, "יהיה לי מבחן?"
"מבחן התוצאה," עונה לה עדן ומצחקקת.
"אה?" עונה לה מגי ועוטה על פניה מבט הכי תמים שיכולה לגייס.
"מקרה אבוד," אומרת עדן.
"את או אני?" שואלת מגי, "בעצם לא חשוב, אני צריכה ללכת." מגי פונה מהם ומשאירה אותם מבולבלים.
"ראית איזה דבר הזוי און?" שואלת אותו עדן.
און רוצה לענות לה שאינו יודע מי משתיהן יותר הזויה אבל שותק. מבטו עוקב אחרי חתולת הרחוב הזו שקופצת בקלילות לבמה ונעלמת מאחורי הקלעים. כעבור זמן לא רב היא חוזרת לבמה, אומרת משהו לשני גברים שיושבים ליד שולחן הכבוד ויורדת, הפעם דרך המדרגות. הוא שם לב שכעת יש על גבה תיק בד שחור.
"ולאן את חושבת שאת הולכת?" הוא שומע את קולה של מרים סגל, "תראי איך את נראית. את עושה זאת בכוונה להכעיסני."
"לא נראה שיש משהו שאוכל לעשות שיוציא ממך רגש כל שהוא," עונה לה מגי ומשירה אליה מבט.
"את מתכוננת להעניש אותי לנצח בגלל השטויות שאת עושה?" אומרת לה מרים בכעס.
"ואיזה שטויות בדיוק אני עושה אמא?" היא שואלת.
און מביט בה המום. החתולה הקטנה הזו היא הבת של מרים סגל? אם לא היה שומע במו אוזניו שקראה לה "אמא" לא היה מאמין.
"את רוצה שאפרט לך? כי זה בטח ייקח יומיים," עונה לה מרים.
"זמנך יקר אמא, אחסוך לך אותו," עונה לה מגי, "אני זזה."
"מגנוליה! אני מקווה שברור לך שאת זזה, כפי שאת אוהבת לומר, כדי להחליף בגדים. יש לך מחויבות משפחתית ואל תשכחי אותה," אומרת לה מרים.
"מחויבות משפחתית? תסבירי לי בדיוק מה זה? כי אני לא הרגשתי את המחויבות של משפחתי כלפיי בלילה ההוא, שירד גשם שוטף ובחרת לנעול את הדלת בפניי."
"נו מה חשבת לך? ובכלל איך את מעזה להתווכח איתי," עונה לה מרים בהרמת קול.
"שומעים אותך אמא, אני מציעה לך להוריד את הקול," עונה לה מגי, "וכן, אני זוכרת מה נדרש ממני. אני מבטיחה לך שאיש יסתכל לא עליי כמו על עכברונת קטנה." היא לא מחכה לתגובתה של אמה ויוצאת במהירות מהאולם. רק אז היא משחררת אנחה.
"אני מבין שאמא ראתה אותך כבר ילדונת," אומר לה אחיה אייב, "אני מרחם עליה שהיא צריכה להראות בפומבי עם שני ילדיה הכל כך לא מוצלחים, למזלה אחינו הגדול דייב נוכח כאן גם." שניהם מחניקים חיוך.
"באמת אייב, לא יפה לצחוק כך על אמא," אומר מגי.
"מגנוליה," אומר אייב את שמה המלא בהדגשה, "באמת, איזה מין מקצוע זה ציור. אז מה אם ציורים שלך נמכרים בעשרות אלפי דולרים. עדיף היה שתצאי מחור העכברים שלך ותמצאי לך עורך דין משעמם ועשיר שיביא כבוד למשפחה שלנו."
"לפחות יש לה אתכם אייב," עונה לו מגי, "אתה עורך הדין לעניניי משפחה שמתעשר על גבם של האומללים שאינם רוצים עוד לחיות יחד. ממך יש לה נחת כיוון שהיא יכולה לומר שהבן עורך הדין שלה גר במגדלי.. ובוא לא נשכח את דייב עורך הדין לעניניי סחר בינלאומי."
"או מגי, אני בטוח שאת הרבה יותר שמחה ומאושרת ממני אפילו שאת גרה בחור העכברים שלך. ובכל זאת עדיין תוהה למה את לא עוברת ממנו כבר?"
"אני לא יודעת אם תוכל להבין זאת," עונה לו מגי, "אבל הבית הזה העניק לי הרגשה של בית בפעם הראשונה בחיי. נכון, הוא לא מפואר כמו הבתים שגדלנו בהם, אבל הוא מקנה לי בטחון. מה עזר לי הבית בעל שלושת המפלסים המלא בעושר חומרי, שלא הגן עליי בשעה שהחבר המטונף הזה של אבא נעל אותי בחדר וניסה לעשות בי מה שניסה?" מגי משתתקת ומעיניה נשקף הכאב שהזיכרון הזה גורם לה.
"אני לא אשכח את זה ילדונת, " עונה לה אייב, "לא אשכח את השקרים שסיפר לאמא ועל הרגע הזה בו מנעה ממך להיכנס הביתה."
"אז עכשיו אתה מבין למה אני מרגישה כך כלפי, מה שאתם מכנים, מאורת העכברים שלי?" היא עונה לו, "ועכשיו תואיל בטובך להקפיץ אותי לשם במרצדס הנוצצת שלך כדי שאוכל לעטות עלי את התחפושת של משפחת סגל. שמלת הנשף שלי לא מתאימה לנסיעה בג'יפ פתוח."
"בשמחה," עונה לה אייב , "אחינו שכבר נמצא כאן יעסיק את אמא שבטח מתהלכת כמו טווסית עם הבן המוצלח שלה."
"באמת מסכנה אמא שיצאה לב בת אמנית ולא עורכת דין לעניניי משהו," אומרת לו מגי בשעה שהיא מתארגנת בביתה.
כאשר היא נכנסת חזרה לסלון מרגיש מיד אייב בשינוי שחל בה. "אפילו התאפרת!" הוא קורא בהתפעלות "מגי, את נראית מדהים."
"תבין אייב , אני מרחמת על אמא," אומרת מגי, "למרות הכל איני רוצה לפגוע בה. זה שאני חושבת מה שאני חושבת לא אומר שאני לא מבינה מה עליי לעשות."
**
"אני רוצה להודות לכל מי שהשתתף בערב ההתרמה, לבעלי ושלושת ילדיי שתרמו שעות רבות מזמנם להצלחת האירוע לזכרו של אבי מייקל פלדמן. הכסף שנתרם כאן ישמש לשיקום ילדים שהגורל לא היטיב עמם. ועכשיו יוצג בפניכם הפריט האחרון לערב זה. אני מזמינה שוב את המנחה שלנו להציג אותו."
מחיאות הכפיים לא פוסקות עד שיורדת מרים ומתיישבת ליד שולחן המשפחה. היא מביטה לעבר הכסא הריק.
"היכן מגנוליה?" היא שואלת את אייב, "לילדה הזו אין שוב כבוד כלפי המשפחה. לפעמים אני חושבת שהיא לא שלנו."
"באמת? את אינך רואה כמה היא דומה לך?" עונה לה ירון סגל בעלה.
"מה אתה מקשקש," היא עונה לו, "אני לא רואה בה כלום ממני."
"אני רוצה להודות לאימי, הגברת סגל, על ארגון הערב המדהים הזה. את הדובדבן שבקצפת שמרנו אחרון. אני מבקש מהציירת שציירה אותו להצטרף אליי," אומר דייב.
מרים מתקשה להאמין כשהיא רואה את מגי עולה על הבמה. היא לובשת שמלה שחורה ארוכה, הסגורה מקדימה ובעלת מחשוף בגב. בשעה שהיא עולה על הבמה נפתחת מעט השמלה וחושפת את רגליה ארוכות ואת נעלי העקב שהיא נועלת.
"מה יש לך לומר על העכברונת שלך עכשיו?" שואל ירון במבט מרוצה.
מרים לא יכולה להעתיק את עיניה מבתה הצעירה. איך זה שעד עכשיו לא ראתה כמה היא יפה?
"אני לא מורגלת לנאום בפני קהל," פותחת מגי את דבריה, "אני רגילה לבטא את עצמי באמצעות המברשת והצבעים. לציור אותו אתם עומדים לראות קראתי "האדונית" והוא מסמל עבורי את מה שלמדתי מסבי מייקל פלדמן שהלך לפני חודש לעולמו. הוא לימד אותי שתמיד צריך ללכת עם ראש זקוף, שתמיד יש לתת לכולם להבין שאת חזקה גם אם את לא. לתת להם להבין שלא חסר לך דבר, גם אם את נאבקת בחיי היום יום שלך על קיומך. אנשים נמשכים תמיד אל החזק ולא תמיד עוצרים להושיט יד לחלש. סבא שלי לימד אותי לראות את כולם כשווים, ולהושיט יד לכל מי שזקוק."
שקט משתרר באולם וכולם מקשיבים קשב רב לדבריה. "לא יכולתי להציג את התמונה טוב ממך," אומר דייב, אחיה הבכור של מגי שמנהל את המכירה הפומבית. הוא ניגש לציור שמונח על הכן ,מוריד מעליו את הבד שכיסה אותו, וחושף אותו לעיני כל. רחש של התרגשות עובר בקהל למראה הציור היפיפה.
התחרות על הציור גדולה. לאט לאט נושרים המתחרים. מרים אינה מקשיבה לסכומים שרק עולים ועולים. עיניה נעוצות בבתה שעומדת עמידה זקופה וגאה ליד הציור ומקשיבה למלחמת המחירים שמתנהלת למול עיניה.
"מאתיים אלף?" חוזרת מרים כלא מאמינה על הסכום ששולם עבור הציור. היא מסתכלת לראות מי רכש את הציור ורואה את עורך הדין און שגב עולה לבמה ובידו השיק עבור הרכישה.
"הייתי שמח אם תסכימי לייעץ לי היכן לתלות את הציור," אומר און למגי, "את ציירת מדהימה."
"תודה לך," היא עונה לו, "אני מקווה שהעובדה שלא לקחתי את הזמנת המשקאות של החברה שלך לא פוגמת מיופיו של הציור הזה."
"זו את," הוא אומר מופתע.
"כן זו אני העכברונת שהסתובבה פה מקודם בשמלה פרחונית, רק שכעת המעמד מחייב ואני לבושה כראוי."
"כמה מיהרתי לשפוט אותך," הוא אומר לה, "ואגב עדן עובדת איתי אבל אין בינינו כלום."
"אני מקווה שלמדת משהו מהמילים של סבא מייקל," היא אומרת, "אך כיוון שמחר אשוב שוב להיות עכברונת אני בטוחה שתסתדר במציאת מקום לציור שלך בלעדיי." היא מחייכת אליו חיוך מתוק, פונה ללכת ומשאירה אותו המום.
"עורך הדין שגב, ברשותך אשמח לקבל את השיק," אומר לו דייב.
"כן," מתעשת און, "לפקודת מי לרשום אותו?"
"הקרן על שם מייקל פלדמן," הוא עונה לו.
"תדאג שהיא תקבל את חלקה," הוא אומר ומושיט את השיק לדייב.
"חלקה?" עונה לו דייב, "היא תרמה את כל הסכום לקרן." און מסתכל עליו מהורהר. "אתה חוזר בך?" שואל אותו דייב.
"ברור שלא. אני מאמין במטרה שלשמה הוקמה הקרן," אומר און ופונה ללכת.
"עורך הדין שגב, האם ברצונך לקחת איתך את הציור או תעדיף שהוא ישלח אליך?"
"חבל שהיא לא יכולה להביא אותו," אומר און,
"תשכח ממנה. נדיר לראות אותה לבושה כך. בדרך כלל היא לבושה קצת אחרת," אומר דייב ומביט בצער על אחותו שמדברת עם אייב. הוא יודע כמה היא רחוקה ממנו וכמה קשורה לאחיו. מדקרת קנאה עוברת בו. המילים שאמרה עדיין מהדהדות באזניו והוא מתחיל להבין שגם הוא, כמו אמו, שופט את מגי שלא בצדק.
הוא שם לב שאון עדיין לידו ומבין שעדיין לא קיבל ממנו תשובה. "אני מבין שראית אותה כבר בלבוש חסר הטעם שלה."
"בהחלט לבוש לא שיגרתי," אומר און ומחייך.
"אני רוצה שתדע שזו היא הדרך שלה לעורר פרובוקציה אצל אמא שלנו. לפחות כך היא התייחסה אליה. היא לא באמת מתלבשת כך," אומר דייב.
"אולי אוכל לבוא לקחת את התמונה מהסטודיו שלה?" שואל און, "אני מניח שיש לה עוד יצירות שיעניינו אותי."
"היא יוצרת מהבית שלה. יש לי הרי את מספר הטלפון שלך אעביר לה אותו ברשותך."
"אני מודה לך דייב," אומר און וממהר לצאת מהאולם.
"היי און שכחתי ממני לגמרי," צועקת אחריו עדן.
"לא זכור לי שקבענו משהו עדן," הוא אומר לה.
"הנחתי שתרצה, אתה יודע," אומרת עדן.
"אני ממהר," הוא אומר. הוא אינו רוצה שתראה שהוא עוקב במבטו אחרי מגי, סקרן לראות אם היא נוסעת לבד. התשובה מתקבלת מיד בשעה שהוא רואה את מגי שועטת עם הג'יפ הפתוח שלה מתוך החניה, ומשתלבת בתנועה. הוא מספיק לראות לשנייה את רגלה החשופה שלוחצת על הגז.
***
"מדברת מגנוליה, נמסר לי שאתה מעוניין לקחת את הציור מהבית שלי," אומרת מגי לאון.
"התקשרת בזמן, בדיוק סיימתי ישיבה עם לקוח ואני יוצא להפסקת צהריים," אומר לה און.
"יש לי שני אחים עורכי דין, אני כבר מכירה את ההפסקות הצהריים שלכם, לכן התקשרתי כעת," עונה לו מגי.
"ואת, את אף פעם לא יוצאת להפסקת צהריים?" הוא שואל.
"זה תלוי. אם גברת מוזה מגיעה אז אני מבלה איתה," היא עונה לו.
"והמוזה שורה עליך היום?" הוא שואל.
"היום ההרהורים תפסו את מקומה," היא עונה. היא עדיין המומה משיחת הטלפון שקיבלה הבוקר מאמה.
"את טבעונית?" הוא שואל.
"לא, וגם לא צמחונית," היא עונה, "למה זה מסתדר לך עם מי שאני?"
"בא לי בטרוף שניצל עם צ'יפס רציתי לוודא שלא תבלעי אותי אם אציע לך גם," הוא עונה לה.
"זהו יום המזל שלך," היא עונה לו, "זה בדיוק מה שאני עושה כעת בשעה שאני מהרהרת. מטגנת שניצלים.
רק שבמקום הצ'יפס מתבשלים להם תפוחי אדמה במים."
"את פשוט מושלמת," הוא עונה לה, "עכשיו אני רק צריך את הכתובת שלך." מגי מוסרת לו את הכתובת.
"אני לא מאמין," הוא אומר לה.
"אז גם אתה מאלה שחושבים שהבית שלי מאורת עכברים ואני עכברונת?" היא עונה לו בכעס ורוצה לומר לו שההזמנה לארוחת הצהריים בטלה.
"מאיפה זה בא לך?" הוא עונה מופתע, "אני עובד במגדל הזכוכית הגבוה מרחק חמש דקות ממך."
"אם כך כדי שתזדרז כי השניצלים כמעט מוכנים."
און יוצא מיד. בבניין למטה יש חנות פרחים והוא נכנס ומתחיל להסתכל על הפרחים. המוכרת רואה שהוא נעצר מול זר של וורדים בשלל צבעים. "זה לא למכירה זה הוזמן כבר על ידי של חברה. "
"הוא מזכיר לי מישהי," הוא אומר לה, "היא מתלבשת מאד ססגוני."
"קוראים לה מגי במקרה?" שואלת המוכרת.
"מגי זה קיצור של מגנוליה?" הוא שואל.
"היא ולא אחרת, והיא מתלבשת כך רק כדי להתגרות בגברת סגל," היא עונה וצוחקת.
"כן. כבר שמעתי," הוא עונה לה וצוחק, "תארזי לי בבקשה את הזר, אני בדרך אליה."
"זה אתה שקנית את הציור אתמול?" היא שואלת.
"ממש מרכז מידע כאן בחנות הפרחים שלך," הוא אומר לה אך לא עונה על שאלתה.
תוך כמה דקות הוא עומד מול דלתה של מגי. הוא מבין מדוע מכנים את המקום מאורת עכברים. הדירה בקומת הקרקע מוסתרת על ידי שיחים גדולים. הוא מצלצל בפעמון ושומע את קולה של מגי: "הכנס, הדלת פתוחה."
כשהוא נכנס הוא נדהם מהאור המציף את הבית. הבית מרוהט בטוב טעם ובוהק בניקיונו. הוא הולך בעקבות הריח למטבח ורואה את מגי כשגבה אליו. כמה היא שונה מהנערה הפרועה שראה אתמול.
היא לובשת מכנס ג'ינס צמוד בכחול כהה, וגופייה בצבע באותו צבע ועליה עוגן באדום.
היא מסתובבת אליו ורואה את הפרחים בידיו. "אני מבינה שלילי כבר סיפרה לך את כל תולדות חיי. תודה על הפרחים."
"דווקא קימצה במילים. הייתי שמח אם היתה מפטפטת יותר. בכל מקרה היא הכינה אותי שאת לא האשה הפרועה שראיתי אתמול."
"היא עוד תשלם על זה ביוקר. היא הרסה לי את המוניטין," היא אומרת לו וצוחקת.
"את לא מבינה כמה אני שמח שאמרה לי. בטח הייתי מתעלף פה אם לא הייתי היתה לי הכנה מוקדמת," הוא עונה לה.
"אז…זו מחמאה?" היא לא מתאפקת ושואלת.
"אני בטוח שאת יודעת שאת יפיפיה," הוא עונה לה.
היא מחייכת וחושבת אם לענות לו. "אני רגילה שאומרים שאני עכברונת. ועכשיו שב כי אני מתה מרעב."
און מתיישב ומגי עורכת את השולחן. היא מוציאה מהמקרר בירה ומוזגת מים קרים לקנקן שקוף. "וכמובן שאין ארוחה מושלמת בלי סלט קצוץ, מסכים איתי?" היא שואלת.
"מממ.. זה כל כך טעים. טעם מושלם, טעם של בית. איזה כיף לי," הוא אומר לה.
השיחה ביניהם זורמת כאילו אין טבעי מזה עבורו לשבת כאן איתה ולאכול. הוא משתף אותה ביום העמוס שעבר עליו. "ההפסקה הזו ממש הצלה בשבילי. את הצלחת למחוק לי את כל המתח שהצטבר בי הבוקר," הוא אומר לה.
"אני? בסך הכל הקשבתי," היא עונה לו.
"בסך הכל? זה הכל," הוא עונה לה.
מגי שותקת. השקט הזה כל כך מנוגד לשיחה הערה שהתקיימה פה ולכן הוא בוחן את פניה לראות מה קרה. האם אמר משהו שפגע בה? "מגנוליה, דיברי איתי," הוא אומר לה.
"אתה כועס עליי?" היא שואלת מיד.
"כועס? למה שאכעס עלייך. אני כל כך נהנה להיות איתך," הוא עונה לה מופתע.
"קוראים לי מגנוליה רק כשכועסים עליי. ואמא שלי קוראת לי כך תמיד," היא עונה, "כולם קוראים לי מגי."
"אני אוהב את השם שלך. המגנוליה הוא פרח יפיפה, בדיוק כמוך. הייתי מעדיף לקרוא לך כך, אבל אם זה מפריע לך אז אקרא לך מגי."
"היא קראה לי מגנוליה כי חשבה שאני הפרח הכי יפה בעולם,. מאז השתנו הדברים," היא עונה לו.
"ספרי לי למה את נסערת. אני מרגיש שעובר עלייך משהו," הוא אומר לה.
"חשבתי שאתה עורך דין, לא פסיכולוג," היא אומרת לו.
הוא נעמד, פושט את הז'קט ומניח אותו על גב הכסא, פותח את קשר העניבה שלו ומוריד גם אותה. הוא פותח את שני הכפתורים העליונים של החולצה, ומקפל את שרווליו עד למרפקים. כל אותו זמן מגי מסתכלת עליו ומנסה להבין מה הוא עושה.
"זהו, " הוא אומר לה, "עכשיו אני רק און. עכשיו דברי איתי."
"סיימת לאכול?" היא שואלת.
"היה טעים מאד," הוא עונה לה.
היא ממהרת להוריד את הכלים, שוטפת אותם ומניחה אותם לייבוש על מתקן הכלים. את קנקן המים היא מחזירה למקרר ואת בקבוק הבירה הריק היא מניחה בארגז. הכל מתנהל בשתיקה.
"בוא איתי," היא מבקשת ממנו ומושיטה לו יד, מובילה אותו לחדר השינה. "המיטה שלי נשברה," היא מתנצלת, "לכן המזרונים על הריצפה." היא מתיישבת על המיטה ומצביעה על המקום לידה.
"מגי, אני לא באתי לכאן כדי ש.." הוא אומר ונשאר במקומו.
"אז עכשיו אתה כועס? קראת לי מגי," היא אומרת, "זה לא מה שאתה חושב. שאלת אותי מה קרה. אני רוצה לספר לך."
הוא מתיישב על המיטה. מגי מתקרבת אליו ומניחה את ראשה עליו. היא מקשיבה לפעימות ליבו. היא מרגישה את הקצב שלהם משתנה, מתרגש למגעה.
"לפני שבאת התקשרה אמא שלי," היא אומרת ומפסיקה רגע כדי לנשום. הדיבור הזה לא פשוט לה, "פעם ראשונה בחיי היא קראה לי מגי," היא לוחשת לו.
און מלטף את שיערה. "אני שמח, כי את בשבילי מגנוליה ואני שמח שרק אני אקרא לך כך."
"כשהייתי נערה ערכה אימי מסיבה גדולה לרגל יום הולדתה כהרגלה. אתה צריך להבין שהיא גדלה כנסיכה אמריקאית. היא כל כך שונה מהתרבות שלנו כאן. בזמן שכולם חגגו סביב לבריכה בבית הורי, עליתי למעלה לחדרי. חבר טוב של אבי עקב אחרי. הוא עלה לחדרי ונעל אותי בפנים. הייתי מספיק בוגרת כדי לא לתת לו לעשות מה שרצה ולהתנגד. צעקתי כמו משוגעת. עבר נצח עד שאייב שמע אותי. הוא רץ בטרוף למעלה והלם בכח על הדלת. ומה אמא שלי עשתה? אמרה לי שהרסתי לה את המסיבה. כמובן שהגבר ההוא האשים אותי שפיתיתי אותו לבוא לחדרי ונעלתי את הדלת." מגי נצמדת לאון וזרועותיה מקיפות אותו.
"אני כל כך מצטער על מה שקרה לך," הוא אומר ומלטף את שיערה, "והיום, מה קרה?"
"באותו לילה נתבקשתי לעזוב והמסיבה נמשכה. כאשר רציתי לחזור לא נתנו לי להכנס. באותו לילה הפכתי לעכברונת." מגי נושמת שוב עמוק. "זו הפעם הראשונה שאני מדברת על זה," היא אומרת לו, "והסיבה שזה עלה כי מאז לא הוזמנתי לחגיגות משפחתיות אצל הוריי. בעוד חודשיים תחגוג אימי יום הולדת והפעם אני מוזמנת. אתה מבין שזה הציור ששולם עבורו מאתיים אלף שקל שפתח לי את הדלת חזרה? אני לא רוצה להכנס בעדה. למדתי להעריך את החיים. המילים שאמרתי אמש היו מילים שנאמרו לי על ידי סבי בשעה שסבתי רכשה עבורי את הבית הזה. איש לא ידע כמה הירבה לבקר אותי פה ובעיקר סבתי. זוהי האדונית שבציור שלך."
צלצול הנייד של און מראה לו שהשעה ממש מאוחרת. "אני חייב לברוח," הוא אומר לה, "לא שמתי לב שכל כך מאוחר ואני מאחר לפגישה." הוא נותן לה נשיקה על מצחה ומושיט יד להוריד שוב את שרווליו ולסגור את הכפתורים.
בשעה שהדלת נסגרת מאחוריו כבר שקועה מגי בשינה עמוקה. כאשר היא מתעוררת היא רואה שעברו שעתיים. היא קמה לאיטה מתמתחת והולכת לשטוף את פניה. היא יוצאת מחדר השינה ורואה שאון לא לקח את התמונה.
"שכחת את התמונה," היא אומרת לו כשהוא עונה לטלפון.
"ברור," הוא עונה לה, "אחרת איזה תרוץ יהיה לי לראות אותך שוב?"
"יופי," היא אומרת, "זה אומר לא הפחדתי אותך ואתה רוצה להיפגש איתי שוב מתישהו."
"זה לא שאלה של מתי אלא איפה. היפנית החדשה מפוארת לטעמך?" הוא שואל.
***
עברו חודשיים…
"אני לא יודע גברת סגל, "אומר און בשעה שהוא יושב בישיבה עם מרים סגל, "אני לא בטוח שהבת שלך תסכים לקבל את הבית בסביון."
"ולמה אתה אומר את זה? העובדה שקנית ממנה ציור רק מראה לך שהיא בעלת פוטנציאל עצום. אני בטוחה שהיא תודה לי. אני לא מבינה למה היא מתעקשת לגור בחור העכברים בו היא גרה."
"אני תוהה מדוע את קוראת לו כך ומדוע את קוראת לה עכברונת. זה ממש לא מסתדר לי עם מי שהתרשמתי שהיא." למרים אין מושג שאון מכיר אותה היטב.
"אני מבינה שטעיתי לגביה. קרו דברים מזמן ואני מבינה שהיא השתנתה מאז," היא אומרת.
"אני לא חושב שזה מקומי לאמר לך זאת, אבל הגיע הזמן שתקחו אחריות על מה שקרה. אני אמסור למגנוליה את רצונך לרשום את הבית על שמה ואם תסכים אכין את המסמכים."
התקיפות שבקולו גורמת למרים סגל לא להגיב. "מחכה לשמוע ממך עורך הדין שגב." היא אומרת ויוצאת נסערת מהמשרד.
בערב בשעה שהם נכנסים למיטה, מקיף און את מגי בזרועותיו ומושך אותה אליו כדי שתניח את ראשה על חזהו. בדיוק כמו שהיא אוהבת, בדיוק מה שמרגיע אותו. "אנחנו צריכים לדבר," הוא אומר לה. מגי רוצה להזדקף, אבל הוא לא מרפה מאחיזתו בה. "אמא שלך היתה אצלי היום." הוא מספר לה על השיחה עם מרים. "הייתי רוצה לבקש שתזמיני אותה לבית שלנו," הוא מסיים את השיחה לאחר שמגי אמרה לו שאיננה מעוניינת בבית המפואר בסביון.
****
מרים מתקשה לעצור את דמעותיה. "מגי הבית הזה כל כך שונה ממה שדמיינתי. הוא מלא אור ונותן הרגשה חמימה…הרגשה מזמינה של בית. כמה מיהרתי לשפוט אותך ואת מעשיך. אני חייבת לך התנצלות וכל מילה שאומר לא תוכל להביע את החרטה שקיימת בי על כל מה שהעברתי אותך בשנים האלה. אני חושבת שהייתי כך איתך כי אני רואה בך אותי."
מגי המומה מדבריה. לא רק מההתנצלות אלא בעיקר מהמילים האחרונות שאמרה, על כך שהיא דומה לה. "נהגתי כך כי ידעתי מה אני הייתי עושה במקרה כזה. לבטח לא הייתי רוצה לראות את הוריי לעולם," אומרת מרים.
"אז כנראה שאני באמת כמוך," עונה לה מגי, "אמנם אני חיה פה, אבל סוף סוף הבאתי לך את החתן שכה רצית. אז כן אמא, גם אני עומדת להתחתן עם עורך דין."
"עכשיו אני מבינה מדוע הוא הגן עלייך כך," אומרת מרים, "שמעתי עליו דברים טובים מאד. אני רק מקווה שאת לא עושה זאת כדי לרצות אותי," היא אומרת וצוחקת.
"לא הכל קשור אליך אמא," היא אומרת בחיוך, "במקרה הזה אני לגמרי מאוהבת בו." היא מביטה באון באהבה, "הוא האור שלי בחיים. הגבר שירד מהפנטהאוז שלו למאורה שלי."
"הגיע הזמן לומר את האמת, יש לך בית מקסים," אומר מרים.
"את יודעת למה? כי אמא שלך היא שרכשה לי אותו," אומרת מגי, "וכאשר כינית אותו בשמות היא מאד כאבה את זה. אני בטוחה שעכשיו היא שמחה. יש לי מתנה בשבילך ליום הולדתך. היא עלתה הון אבל זו לא הסיבה שאני מבקשת שתשמרי עליה, אלא בגלל שהיא נעשתה באהבה גדולה. "
מגי מושיטה לה חבילה עטופה ומבקשת : "תפתחי."
תמונתה של "האדונית" מתגלה לעיניה ההמומות של מרים. “התמונה הזו היתה תלויה מעל למיטה שלנו, במקום שבחר און. היא שהביאה את און אליי ושמרה עלינו. עכשיו שיש לי אותך אמא אינני זקוקה לה. אני בטוחה שהיא תהיה שמחה להיות קרוב אליך. את יודעת שהיא מאד אהבה אותך, אמא שלך."
"אני לא ראויה לזה. חוץ מזה שאון שם הרבה כסף בשבילה," אומרת מרים.
"את אמא של האהובה שלי, ובתור שכזו את ראויה. חוץ מזה חשבתי שזה מאד ברור שרכשתי אותה בגלל הציירת, למרות שגם התמונה בפני עצמה היא תמונה מדהימה. המילים שאמרה מגנוליה באותו ערב העמידו לפני מראה והסבירו לי למה למרות כל העושר שצברתי אינני מאושר. הן שגרמו לכך שאתאהב בה בעוצמה כזו, והעובדה שהיא יפיפיה היתה רק בונוס."
"יש לי הפתעה בשבילך אמא," אומרת מגי ומושיטה לה את ידה. היא מסיטה את התריסים ופותחת את החלון הצרפתי הגדול שבסלון ויוצאת לגינה.
"אני לא מאמינה. כל החברים הטובים שלי כאן," אומרת מרים. היא מביטה סביבה על הגן המואר, על החצר הגדולה והמטופחת. היא פוסעת לאיטה בין חבריה וכולם מחמיאים לה על המסיבה. "זו הבת שלי. מגי היא זו שארגנה את הכל."
"התפוח לא נפל רחוק מהעץ," אומרות לה חברותיה.
"התפוח המתוק הזה לא נפלה רחוק מהעץ של אמא שלי. היא כל כך מזכירה לי אותה," עונה מרים.
"את יודעת מגי השתנתה, היא התמתנה משהו," אומרת לה החברה.
"פעם הייתי אומרת לך שזה בגללו, בגלל שהיא עומדת להינשא לעורך דין והמעמד מחייב. אבל און הרי התאהב בה כאשר ראה אותה בפעם הראשונה עם הבגדים הפרחוניים שלה. לכן אומר לך את האמת. היא כזו כי תמו המלחמות ביננו ואיתן תקופת המרד שלה. "
און מוביל את מגי לנדנדה בקצה החצר. הוא מתיישב ומושך אותה עליו. "אני רואה שאת משתלבת לגמרי לא רע בין החברים של הורייך. שמח לראות שאת במקום טוב. עם זאת אני יודע שלא תשתני לי אף פעם., וכך אני רוצה שיהיה. אני לעומת זאת עוד זקוק לקצת עזרה ממך. היה לי קשה לוותר על הבית בסביון, אבל אני מעדיף לגדל את ילדינו כאן."
"מה אתה בעצם אומר לי און. אתה מתכנן להיכנס בהריון?" שואלת מגי ברצינות תהומית.
"יש לי חדשות בשבילך. אני לא, אבל אני עובד על זה שזו תהיה את ובקרוב," הוא עונה.
"אתה חושב שאדע להיות אמא טובה?" היא שואלת.
"הרי יש לך ממי ללמוד. תראי איזו אמא יש לך. הרי אם לא הייתה אמא טובה איך הייתי כזו מושלמת?"
"אז אתה חושב שזו תהיה בת?" היא שואלת.
"הייתי רוצה אחת בדיוק כמוך, ולא הייתי משנה בה דבר. אבל יש עד פרט קטן לפני כן," הוא אומר.
"למה אתה מתכוון?" היא שואלת.
"זה כרוך בשמלה של נסיכה, ומסיבה גדולה ולזה אני צריך לשכנע אותך," הוא עונה.
"אני לא לובשת שמלות נשף יותר מפעם בשנה, והשנה כבר לבשתי באירוע ההתרמה" היא עונה לו.
"אני מדבר על שמלה שתלבשי פעם בחיים. תתחתני איתי?"
בר אבידן©
מאמינה באהבה