מפגש הגורלות פרק 5 – לומדת אותו
יש לי עוד הרבה ללמוד על העולם המערבי הזה.
הכל קורה כל כך מהר. ההצעה של גיא, ההודעה על אירוסינו והנסיעה מעבר לים.
פתאום אני קולטת שאני לא יודעת עליו דבר. זה לא משנה את העובדה שאני מאושרת שהוא בחר בי. אני מרגישה כל כך בטוחה לידו. אף פעם לא הרגשתי כך ליד אדם זר. בטח לא ליד גבר שאני נמצאת איתו ביחידות.
אני לא יכולה להירדם מרוב התרגשות. לא רק שזה עולם חדש עבורי, גם העובדה שהוא כל כך עשיר היא משהו שעליי לעכל. שמחתי שגיא איפשר לי לאפות, כי הפעולה הזו מאד מרגיעה אותי. יש משהו בתנועה המונוטונית הזו של לישת הבצק שלא מאפשרת לגוף לצבור מתח. וכך כאשר אני עייפה אני יכולה לצלול לשינה נטולת חלומות. אני לא אוהבת לחלום. לעיתים כל מיני דברים צצים ועולים לי בחלומות ואני קמה עצובה.
אני מבקשת ממנו שישאר לידי. הרי מעולם לא ישנתי לבד. אני סומכת עליו שיעמוד במילתו ויכבד אותי. כל כך נעים לי לחוש את החום שלו לידי, את הריח הנעים של הבושם שלו. אני נרדמת מיד ומתעוררת בשעת בוקר מאד מוקדמת.
אני פוקחת עיני ושומעת קולות מכיוון חדר השינה שלו. אני מקשיבה ושומעת קול של אישה. זו אותה אחת שהיתה כאן בשעה שהגענו. היא מבחינה בי ומחייכת ברוע. "אז מה שכבת עם הזנזונת שלך? אני סולחת לך," היא אומרת לו.
"שלא תעיזי לדבר עליה כך. ולא, לא שכבתי איתה. כי אותה, בניגוד אליך, אני מכבד. ומה בכלל המשחק הזה של הבגד הסקסי הזה. אף פעם לא היית חזקה בסקס. לא סתם חיפשתי לי נשים אחרות," הוא עונה לה בקור.
"אני חושבת שעומר יחלוק עליך. לדעתו אני אשה מאד מושכת," היא עונה לו.
עכשיו כבר מובן לי הכל. איך ידעה מתי אנחנו מגיעים, ומדוע נשארה כאן. לא סתם עומר לא מצא חן בעיני. מסתבר שהוא נחש לא קטן. אני חושבת שגם גיא קולט את זה. הוא מאיץ בה להסתלק משם. אין לי ספק שהוא לא אוהב אותה כיוון שהקול שלו בשעה שהוא מדבר אליה מאד קר וגורם לי לרעוד.
אני חומקת למטה ויוצאת מבעד לדלת של המטבח לכיוון הגן. אני הולכת לטייל בין העצים. אני בוחנת את הפירות הגדלים עליהם ושמחה למצוא כאן תפוחים ואגסים. אני מביטה על המרחבים העצומים של הגן. קשה לי לעכל את העובדה שכל זה שייך לו. אבי אמנם עשיר מאד, אבל הבית שלנו לא מתקרב בכלל לגודלה העצום של האחוזה שלו. "האם אני אתאים למקום הזה? האם אני אתאים לתפקידי בתור אשתו?" החשש מתגנב לליבי ועם זאת אני יודעת שכל עוד הוא ירצה בי אני אלחם על מקומי.
אני שומעת רכב מותנע, טריקת דלת ואחריו את רעש גלגלי המכונית המתרחקים מהבית. אני ממהרת שוב חזרה וחומקת לחדר השינה שלו. אני מורידה את הסדינים במשיכה אחת, כמעט קורעת אותם מהמיטה ואוספת אותם לערימה ליד הדלת.
משם אני נכנסת לחדר האמבטיה. "היא ממש מטומטמת האישה הזו אם היא חושבת שאאמין לכך שזה מקומם הטבעי של כל מוצרי הטיפוח לה. לפחות היתה טורחת להוציא אותם מאריזתם המקורית," אני חושבת לעצמי.
אני לא שמה לב שגיא נכנס לחדר.
"מה את עושה?" הוא שואל אותי בשקט, כשהוא רואה שאני גורפת את כל המוצרים שלה לתוך הפח.
"אני מוחקת את הריח שלה מהחדר שלך חתני," אני עונה לו, "אני לא יודעת מה היא בשבילך, אבל יודעת מה אני. ואני על מקומי לא אוותר, אלא אם כן אתה הוא זה שלא תרצה אותי יותר."
"אין לה משמעות עבורי. חשוב לי שתדעי שלא הבאתי אותך לכאן סתם. אני מתכוון לממש את הבטחתי לך," הוא אומר, "אני עובד היום מהבית. אם את צריכה משהו תוכלי למצוא אותי בחדר העבודה שלי."
"אתה כועס עליי?" אני שואלת כמעט בלחש.
"לא," הוא מחייך אליי, "דווקא מחמיא לי שאת נלחמת עליי כך."
אני משפילה את מבטי. אני מרגישה את לחיי בוערות שוב. אני כל כך לא רגילה לשיחות האלה עם גבר, לקרבה אליו בכלל. אני לא יודעת מה לומר ."תודה," אני אומר לו לבסוף.
אני מרימה עיניי אליו. הוא מסתכל עליי. המבט שלו מהפנט אותי. לבסוף הוא ניגש אליי אוחז בידי ונושק לה ברוך.
הוא יוצא מהחדר ללא מילים ואני נשארת במקומי. עיניי עצומות. המגע הרך של שפתיו על גבי עורי מבעיר בי אש גדולה, כזו שלא הרגשתי מימיי. אני לא יודעת איך לכבות אותה ונשמתי נעצרת בתוכי. רק אחרי זמן שנראה לי כנצח אני פוקחת אותן ונושפת החוצה את האויר הכלוא בי.
אני חוזרת לחדרי כדי להתארגן. אני נהנית מהעובדה שיש לי חדר אמבטיה פרטי משלי, ונכנסת להתקלח. המים חמימים ונעימים. אני חוזרת על כל הפעולות שמאמאן לימדה אותי. אמנם אינני נשואה לו עדיין, אבל מרגישה צורך לערוך את טקס ההטהרות לכבודו.
רק אחרי שאני מתנגבת והולכת לבחור לי בגד ללבוש אני קולטת שאני לא יודעת מה אני אמורה לעשות היום.
אני בוחרת לי שמלה, מאחת השמלות החדשות שאימי קנתה לי. אני מקווה שגיא יאהב את הבחירה שלי. אני יורדת למטה ונכנסת למטבח. "אני יכולה לעזור?" אני שואלת את לסלי.
"את ודאי עייפה מהנסיעה הארוכה," עונה לי לסלי.
אני רוצה לענות לה שאני לא רגילה לישון כל כך הרבה. אני הרי נוהגת לקום כל בוקר עוד לפני קריאת התרנגול של השכן שלנו נעים יוסיפיאן. אני מניחה שהיא לא תבין את זה. לא נראה לי שיש כאן תרנגולים במקום בו אני נמצאת. אמנם זו איננה עיר, אבל בטח לא כפר כמו שאני רגילה לו.
"תודה לך," אני עונה לה, "אבל ישנתי מספיק." אני לא מזכירה במילה את הסיבה שבגללה התעוררתי כל כך מוקדם הבוקר.
"אם כך אשמח אם תחווי דעתך על התבלינים שקניתי לבקשת מר תומפסון," היא אומרת לי ושמה אותם לפני. השמות מוכרים לי אבל הריחות, איך אומר, תעשיתיים מידי? לא כמו הריחות של טחינת התבלינים שלנו בשוק. אני לא מראה לה את אכזבתי, מריחה כל אחד מהם. "הם בהחלט מזכירים את הבית שלי," אני אומרת לה בנימוס, ומשאירה את דעתי לעצמי. אני כבר מבינה שכך זה צריך להיות כאן.
אני רוצה ללמד אותה איך מכינים אצלנו אורז. אני יודעת שגיא אוהב מאד את האורז שאני מכינה. אבל היא רק אומרת לי "תודה," מנומס ובכך בעצם אומרת לי שאיננה זקוקה עוד לעזרתי.
אני יוצאת מהמטבח ומתחילה לשוטט בחדרים של הבית. אני מגיעה לחדר שיש בו פסנתר. בחיים לא ראיתי פסנתר כל כך גדול! אני מלטפת את העץ המבריק. אני הולכת לקחת את הטלפון נייד, אותו השארתי על גבי השולחן בכניסה. אני מחליטה לחפש בו מה כתוב על פסנתרים אבל נזכרת שאני צריכה להכנס לאינטרנט ואני לא יודעת איך. אף פעם לא סיפרתי לכם בעצם איך אני יודעת בכלל להשתמש באינטרנט.
*
נהוג אצלנו שהבנים הולכים בעקבות האבא ועובדים איתו בעסק. האחים שלי, איך לאמר, הם די עצלנים. הם אוהבים להתלבש יפה וללכת לשבת במשרד המרווח של באבא, אבל אם תשאלו אותי הם לא יודעים אפילו איך מפעילים מחשב. מכל הילדים של באבא הוא החליט ללמד דווקא אותי. "את לומדת מהר, ואני בטוח שלא תתקשי להבין את שפת המחשב," אמר לי.
פעם שאלתי את מאמאן למה הוא לא מלמד גם את האחיות הגדולות שלי. "נו באמת שירז, את חושבת שיש להן ראש לזה?"
אני לא הבנתי למה היא מתכוונת. איזה ראש צריך כדי ללמוד לעבוד עם מחשב. הרי זה מאד קל. אני אומרת זאת, כיוון שאני למדתי מאד מהר. אני אומרת זאת, כיוון שאני חושבת שהאחיות שלי לא באמת טיפשות, הן רק קצת…כמו האחים. הן לא אוהבות להתאמץ. אני בטוחה שלו היו נותנים להן הזדמנות הן היו לומדות בלי בעיה. אני חושבת שעליי לכתוב למאמאן מכתב בקשר לכך. אולי היא תסכים לדעתי ותתן גם להן ללמוד.
אז עכשיו אתם יודעים למה אני לא מפחדת מהאינטרנט בכלל, להיפך אני חושב שהוא ילמד אותי הרבה מאד דברים. אוי, כל כך הרבה דברים יש לי ללמוד בשביל בכלל להתקרב במשהו לנשות לונדון. מהמעט שראיתי את אליזבת למדתי לא מעט, ואני מוכנה להסתער על הלימודים.
אני ניגשת לחדרו של גיא. להפתעתי הדלת פתוחה. לא כמו אצל אבי. המראה שלו ליד שולחן העבודה הגדול מעתיק את נשמתי. אמנם הוא לובש רק חולצת בד, בלי עניבה או ז'קט, אבל הוא נראה מדהים. אני מרגישה גוש בגרון שלי. "איך זה שהוא בחר בי?" אני חושבת לעצמי. אני לא אודה בפני אף אחד, אבל אליזבת היא יפיפיה אמיתית. היא מתלבשת כמו דוגמנית ויש לה מין הליכה מלכותית כזו. אני מחליטה שהלילה לפני שאלך לישון אתאמן מול המראה.
הוא לא שם לב לנוכחותי כיוון שהוא מאד מרוכז בעבודתו.
"זה מה את עושה כל היום, נועצת מבטים בגיא, מברכת את גורלך הביא אותך לכאן?" אומר לי בשקט עומר וגורם לי לקפוץ ממקומי. "אני רק מזכיר לך שהוא עוד לא נשא אותך לאישה."
"אתה יודע מר סמית'," אני עונה לו בקול בטוח, "אני כל כך מודה לך ולאליזבת. שניכם הטובים במוריי."
"באמת?" הוא אומר לי בלעג.
"בהחלט," אני עונה לו בחיוך. הוא אינו יודע כמה אומץ דרוש לי כדי לעמוד כך זקופה מולו. "זה נכון שאינני עדיין נשואה למר תומפסון, אבל אני מעריכה את יושרו ויודעת שהוא יקיים את הבטחתו. לעומת זאת כשזה נוגע אליך…" אני לא מסיימת את המשפט.
"דברי!" הוא אומר לי בקול תקיף.
"אני חושבת שכבר אמרתי הכל," אני אומרת.
אני מביטה לעבר גיא ורואה את החיוך המרוצה על פניו. "תראה אותה עומר," הוא אומר, "רק יממה אחת פה, וכבר למדה כל כך הרבה." הוא שותק לרגע נותן לעומר להתבשל עם המילים האלה אין ספק שהוא אינו מרוצה מכך.
"אתה הרי מכיר אותי. אתה יודע שאני גבר רציני, ומילה שלי היא מילה. והרי באתי מוכן לכך שזהריאן ינסה לשדך לי את אחת מבנותיו. לשימחתי זה הלב שלי שבחר אותה, גם אם לא היתה נחתמת בינינו עסקה. לראשונה בחיי אני שלם עם הבחירה שלי."
"את מוזמנת להכנס למשרדי מתי שאת רוצה," הוא פונה אליי.
"באתי כדי לבקש ממך את קוד הכניסה לאינטרנט. יש כמה דברים שהייתי רוצה ללמוד ברשותך," אני אומרת לו.
"מה למשל?" שואל עומר.
"אני חושבת שאתה לא מבין מר סמית'," אני אומרת לו, "אני עונה לשאלותיו של בעלי לעתיד בלבד. הרי כך נהוג בתרבות שלנו לא כן?"
"חוצפנית," הוא מסנן בשקט.
"לא עומר, זה שאתה שחצית את הגבול. כל המהלך שעשית אתמול עם אליזבת לא הוסיף כלום לכבודה, להיפך. אני מצפה ממך להתייחס לשירז בכבוד הראוי לה בתור אישתי לעתיד. אני לא אסבול יותר את סגנון הדיבור שלך כלפיה. חוץ מזה שלא זכור לי שקבעת איתי פגישה היום. אני מאד עסוק כעת ובקרוב יש לי פגישה עם עורך דיני כדי לחתום על הבקשה לרישיון נשואין. כך שאם אין משהו דחוף שאתה צריך ממני, נקבע פגישה בפעם אחרת."
אני בקושי נושמת. לא רק שהעולם המערבי לא מוכר לי, גם לא שיחות בין גברים. העובדה שהוא כל כך מגן עליי גורמת לי לרצות לבכות, אבל אני יודעת שאסור לי להחצין את רגשותיי ופניי נשארות חתומות.
אתם יודעים מה באמת הייתי רוצה כעת? ללכת לנשק את גיא. כל דקה שעוברת אני מתאהבת בו יותר.
"לכי תביאי לכאן את המחשב שלך," מבקש ממני גיא ואני יוצאת מהחדר.
"הלכת רחוק מידי עומר," אני שומעת את גיא אומר לו, "מה חשבת שלא אבין את התחבולות שאתה רוקם נגדי. שתדע שאתה הפסדת את החברות שלך איתי. אני אומר לך זאת בפעם האחרונה. אני אוהב את האישה הזו. לא הייתי מוותר על רווקותי בשביל לסגור עיסקה. הגיע הזמן שכולכם תפנימו את זה. אם עלתה בראשך המחשבה ללכת ולדבר עם הוריי, חבל על המאמץ. הם יודעים על כוונתי להתחתן והם יפגשו עוד היום את שירז."
אני חומקת משם במהירות במדרגות. אני חולצת את נעליי כדי שלא ישמעו צעדי בשעה שאני עולה בריצה למעלה. גרם המדרגות עשוי עץ ומרופד בשטיחים מה שעוזר לי במרוצתי למעלה. אני ממהרת לחדרי וסוגרת את הדלת מאחוריי. ברגע האחרון אני עוצרת מבעדה להיטרק ברעש גדול.
אני לא יודעת ממה אני יותר נסערת. מהצורה שבה דיבר עליי, או מהפחד הגדול על כך שאני הולכת לפגוש את הוריו. "מעניין איך הגיבו לשמע הבשורה?" אני חושבת לעצמי. אני מתחילה לקלוט את גודל המעשה שהוא עשה. הרי אני אשה פשוטה מתרבות כל כך שונה, והוא… הוא בכל הרבה יותר ממני. אין ספק שהוריו אנשים מכובדים מאד. שוב אני חושבת על כך שאינני מכירה אותו.
אני יודעת שעליי להסתמך על חוכמת הלב שלי. הרי לא היה לו מושג שאני שומעת את דבריו.
אני נושמת עמוק ופונה לקחת את המחשב שלי.
כאשר אני שבה אני רואה את עומר יוצא מהמשרד בכעס. "את תשלמי על כך," הוא מסנן לעברי בשפת אימי.
אני לא עונה ומסתכלת לעבר המשרד. גיא עומד כעת בפתח ורוצה לאמר לו משהו.
"מה קרה מר סמית'," אני אומרת את שמו בהדגשה, "מעניין מדוע אתה בוחר לאמר לי זאת בשפת אמנו בשעה שאתה יודע היטב שחתני אינו דובר את השפה? הרי מטון הדיבור שלך ברור ששלחת לעברי מילים מאיימות. לו לפחות טרחת לאמר אותן במתק שפתיים היה טעם לאיום שלך שאשלם על כך."
"הכנסת נחש הביתה. הילדה הזו כלל לא תמימה כפי שאתה חושב," הוא אומר כמעט צועק לעברו.
"אתה טועה עומר," עונה לו גיא, "הנחש שהכנסתי לביתי עומד לצאת ממנו ברגע זה. והילדה הזו, כפי שאתה קורה לה, היא אישה חכמה ונאמנה. אני בוטח בה בעינים עצומות."
אנחנו עומדים ומתבוננים בעומר שיוצא מהבית בטריקת דלת. גיא חוזר למשרד. אני נשארת לעמוד בחוץ. אינני רגילה להתנהלות כזו של דברים. "כנסי שירז," הוא אומר לי.
"אני מצטערת," אני אומרת לו, "עשיתי פה בלאגן גדול."
הוא קם ממקומו וניגש אלי. הוא אוחז בפניי בשתי ידיו. "תסתכלי עליי," הוא אומר ומבטו נעוץ בתוך עיניי. "לא רק שאינך אשמה במה שקרה, את עזרת לי לראות מי הוא עומר באמת. אני לא אתן לאיש לדבר עליך כך. אני מאד גאה בך על איך שאת מתמודדת עם מה שקורה פה מאז שחזרנו. אל תטרידי את עצמך במה שקורה."
"greensleeves*" זה שם הרשת, הוא אומר ומחייך. אני מביטה בו. אני מבינה שיש משמעות לשם המוזר הזה. "אני חושב שאולי הגיע הזמן לשנות את השם," הוא אומר ולא מסביר לי, "אדאג לזה אחר כך. סיסמת הכניסה היא חדשה: shiraz19."
אני מחייכת. אני רוצה לשאול אותו אם תשע עשרה זה בגלל הגיל שלי או בגלל השנה, אבל אין זה משנה. העיקר הוא שהוא רשם את שמי שאגן על הרשת.
"תודה," אני אומרת לו בחיוך מבוייש ויוצאת מהחדר. אני חוזרת לחדר שבו ניצב הפסנתר ומתחילה לחפש מה כתוב עליו. אני לומדת שלפסנתר העצום הזה קוראים פסנתר כנף וכי בשעה שמנגנים עליו פותחים את הכנף האחורית שלו. "וואו" אני לוחשת בשעה שאני שומעת את הצלילים שנובעים ממנו בסרטון שמצאתי ברשת.
אני קמה ממקומי והולכת להסתכל על הספריה העצומה. אני מרגישה משהו חם מתחכך ברגלי. אני קופצת בבהלה. "קטיה!" אני אומרת כאשר אני מבינה שזו הכלבה של גיא. "הוא חייב להיות אדם מיוחד אם יש לו כלבה כמוך," אני לוחשת לאוזנה. אני מלטפת את גבה, ומגרדת מאחורי אזניה. היא מתמסרת לי ומחזירה לי בליקוקים על גב ידי. אני כל כך מאושרת. זה משכיח ממני את אי הנעימות שעברתי כאן קודם. אני מתיישבת על הריצפה לידה וקטיה מניחה את ראשה על ברכי ומביטה בי כמבקשת שאלטף אותה עוד.
"ידעתי שקטיה תאהב אותך," אומר לי גיא.
אני רוצה לקום, אבל הוא מסמן לי בידו להשאר לשבת וללטף אותה. "לא ראיתי שנכנסת לחדר," אני אומרת לו.
"אהיה כנה איתך," הוא אומר ומתיישב על הכורסה לידי. "השיחה עם עומר הוציאה אותי מהריכוז. עד הנסיעה שלי למזרח הוא נחשב בעיניי אחד מחבריי הטובים. רק כאשר נודע לו שאני עומד להתארס איתך השתנתה ההתנהגות שלו. אני לא מבין מה זה עניינו בכלל."
"אתה באמת לא מבין?" אני שואלת, "נראה לי שיש משהו בינו ובין אליזבת. משהו שקשור גם אליך. אמנם אני לא מבינה ביחסים בין גבר לאישה אבל בחתרנות אני כן."
"את חוששת ממני?" הוא שואל אותי ברוך, "הבטחתי לך שלא אעשה דבר נגד רצונך."
"אני לא חוששת ממך כלל," אני עונה לו, "אחרת לא הייתי מבקשת שתשאר איתי עד שארדם."
לשיחה שלנו מפריע אב הבית שבא לאמר לו שיש לו שיחת טלפון ממר שאפרד. "תמשיכי בענייניך. אחזור אלייך כשאסיים," אומר גיא, "אני אענה לשיחה במשרדי."
אני ניגשת לעיין בתקליטים שמסודרים לפי סדר האלף בית. יש פה שמות שמעולם לא שמעתי עליהם. הם נראים בתמונות כל כך שונים מהאנשים שאני מכירה. אני נכנסת למחשב ומחפשת את השם "שופן". אני מוקסמת מצלילי המוסיקה שבוקעים מהמחשב. "וואו," אני אומרת לקטיה, "תשמעי איזה יופי." היא משעינה את ראשה על ברכיי ועוצמת עיניים. אני מלטפת אותה, ועוצמת עיניים בעצמי.
אני נמצאת בעולם משלי. אני לא מבחינה בכך שגיא שוב בחדר עד שצלילי הפסנתר מלטפים את החדר. הלב שלי משתולל. חתני מנגן על הפסנתר את המנגינה שאני מקשיבה לה.
אני פוקחת עיניים ומציצה בו בביישנות. אני מוקסמת מאיך שהאצבעות שלו רוקדות על הקלידים. אני יוכלה לדמיין אותן מלטפות את פניי. כמובן שיותר מזה אינני מעזה לחשוב. הוא שקוע כולו בנגינה. הפנים היפות שלו מלאות רגש. לא חשבתי שאפשר להתמלא אהבה רק מלשמוע אותו מנגן.
הוא מסיים לנגן. הוא מרים את עיניו אליי. העיניים שלו מוצפות רגש. " זה היה בשבילך," הוא אומר לי, "שתשתמעי איך הצלילים נובעים מתוך הפסנתר."
"מאד ריגשת אותי," אני אומרת לו, "תודה על המתנה שנתת לי."
"ראיתי איך שחלמת את המוסיקה, איך שהתנועעת לצליליה. החיוך על פניך גרם לי לרצות לנגן זאת עבורך," הוא אומר לי, "אני שמח שאהבת לשמוע אותי מנגן. אני לא נוהג לנגן לאחרים."
הוא קם ומתיישב שוב לידי. "עורך הדין התקשר. הוא בדיון בבית משפט שהתארך ולא יוכל להגיע היום. אנחנו נקבע בקרוב יום אחר. אני מבטיח לך. אני משתוקק כבר לקבל את הרישיון כדי שנוכל לקבוע תאריך לחתונתינו."
"אני סומכת עליך חתני," אני עונה לו, "אני יודעת שלא תאכזב אותי."
"אני שמח שאת מרגישה כך.כבר אמרתי לך, כוונותי כלפיך רציניות," הוא עונה לי.
"אני מרגישה כל כך בורה," אני אומרת לו, "אני לא יודעת דבר על התרבות שלך. אני מבטיחה לך שאני תלמידה חרוצה ואלמד מהר. אני רוצה שתתגאה במי שאנימשכמכמה משמך האמיתי יש באור."
"אני יודע. את אשה מאד חכמה," הוא אומר לי, "כבר נוכחתי בזאת."
"אם יורשה לי לאמר, מכיוון שאיננו נפגשים עם עורך הדין, אולי נדחה את הפגישה עם הוריך?" אני אומרת לו בחשש, "אני לא חושבת שאני מוכנה עדיין."
"אני רוצה להיות גלוי איתך. את עומדת להיות אישתי ואינני רוצה להסתיר ממך דבר," הוא אומר לי, "יש לי הרגשה שעורך הדין שלי קיבל שיחת טלפון מאימי. היא לא מרוצה מהעובדה שאני עומד לשאת אותך לאישה. את צודקת. עדיף שאמנע ממך את הפגישה איתה היום. אני בכל פנים מתכוון ללכת ולהבהיר להם כמה כוונותיי כלפייך רציניות. אם היא איננה רוצה באושרי, אז היא לא תהיה חלק מהמהשפחה שאנחנו נקים יחד."
"לא חתני," אני עונה לו, משתדלת לספוג את העלבון, "עדיף שתחזיר אותי לביתי. אינני מוכנה שיחסיך עם משפחתך יתקלקלו בגללי."
"את לא מבינה מתוקה,” הוא אומר לי ואוחז בידי ברוך, "את הבחירה של הלב שלי. הבהרתי לאביך שגם אם לא יחתום איתי על העיסקה עדיין אבקש ממנו את ידך. זה לא היה קל כיוון שאני יודע מה נהוג אצלכם. לא יכולתי לראות את עצמי עולה למטוס חזרה בלעדייך. האם חסרות לי כאן נשים שרוצות אותי? לא. האם אני חושב שאת היחידה שתעשה אותי מאושר? התשובה היא כן. בהחלט."
"אתה לא מבין. משפחה זה דבר חשוב. אתה עוד לא מכיר אותי. אתה עוד לא קשור אליי. אני יודעת שאתה גבר מנוסה ואני לא צריכה להסביר לך למה אני מתכוונת, כי אתה מבין את זה יותר טוב ממני. אני לעולם לא ארצה לנתק אותך ממשפחתך," אני עונה לו.
"שירז. אמא שלי צריכה להבין שאת לא סתם הרפתקאה חולפת בחיי. זו אינה סתם משיכה לאשה יפיפיה שאת. את חושבת שבגלל שלא שכבתי איתך, זה אומר שאינני קשור אליך? אמא שלי, יותר מכולם, צריכה לרצות לראות אותי מאושר. לצערי היא רוצה את אליזבת בתור כלתה וזה לא עומד לקרות, זה מאוחר מידי."
"אתה רוצה לאמר לי חתני," אני שואלת, "שאתה מתכוון להתחתן ללא ברכת הוריך?"
"שירז, כאן זה לא עובד כמו בארצך," הוא עונה לי בקול מרגיע, "כאן מתחתנים מאהבה.
"אני מבטיחה לך לעשותך מאושר," אני אומרת לו.
הוא מתקרב אליי ונושק לי על מצחי. מגע שפתיו מבעיר לי את הגוף. אני נלחמת בעצמי לא להושיט יד ולגעת ובו.
"אני חייב לצאת. אחלי לי בהצלחה," הוא אומר לי.
אני מרגישה עדיין את מגע שפתיו עליי, המגע שלו גורם לי לעצור את נשימתי. אני מצליחה שוב לנשום רק כאשר אני שומעת את דלת הכניסה נסגרת מאחורייו.
*
גיא
לו רק ידעה מה הרגשתי בשעה ששפתיי נגעו במצחה. הייתי חייב להסתלק משם, כדי לתת לגוף שלי להרגע ממנה. שירז צדקה. יש לי ניסיון רב עם נשים ועדיין יש לה השפעה מהפנטת עליי.
אני יודע שאני אלחם עליה, וזה לא יהיה קל עם האמא האנגליה שלי. אבא שלי בנושא הזה להפתעתי לא מביע את דעתו.
אנחנו נפגשים במועדון החברתי בו חברים הוריי. "מה חשבת לעצמך," היא פונה אליי מיד. "אני מבינה שהכנסת אותה להריון ואתה מרגיש מחוייב. יש פתרונות לכל דבר."
"שלום גם לך אמא," אני עונה לה בקור, "אני לא חושב שעניני המיטה שלי זה משהו שאני צריך לדון איתך, אבל רק שדעי שלא נגעתי בה. לעומת זה היא נגעה בלב שלי כמו שלא עשתה אף אישה לפנייה. בטח לא אליזבת."
"אני לא מבינה למה אתה נלחם במה שברור. אליזבת היא האישה המתאימה לך ביותר ואותה אתה עומד לשאת לאישה. אני מתכוונת להוציא עוד היום הודעה לעיתונות," אומרת לי אמא.
"זה מצער מאד," אני עונה לה, "כיוון שאני אוציא הודעה משלי, וזה לא יאיר אותך באור כל כך יפה."
"אתה לא מבין גיא תומפסון. אתה אולי נלחם בי כעת, אבל תודה לי מאוחר יותר," היא אומרת.
"אני מזהיר אותך אמא שלא תעשי את זה," אני אומר לה.
"זה כבר לא בידיי. ההודעה נמסרה כבר לעתונות. זה רק עניין של זמן מתי היא תפורסם," היא עונה לי.
"את עוד תצטערי על זה אמא," אני אומר לה וקם לצאת.
"כדי שתחייך גיא. יש בחוץ כתבים שבאו לאחל לך מזל טוב," היא אומרת לי.
אני חומק מבעד לכניסה האחורית המובילה לחניה ונוסע ישר הביתה.
אני נכנס הביתה נסער וניגש לחפש את שירז. היא לא נמצאת בשום מקום. אני מבין כמה אני זקוק לה. יודע שרק איתה אני ארגע כעת. "לסלי, איפה אשתי?" אני שואל אותה.
"היא לקחה את קטיה ויצאה לטייל," היא עונה לי, מתעלמת מהעובדה שקראתי לה אשתי.
אני מתקשר אליה לנייד ושומע את הצלצול שלו בתוך הבית. אני הולך בעקבות הצלצול ורואה אותו מונח על ההדום לרגלי הכורסא עליה ישבה. גם המחשב שלה מונח עליו. אני מביט בו ורואה את הדפדפן פתוח. היא חיפשה היכן נמצא שוק התבלינים. ברור לי שלא הלכה לשם שכן זה מרחק של שלושת רבעי שעה נסיעה ברכב.
אני מתיישב ליד הפסנתר ומתחיל לנגן, שולח לה צלילים שיחזירו אותה אליי הביתה.
בר אבידן ©
מפגש הגורלות
כל הזכויות שמורות