"אנחנו צריכים לדבר," אני אומרת לשון.
"אין לי זמן כעת," הוא עונה לי, "יש ישיבת סיעור מוחות עוד עשר דקות."
"אני מבקשת ממך דקה אחת," אני אומרת לו בקול רועד.
"אין לי," הוא עונה, "עכשיו תעזבי אותי לבד."
אני מסתכלת על הגבר הזה שחולק איתי את מיטתי ולא יודעת איך להגיב. הוא לא מזכה אותי אפילו במבט בשעה שאני יוצאת מחדרו וסוגרת אחרי את הדלת. יש לי בחילה נוראית. אני לוקחת פלח לימון, סוחטת ממנו קצת מיץ ושותה. אני לא שמה לב לזמן שעובר, וכשמגלה זאת ממהרת לחדר הישיבות.
אני מיישרת היטב את השמלה, ומושיטה ידי לדלת. אני פותחת אותה בשקט ורוצה להתחמק פנימה.
"אין צורך שתכנסי," אומר לי שון, "מיניתי את מילה לתפקיד שלך."
אני מסתכלת בו לרגע המומה, סבה על עקבי ושומעת אותו אומר: "אז כפי שאתם מבינים, ערכתי פה כמה שינויים חיוניים…"
אני ניגשת למשרדי, מורידה את התעודות מהקיר, את התמונה המשותפת שלנו יחד על השולחן אני משאירה. אני נכנסת למחשב שלי ומוחקת את החשבון שלי. מרגע זה "נדין" כבר לא קיימת בחברה. כל אוצר הנתונים שלי, כל מה שעבדתי עליו בשלוש שנים האחרונות נמחק מהמאגר. כמובן שיש לי גיבוי בענן, אבל את הגישה אליו איש לא יודע.
אני נוסעת לדירתי, אורזת את בגדיו וחפציו בשלוש מזוודות שלא איכפת לי לוותר עליהן ומורידה אותן לשומר בכניסה.
"תחליף לי בבקשה את המפתח בדירה עוד הבוקר," אני מבקשת, "ותמסור לשון את החפצים שלו." אני מדגישה את שמו הפרטי, למרות שכולם מכירים אותו בשם מר סטון.
אני עולה שוב לוקחת את המזוודה שהכנתי בשבילי ויוצאת לדרך.
שלוש שעות אורכת הנסיעה לבית של חברתי מרלה. רק כאשר אני יוצאת את העיר אני מרשה לעצמי לפרוץ בבכי שאורך שעה ארוכה. כאשר אני נרגעת אני מתקשרת למרלה, הרי אינה יודעת שאני בדרך אליה. אני מבינה שזה חוסר אחריות מצידי לנחות עליה כך פתאום. אין לי מושג אם יש אצלה מישהו היום, היא מאד לא צפויה.
מרלה ואני חברות עוד מהגן. היא מאד שונה ממני. היא טיפוס רוחני כזה, מין ילדת פרחים. וכמה שהיא שונה ממני, היא תמיד מוצאת את הדבר המדויק ביותר לומר לי. יש עוד חצי שעה עד שאגיע אליה, ופתאום אני מרגישה שאני חייבת לשירותים. אני יורדת ביציאה הראשונה וממהרת לחנות נוחות בדרך. אני נכנסת לשירותים ומרגישה כזה לחץ, שלא יודעת מה לעשות קודם להקיא או להשתין.
"את בסדר?" שואל אותי גבר שיוצא משירותי הגברים, "את לבנה כסיד."
"אני בסדר," אני עונה לו בקושי, "במידה שאפשר שתרגיש אשה שגילתה הבוקר שהיא בהריון, והתברר לה שהחבר שלה כבר לא בעניין שלה."
"אני ממש מצטער," הוא אומר לי.
"אתה? הרי לא אתה הכנסתי אותי להריון," אני מנסה להתלוצץ אתו.
הוא מושך בכתפיו ולא יודע מה לומר, עם זאת הוא לא עוזב אותי.
"סליחה," אני אומרת לו לבסוף, "זו הייתה בדיחה גרועה. תדע שאתה הראשון שיודע."
"לכבוד הוא לי," הוא אומר לי בשיא הרצינות וקד קידה קלה. "עכשיו תאמרי לי מה אני עושה אתך. ברור לך שאני לא נותן לך לנסוע כך לבד. את חייבת קצת לנוח."
"זה בסדר," אני עונה, "יש לי רק עוד חצי שעה נסיעה."
"אז את למרלה?" הוא שואל אותי.
אני מביטה בו מופתעת. "איך ידעת?"
"אף פעם לא היית אצלה," הוא קובע וצוחק.
"מה מצחיק?" אני נעלבת.
"עוד חצי שעה תביני," הוא אומר בחיוך מסתורי, "ובינתיים אני אבקש ממייקי שיבוא. הוא יסיע אותך, ואני אבוא לאסוף אותו חזרה."
**
"תתנהג איתה יפה. היא בהריון," הוא אומר למייקי, "והמנוול שעשה זאת נטש אותה."
"מצטער," אומר לי מייקי בשעה שהוא נכנס לאוטו.
"מה יש לכם כולכם שאתם מצטערים, הרי אתם לא אשמים בזה," אני אומרת.
"אני ידעתי ראשון," צועק הבחור, שכבר ידוע לי ששמו סטיב.
"אנחנו אתך," אומר לי מייקי ומחייך אלי חיוך שחושף שיניים לבנות.
אני אומרת לו: "תודה," ומסיטה מייד את מבטי. אני המומה מההשפעה של הגבר הזה עליי.
ממתי אני אוהבת גברים עם שיער ג'ינגי ועיניים בצבע דבש?
אני מייד מתעשתת, ומזכירה לעצמי שהוא פשוט נחמד אלי בגלל הנסיבות.
"אני מייקי," הוא קוטע את השיחה שלי עם עצמי, "ואת? אם מותר לשאול כמובן."
"אני נדין," אני אומרת, "נעים לי מאד להכירך." פתאום אני קולטת את ההתנסחות שלי "נעים לי מאד להכירך?" איזו שטויות יוצאות לי מהפה? אני נבוכה. אני מעיפה אליו מבט ורואה שהוא מסתכל עליי.
נראה שהוא הבין בדיוק מה שעובר לי בראש, כיוון שהוא אומר: "סטייסי אחותי ילדה לפני חודש, אני יודע טוב מאד מה זה אשה בהריון."
"כל כך נורא?" אני שואלת וצוחקת.
"בואי נאמר שהשינויים מתרחשים מול עינינו," הוא עונה לי, "אבל בסוף הכל חוזר למקומו כפי שהיה."
"אז אתה כבר יכול לדמיין אותי נפוחה, שמנה ומכוערת?" אני שואלת.
"נדי," הוא עונה לי בחיבה, כפי שקוראים לי הקרובים לי ביותר, "את לא יכולה להיות מכוערת, ואני בטוח שגם לא תהיי כזו שמנה כפי שאת חושבת."
"אבל אם חד הורית אהיה, ובטח אהיה מרירה ," אני עונה. קשה לי לקבל את השלווה שבו הוא רואה את הדברים.
"עוד נראה," הוא עונה לי, "ובקשר למרירות. אני בטוח שאת פגועה היום, אבל הזמן יעזור לך להבין שהוא לא שווה אותך אם כך הגיב לידיעה."
אני שותקת ולא רוצה לומר לו ששון בכלל לא יודע.
אני מרימה את עיני ורואה באמצע שום מקום את השלט המעטר את הכניסה לביתה של מרלה. "עכשיו אני מבינה," אני אומרת ופורצת בצחוק. "דבר כזה באמת אי אפשר לפספס." אני מרגישה שכל המתח של היום הזה מתפוגג.
אני מסתכלת על השלט מעץ, עם הציורים המגוחכים, כמו שרק מרלה יכולה לצייר.
"ברוך בואכם לעיר הפרחים של מרלה," כתוב עליו.
לאורך השביל המוביל אל הבית יש יצירות אומנות שלה שעשויות מכל מיני גרוטאות שמצאה, אבל הבולטים ביותר הם כסאות בכל מיני צבעים ודוגמאות שתוחמים את השביל משני צדיו."
אני כבר בוכה מרוב צחוק ומייקי מסתכל עלי משועשע: "אל תבקשי ממני הסברים. רק תבטיחי לי יקירתי, שלא תדבקי ממנה."
"אל תדאג יקירי, אני כל כך ההיפך ממנה, שאין סיכוי שזה יקרה."
מייקי מנגב את מצחו ואומר לי "נרגעתי," ושנינו פורצים בצחוק. רק כאשר הוא מחנה את הרכב שלי בשביל הגישה פניו פתאום מרצינים. "אני יכול לקבל רגע את הנייד שלך?" הוא מבקש ואני מגישה לו אותו בלי לחשוב.
רק אחר כך אני מבינה שהוא חייג את עצמו. "מרשה לי לשמור את המספר?" הוא שואל כשהוא קולט שלא ביקש רשות.
"בוודאי," אני עונה.
"אני שומר לך את המספר שלי," הוא אומר, "תתקשרי אלי בכל שעה, גם באמצע הלילה. באיזה שם את רוצה שאשמור אותו כדי שתדעי שזה אני?"
"יקירי," אני עונה לו.
מייקי מקליד את המילה ושומר אותה, כשצלצול של הודעה נכנסת נשמע.
"מי זה שון?" הוא שואל בקול קפוא.
"הבנת," אני עונה לו, "זה הוא."
"את רוצה לקרוא את ההודעה?" הוא שואל.
"שתדע לך שהוא לא יודע," אני עונה, "גם לא שעזבתי אותו אחרי שהעיף אותי הבוקר מהתפקיד לפני כולם."
שון: "אל תחכי לי אני יוצא עם חברים, אני מקריאה את ההודעה למייקי.
נדין: "תהנה לך!" אני כותבת לו תוך כדי שאני מקריאה למייקי, "בהזדמנות, תעבור בבנין. החפצים שלך שמורים אצל השומר." אני לוחצת על שלח, ומנתקת מיד את הטלפון.
"מה אני עושה עכשיו? אני צריכה מספר חדש," אני אומרת למייקי, כאילו בידיו לעשות הכל.
"תתפלאי, אבל אני דווקא יכול לסדר לך," הוא אומר, "את מבטיחה למחוק אותו מפנקס הטלפונים שלך?"
"ברור," אני עונה לו.
"וזה מה שאני אעשה גם," הוא עונה לי, "קחי ותחסמי את מרי. אני לא יודע למה אני עדיין שומר את המספר שלה. אולי בגלל זה באת לכאן."
"מייקי בנטלי. נדין רק הגיעה וכבר את יוצא איתה לדייט בחצר שלי?" אומרת מרלה ודוחפת את ראשה מבעד לחלון ומדביקה לי שתי נשיקות מצלצלות. היא מבחינה בפני החויורות ואומרת בקול מבוהל: "את חולה ולא אמרת לי?" אני מחייכת למייקי.
"אני בהריון יקירה," אני עונה לה, "ואף אחד לא יודע פרט לסטיב ומייקי."
"ולמה הם יודעים לפני," היא אומרת בקול נעלב.
"כי סטיב גרד אותי מהרצפה בתחנת הדלק ומייקי הוא מייקי."
***
כל יום אני נכנס לרשת החברתית ועוקב אחרי נדין. היא חסמה אותי בכל דרך אפשרית אף אחד שקשור אליה לא משתף איתי פעולה. אני משתגע, אני מתגעגע אליה בטרוף. ברור לי שהילדה שלה היא ממני, למרות שהיא דומה לה שתי טיפות מים, ואין בה שום דבר ממני. עוד יותר מטריף אותי שבכל התמונות האלה מופיע גבר מרשים עם שיער ג'ינג'י ושניהם מביטים אחד על השניה בכזו אהבה.
"תראה איזה מקום יפה, " אני אומר לאנדי, העוזר שלי, ששכרתי אחרי שנדין עזבה.
"זה עיר הפרחים של מרלה," הוא עונה לי כבדרך אגב.
"באמת?" אני עונה לו, "ואיפה זה בדיוק?"
אין לי תכנית מוגדרת אבל אני מבטל את הפגישות שלי ויוצא לדרך. אני מתחיל להזיע, הלב שלי דופק חזק, אבל המחשבות לא מובילות אותי לשום מקום.
שלוש שעות אורכת הנסיעה עד שאני רואה את השלט. אני נכנס בנסיעה איטית לשביל הגישה לבית.
אני מצלצל בפעמון אבל איש לא עונה. אני קורא בקול: "הלו, מישהו בבית?" אך אין תשובה.
אני הולך מסביב לבית וככל שאני מתקרב כך גוברים הקולות.
ואז אני רואה אותה. כל הרגשות שאבדו לי מציפים אותי. היא כל כך יפה, הרבה יותר מבתמונות, ופניה צוחקות. אני רואה גם את הילדה הקטנה בזרועותיו של הגבר ההוא מהתמונות.
"שון?" היא אומרת בפליאה, "מה אתה עושה כאן?"
אני שותק ומסתכל בה מהופנט.
"תכיר זה בעלי מייקי," היא אומרת לי כאילו זה ענין של מה בכך, "וזו הבת שלנו לילי."
"שלנו?" אני שואל.
"כן שון, שלנו, של מייקי ושלי," היא עונה לי. "אותו יום שלא היה לך זמן להקשיב, אותו יום שנטשתי אותי ליד כולם, היה היום בו אבדת את הזכות שתהיה שלך."
אני שותק כי מה עוד אוכל לומר לה . "אני כל כך מצטער. מאותו יום שעזבת אני מחפש אותך."
"אתה יודע," היא עונה לי, "לא תמיד אנחנו בוחרים את השינויים בחיינו. לפעמים הם מוכתבים לנו. הם יכולים להיות לטובה ויכולים להיות ההיפך. אני מקווה שהשינוי שבחרת לעשות בחברה שלך היה לטובה. אני רק יכולה להודות לך על השינוי שהפלת עלי. הוא שינה את חיי מהקצה אל הקצה ."
ב.א.
מאמינה באהבה
8.2.2018