מבחן הפרות

"אני לא מאמין איזה כבישים מחורבנים יש פה," אני רוטן וחושב על צמיגי הטויו החדשים שלי. "אתם מאמינים שעברנו שבע תאונות שרשרת בפחות מחמישים מייל?" אני שואל את טימותי ואנדי.

אני מעיף מבט על השעון ורואה שאנחנו באחור מטורף. "נראה לי שנצטרך לחפש מקום לישון בו הלילה," אני אומר ומנסה להבין האם באמת מכשיר הניווט צודק ואין ירידה מהכביש המהיר עוד מרחק רב.

אני מיואש מכל הנסיעה הזו ומקלל את העולם ואשתו. כמובן שלא בקול רם, כי זה לא מה שאנשים בסביבתי עושים.

לשמחתי, אחרי שלושים מייל מופיע השלט, "מפגש הבוקרים" קפה, בר, מסעדה, מלון דרכים.

אני נוסע לפי השילוט ומוצא עצמי במגרש חניה, אם כך אפשר לקרוא למגרש המאובק, אבל הנוף שלו מדהים. המלון שוכן לחוף אגם ונראה כאילו לקוח מתוך גלויה. המבנה עצמו נראה כאילו הוא לקוח מסרט של המערב הפרוע, בניגוד אליו הטנדרים הנוצצים משנת ייצור אחרונה, והמאובזרים לגמרי, חונים אחד ליד השני, בסדר מופתי. למרות שאני רואה בצד מתקן שמיועד לקשירת סוסים, אין אף סוס אחד בנמצא.

אני נכנס לקבלה ושואל אם יש חדר פנוי. אני שמח לראות שיש אפשרות לחדר פרטי לכל אחד משלושתנו, ומיד מבצע הזמנה. מייקל, פקיד הקבלה, הלבוש כמובן כמו בוקר, ממליץ לי לאכול במסעדה הצמודה.

אנחנו עולים לחדרים שלנו, מתרעננים ויורדים מיד למטה. המקום גדול מאד ומרווח, ואנחנו תופסים לנו שולחן ליד החלון המשקיף על האגם. אנחנו מזמינים לנו בירות ומעיינים בתפריט האוכל.

תוך זמן לא רב מתחילים לזרום למקום אנשים, כולם לבושים בג'ינס, חולצה משובצת וכובע בוקרים. "הזוי," אני פולט, "כולם לבושים בתלבושת אחידה, כנראה שיש כאן רק חנות כל-בו אחת," אני מגחך ומותח את חליפת המיו מילאן היוקרתית שלי. "אני מרגיש כמו חייזר ביניהם," אני אומר לטימותי.

"מתאים לך להרגיש כך," צוחק עלי אנדי, היחיד מביננו שאינו יליד ניו יורק. הוא אמנם לובש חליפה גם, אבל לא נראה מוטרד מחבורת הבוקרים הזו.

חמישה מהם נגשים לבמה, מכוונים את הכלים וצלילים של השיר "small town boy like me" מתחילים להישמע. אני נזכר ששמעתי אותו באיזה שהוא מקום. מודה שזה בהחלט לא סוג המוסיקה שאני מקשיב לה יום יום. ובכל זאת הצורה שהזמר הצעיר הזה, שאת גילו אני מעריך בלא יותר מעשרים, מפליא לשיר את השיר ברגש כשעיניו עצומות.

אני רואה שעיניו נפקחות והוא מביט לעבר דלת הכניסה. הוא משפיל מבטו ואני מביט בסקרנות לראות מה גרם לכך.

"ברוכים הבאים משפחת מק'מילן," קורא מי שנראה לי מנהל המקום לעבר חבורה גדולה של אנשים, "נו יש חדש?"

"עדיין מחכים," עונה לו המבוגר שביניהם, "מק'מילן הקטן לוקח את הזמן. מסכנה בריטני, כבר שעות היא בצירים. ולחשוב שזו לא לידה ראשונה."

אני לא שומע יותר את מה שהם מדברים, כי אני רואה אותה. לבושה כמו כולם פה בג'ינס, חולצת משבצות ומגפי בוקרים. אבל רגע, אני שם לב שהיא אוחזת ילדה קטנה. אני מוקסם מיופייה, ומתפלא שבגילה הצעיר יש לה כבר ילדה די גדולה.

"היי ג'וני," היא אומרת ומנפנפת בידה לסולן, שכעת אין לו ברירה אלא להשיר אליה מבט.

"היי גרייסי," הוא עונה לה, "תיהני מהערב."

"בטוח אהנה," היא עונה לו, "אתם הלהקה האהובה עלי ביותר."

"חבל שלא אני," הוא מלמל, אבל היא כבר לא מסתכלת עליו, והולכת לתפוס מקום ליד משפחתה.

"בואי אלישיה," היא אומרת ואוספת את הילדה לחיבוק. היא מושיבה אותה על כיסא מוגבה. אני מבין שהיא מזמינה משהו לאכול, כיוון שהמלצרית רושמת משהו וממהרת למטבח.

"אני יכול לקבל את הסיסמא של ה wi-fi שלכם?" אני שואל את המלצרית שניגשת לשאול אם הכל בסדר.

"אני לא מבינה מה אתה אומר," היא עונה לי.

"של האינטרנט?" אני שואל.

"לא יודעת על מה אתה מדבר, זה מילה באנגלית?" היא עונה ומביטה בי בעיני עגל. "דווקא לפי המבטא שלך אתה נשמע לי אמריקאי," היא אומרת לי.

"בהחלט, אני יליד ניו יורק," אני עונה לה בהתנשאות.

"ניו יורק זה באמריקה?" היא שואלת ומבט תמהה על פניה. אני לא בטוח אם היא צוחקת עלי או רצינית, אבל מחליט לא להתגרות בה. "ובכן אולי תואילי להסביר לי מה הקשר?" אני אומר לבסוף.

"אם כך אתה ודאי קורא אמריקאית," היא עונה לי.

"אנגלית," אני עונה לה, "לשפה שלנו קוראים אנגלית."

"יופי. אז אתה יודע. אם כך אתה מסוגל לקרוא את השלט שם," היא אומרת ומצביע לי על הלוח שעליו מודבק פוסטר שמודיע שהיום הוא ערב שירי קאנטרי, והציבור מתבקש לבוא בהתאם." היא מגביהה את סנטרה לעומתי, "הבנת?" ומסתובבת לשרת שולחן אחר, ואני מבין שהיא שמעה את ההערה שלי לגבי הלבוש האחיד שלהם.

טימותי ואנדי מחניקים חיוך. "אתם איתי בעניין הזה," אני אומר להם, "גם אתם לבושים כמו חייזרים."

אני חוזר להגניב מבטים לעבר האישה היפה עם הילדה. "מה יש לך," אני חושב לעצמי, "הרי יש לך את דפני." אבל אני יודע שלמרות שאנחנו נחשבים לזוג, ליבי מזמן לא איתה. היא משוכנעת שהיום שאציע לה נישואין קרוב מתמיד, ואני פשוט דוחה את הקץ, לא יודע איך לומר לה שהיא לא האחת.

"נו מק'מילן?" צועק מישהו לעבר השולחן שלהם.

"ככה אתה מכיר אותי? דבר כזה הייתי מסתיר?" הוא עונה לו חזרה, "הקטן הזה לוקח את הזמן. תתפלל שזה יקרה עוד הלילה ואז תוכל לשתות על חשבוני." אני מסתכל עליו ורואה שהוא קם, לוחש משהו לאשתו, אוחז את הכיסא שלה ומושך לאחור כדי שתוכל לקום. המחווה הקטן הזה דווקא מוצא חן בעיני ומעלה חיוך על שפתיי. אחר כך הוא ניגש לסולן הלהקה, אומר לו משהו ומושיט יד לאשתו, מחכה לתחילת השיר.

צלילי שירו של אלן ג'קסון- "remember when" עוטפים את המסעדה, ואני מתפלא כמה נעים לי הקשיב להם.

בני הזוג מ'קמילן הם לא הזוג היחיד שרוקד. כולם קמים ומצטרפים. רק היא נשארת עם הילדה ודואגת שהקטנה תאכל. אני מאוכזב. מבין שהיא אישה נשואה, וזה שהגבר שלה לא כאן, לא עושה אותה פחות נשואה. אני לא מתפלא שאישה כמוה לא נשארה רווקה. אני קולט את המבטים העורגים שמגניב לעברה סולן הלהקה, אבל היא לא מסתכלת עליו יותר.

השיר מסתיים וכולם חוזרים והסולן מתחיל לשיר את השיר "No Such Thing as a Broken Heart." עכשיו הוא מביט ישירות לעברה. היא מצטרפת לשיר בקול רם. היא מתנועעת לקצב המוסיקה ושרה אותו בלהט. אני מסתכל עליו ועליה חליפות, ורואה שבעיניו יש כאב, ואילו היא בעולם אחר. "ברור," אני חושב לעצמי, "לה יש בעל וילדה, והוא נשאר עם לב שבור."

"יש לך טעם יקר," אומרת לי המלצרית שבאה עם סיבוב נוסף של בירות. אני מסתכל עליה, לא מבין למה בדיוק היא מתכוונת. "מכולן, בחרת את הרווקה המבוקשת ביותר. אין רווק שלא היה רוצה לביית את הסוסה הזו. היא מחכה לנסיך, לא מתייאשת."

שנינו סוקרים אותה, כל אחד ומחשבותיו. פתאום היא קופצת מהכסא. "אלישיה, את אחות גדולה!" היא צועקת, "ג'ון ג'וניור לבית מק'מילן הואיל בטובו לצאת סוף סוף לאוויר העולם."

"אתה רואה ג'ורג', הסבלנות משתלמת," אומר אבי המשפחה, "רודי, המשקאות על חשבון המק'מילנים הערב, ג'ון ג'וניור מק'מלין נולד בשעה טובה."

אני רואה את המלצרית "שלנו" ניגשת לשולחן אל המשפחה ומחבקת את אחד הבנים. "מזל טוב סבא מק'מילן," היא אומרת לאבי המשפחה, ואחר כך ניגשת אל האשה היפה ומסתודדת אתה. השיחה אורכת דקות ארוכות, ואני סקרן אם היא משחילה בה גם מילה עלי.

 

***

אני עומדת במטבח ועוזרת לאמא לאפות עוגות למחר. אני שומעת צלצול בפעמון. אחותי אודליה ניגשת לפתוח ואני שומעת אותה אומרת: "תכנס בבקשה."

"תודה," אני שומעת קול של גבר זר. עמוק וחם, שגורם לי לזרמים בכל הגוף.

"מר מק'מילן," פותח הזר ואומר, "רציתי לבקש את רשותך לקחת את בתך לנשף הריקודים," אני שומעת אותו.

"יש לי שתי בנות," עונה אבא, "אודליה, זו שפתחה לך את הדלת נשואה. האם אני צריך להניח שאתה מדבר על גרייסי?"

"כן," הוא עונה לו.

"אם כך," עונה לו אבא, "כדי שנצא לדבר בחוץ. הייתי רוצה ללמוד קצת עליך לפני שאני מאפשר לך להיפגש עם הבת שלי. גם רצוי היה שתתחיל ללמוד איך חולבים פרות אני מקווה שהידים שלך חזקות, כי החליבה נעשית כך," אומר אבא, ומדגים בידיו איך חולבים את החלב מהעטינים.

אמא ואני מחניקות חיוך, ואני כבר סקרנית לראות אם זה הזר שראינו אמש במסעדה, שהגניב לעברי מבטים כל הערב.

"אני מציע שתחליף למגפיים," אנחנו שומעות את אבא אומר, "חבל על הנעליים היקרות שלך." עכשיו זה כבר ברור לי שזהו הוא, וברור לי שהמילים של אבא נאמרות יותר בשבילי מאשר בשבילו. אנחנו מחכות לשמוע את טריקת הדלת ופורצות בצחוק במשך דקה ארוכה.

"מסכן," אומרת אמא, "מה שאבא עומד לעשות לו. הוא לא ישכח מה זר ריח של חרא של פרות עוד הרבה זמן. חכם האבא שלך וגם קצת משוגע, הוא והמבחנים שלו."

אני מביטה מבעד לחלון ורואה שאמא יודעת על מה היא מדברת. אני רואה את הזר מתבוסס בבוץ במקום מרבץ הפרות. להפתעתי הוא מתגלגל מצחוק. "הוא כנראה לא כל כך טיפש," אני אומרת, מבינה את מה שהוא הבין, שאבא עובד עליו.

אני רואה את האור נדלק במכון החליבה המשוכלל והאוטומטי שלו, ורואה שהם מסתובבים שם שעה ארוכה.

"כפי שאתה מבין מאט," אומר אבא בהיכנסם חזרה, "זה לא אני שקובע עם מי גרייסי יוצאת. אני רק כאן כדי לתת את ברכתי כשתחליטו להתחתן."

אני מבינה שהם חולצים את המגפיים, כי אבא אומר לו: "את המגפיים אנחנו משאירים בחוץ, בכל זאת הריח הוא לא כל כך.."

"מה תשתה?" שואל אותו אבא ומזמין אותו לשבת.

"אלישיה," אני שומעת אותו אומר ונזכרת שהמחשב הנייד שלי פתוח על השולחן. אני מתפרצת לחדר, אבל זה כבר מאוחר, "זו את," הוא אומר לי וקם לקראתי.

"מעניין הא? " אני יורה מיד, "אתה בא אלי הביתה , מדבר עם אבא שלי, ומתפלא שאני כאן? זה מה שעשה לך הסיור הלימודי, סתם לך את המח?"

"סיור חינוכי," הוא מתקן אותי וצוחק, "ומי שנטלה ממני את היכולת לחשוב זו את."

אני המומה מהישירות שלו, לכן מסיטה את נושא השיחה "כן ומה בקשר לאלישיה?"

"את הדמות הנערצת עלי בכל המשחק," הוא עונה לי.

"אז מה, גם אנשים בחליפות משחקים במשחקים של אלישיה?" אני שואלת בעוקצנות.

"אני מתכנת," הוא עונה לי, "את בוודאי יודעת שבתחום הזה מתגלגל הרבה כסף. ברור שאני מכיר את אלישיה."

"אז עכשיו אתה מכיר גם אותי, היוצרת שלה," אני עונה לו, "אני לא רק מתכנתת את מחשוב ניהול המשק, ומכון החליבה. יש לי גם חיים שלמים חוץ מזה."

"ובתוך החיים השלמים האלה, יש לך מקום גם בשבילי?" הוא שואל.

"אתה מודע לעובדה שהשיחה הזו מתנהלת ליד שני ההורים שלי נכון?"

"אז זהו, שבדיוק בשביל זה באתי," הוא עונה לי, "רציתי דווקא לבלות אתך לבד."

"בשביל זה באת לבקש את אישורו של אבא שלי?" אני מתגרה בו.

"זה מגיע לי," הוא עונה, "בתור אחד שהאמין למלצרית שהיא לא יודעת מה זה אינטרנט, ושניו יורק נמצאת בארצות הברית."

"כן, בריטני גיסתי היא די שובבה. כמוני, לא אוהבת אנשים טיפשים."

"את חושבת שאני טיפש?" הוא שואל.

"איך אני יכולה לענות לך," אני שואלת אותו, "הרי אני לא מכירה אותך בכלל."

"אם יש משהו שלמדתי הערב, כאשר טיילתי בין הגדרות של הפרות, זה שאני לא צריך לבקש אישור מאבא שלך. זה מאד מקל עלי, כי אין לי כוונה להחזיר אותך הבית לפני שיעלה השחר. כך יהיו לך שעות רבות לשאול אותי את כל השאלות שרק עולות לך בראש. כי אחרי שתקבלי את התשובות , יהיה תורי לשאול. ולי יש רק שאלה אחת אליך, כזו שעליה יש רק תשובה אחת נכונה."

 

ב.א.
מאמינה באהבה.