בר אבידן -מאמינה באהבה

ההבנה

*אשלי- לפני שנתיים*‏

אני מביטה בארון בייאוש. מתלבטת מה ללבוש לראיון העבודה ‏בסקיוריטי מערכות מידע. חצי יום בליתי אמש בכל מדורי ‏הרכילות האפשריים, כדאי להבין מי הוא הגבר שהולך לראיין ‏אותי. ברור לי כבר שמה שאלבש, יותר חשוב ממה שכתוב ‏בקורות החיים שלי ונסיוני בעבודה. שיהיה ברור, אני מעוניינת ‏בעבודה כמובן, לא בבוס, אבל רציתי להיות מוכנה.‏

כמה לא מפתיע, שאני מתבקשת על ידי המזכירה לחכות. כאשר סוף סוף מגיע ‏זמני, אני קמה, מחליקה בידי על החצאית שתשב על גופי בצורה ‏מושלמת, ונותנת לה להוביל אותי לחדרו. אני רואה אותו ‏יושב ליד שולחן העבודה המרשים שלו, כיאה לזכר אלפא ‏שכמותו. הוא לא מרים את עיניו ואומר לי בקצרה "שבי". אני ‏מניחה את התיק שהכנתי עבורו, ובו כל מה שהוא צריך לדעת על ‏נסיוני המקצועי, כולל מכתבי המלצה.‏

כשהוא סוף סוף מואיל בטובו להרים עיניו, אני זוכה לתשומת ‏לב מדוקדקת. מנעלי גבוהות העקב ועד לסיכת הראש שאוספת ‏את שערי, מונעת ממנו להסתיר את עיני היפות. מבטו מבהיר לי ‏שהוא מרוצה ממה שהוא רואה. ברור לי שהוא לא יפתח את ‏התיק שהגשתי לו, כמו שברור לי שהתקבלתי לעבודה. ‏

הוא מדבר איתי על משכורת, אני מנסה להתחמק, רוצה לדעת ‏מה הוא חושב שאני שווה. לבסוף נוקבת בסכום גבוה, הוא לא ‏נראה לי מרוצה, אבל הפנטזיה שלו עלי ועליו מכריעה את הכף, ‏והוא נעתר בחוסר רצון. ‏

‏"אתה לא מעיין בחומר שהבאתי לך?" אני מתגרה בו. הוא ‏משתתק לרגע ולבסוף שואל אותי כמה שאלות מקצועיות.‏

‏ ‏
*אשלי / שעת בוקר*‏

ברור היה לי אז שג'ון היה מעוניין בי כאשה, ולא כעובדת. ‏והוא קיבל אותי כאשה. בסך הכל גם אני חיפשתי גבר חזק , ‏שישא אותי על כפיים. מהעבודה, לעומת זאת פרשתי ברגע ‏שפרסתי לפניו את סדיני.‏

אני עומדת בתוך חדר הארונות שלי, בבתינו המשותף, שוב ‏מביטה בייאוש. אני לא מתלוננת, הארון מלא בגדים, אולם איני ‏יודעת במה לבחור. אני מסיטה מבטי לעבר השידה ורואה עליה ‏שקית ועליה פתק "תלבשי את השמלה למסיבה הערב, צריך ‏אותך יצוגית". אני מושיטה ידי לשקית ומוציאה ממנה שמלת ‏ערב מהממת, עם מחשוף עמוק בגב. אני מתבוננת בפתק שכתב.‏ כמה אופייני לו. בלי מילה אחת של חום. אני רוצה לצעוק לו ‏‏"אני לא עובדת שלך, גם לא איזה קישוט שלך" אבל אני ‏שותקת.‏

איזה בית ספר הוא העביר אותי בשנתיים האלה. היום אני כבר ‏יכולה לאמר בפה מלא, שאני כבר מבינה איך עובד המשחק הזה ‏של גבר ואשה. שלא יטעה אתכם המראה הזה של גבר אלפא.‏

*אשלי/ שעת בוקר מאוחרת*‏

יום חמישי היום, היום החופשי שבו אנחנו יכולים לעבוד איפה ‏שבא לנו. ככה זה כאשר את עובדת בסטרט-אפ. אדם שולח לי ‏הודעה "יום יפה היום, בא לך לעבוד בבית הקפה ליד ‏המים?". אני מסמסת לו מיד "בשמחה". אני לא צריכה לרגע ‏להתלבט מה ללבוש. אני נכנסת לחדר הארונות , ניגשת ישר ‏לערימת הג'ינסים שלי, שולפת סקיני שחור, מגפונים וחולצה לבנה עם סמיילי. ‏

אני ממהרת לבית הקפה, מתרגשת לבלות את היום איתו. הוא ‏לבוש ג'ינס, כזה שתחתוני הבוקסר שלו מציצים מהם. חולצת ‏הטי-שרט שלו נושאת ציור של המשחק "דרקונים ופיות". אני ‏מסתכלת על אדם באהבה גדולה. כמה בטחון יש בגבר הזה, ‏ששום חליפה לא תקנה. כמה אשה אני מרגישה לידו.‏

*אשלי/  שעת ערב*‏

יום האישה היום, וג'ון עורך מסיבה רבת משתתפים. אני נכנסת ‏לסלון רחב הידים, שומעת אותו מתגאה באשה הקטנה שלו ‏שאירגנה את הכל לבד. הוא סוקר אותי, כמו אז בראיון העבודה ‏שלי אצלו. אני לובשת את שמלת הערב השחורה שבחר עבורי, ‏בתוספת שרשת זהב עם תליון לב קטן. אני משלבת זרועי ‏בזרועו. המבט בעיניו מבהיר לי "את יודעת מה מצופה ממך". ‏כולם נושאים עיניהם אליו, כמה עוצמה וגבריות הוא מקרין. ‏לעומתו, אני רק האשה הקטנה והייצוגית, שמעצימה את כל אלה. הוא ‏מגיש לי כוס שמפניה מבעבעת ולעצמו לוקח משקה כלשהו עם ‏כמה קוביות קרח. אני לא לא שוכחת לחייך במקום הנכון, ‏כאשר בראשי אני שומעת כמו מנטרה "תהיי יפה ותשתקי". ‏איש לא שואל לדעתי, הרי אני אישה, ומה כבר יש לי לתרום ‏לשיחה הזו.‏

להפתעת כולם, אדם מגיע לבוש בחליפה. הוא מדהים ביופיו. ‏ברור לי שהעוצמה שלו נובעת מבפנים. הוא לא אחד שזקוק ‏לאשה שתקשט את זרועו. מצד שני הוא יודע בדיוק איזה כח יש ‏באשה, בדיוק מה היא שווה והוא מראה לי את זה כל הזמן. אבל ‏אני, שהתרגלתי שג'ון מקטין אותי, הפסקתי להאמין בזה. ‏

אדם ניגש אלי ושואל "אני מספיק יצוגי ליום האשה?" הוא ‏מחייך, אבל עיניו מראות לי שהוא עצוב, או אולי יותר מכך. ‏

‏"בעיני אתה הכי סקסי עם הג'ינס שלך, שנופל למטה וחושף את ‏הבוקסר" אני לוחשת לו בלי לחשוב. פתאום אני קולטת מה ‏שאני אומרת ונבוכה. אני גם מבינה שזה מה שהוא חושב עלי, ‏שגבר בעיני זה מי שלובש חליפה. ‏

‏"את מבינה" הוא מעיר אותי ממחשבותי "את אשה מהממת. את ‏יודעת מי את, אז למה? את יודעת כמה חזקה את? למה את ‏מתקפלת כאשר זה נוגע לבית שלך, למקום הכי פרטי שלך?".‏

ג'ון שם לב שאני מדברת בניחוחות עם אדם ויצר הרכושנות ‏שלו משתלט עליו. הוא ניגש ומנהל עם אדם שיחה של ‏‏"גברים", כזו שאשה קטנה כמוני לא שותפה לה. אבל אדם לא ‏נופל למלכודת שלו, הוא משתף אותי בשיחה ומראה לכל ‏הנוכחים, שאשה היא לא רק קישוט. הם מרותקים לשיחה בינינו ‏ומשתפים אותי יותר ויותר בשיחה. אני יודעת שג'ון רותח. ‏יצאתי ממקום הנוחות שלו, עכשיו אני במקום הראוי לי. מה זה ‏אומר עליו?.‏

‏"במענה לשאלתך" אני אומרת לאדם כאשר המהומה סביבנו ‏שוכחת "למה אני מתקפלת בבית שלי? התשובה היא פשוטה. כי ‏פשוט בחרתי בבית הלא נכון". הוא מביט בי ומבין. עכשיו ‏העיניים שלו מחייכות "אני אחכה לך" הוא לוחש לי. ‏

אני משתדלת שלא כולם יראו את המהומה שמתחוללת בי. סוף ‏סוף אני מבינה מי שאני באמת. לא האשה הכנועה שאימי לימדה ‏אותי להיות, זו שמקטינה את עצמה כדי להעצים את הגבר שלה, ‏ולא משנה כמה היא נחשבת בפני עצמה. אבל אני מודה , שלשם ‏כך רצוי שיהיה גבר בסביבה שמבין זאת.‏

ב.א.‏
מאמינה באהבה
‏3.2.2017‏