לא אשמה

תמו חגי תשרי.

ימים של חג, של סליחות, של קדושה,

ימים של משפחה, חברים , אורחים,

ימים של ארוחות בלתי נגמרות, של חגיגות.

ובתוך כל הימים האלה הרי סודות נלחשו,

הרבה לבבות נפתחו והתמסרו,

סיפורים של אהבות חדשות,

סיפורים של פרידות כואבות,

סיפורים של תקוות.

אולי כי זה אופיים של החגים האלה.

אבל השיחה שהשפיעה עלי יותר מכולן היתה זו

שלי איתך. את ביקשת שאספר אותה,ואני עשיתי

כמיטב יכולתי לטשטש את עקבותיך.

¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥

חג ראשון בבית החדש. אמך עומדת במטבח ומבשלת והבית מתמלא בריחות התבשילים מעוררי התאבון. יודעת לבשל האמא שלך.

צלצול בדלת ואמא קוראת לך לפתוח.

את רצה מהקומה השניה, פותחת את הדלת וקופאת.

״דוד ישראל כאן״ את מודיעה לאמך שממהרת לאחיה החייל.

הוא מביט מסביבו מתפעל מהבית ואומר לאמך ״שחקת אותה אחותי, איזה בית מדהים בנית לך״.

אמך מתמוגגת ומורה לך לקחת אותו לחדר האורחים בקומה העליונה .

״תלך להתקלח ותרד לאכול משהו״ היא צועקת אחריו.

הוא מושיט לך את ידו ומבקש שתראי לו את החדר ואת בלית ברירה, מושיטה לו יד רועדת ועולה איתו למעלה. את יודעת בדיוק מה יקרה שהדלת תסגר, כאשר הוא יושיב אותך על ברכיו.

¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥¥

״ איך עברו החגים דודה ?״ אני שואלת אותה. אוהבת לכנות אותה כך היא הרי אחותה של אימי.

היא עונה לי בקול עייף  ״מה אומר לך, יפה שלי, הרבה כביסות וניקיונות

זה מה שנשאר״.

״ אבל מהחגים נהנית?״ אני שואלת.

״ כן, ודאי״ עונה לי דודתי ״ הרי אלה חגי תשרי״.

היא מתגוררת בניו ג'רזי מאז שהתחרדה ונישאה לבעלה.

אני לא אוהבת את קולה העייף ודאגה מסתננת לליבי. ״הכל בסדר איתך?״ אני שואלת.

היא שותקת ואני מרגישה את המתח המצטבר זוחל דרך קווי הטלפון ומגיע אלי וגורם לי לצמרמורת.

״דברי איתי בבקשה״ אני אומרת ״ את יודעת שאת דודתי האהובה ביותר ואני מרגישה אותך. ספרי לי מה קרה.״

״ סתם״ היא עונה לי בוררת את מילותיה ״ישראל מגיע לניו יורק וביקש שאבוא.״

״ את לא צריכה לבוא אם את לא יכולה״ אני עונה לה.

״ לא רוצה״ היא מתקנת אותי ושותקת.

אני חושבת עליה ומתלבטת מה ואם לאמר ולבסוף לא מתאפקת ואומרת לה

״אני יודעת, אמא סיפרה לי״.

״ אני חיה שנים עם האשמה״ היא אומרת לי כמעט בלחש ״הייתי צריכה לעצור אותו״.

״ את לא אשמה״ אני כמעט צועקת.

״מה את מבינה, פעם קרה לך מקרה כזה?״ היא שואלת ולא מצפה שאענה לה.

״ דווקא כן״ אני עונה״ אבל אני לא נתתי לו שיגע בי״ אני אומרת.

״ את רואה, את מחזקת את דברי, איך אני לא עצרתי אותו ,אמרתי לך אני אשמה״ היא עונה.

״ את לא מבינה,במקרה שלי הוא היה איש זר. אצלך מדובר בדוד, אח של אמא שלך

בבית שלך, החדר שלך, במקום הכי בטוח שלך!״ אני רותחת.

״ אני לא יודעת״ היא אומרת ״זה מכרסם בי כל הזמן״.

אני פונה לליבה בדרך אחרת ואומרת לה ״ עשית תשובה, שמת את העבר שלך מאחוריך,תרפי מזה״.

והיא חוזרת כמו מנטרה ״אני אשמה , אני אשמה״.

ולאט ובסבלנות אני מזכירה לה ״היית ילדה בת חמש, במקום המוגן שלך,

מי יכול היה לחשוב שמישהו במשפחה יוכל לפגוע בך. היית צריכה לדבר על זה מזמן,

להוציא הכל החוצה ולנקות את עצמך מהרעל הזה. את לא אשמה !״.

״תמיד התקנאתי בך איך שאת משוחררת כזו בענינים של בינו לבינה״ היא אומרת לי,

ואני עונה לה שאני מאמינה באהבה וזה שאני פתוחה לדבר לא מעיד על מה שאני עושה.

לאט לאט אני מקלפת שכבה אחרי שכבה מחומות ליבה המסוגר ושולחת אותה לחופשי, נקיה

כמו שלא היתה שנים רבות. לא אשמה.

אוהבת אותך !