*רז*
כל מה שאני זקוק לו כעת, זה לקחת איזו בחורה למשרד למעלה ולרוקן בתוכה את כל הזעם שנבנה בי. אני יודע שאין סיכוי שיהיה לי טוב, שאני לא ברשימה של בעלי האושר. כל מה שאני רוצה זה לשחרר את הלחץ הנבנה במכנסי, כתוצאה מהשד יודע מה. אין כאן אשה אחת שעושה לי את זה, לכן לא ברור לי איך זה שיש לי כזו זיקפה. אולי זה נובע מזה שדור כבר שעתיים משמיע לי כמו מנטרה "אתה חייב לעשות מישהי, אתה חייב". הוא לא מבין שיש דברים יותר מרגשים אותי עכשיו מחזה משופץ של בחורה.
אני סורק את המועדון. לא יכול לתאר כמה זה מעורר בי גועל, הרדיפה הזו של הנשים כאן אחרי גבר עשיר. נראה כאילו מטרת המינים היא שהגבר יעשה הון והאשה תלכוד אותו כדי לרוקן את אותו הון עצמו, אם כאשתו או גרושתו. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבאמת נהניתי לשפוך כסף על מישהי ללא חשבון, כדי לשמח אותה. בכלל היתה פעם כזו ?
"אתה לא צריך לחפש" אומר לי דור "דאגתי שיהיה כאן מבחר גדול. אתה רק צריך לבחור". זה מה שאני צריך לשמוע בשביל שירד לי כל החשק. כי אני אישית, שונא את אותן מסיבות חשק. מצד שני, כמו שאמרתי אני לא מועמד לאושר. אני מצלצל לדן אחי התאום ושואל אותו מה הוא עושה הלילה. "עושה" הוא עונה לי "איזה מישהי מהממת". כאשר אני שואל אותו לשמה, הוא עונה לי שהוא לא זוכר.
כמה סימנים אני צריך בשביל להבין, שכל דקה מיותרת. אני לוקח את מפתחות הג'יפ היוקרתי שלי ואומר לדור "אני פורש" ויוצא לעבר החניה. רעש הגלים מושך אותי לעבר המים. "אולי הגיע הזמן לגמור עם החיים חסרי המשמעות האלה" אני אומר לעצמי ויורד במדרגות לעבר הים. רעש הגלים מתחזק עם כל פסיעה שלי. אין זה חוף רחצה, הוא מלא סלעים וחול רטוב. הגלים מתנפצים עליהם ונסוגים ואני מהרהר בעצמי באדישות, שאפילו הריגוש של לגעת בחוף ולסגת, כבר לא קיים אצלי. גם הסלעים התלולים, אינם דומים לי יותר, כי אני למטה, קו ישר.
אני חסר תחושה, חסר רגש, אין לי בשביל מה להסתכל לאחור. האמת גם לא קדימה. כל מה שאני צריך עכשיו, זה להגיע למקום הזה שיסחוף אותי במערבולת לתוך מעמקי הים, אני צריך שכל זה יגמר. אפילו הרצון שלי לעשות מישהי, כמסיבת פרידה לעצמי, כבר אינו אפילו בזכרון המחוק שלי.
*אושר*
בחיי הוא לא נורמלי, הבחור הזה בחליפה. הוא הגיע לכאן עם איזה ג'יפ יוקרתי, בדיוק כאלה שאני לא סובלת. הוא הגיע לחוף, הוריד את נעלי היוקרה שלו, את החולצה השחורה שלו שעליה שם את העניבה הלבנה שלו. הוא מניח את החליפה שנתפרה לפי מידה, כך אני משערת לפחות, בצד לידה. נדמה לי שהוא מכניס את הטלפון, או המפתחות, או איזה חפץ אחר לכיסים. מה הוא משוגע? מישהו יכול להעלים לו את הכל, איך הוא יחזור לדירת החלומות שלו בקומה הכי גבוהה, המשקיפה על העיר.
למה זה בעצם איכפת לי? למה באמת? אולי כי זה החוף שלי, כאן אני ישנה, בורחת מהחיים שהיו לי והמשוגע ההוא מפריע לי בו, מזהם לי אותו עם השטויות שלו. עכשיו אני כבר רותחת עליו, שיעוף מפה.
אני לא מאמינה. הוא לגמרי ערום, והוא נכנס למים. הוא יכול להתקרר במים הקרים האלה. אבל מה, יש לו גוף, למות ממנו. אני לא יכולה יותר.
*רז*
אני שומע קול צועק עלי. אני לא מבין מאיפה זה בא. המים כל כך קפואים וכנראה כבר התחלתי למות, ואני שומע מלאכים.
"אתה לא נורמלי" צועקת עלי מישהי, שאני רואה בעינים מטושטשות. "מה אתה חושב לעצמך".
"מה הבעיה שלך" אני צועק אליה "זה הים שלך?".
"דווקא כן" היא עונה לי "כל זה" היא אומרת ומצביעה לעבר רצועת החוף "כל זה הבית שלי, ושלך זה שם במגדל הגבוה. אז לך לשם לג'קוזי שלך עם הברזים מזהב, ותניח לחוף שלי".
היא לא נורמלית, בחיי לגמרי. היא שוחה לעברי וממשיכה לצעוק עלי. "אני אהיה חולה בגללך, דביל". היא מגיעה אלי ונוגעת בידי "אתה ממש חולה נפש" היא אומרת ומתחילה לשפשף בידיה את שלי. היא מחבקת אותי ואני רועד תחת חיבוקה. היא מצמידה אותי אליה וממשיכה לשפשף את ידי. אני מרגיש את הגוף שלי מתעורר, בתוך המים הקפואים יש לי זיקפה. "אני רוצה אותך" אני לוחש ולא מבין מאיפה יוצאות המילים האלה.
היא מסתכלת עלי במבט נדהם. "אתה קופא לי למוות וזה מה שיש לך בראש? בכלל אני לא מבינה איך זה בכלל קורה לך, הרי במים קפואים זה אמור…" היא לא ממשיכה.
*אושר*
אחרי דקה של שתיקה אני אומרת לו "אם אתה בסדר, אז בבקשה תחלץ את עצמך לחוף. אני כבר אהיה חולה בגללך, אז כדי שאתחיל לטפל בעצמי". איך הוא מעז. זה כאילו שאני אבוא עכשיו ואכנס לבית שלו , אפתח את המים ואמלא לי אמבטית קצף ואתפנק לי. "מה אתה חושב לעצמך?" אני צועקת לו.
*רז*
"מה אני חושב לעצמי, את שואלת. בואי אענה לך מלאכית קטנה שלי, אושר שלי. שהייתי רוצה לקחת אותך לדירה המפוארת שלי, למלא לך אמבטית קצף ולפנק אותך. מה היית רוצה שאביא לך? רק אל תגידי לי שמפנייה ורודה, כי האימרה הזו שחוקה מידי. מה שתבחרי".
*"אושר"*
"מה שאני אבחר, באמת?" היא עונה לי. "אם כך אני בוחרת להתכרבל איתך בתוך שק השינה שלי, כאן על החוף. שאתה תחמם את גופי ואני את נשמתך. לא קוראים לי באמת אושר, קוראים לי נינה".
*רז*
"פתאום מרגיש לי שאת זו שצריכה לחמם את גופי,כי מאד קר לי, את צדקת הייתי משוגע. אני מבטיח לחמם לך את הלב."
ב.א.
מאמינה באהבה
*רז*
כל מה שאני זקוק לו כעת, זה לקחת איזו בחורה למשרד למעלה ולרוקן בתוכה את כל הזעם שנבנה בי. אני יודע שאין סיכוי שיהיה לי טוב, שאני לא ברשימה של בעלי האושר. כל מה שאני רוצה זה לשחרר את הלחץ הנבנה במכנסי, כתוצאה מהשד יודע מה. אין כאן אשה אחת שעושה לי את זה, לכן לא ברור לי איך זה שיש לי כזו זיקפה. אולי זה נובע מזה שדור כבר שעתיים משמיע לי כמו מנטרה "אתה חייב לעשות מישהי, אתה חייב". הוא לא מבין שיש דברים יותר מרגשים אותי עכשיו מחזה משופץ של בחורה.
אני סורק את המועדון. לא יכול לתאר כמה זה מעורר בי גועל, הרדיפה הזו של הנשים כאן אחרי גבר עשיר. נראה כאילו מטרת המינים היא שהגבר יעשה הון והאשה תלכוד אותו כדי לרוקן את אותו הון עצמו, אם כאשתו או גרושתו. אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שבאמת נהניתי לשפוך כסף על מישהי ללא חשבון, כדי לשמח אותה. בכלל היתה פעם כזו ?
"אתה לא צריך לחפש" אומר לי דור "דאגתי שיהיה כאן מבחר גדול. אתה רק צריך לבחור". זה מה שאני צריך לשמוע בשביל שירד לי כל החשק. כי אני אישית, שונא את אותן מסיבות חשק. מצד שני, כמו שאמרתי אני לא מועמד לאושר. אני מצלצל לדן אחי התאום ושואל אותו מה הוא עושה הלילה. "עושה" הוא עונה לי "איזה מישהי מהממת". כאשר אני שואל אותו לשמה, הוא עונה לי שהוא לא זוכר.
כמה סימנים אני צריך בשביל להבין, שכל דקה מיותרת. אני לוקח את מפתחות הג'יפ היוקרתי שלי ואומר לדור "אני פורש" ויוצא לעבר החניה. רעש הגלים מושך אותי לעבר המים. "אולי הגיע הזמן לגמור עם החיים חסרי המשמעות האלה" אני אומר לעצמי ויורד במדרגות לעבר הים. רעש הגלים מתחזק עם כל פסיעה שלי. אין זה חוף רחצה, הוא מלא סלעים וחול רטוב. הגלים מתנפצים עליהם ונסוגים ואני מהרהר בעצמי באדישות, שאפילו הריגוש של לגעת בחוף ולסגת, כבר לא קיים אצלי. גם הסלעים התלולים, אינם דומים לי יותר, כי אני למטה, קו ישר.
אני חסר תחושה, חסר רגש, אין לי בשביל מה להסתכל לאחור. האמת גם לא קדימה. כל מה שאני צריך עכשיו, זה להגיע למקום הזה שיסחוף אותי במערבולת לתוך מעמקי הים, אני צריך שכל זה יגמר. אפילו הרצון שלי לעשות מישהי, כמסיבת פרידה לעצמי, כבר אינו אפילו בזכרון המחוק שלי.
*אושר*
בחיי הוא לא נורמלי, הבחור הזה בחליפה. הוא הגיע לכאן עם איזה ג'יפ יוקרתי, בדיוק כאלה שאני לא סובלת. הוא הגיע לחוף, הוריד את נעלי היוקרה שלו, את החולצה השחורה שלו שעליה שם את העניבה הלבנה שלו. הוא מניח את החליפה שנתפרה לפי מידה, כך אני משערת לפחות, בצד לידה. נדמה לי שהוא מכניס את הטלפון, או המפתחות, או איזה חפץ אחר לכיסים. מה הוא משוגע? מישהו יכול להעלים לו את הכל, איך הוא יחזור לדירת החלומות שלו בקומה הכי גבוהה, המשקיפה על העיר.
למה זה בעצם איכפת לי? למה באמת? אולי כי זה החוף שלי, כאן אני ישנה, בורחת מהחיים שהיו לי והמשוגע ההוא מפריע לי בו, מזהם לי אותו עם השטויות שלו. עכשיו אני כבר רותחת עליו, שיעוף מפה.
אני לא מאמינה. הוא לגמרי ערום, והוא נכנס למים. הוא יכול להתקרר במים הקרים האלה. אבל מה, יש לו גוף, למות ממנו. אני לא יכולה יותר.
*רז*
אני שומע קול צועק עלי. אני לא מבין מאיפה זה בא. המים כל כך קפואים וכנראה כבר התחלתי למות, ואני שומע מלאכים.
"אתה לא נורמלי" צועקת עלי מישהי, שאני רואה בעינים מטושטשות. "מה אתה חושב לעצמך".
"מה הבעיה שלך" אני צועק אליה "זה הים שלך?".
"דווקא כן" היא עונה לי "כל זה" היא אומרת ומצביעה לעבר רצועת החוף "כל זה הבית שלי, ושלך זה שם במגדל הגבוה. אז לך לשם לג'קוזי שלך עם הברזים מזהב, ותניח לחוף שלי".
היא לא נורמלית, בחיי לגמרי. היא שוחה לעברי וממשיכה לצעוק עלי. "אני אהיה חולה בגללך, דביל". היא מגיעה אלי ונוגעת בידי "אתה ממש חולה נפש" היא אומרת ומתחילה לשפשף בידיה את שלי. היא מחבקת אותי ואני רועד תחת חיבוקה. היא מצמידה אותי אליה וממשיכה לשפשף את ידי. אני מרגיש את הגוף שלי מתעורר, בתוך המים הקפואים יש לי זיקפה. "אני רוצה אותך" אני לוחש ולא מבין מאיפה יוצאות המילים האלה.
היא מסתכלת עלי במבט נדהם. "אתה קופא לי למוות וזה מה שיש לך בראש? בכלל אני לא מבינה איך זה בכלל קורה לך, הרי במים קפואים זה אמור…" היא לא ממשיכה.
*אושר*
אחרי דקה של שתיקה אני אומרת לו "אם אתה בסדר, אז בבקשה תחלץ את עצמך לחוף. אני כבר אהיה חולה בגללך, אז כדי שאתחיל לטפל בעצמי". איך הוא מעז. זה כאילו שאני אבוא עכשיו ואכנס לבית שלו , אפתח את המים ואמלא לי אמבטית קצף ואתפנק לי. "מה אתה חושב לעצמך?" אני צועקת לו.
*רז*
"מה אני חושב לעצמי, את שואלת. בואי אענה לך מלאכית קטנה שלי, אושר שלי. שהייתי רוצה לקחת אותך לדירה המפוארת שלי, למלא לך אמבטית קצף ולפנק אותך. מה היית רוצה שאביא לך? רק אל תגידי לי שמפנייה ורודה, כי האימרה הזו שחוקה מידי. מה שתבחרי".
*"אושר"*
"מה שאני אבחר, באמת?" היא עונה לי. "אם כך אני בוחרת להתכרבל איתך בתוך שק השינה שלי, כאן על החוף. שאתה תחמם את גופי ואני את נשמתך. לא קוראים לי באמת אושר, קוראים לי נינה".
*רז*
"פתאום מרגיש לי שאת זו שצריכה לחמם את גופי,כי מאד קר לי, את צדקת הייתי משוגע. אני מבטיח לחמם לך את הלב."
ב.א.
מאמינה באהבה
2.23.2017