היה לי ברור שהוא לא יחכה רגע. ואולי הכל התחיל עוד לפני. ואולי אני האחרונה שיודעת וזה נמשך כבר ימים, שבועות. הכל יתכן. אבל לראות אותו כאן בפאב "שלנו" יושב ומלטף את ידיה של אישה אחרת, אישה שלי היא זרה, מוציא אותי מדעתי. הגבר הזה שנתתי לו את כולי, אולי נתתי יותר מידי, המשיך הלאה ובלעדי. זה כל כך כואב שאני לא יכולה למצוא את מילים המתאימות. זה כל כך מקומם. לו לפחות הייתה בו ההגינות לא לנפנף בכך מול הפרצוף שלי.
אז כאן אני יכולה לומר שאני שבורה. מרוסקת לאלפי רסיסים. כמובן שמולו לא אומר דבר. אני טובה, ממש טובה, בפני פוקר.
מה שהכי כואב לי היא העובדה שהוא היחיד שהורדתי בפניו את המסיכה שלי. אם הוא היה מספר למישהו, ואולי בעצם כן סיפר, דבר ששמע ממני על עצמי, אנשים לא היו מאמינים לו. היו מיד אומרים: "אתה מדבר שטויות. אנחנו מכירים את אלה כבר הרבה זמן, למעשה יותר ממך." בדיוק על זה אני מסתמכת, שלא יאמינו לו.
**
אז בואו נתחיל מהתחלה.
קוראים לי דניאלה. יש לי זוג הורים שלא יודעים מה זו באמת אהבה. לא זוכרת שראיתי אותם אי פעם מתחבקים ביניהם, שלא לדבר על מתנשקים, אפילו לא על הלחי. גם אותי הם מעולם לא חיבקו, ונתנו לי להרגיש שזה לגמרי מיותר. האחים שלי בדיוק כמוהם, אבל הם בנים ומטבע הדברים הם בנויים אחרת.
אני מודה שהייתי תמימה ולא הבנתי בדיוק מה הבנים רוצים ממני. הרי גדלתי רק עם בנים בבית, ולא לימדו אותי שאנחנו הבנות צריכות להתנהג אחרת. בכלל לא לימדו אותי כלום, בכל נושא, ובטח לא בנושא הזה. האומנת שלי הייתה אישה קרה וקשוחה והיא היחידה שגידלה אותי. הורי היו עסוקים בכל מיני אירועי התרמה, ומה שהם קראו "מחויבות חברתית."
לכן כשחברות שלי התחילו להתלהב מבנים חשבתי שזה די דוחה.
כשג'פרי ביקש שאוריד את החולצה, חשבתי לתומי שהוא רוצה לראות את ההדפס על הגופייה שלי. "זה סתם הדפס של שדה חמניות," אמרתי לו, והוא צחק.
"או שאת תמימה או שאת טיפשה," הוא אמר לי, וכל אחת מהתשובות לא מתאימה לי.
הבנתי שאמרתי משהו לא בסדר, אבל הייתי מספיק חכמה לא לשאול אותו למה התכוון, ולכן אמרתי לו: "נו באמת, נראה לך שאראה לך?"
"אני דווקא מכבד את התשובה שלך," הוא אמר לי והמשכנו לדבר כאילו כלום לא קרה.
כך, בלי שהתכוונתי, רכשתי לי כבוד בקרב הבנים בבית הספר. הם אמרו שאני "לא אחת מאלה." גם את הביטוי הזה לא הבנתי. מה שכן הבנתי שזו מחמאה.
החבר הראשון שלי היה כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה. הוא לא האמין לי שאני חסרת ניסיון עם בנים. רק אחרי כמה זמן, אחרי ש"עשינו את זה," הוא אמר לי: "חשבתי שאת לא רצינית." האמת שלא הייתי רצינית אתו מהבחינה הזו שלא ראיתי אותנו יחד עוד הרבה שנים. אבל כשהיינו ביחד, הייתי כולי שלו, ואפילו נהניתי. רק שעם הזמן ההתאהבות הפכה לשגרה, שהפכה לשעמום של שנינו.
ואז הכרתי את אדם.
אדם חיזר אחרי בעקשנות. מניתי בפני עצמי את כל הסיבות בעולם מדוע אחת כמוני, בת עשרים ושלוש, צריכה להתרחק מהגבר בן העשרים ושמונה, שהיה אחד המחוזרים ביותר במועדון החברים האקסקלוסיבי אליו השתייכו משפחותינו. הוא היה יפה תואר, מבריק, ומצחיק. בכל זאת משהו אמר לי להתרחק ממנו.
אדם לא ויתר. כיוון שיצאנו לבלות פחות או יותר באותם מקומות, הוא דאג לברר מראש מה תכניותיי והיה מגיע לשם. לאט לאט הוא התקרב אלי, למד מה אני אוהבת והגיב בהתאם.
באחד הימים הוא הגיש לי ורד אדום ולחש לי: "פרח יפה לאשה יפה." הודיתי לו על הפרח, והתכוונתי לפנות ממנו. "אל תשברי לי את הלב," הוא אמר לי וגרם לי לקפוא על מקומי. הבטתי ישר לתוך עיניו , והמבט שבעיניו סיפר לי שהוא מתכוון לדבריו, שאני באמת מוצאת חן בעיניו.
"אני לא מי שאתה חושב," אמרתי לו כמעט בלחישה.
"אני מוכן ללמוד אותך," הוא ענה לי בשקט, "תני לי סיכוי."
"אני לא מבינה למה," עניתי לו.
"את מכשפת אותי," הוא ענה לי, "את מבינה, אני לא סתם מחפש את חברתך שבועות. את רואה שאני בא לבד."
"אתה תתאכזב," אמרתי לו בקול נטול רגש.
"זה פשוט לא יקרה," הוא ענה לי, "אני מרגיש אותך יותר ממה שאת חושבת."
וכך בדיוק זה התחיל בינינו, והפך לסיפור אהבה סוער. הוא למד אותי המון על אהבה, על החיים. הוא נגע בי בכל המקומות הנסתרים שגרמו לי להיפתח בפניו, ולספר לו את הכל. לא נשארה פינה שלא הייתה גלויה בפניו.
רגע לפני שעמדנו לעבור לגור ביחד, הכל התקרר בינינו. אדם ביקש להיפרד ממני, בלי לספק הסברים. למרות שרק זמן קצר לפני כן ביקש שאמצא דירה שאליה נעבור שנינו יחד, והשאיר את הבחירה בידי. אני מצאתי את דירת חלומותיי. אל הדירה עברתי השבוע לבד.
**
עכשיו אתם יודעים מה קרה, ולמה אני כל כך כאובה.
אני מוצאת עצמי יושבת על הבר, מחכה לחברותי שאמורות להגיע עוד חצי שעה. הברמן החביב עלינו ג'ייסון עובד הלילה לשמחתי.
"למה את עצובה ילדה יפה," הוא פונה אלי.
עיני מתמלאות דמעות.
"אל תבכי בגללו," הוא אומר לי בשקט, "הוא לא שווה את הדמעות שלך."
"אתה לא מבין," אני מייבבת בשקט.
"אני מבין יפה מאד, ילדה יפה," הוא אומר לי, "מכל המקומות הוא היה חייב לבוא דווקא לפה. הוא יודע שזה המקום החביב עליך ביותר."
אני מרימה עיני אליו. הוא רואה את הפליאה בעיני, אבל לא אומר דבר.
"איך אתה יודע?" אני שואלת.
ג'ייסון מרים את כתפיו, לוקח סמרטוט וניגש לנגב את הדלפק. אני עוקבת במבטי אחרי כל תנועה שלו, ורואה שהוא מגניב מבטים לעברי. אני עוצמת עיניי. "זה מה שאני חושבת?" אני חושבת בפליאה. בעיניי הוא תמיד היה הברמן החייכן שמשקה אותנו וגורם לנו להיות שמחות. אף פעם לא הסתכלתי עליו כעל גבר.
"ג'ייסון, כמה שקשה לי לומר לך את זה," אומר לו דרן מנהל הפאב, "אתה משוחרר. לך תישן טוב ושיהיה לך בהצלחה מחר."
הוא ניגש אלי ואומר: "את תהיי בסדר?"
"שיהיה לך הצלחה מחר," אני חוזרת על מילותיו של דרן, מבלי באמת להבין על מה אני מברכת אותו.
"תודה. יהיה לי," הוא עונה, "לא ענית לי, את בסדר?"
"אני ממש לא," אני עונה לו ונותנת לדמעות לשטוף את פני. ג'ייסון ממהר לצאת מעמדתו מאחורי הדלפק, ובלי לחשוב הרבה עוטף אותי לחיבוק.
"ככה יותר טוב?" הוא שואל בשעה שהוא מנגב את דמעותיי.
אני מהנהנת בראשי לאות הסכמה. "בואי נלך לטייל," הוא לוחש לי.
"הלכנו," הוא אומר בקול לעבר דרן, ולי הוא מוסיף "תודיעי לבנות שיצאת מכאן."
ג'ייסון אוחז בידי בביטחון ומוביל אותנו לעבר דלת היציאה. כאשר הוא מתקרב למקום מושבו של אדם, הוא מחבק את כתפי באופן מופגן ופונה לעבר היציאה. אני מספיקה לראות ברגע האחרון בזווית עיני את המבט הרושף מזעם בעיניו של אדם.
"איך את מעזה?" מגיעה מיד הודעה לנייד שלי מאדם.
"על מה אתה מדבר?" אני עונה. הרי לא הייתי אמורה לדעת שהוא שם, נכון?
"מה זו ההצגה הזו?" הוא כותב שוב.
"אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני," אני עונה לו.
"את כל כך שקועה בהעמדת הפנים שלך," צוחק ג'ייסון, "שעל פניך יש את המבט הכי מופתע שראיתי בחיי."
אני פורצת בצחוק, ושנינו קוראים יחד את ההודעה: "אז עכשיו את מזדיינת עם הברמן, עד לשם התדרדרת?"
"לידיעתך הברמן הזה הוא דווקא עלייה בדרגה, ומה אני זה לא עניינך יותר," אני עונה.
"ברשותך אכבה את הנייד הזה כעת," אומר לי ג'ייסון, "מחר יש לי מבחן חשוב, ואינני מתכוון לבלות כך את הלילה."
"באמת?" אני עונה לו, "ואיך חשבת לבלות?"
"חשבתי להזמין אותך לשתות איתי קפה בבית הקפה השכונתי שלי," הוא עונה לי, "זה לא רחוק מכאן, ויש לי הרגשה שתאהבי אותו."
אנחנו נכנסים ל"קפה אנדרסון". הקירות מעוטרים בציורים של סיפוריו של הסופר הדני. אנחנו מתלבטים היכן לשבת. האם ליד "הברווזון המכוער" או "בת הים הקטנה". לבסוף מגלה לי ג'ייסון שהוא אוהב לשבת בחוץ בפטיו, וכך אנו עושים. אמנם קצת קריר אבל בעל בית הקפה מדליק לנו את האש באח הפתוח ואנחנו יושבים לידה ומדברים שעות.
תחילה אנחנו יושבים מרוחקים זה מזו, אבל ככל שהאוויר התקרר בחוץ, אנו מקרבים את הכיסאות יותר קרוב לאש, עד שמוצאים עצמנו יושבים קרוב. כל כך קרוב שיכולים להחזיק ידיים, כל כך קרוב שאני יכולה להניח את ראשי עליו.
"אני מניח שאת כבר מבינה שאת מאד מוצאת חן בעיני," הוא אומר לי פתאום.
"נעים לי מאד אתך," אני עונה מיד בלי לחשוב, "אתה מעלה חיוך על פני. גירשת ממני את כל העצב."
אני רואה שהוא מציץ בטלפון שלו, ורוצה לומר משהו.
"כבר מאוחר," אני אומרת לו.
"אני יודע, אפילו מאד. אני צריך לקום מוקדם מחר." אני שומעת נימה של עצב בקולו.
"למה אתה עצוב?" אני שואלת.
"אני ממש צריך ללכת לישון," הוא עונה לי, "אבל איני יכול להיפרד ממך. אני לא מעז לבקש ממך לבוא איתי."
"מה קורה מחר?" אני שואלת.
"סיימתי את לימודי הרפואה ומחר הוא המבחן הסופי," הוא עונה לי כאילו זה לא אירוע מיוחד.
"אתה רציני?" אני אומרת לו, "בוא הולכים לישון מיד."
"הולכים?" הוא שואל בחיוך.
"לילה שלם אני מדברת אתך, עוד לא הבנת?"
**
אני מביטה על הבלגן בחדר. השמיכה זרוקה על הריצפה, הכריות מוטלות ליד החלון, ואז אני מסתכלת על השעון ורואה שנותרו רק שלוש שעות עד הבוקר. "אני כל כך מצטערת," אני אומרת לו, באמת, בגללי אתה.."
הוא מפסיק אותי מיד. "בגללך אני מה? אני מאושר כמו לא הייתי בחיי? עשיתי אהבה עם האשה שאני אוהב, על זה את מצטערת?"
"על זה לא," אני אומרת ומחייכת אליו בביישנות, "על זה שמנעתי ממך לישון."
"את כנראה לא מאמינה בי," הוא אומר.
"למה?" אני עונה מופתעת.
"את באמת חושבת שאני לא מוכן למבחן?" הוא שואל ומביט לתוך עיניי.
"אני כן," אני עונה, "לילה שלם של דיבורים, לימד אותי כמה אתה חכם, ושארית הלילה של מעשים לימדה אותי שאותך אני רוצה, ולא משנה מה."
הוא מושך אותי אליו ונושק לי נשיקה ארוכה ובסופה לוחש לאזני: "לילה טוב."
אני מתעוררת בבוקר ממשב הרוח המלטף את לחיי. אני מתמתחת ושולחת את ידי לעברו של ג'ייסון. אני ממששת את הכרית. אין לי צורך לפתוח את העיניים כדי להבין שהוא לא כאן. אני קמה מיד לחפש אותו. הריח הנעים של מי הגילוח שלו עדיין מציף את החדר. אני לא מתעכבת אפילו לרוקן את השלפוחית שלוחצת עלי, וניגשת מיד למטבח.
על הדלפק אני מוצאת פתק. "כשאת עוזבת, רק תטרקי את הדלת."
אני עומדת לרגע מול הפתק, ההבנה שהוא נטש אותי מכה בי. "איזה מטומטמת אני!" אני צועקת, חוטפת את המעיל שלי וממהרת לצאת.
רק כשאני בחוץ אני פותחת את הטלפון ומגלה שאדם שלח לי הודעה:
"מה שעשית היה מיותר. אני לא מאמין שנתת לו לגעת בך. תפגשי אותי מחר בדירה ב- 12:00."
אני מביטה על השעה ורואה שכבר כמעט צהריים. אמנם הבטן מקרקרת לי אבל אני מחליטה ללכת ישר לדירה. אני עוברת ליד "קפה אנדרסון", ומרגישה צביטה בלב. להינטש פעמיים באותו חודש לא מרגיש טוב בכלל.
אני עולה לדירה ורואה שאדם יושב במדרגות ליד הכניסה.
"תדעי לך אני ממש מוטרף מההתנהגות שלך," אומר לי אדם.
אני לא עונה לו. מה כבר יש לי לומר לו.
"אני מבין שהמפתח אצלך," הוא אומר.
"כן," אני עונה לו ופותחת את הדלת.
אדם נכנס אחרי, אבל לא סוגר את הדלת. "מה זה צריך להיות, אין כאן אף רהיט. פרט למזרון העלוב הזה ישנם רק הארגזים שלך."
"ומה הבעיה?" אני שואלת.
"אני לא מתכונן לעבור לכאן אם הדירה לא מרוהטת ומאובזרת, ואני לא מדבר על רהיטים יד שניה," הוא אומר בכעס.
"תעשה כרצונך," אני עונה לו, "רק תודיע לי אם אתה מתכונן לעבור לכאן, כי אני לא."
"את לא מה?" הוא שואל.
"אני הודעתי כבר לבעל הבית שאני לא מתכוננת להשאר כאן, וכי אפנה את חפצי עד יום שישי, שזה מחרתיים."
"ולא חשבת להגיד לי כלום?" הוא מרים עלי את קולו.
"אתה לא רציני," אני עונה לו בשלווה.
"אני אדם רציני מאד," הוא עונה לי "ואת יודעת זאת היטב."
"ובגלל שאני יודעת," אני משיבה לו , "ובדיוק בגלל זה כאשר אמרת לי שזה נגמר ביננו, לקחתי את דבריך ברצינות."
"אין לך מושג כמה קנאתי כאשר ראיתי אותך עם הברמן," הוא אומר.
"קנאה זה דבר מאד לא בריא," אני אומרת לו, "אבל זה לא משנה את העובדה."
"אז אני מבין שזה מה שאת רוצה, שאני אבער מקנאה," הוא אומר.
"מה פתאום," אני עונה לו.
"אז למה הבאת אותו?" הוא שואל ומצביע לעבר הדלת.
אני מסתובבת לאחור ורואה את ג'ייסון ודרן עומדים בפתח.
"מה?" אני שואלת, לא מצליחה להשלים את המשפט.
"אני מקווה שזה בסדר שהבאתי את דרן לעזור," אומר לי ג'ייסון, מתעלם לחלוטין מנוכחותו של אדם. "שכחתי לשאול אותך כמה קרטונים יש לך," הוא אומר לי כאילו על זה בדיוק דיבר איתי בבוקר.
אני מסתכלת עליו בשאלה.
"אסביר לך אחר כך," הוא לוחש לי, ואומר בקול: " כל אלה הקרטונים שלך?"
אני מהנהנת בראשי, המומה מידי מכדי לענות. ג'ייסון ודרן מתחילים להעמיס את הקרטונים על עגלה שהביאו איתם, ותוך כדי הוא אומר לי: "כשתסיימי תרדי לרכב, הוא חונה בכניסה לבניין."
כיוון שאין לי מה עוד לומר לאדם, ואני רוצה לצאת מהדירה כמה שיותר מהר אני מתלווה לג'ייסון ויורדת למטה. בכניסה לבניין חונה אוטובוס גדול, ואני רואה שהקרטונים שלי מוכנסים לפתח בצד. אני רואה שהדלת פתוחה ומחליטה להציץ פנימה. אני עומדת המומה. האוטובוס הזה הוא למעשה קרוון מפואר.
"אתה רוצה לומר לי שאנחנו עוברים לגור בקרוון?" אני שואלת מופתעת.
"למשך כמה שבועות כן," הוא עונה לי וממשיך להעמיס.
"ג'ייסון! למה לא הלכת למבחן? הבטחת לי שאתה יודע היטב את החומר," אני אומרת, "זה בגללי, נכון?"
"אמרת שאת מאמינה בי," הוא אומר נעלב, "למה את חושבת שלא נבחנתי הבוקר?"
"ומאיפה צץ הקרוון הזה פתאום. ולמה מפואר כזה? ומאיפה בכלל ידעת איפה אני?" אני מפגיזה אותו בשאלות.
ג'ייסון מניח את הקרטון שבידו, וניגש אלי. "תנשמי, יפה שלי. אני כל כך אוהב אותך."
אני מחניקה חיוך.
"ראיתי את זה," הוא אומר לי ונושק לי נשיקה מרפרפת על שפתי. "נתחיל מהסוף. אתמול רגע לפני שכיביתי את הנייד שלך, הספקתי לקרוא את ההודעה ששלח אדם. אני מודה שלא רציתי שתקראי את זה אתמול. היה לי ברור שבבוקר תפתחי את הנייד ותקראי אותה, לכן לא הרגשתי אשם. סולחת לי?"
"ברור, הרי קיבלתי פיצוי הולם מאד," אני עונה לו.
"לגבי הקרוון," הוא אומר, "אל תעלבי, אבל הוא לא בגללך. את יודעת שאני מאוהב בך נכון?"
"אני חושבת שהראית לי זאת אתמול בכל דרך אפשרית," אני עונה לו.
"אני מרגיש שגם את אוהבת אותי. אני לא טועה, נכון?" הוא שואל. הפעם יש נימה קצת מתוחה בקולו.
"אני חושבת שהראיתי לך זאת אתמול בכל דרך אפשרית," אני עונה לו.
"קיבלתי עבודה באלסקה," הוא אומר ומשתתק, רוצה לראות את השפעת דבריו עלי, "חשבתי לעשות טיול עם האוטובוס בדרך לשם."
אני משפילה את עיני, מנסה לעצור את הדמעות, אבל לא מצליחה. "בשביל מה בכלל אמרת לי שאתה מאוהב בי אם אתה עוזב אותי?" אני אומרת ופורצת בבכי.
"טיפשונת," הוא אומר לי וממהר להצמיד אותי אליו, "לא אותך אני עוזב, אלא את ניו יורק. את באה איתי."
"באמת?" אני שואלת, ולפני שהוא עונה אני קופצת עליו, ומנשקת אותו בלהט.
דפיקה על הדלת גורמת לנו להתנתק אחת מהשנייה. "טוב ילדים, אני סיימתי להעמיס," אומר דרן, "שתהיה לכם דרך צלחה. אל תשכח להודיע שהגעת דוקטור." דרן לא מחכה שנענה, ופשוט נעלם.
ג'ייסון סוגר את הדלתות, מתחיל לכוון את המראות, אבל המחשבה שלי נתונה כולה לנשיקה שהופסקה באמצע. אני מתיישבת עליו וסוחפת אותו בנשיקה סוערת. פתאום ג'ייסון מפסיק אותי ואומר בקול רציני: "לכי שבי מיד." אני קמה מבולבלת ועושה כדבריו.
עוד לפני שאני מספיקה להתיישב, אני שומעת אותו מדבר: "אני שמח לראות אותך אדוני השוטר, אולי תוכל להנחות אותי היכן היציאה לכיוון לאס ואגס."
"בוא אחרי," עונה לו השוטר, "ואני אשתדל להעלים עין ממה שראיתי." אני רואה שהשוטר קורץ לו ומבינה שהוא היה עד לסערת רגשותינו.
**
אנחנו שוכבים על המיטה בחדרינו במלון בלאס וגאס. אני מתבוננת בטבעת הנוצצת שעל אצבעי, אוחזת בידו של בעלי הטרי ומושיטה את היד לטלפון: "הי אבא , מה שלומך?" אני שואלת את אבי.
"תגידי לי את השתגעת? אדם סיפר לי שעברת לגור עם ברמן באוטובוס עלוב. את רוצה להרוס את המשפחה שלנו?" הוא שואג עלי, "מה אני אספר לחברים במועדון? רק צרות יש לי ממך. בהתחלה את זורקת את התואר לפח ומחליטה להיות ציירת ועכשיו הבושה זהו."
"תירגע אבא," אני אומרת לו, "הרי כל מה שאני יודעת למדתי ממך."
אבי שותק. הוא יודע שהוא לא נתן לי דבר בילדותי.
"אני מציעה שפשוט תספר להם את האמת," אני אומרת, "תספר להם שהתחתנתי עם ד"ר ג'ייסון רוקפלר, כן הנכד של רוקפלר, זה המיליארדר. תספר להם שהוא מאוהב בי מאד, וגם אני בו, ושקיבל לנהל את חדר החרום באנקוראג'"
המילים האלה מהלכות קסם על אבא שלי, אבל אני כבר לא איתו.
"ביי" אני עוד מצליחה לומר לפני שבעלי לוקח ממני את הטלפון ומנתק את השיחה. אני לא כועסת עליו, כיוון שהוא דואג לפצות אותי בנשיקות על כל חלקת עור חשופה.
אחרי ימים רבים של נסיעה בשניים, והרבה מילים שנאמרו בינינו, אנחנו רוצים לממש את האהבה שלנו, ועושים זאת ביסודיות לאורך כל הלילה כולו.
ב.א.
מאמינה באהבה