בר אבידן -מאמינה באהבה

תבורכנה ידייך

אני מביט מסביבי. כל המעמד הזה הזוי בעיני. ככל שעבדתי קשה יותר מירל ביקשה יותר. אני תוהה לעצמי להיכן נעלמה הנערה המתוקה והצנועה שנשאתי לאשה. לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תגדל להיות כזו מפלצת.

היא נכנסת לאולם בית המשפט, נעולה בנעלי סטילטו מנומרים, עם חצאית שלא הייתה מביישת נערת ליווי וטון של שרשראות זהב וטבעות. הכל נרכש מחשבון הבנק שלי וגרם לצמצומו. כך היא חושבת. אין לה מושג שכאשר קלטתי אותה, התנהלתי בכמה חשבונות מקבילים, שבהם אין לה כל יד ורגל.

אני מסתכל עליה ולא מרגיש דבר, אפילו לא טיפת שנאה, כלום.

דבר אחד אני יודע. אני על הבנים שלי לא אוותר.

קשה לומר שהכל התנהל בינינו על מי מנוחות. כי הרי פרצופה האמיתי נגלה לי כבר כשרק נכנסה להריון עם נייט, וגרמה לי לשאת אותה לאישה. לא התפלאתי כשמהרה שוב להיכנס להריון תוך כמה חודשים. "כדי לקשור אותך וכל מה ששלך אלי," היא אמרה לי ברשעות.

כשנפטרה סבתא דורה והורישה לי את החווה, הבעתי בפניה את רצוני לעזוב הכל ולעבור לכפר. "אתה מוזמן לעשות כרצונך," היא אמרה לי, "אני את העיר לא עוזבת."

זו אינה הסיבה לכך שאנחנו מתדיינים כאן היום. היא חושבת שאיני יודע שהיא הולכת עם גברים אחרים. זה לא היה מזיז לי אלמליא ניכרה השפעה על הבנים .עכשיו אני כאן כדאי להלחם עליהם. אני לא משאיר אותם איתה.

היא מתיישבת עם פרקליטה ולידה גבר צעיר, עטוי שרשרת זהב כבדה, וחליפה יקרה. "כמה טיפשי מצידה," אני חושב.

דקה אחרי אני שומע את פרקליטה לוחש לה: "השתגעת? בשביל מה הבאת אותו לפה?"

"הוא איתי," היא אומרת בקול רם בכוונה שאשמע.

"מטומטמת," פולט לעצמו הפרקליט.

הדיון מתחיל ופרקליטי אומר לשופט שאני מבקש משמורת מלאה. היא ממהרת להשיב שהיא רוצה משמורת משותפת, באותה נשימה היא מגישה רשימה של תאריכים שהיא מבקשת בהם חריגה מההסדר, ומוסיפה: "וכיוון שאני זקוקה לחופש, אני רוצה לטייל שלושה חודשים בעולם על חשבונו," ומצביעה עלי. הפרקליט שלה מרים את ידיו, מבין שהיא עושה טעות אחרי טעות. כמוהו השופט שכבר מבין עם מי יש לו עסק ופוסק לי משמורת מלאה תמורת שיק שמן שאני רושם לה בלי להניד עפעף.

כבר למחרת אני אורז את הבגדים של הילדים, את צעצועיהם, ואת בגדי וחפצי האישיים, משתוקק לברוח משם במהירות האפשרית. ביציאה מהעיר אני נכנס לתחנת דלק, קונה חבילת דגני בוקר מהסוג האהוב עליהם וחלב, וארבעתנו יושבים ואוכלים בשתיקה. כשאנחנו מסיימים אני אוסף את הכלים החד פעמיים שנתנה לי בעלת המקום ואומר להם שילכו לבחור להם חטיפים לדרך. "כל אחד יכול לבחור לו שלושה," אני אומר והולך למזוג לעצמי כוס קפה גדולה.

בדרך לחווה אנחנו עוצרים עוד פעמיים. בפעם הראשונה ברשת מזון מהיר, שם אני קונה להם ארוחת ילדים, ולעצמי עוד קפה. בהפסקה השנייה אני עוצר שוב ברשת מזון מהיר וקונה לארבעתנו כריכים עם פסטרמה וצ'יפס.

כאשר אני רואה את השלט המפנה אותנו ליציאה לכיוון הכפר אני מתחיל להתרגש. כבר שנים לא הייתי בבית של סבא וסבתא. כמה זיכרונות ילדות נעימים נוצרו לי בתוכו. אני נכנס למרכז הכפר ועוקב אחרי ההוראות, מחפש את מרכז התרבות שם הובטח לי שיושאר לי המפתח. את פני מקבלת לוסי ג'קובסון, אישה שמנמנה בשנות החמישים לחייה, שמתברר לי שהינה חברה בוועדת הקבלה של הכפר. אחרי שאני מזדהה בפניה, ומראה לה את מסמכי בית המשפט שמאשרים שאני בעל הנכס, היא מוסרת לי את המפתח, ומספרת לי שכחבר חדש בכפר אקבל מידי ערב ארוחה חמה מאחד השכנים. "כדי להקל על אשתך את המעבר לכפר."

"אני לבד עם הבנים שלי," אני עונה , "אין לי אישה." אני רואה את החיוך המרוצה על פניה, אבל מתעלם ממנו.

"אנחנו כאן לעזור לך בכל מה שתצטרך" היא אומרת, "כל דבר."

אני מודה לה וניגש למרכול כדי לרכוש מספר מוצרים בסיסיים שיהיו לנו לארוחת בוקר. אני בוחר זר של פרחים שאיני זוכר את שמם בצבע סגול, הצבע האהוב על סבתא.

אני זוכר היטב את הדרך לחווה, למרות השנים הרבות שעברו. אני מחנה את הרכב בכניסה לבית. אני לוקח את זר הפרחים בידי וניגש לבית הקברות הקטן השייך למשפחתי. אני מניח את הפרחים על קברה של סבתי, מלטף את האבן ולוחש לה: "מילאתי את רצונך. אני כאן והבנים שלי איתי."

אני חוזר לבית ומכניס את המפתח למנעול. הידיים רועדות לי מעט. פתאום אני קולט שהבית הזה הוא באמת שלי. אני מתחיל לחיות את החלום שלי. אני פותח את הדלת ומורה לבנים לעזור לי לפתוח את החלונות כדי שיכנס אויר נקי ויאוורר אותו אחרי שהיה סגור חודשים. להפתעתי, החשמל עובד, והמים זורמים מהברזים. אני רושם לעצמי לברר מי שלם את החשבונות ולדאוג לכיסויים.

הילדים מתרוצצים בחדרים, וכל אחד בוחר לו חדר. התאומים רוצים להמשיך לגור יחד, למרות שבבית יש מספיק חדרים. אני פותח בחרדת קודש את חדר השינה העצום של סבתא ועומד בתוכו כשדמעות חונקות את גרוני. כמה אני מתגעגע אליה, כמה אהבה קיבלתי ממנה. אני מתחרט על הרדיפה אחרי הכסף, על שעות העבודה הארוכות שמנעו ממני לבלות איתה יותר בשנותיה האחרונות. שם אני מבטיח לעצמי שלעולם לא אעזוב את החווה, ולא משנה כמה קשה יהיה לי.

"אתה יודע נייט," אני אומר לבכורי בשעה שאנחנו עומדים בחדר שבחר, "זה בדיוק החדר שישנתי פה כשהייתי בא לבקר, וזו הייתה המיטה שלי."

"באמת אבא?" הוא אומר בעיניים נוצצות.

אני לוקח אותו לארון הבגדים ומראה לו שבתוך הארון יש ציור של לב עם חץ ובו כתובה האות "די" מצד אחד ו- "די" מצד שני. "די" זה כמובן אני "דין" , מי הייתה הבת שבגללה חרטתי את זה ממש איני זוכר.

"זו לא הייתה אמא," הוא עונה לי, "כי השם שלה מתחיל ב-אמ".

"אמא שלך מעולם לא הסכימה לבוא לכאן," אני אומר ולפתע מבין מדוע למעשה לא באתי לכאן. זה היה בגללה, לא בגלל שום תרוץ אחר.

אני מוצא במזווה מטאטא וחומרי ניקוי ומעמיד את הבית פחות או יותר על הרגלים.
השעה כבר חמש, ואני שומע קול של בחורה צעירה. דורותי ג'קובסון היא הראשונה שמביאה לנו את ארוחת הערב. היא מתיישבת אתנו, למרות שאינה אוכלת, ומפליאה לספר על עצמה. כאשר אנחנו מסיימים את הארוחה, היא מציעה לרחוץ את הכלים. אני מודה לה בנימוס ומסרב להצעה.

כך חוזר הדבר מידי ערב. תמיד מגיע בחורה צעירה, מפטפטת על עצמה, אני מודה לה בנימוס והיא הולכת מאוכזבת. אני כבר קולט שרווקות הכפר מראות כך את התעניינותן בגבר החדש שבכפר. לכן כאשר מרי או'מיילי מגיעה בלילה האחרון אני מופתע. היא אישה בשנות החמישים לחייה. אני מניחה שכנראה אין לה בנות, ומודה לה על הארוחה.

אני פותח את הסל ומיד הריח המשגע של עוגת תפוחים בקינמון, העוגה האהובה עלי ביותר, חודר לאפי. "איזה כייף לנו היום," אני אומר לבנים, "יש לנו את הקינוח האהוב עלי ביותר." מתברר שלא רק הקינוח, אלה הארוחה כולה הייתה משובחת, וניכרו בה טעמים של בישול בייתי. אפילו הלחם נאפה ללא ספק בבית.

למחרת בבוקר, לאחר שאני מסיע את הבנים לבית הספר, אני ניגש להחזיר לגברת או'מיילי את הסל.

**

השמועה על הדייר החדש ב"חוות האלונים" עושה לה כנפיים בכפר. מרי ג'קובסון מועדת הקבלה לכפר, מטילה על כל אישה בתורה להכין ארוחה למשפחה החדשה. כמובן שזו היא שבראש הרשימה, וכולן מצפות לשמוע ממנה את הרכילות. " זה רק הוא ושלושה בנים קטנים. הגדול בן שמונה, והתאומים בני שש," היא מעדכנת.

עכשיו מתחילה התחרות בין האימהות לבנות רווקות בכפר. אמא שלי יודעת שאני לא משתתפת במשחק הזה. אמנם אני רווקה, אבל היא כבר מכירה אותי. למרות שאני יודעת שבסתר ליבה הייתה רוצה כבר לראות אותי נשואה.

אחותי אביגייל לעומתי, כבר עומדת בפני נשואים שניים, ויש לה ילד בן שלוש. כל חמשת אחי נשואים.

כשמגיע תורנו להכין ארוחה אמא נאנחת: "את יודעת דורי שאני לעולם משתתפת בשידוך שלך נכון? אני באמת עושה זאת משכנות טובה."

"אני יודעת מאמי," אני עונה לה, "מה איכפת לך מה שהם חושבים? את יודעת שיום אחד אני אמצא אותו נכון? אני בקושי בת עשרים."

"את צודקת," אומרת לי אמא, "נראה לי שבגלל שיש לך הרבה מחזרים, כולם מדברים עליך. אני אלך בעצמי להביא לו את הסל. תודה שעזרת לי לבשל."

לפני שאני סוגרת את המכסה של הסל, אני מוסיפה מגש עם עוגות חתוכות. שמה של עוגת התפוחים של משפחת או'מיילי יוצא למרחוק. זה מתכון שעובר מדור לדור. אין לי ספק שהשכן החדש ילקק את השפתיים ויודה לאמא על כך.

למחרת בשעות הבוקר המאוחרות אני שומעת נקישה בדלת של המטבח. אני ניגשת לפתוח והמומה לראות את הגבר שעומד מולי. הוא גבוה עם שיער בלונדיני קצוץ, ועיניים כחולות כמו האוקיינוס, ואז אני קולטת את הסל בידו.

אני פותחת את הדלת לרווחה, ונכנסת חזרה למטבח. "אמא לא כאן," אני אומרת לו ופונה לרחוץ את הקערה המלוכלכת בכיור, "אני אמסור לה שהיית כאן. "

אני מצפה שיגיד "תודה" באופן מנומס, ויסתלק, אבל הוא נשאר לעמוד.

"המטבח שלכם מריח כמו מאפיה משובחת. עוגת התפוחים הייתה מעולה, ארבעתנו זללנו את כולה."

"תודה," אני עונה, "אבל תשכח מזה שאתן לך את המתכון, הוא סודי."

הוא צוחק. "אז את ידייך אני צריך לברך. את זו שאפית אותה?" הוא שואל.

אני עומדת לענות לו בשעה שאביגייל מתפרצת למטבח. היא רואה את הזר ודוחפת לידיי את דניאל הקטן ואומרת לי: "קחי את התינוק שלך."

"אני לא תינוק," מייבב דניאל, "ודורי לא אמא שלי, את אמא שלי."

אביגייל מעקמת את הפרצוף. "ברור אני אמא שלך. דודה דורי," היא אומרת בהדגשה, "היא לא מאלה שמתחתנות."

"נו באמת אביגייל," אני אומרת לה כשאני קולטת מה היא מנסה לעשות, "את עומדת להתחתן, אל תגידי לי שאת מקנאה."

"ועם מי אני עומדת להתחתן?" היא עונה לי, "אם זה שמאוהב באחותי, בך," היא עונה לי ברוגז.

"את השתגעת לגמרי," אני עונה לה בכעס בלי לחשוב על כך שאנחנו לא נמצאות לבד, "מאיפה צצות לך השטויות האלה."

"דורי אל תשחקי אותה," היא אומרת, "אני יודעת שהוא הציע לך נשואים."

"אביגייל את ירדת לגמרי מהפסים," אני אומרת, "אף אחד לא הציע לי נשואים, בטח שלא בעלך לעתיד."

"מבטיחה?" היא שואלת אותי בקול מפוייס.

"נשבעת," אני עונה לה.

פתאום אני קולטת שהזר עוד כאן. "הרי לך הצגה בחינם של האחיות או'מיילי. רבות אבל משלימות מיד. ככה זה שיש רק שתי בנות ועוד חמישה אחים."

"יש לי רק שלושה בנים, אין לי ניסיון עם בנות." הוא צוחק, "בכל מקרה תודה על הארוחה. היא הייתה טעימה ביותר, והעוגה, ללקק את השפתיים."

"אתם מוזמנים תמיד," אני עונה מתוך נימוס או מתוך שכנות טובה כפי שאמא אומרת.

"רציתי לשאול אם את יכולה להראות לי אולי היכן אני יכול לקנות בגדי ספורט?" הוא שואל אותי.

"אני לא מתכוננת להיות בפה של אף אחד בכפר הזה," אני עונה לו, "אתן לך את הכתובת. אבל לא אבוא אתך."

"עכשיו אתה מבין למה היא רווקה?" צועקת לו מהחדר השני אביגייל שרודפת אחרי דניאל הקטן.

אני מסתובבת לכיור ומוציאה את כל זעמי על הקערה שכבר מבריקה מרוב ניקיון.

**

במשך השבוע אני משתדלת להימנע מלהסתובב במרכז הכפר, וממעטת לצאת. כל יום אני מתפללת שבני המשפחה החדשה יהיו בריאים ולא יזדקקו לשירותי המרפאה בה אני עובדת. אני חוזרת הביתה, עוזרת לאמא ועולה לחדר. רק שם אני מרשה לעצמי לחלום על הגבר בעל עיני האוקיינוס. לאיש אין מושג מה עשה לי המפגש אתו. כמה הגוף שלי רעד שהוא היה בקרבתי. בניגוד לחברותי לכפר שמחפשות תרוץ לפגוש בו, אני דווקא מחפש כל דרך שלא. אני מפחדת שלא אוכל להסתיר את מה שאני מרגישה אם אפגש בו שוב.

יום חמישי אחר הצהריים הוא יום שאני גומרת מוקדם, אבל דווקא היום רצה הגורל ומגי קיבלה צירים. הלידה התקדמה במהירות ונאלצתי ליילד אותה בבית. אני נכנסת הביתה כרוח סערה.

"אמא את לא תאמיני. יילדתי את מגי היום! איזה דבר מרגש זה!" כולי אחוזת התרגשות שאיני רואה שיש לנו אורחים. "את מאמינה אמא? את כל הלידה בצעתי לגמרי לבד. ואיזה ילדה יפה נולדה לה, אני מאוהבת בתינוקת הקטנה הזו. בדיוק כזו אני רוצה. יש לה עיניים ענקיות וכחולות כמו האוקיינוס."

"יבורכו ידייך," אני שומעת את קולו, ואני מסתובבת מופתעת, מגלה אותו ושלושת ילדיו יושבים במטבח שלנו.

"יבורכו ידייך," אומר מי שנראה לי כגדול מביניהם. גם הוא בעל עיניים מדהימות כמו של אביו. "את מכינה את העוגות הכי טובות בעולם."

"באמת?" אני שואלת, "ואיזו עוגה בדיוק אתה אוכל?"

"את המאפין בטעם דלעת ומייפל, עם הגרעינים בפנים", הוא עונה לי בידענות.

"באמת יצא טוב?" אני שואלת.

"עם ידיים כמו שלך, איך יכול לצאת פחות מהטוב ביותר," אומר לי השכן החדש.

"תפסיק," אני אומרת לו, "אתה מביך אותי."

"באמת?" הוא עונה לי, "חשבתי שאותך אי אפשר להביך."

"דורי, עבדת כל כך קשה היום. אולי תיקחי את האורחים למרפסת ואני אגיש לך כוס תה עם מאפין דלעת?"

"תודה אמא, אני אכין לי לבד," אני עונה.

"דורי, לכי," אומרת אמא, "זה בסדר, מותר לך פעם אחת להתפנק."

בחוסר חשק מופגן אני יוצאת איתם החוצה. הבנים רצים לפנינו. הם רצים למכלאה של הכבשים, משאירים אותי לבד עם אביהם.

"אז מה דורי זה נכון שאף אחד לא הציע לך נשואים?" הוא שואל אותי.

אני מסתכלת על עיניו היפות, טובעת בהן ומרגישה שאני מסמיקה. אני משפילה מיד את מבטי ומכסה את לחיי בידי, בניסיון נואש לכסות על הסומק.

"אני רק בת עשרים," אני אומרת לו, "אתה חושב שאני זקנה ?"

"אני חושב שאת מקסימה, שיש לך ידיים מבורכות, וכל מה שאת עושה הוא הטוב ביותר, וזה לא עניין של גיל, אלה של מי שאת."

"בבקשה תפסיק," אני אומרת מובכת, "יותר מזה אני כבר לא יכולה להסמיק."

"את מתוקה," הוא אומר לי. שתיקה משתררת בינינו. "את מתוקה, ואת מאד מוצאת חן בעיני. השאלה לא אם את צעירה, אלא אני לא זקן בשבילך."

אני מרימה עיני בהפתעה אליו ולבסוף אומרת לו בהתגרות, כי כזו אני :"אז מה, זה העניין, אתה רוצה להיות הראשון שיציע לי?"

"האמת שקיוויתי שאני אהיה היחיד," הוא עונה לי ומביט אלי בשאלה.

"אם כך תצטרך לנסות ולראות," אני עונה לו, למרות שאני כבר יודעת מה תהייה תשובתי.

**

עיני מתמלאות בדמעות כשאני אוחזת בידי את מרי בת'. "אני פשוט חייבת להפסיק עם המנהג הזה של ליילד נשים בבית. נכון שהיא מושלמת ? תראו איזה עיניי אוקיינוס גדולות ויפות יש לה, בדיוק כמו לאחים שלה." עכשיו כבר אני לא עוצרת את דמעותיי והן זולגות חופשים על לחיי.

"מושלמת כמוך דורי," עונה לי דין ועונד לצווארי שרשרת ועליה תליון שעליו חרוט לב עם חץ ובו כתובה האות "די" מצד אחד ו- "די" מצד השני.

ב.א.
מאמינה באהבה

15.11.2017