*יותם*
"מכל הנשים בעולם, מכל מקומות הבילוי בעיר, דווקא לכאן היא היתה צריכה להגיע?" אני מסנן לעצמי. אני משתדל לא לנעוץ בה מבטים. היא לבושה ג'ינס צמוד וחולצה אדומה הדוקה שמבליטה את נכסיה המלאים. חזיית התחרה הלבנה שקניתי לה מבצבצת בלי בושה. היא נכנסת עם חברים וכמה גברברים מסתובבים לידה. "למי מהם היא שייכת עכשיו?". על עיניה משקפי שמש שמונעות ממני לעקוב אחרי מבטה. אני מרגיש צביטה קטנה באזור הלב. פתאום אני מתגעגע לעינים היפות שלה, ודווקא אותן היא מסתירה.
*שירה*
אין דבר שיותר משמח אותי מהעובדה שרגע לפני שיצאתי מהבית, חטפתי את משקפי השמש. לא ידעתי אז למה, עכשיו אני מבינה. אני רואה אותו בזוית עיני, משתדל שלא אראה איך הוא בוחן אותי. עיניו ננעלות על החזה שלי, או יותר נכון על החזיה שקנה לי. האם הוא מרוצה לראות שאני לובשת אותה? האם הוא מבין שאני רוצה אותו קרוב אלי? לעומת זאת יתכן שהוא כועס, כשהוא מדמיין שמישהו אחר יראה אותה. אני אוהבת לצרף גברים ליציאות שלנו, למקרה שאתקל בו. אני מקווה שעכשיו הוא תוהה מי מהם איתי.
*יותם*
הבלונדינית הגבעולית יושבת לידי, אין לה מושג איזה סערה מתרחשת בתוכי. אני יודע שהיא בונה על הקשר איתי. חושבת שהעובדה שנעניתי לבקשת חבר לאסוף אותה היום למפגש, סוללת לה את הדרך לחתונה איתי. כמה היא טועה. היא לא יודעת כמה אני רחוק מזה, כמה אני רוצה להיות קרוב להיא שעומדת שם וצוחקת עם חבריה, זו עם החולצה האדומה. אני יכול עדיין לשמוע את המילים הקשות שעפו בינינו, שהבהירו שאין לנו מה לחפש יחד. עכשיו ההיא עומדת לה צוחקת מאיזו בדיחה שנלחשה לה, בעוד אני מתפוצץ.
*שירה*
אני יודעת שאני חייבת לצחוק. אני לא אראה לו כמה אני מתגעגעת אליו, לא אתן לו לדעת כמה דמעות אני מזילה בלילות. הכל בגלל הריב המטופש ההוא, והגאווה הגדולה של שנינו. במקום לשכב חבוקה בזרועותיו, לראות סרט מצוייר מצחיק ולשתות שוקו חם, אני צריכה לשחק אותה שמחה, לצחוק מכל בדיחה טיפשית של גברבר שמנסה להרשים את החזה המלא שלי. מה לא הייתי נותנת כעת בשביל להיות חבוקה בזרועותיו המגוננות, הייתי מוותרת על הכל. אבל הגאווה מנצחת.
*יותם*
לעזאזל הגאווה המטופשת הזו. מה זה משנה מי צודק, אם בסוף היא לא איתי. אני יודע מה ראיתי, אני בטוח שאני צודק. לאן זה הוביל אותי? אידיוט, זה מה שאני. אני מביט החוצה. יום מקסים בחוץ. חצות היום של יום שישי. החנויות נסגרות אחת אחרי השניה, התנועה מתדלדלת, רק רווקי העיר מבלים בבתי הקפה. מן הסתם הם מוזמנים הערב להורים לארוחת ערב. מה שמצופה מהם זה להביא זר פרחים רענן, או בקבוק יין משובח פחות או יותר. מה לא הייתי נותן שהיא תתלווה אלי. אני נזכר בימים שהיו, בקולה של אמא "שירה, איזה מנה מעלפת, את חייבת לרשום לי את המתכון". היא היתה מחייכת ואומרת "סתם קישקשתי כמה מצרכים. דווקא יצא טוב". ליבי היה מתמלא גאווה שהיא שלי. שום פעם גאווה, אבל הפעם טובה.
*שירה*
הוא רק חושב שאני לא רואה אותו צופה בי. המבט שלו השתנה מרגע שנכנסתי. הוא כבר לא בוחן את נכסי הגופניים. מרגיש לי כאילו הוא בוחן לי את הלב. האם הוא רואה כמה הוא מפרפר רק למחשבה שאני נמצאת איתו באותו מרחב? אני מסירה את משקפי השמש. הוא רוצה לראות את העינים שלי? פעם יכול היה להסתכל עליהן שעות, להעריץ אותן. "את שלי" היה לוחש לי "ואני שלך". עיני מתמלאות דמעות כשהן ננעלות על השתקפות עיניו על זגוגית החלון.
*יותם*
אני נושף החוצה את כל המתח שהצטבר בי שבועות רבים. אני קם מהשולחן, ידי בכיסים וראשי מושפל. היא לא מסתכלת לעברי יותר, אבל אני יודע שאני חייב את זה. לה ולעצמי. אני מתקרב אליה, בקושי נושם. עוד צעד ועוד אחד. הזמן לא זז, האויר במקום קופא, איש לא קיים מלבדה. כל התארים שאספתי כל חיי, כל העוצמה שבניתי, כל אלה לא קיימים כעת. אני לא קיים יותר. אם אכשל…זו בכלל לא אפשרות מבחינתי.
*שירה*
אני מרגישה אותו קרוב יותר ויותר. כל צעד שלו, למרות שאיני רואה אותו, מרקיד כל תא בגופי. עכשיו אני כבר מרגישה את נשימתו החמה קרובה לעורפי. זוג ידיים חמות, כל כך מוכרות, כל כך אוהבות ואהובות מקיפות אותי.סוף סוף שבתי הביתה. שפתי ננעלות על שפתיו…
*יותם*
שפתיה ננעלות על שפתי. סוף סוף שבתי הביתה.
ב.א.
מאמינה באהבה