דניאל
"רוז מה עובר עליך? את אחות חדר לידה. אני לא יודעת למה את חושבת שהלידה הזו מתנהלת אחרת. אין זו הפעם הראשונה שאת משתתפת בלידת פג," אני אומרת לרוז למראה פניה החיוורות.
אני עוקבת כל הזמן אחרי המוניטור ויודעת שהתינוק לא במצוקה. אני לא מבינה מה עובר עליה. אני מרגישה שאני חייבת לאפס אותה. אינני יודעת כמה זמן יעבור עד שתתרחש הפתיחה ותתחיל לידה פעילה ואז אהיה חייבת להיות קשובה רק לתינוק.
ג'ודי נכנסת לחדר ועל פניה חיוך. "אני כל כך מתרגשת עוד מעט נפגוש את יורש העצר הקטן," היא אומרת לי.
"אני לא חושבת שזה יקרה כל כך מהר אבל בהחלט היום," אני אומרת.
אני רואה שרוז מתלחשת עם ג'ודי. "מה עובר עלייך רוז?" אני שואלת.
"לא הצלחתי להשיג את בעלך," היא עונה לי במבט מושפל.
"למה לא אמרת לי?" אני עונה לה. אני מבקשת ממנה שתביא לי את הנייד שלי שמוטען ליד החלון.
צלצול אחד בלבד דרוש כדי שריי יענה לי. "יש לי ירידת מים. הלידה עדיין לא התחילה. לא מסרו לך שביקשתי שתבוא?" אני שואלת.
"אני חייב ללכת," אני שומעת את ריי אומר למי שאיתו בחדר, "נקבע מועד אחר להמשך הישיבה.". אני שומעת את טיפוף צעדיו המהירים במסדרון. "מי מכן קיבלה טלפון ממחלקת יולדות?" הוא שואל
"אני ד"ר רובינס," אני שומעת קול של אישה לא מוכרת, "אמרתי לה שאתה בישיבה. היא התעקשה לדבר איתך אבל הבהרתי לה שאתה עסוק."
"ולא עלה בדעתך לשאול אותי? לא זכור לי שמיניתי אותך למזכירה שלי," הוא אומר לה בקול שמבהיר את אי שביעות רצונו. אני מחייכת. הוא בהחלט יכול להיות קשוח הגבר שלי. אני מדמיינת את המבט שהוא מביט בה ומתחילה לצחוק.
"זה עוד לא היה לנו פה," אומרת לי ג'ודי, "יולדת שצוחקת כך."
"אני מבטיחה לך שאני לא אלד כל כך מהר. אני הרי מרגישה מה עובר עליי," אני עונה לה.
ואז ריי מופיע. הוא לא רואה אף אחד מלבדי. "איך את?" הוא שואל.
"אני לא יודעת מה אמרת לה בטלפון אבל היא לא מפסיקה לצחוק," אומר לו ג'ודי בשעה שהיא שוב בודקת את המוניטור.
"מה אמרתי?" הוא שואל אותי מופתע.
"זה לא מה אלא איך. שמעתי את הטון שדיברת אל אחת האחיות ודמיינתי את המבט שלך. היא בטח רצתה לקבור את עצמה מתחת לשולחן," אני אומרת וצוחקת.
"אה, זה," הוא אומר בהבנה, "יש לנו אחות מתלמדת שמפחדת מהצל של עצמה, ועוד יותר ממני. אני בטוח שאת לא היית כזו," הוא אומר לי.
"דניאל? אני יכולה להעיד שכולם היו בטוחים שהיא אחות מנוסה היא והבטחון העצמי שלה. איש לא האמין שהיא הייתה מתלמדת," מתערבת ג'ודי.
אני שומעת את ג'ודי מתחילה להלל ולשבח אותי מיומי הראשון במחלקה ועד ליום בו קיבלתי לנהל את היחידה לייעוץ גנטי. היא כל כך מתלהבת ששכחה לגמרי ממני. כמובן שריי נהנה לשמוע את הדברים, אבל הוא בכל זאת מעניק לי תשומת לב. הוא מושיט לי את ידו.
אני עוצמת עיניים. אני מנסה להירגע. אני לא רוצה שידעו מה עובר עליי כעת. לא נוח לי עם הטיפול המיוחד בי. אני מבינה אותן. הן רוצות את הטוב ביותר עבורי, אבל אני זקוקה כעת לשקט, כי הכאב רק מתגבר.
ריי מרגיש אותי ומלטף את ידי. "אני כאן. תנסי לנוח, לאגור כוחות." אני תוהה האם בגלל שהוא רופא הוא בוחר במילים האלו או בגלל שהוא מרגיש אותי. "הלוואי והייתי יכול לעבור את זה במקומך," הוא לוחש לי, "את נראית לי מותשת."
"אני זקוקה לשקט," אני לוחשת לו, "יש פה יותר מידי מהומה סביבי."
"ד"ר פרידמן, רוז, בנות מכיוון שאני כאן וגם אני רופא כידוע אני מציע שתתנו לאשתי לנוח. כשהיא תזדקק לכן אני אבוא לקרוא לכן," אומר ריי.
שקט משתרר בחדר. רק אז הן קולטות כמה רעש עשו. אני מקשיבה לכל השיחה בעיניים עצומות, כיוון שאיני רוצה שהן תדענה כמה חזקים הכאבים שאני מרגישה. לפי מה שלמדתי אני מבינה שאין הם צירי הלחץ ואני פשוט רוצה לקנות כמה רגעי שקט.
"אני יכול לעשות משהו בשבילך?" שואל אותי בשקט ריי.
"תלך תקנה לך משהו לאכול ולשתות," אני אומרת לו. "אני מניחה שאחר הצהריים שלנו יהיה עמוס."
"את צוחקת עליי? אני לא זז מהמיטה שלך. הבטחתי לך," הוא אומר לי.
"ריי, תראה מה השעה," אני אומרת, "אני לא יכולה לדאוג לך כעת."
"את יכולה," הוא עונה לי.
"נו באמת מיי לאב," אני עונה לו.
"הוא מגיש לי את הנייד שלי. תזמיני לנו משהו," הוא אומר.
רק כאשר אני מניחה את הנייד חזרה אני קולטת שעשה זאת כדי להסיח את דעתי מהכאב. "כשאת נשואה לפסיכיאטר, את יכולה לצפות להכול."
"אני מניח שהבנת," הוא אומר לי בחיוך, "ילדונת חכמה שלי. אני לא יכול לשאת את הכאב במקומך ולכן אני אעשה מה שביכולתי שלא תתרכזי בו."
השליח עם האוכל מגיע וריי מתיישב לידי ומתחיל לאכול.
"אני מצטערת להפריע לך מיי לאב, אבל אני חייבת שתקרא לג'ודי," אני אומרת ומשתדלת לא לצרוח מתוך כאב. הלחץ כל כך גדול שדמעות נושרות מעיניי.
ג'ודי מגיעה מיד. "אני לא מאמינה ילדונת, את ממש לפני לידה."
"באמת?" אני עונה לה מנסה לא להשמע מבוהלת, "זה מפתיע אותך?" אני לא ראיתי אותה אף פעם מתרגשת כל כך. מצד שני אני אף לא הייתי היולדת שלה.
"את יודעת מה את צריכה לעשות דניאל, עברת זאת כבר מאות פעמים. כשתרגישי לחץ תלחצי," אומרת לי ג'ודי, ומנסה לשוות לקולה טון רגוע.
"אני מודעת היטב למה שקורה," אני אומרת לה. ובמילים האלה אומרת לה בעצם את כל מה שאני רוצה לומר.
בלחיצה ראשונה וארוכה, כאשר אני מחזיקה את האויר בכל הכוח בתוכי ולוחצת, מגיח הראש. ההתרגשות בחדר בשיאה.
עוד לחיצה אחת ארוכה, כל הגוף יוצא בעקבותיו. ואחריה נשמע הבכי.
דמעות זולגות מעיני. הבן שלי הגיח לעולם והוא חי! ג'ודי ממהרת לעטוף אותו ולהניח אותו עליי. "בדיוק כפי שביקשתי. הוא דומה לך שתי טיפות מים, רק שהעיניים שלו כמו שלי. אני יודעת שהן תשארנה כחולות כמו שלי. אולי כי הן בהירות מאד."
"אני רוצה לבדוק אותו," אני אומרת לצוות שמטפל בו
"דניאל. השלייה בסדר, והתינוק מראה סימנים טובים. רופא הילדים בודק אותו כעת. את יודעת שכך נוהגים בלידת פג. את עשית את שלך עכשיו תנוחי," אומרת לי ג'ודי.
"אני רוצה לשמוע מה עם התינוק, למה אתם לא אומרים לי?" אני שואלת, "ריי?"הוא מלטף את ראשי אבל מרוכז ברופא שבודק את התינוק.
כעבור זמן שמרגיש לי נצח מסתובב אלי הרופא ומניח שוב את התינוק שלי עליי. "מזל טוב דניאל. התינוק אומנם נולד טרם זמנו אבל הוא חזק וכל המערכות שלו בסדר גמור. אנחנו נכניס אותו לאינקובטור והוא יועבר לטיפול נמרץ ילדים. אני מאד מרוצה ממנו."
"ד"ר רובינס, מזל טוב גם לך. אין ספק שאתה האבא," הוא צוחק, "הוא מאד דומה לך." רק אז אני נזכרת שריי עובד במחלקת ילדים.
"הייתי מרוכזת בעצמי ובפחדים שלי שלא חשבתי עליך, איך אתה?" אני שואלת בדאגה.
"נושם לרווחה ומנסה לעכל את העובדה שאני אבא. ראית את הקטן הזה כמה הוא דומה לי?" הוא אומר לי בהתרגשות.
"הקטן הזה. לא דיברנו בכלל איזה שם נתן לו," אני אומרת לו, "יש לך רעיון איך לקרוא לו?"
"מה דעתך על סקוט?" הוא שואל.
"סקוט רובינס ברוך בואך לעולם," אני לוחשת לתינוק רגע לפני שהוא נלקח מהחדר.
"אני יכולה לרשום את שמו על המסמכים שלו?" שואל רוז.
אני מביטה על ריי. "בהחלט," הוא עונה לה.
"אני אוהבת את השם שבחרת לו," אני אומרת לו בשעה שהוא רוכן לנשק אותי.
"תנוחי ילדונת, אני אלווה את הבן שלנו למחלקה ואחזור אלייך," אומר לי ריי, "תנסי לישון."
"לא צילמתי אותו," אני אומרת, "תשלח לי תמונה שלו."
"אין צורך ילדונת," הוא אומר, "הנה קחי את הנייד שלי. צילמתי אותו ברגע שהגיח לאוויר העולם. יש לי גם תמונה שלו עליך אמא ."
"קח את הנייד שלך, תשלח לי אחר כך תמונות," אני אומרת ומחזירה לו את המכשיר. אני מרגישה שאני פולשת לחייו הפרטיים.
"ילדונת את אישתי, אין לי סודות ממך," הוא עונה לי.
"זה לא חשוב כעת. אני אנסה להרדם," אני עונה לו.
*
"רק את יכולה לחולל ניסים כאלה," הוא אומר לי בעיניים נוצצות. "למרות שכמעט לא העלת במשקל סקוט הקטן שוקל שני קילו! אנחנו כל הזמן אומרים שאת בחודש השביעי אבל לפי החישוב את כבר כמה ימים בשמיני. "לא יכולתי להסיר ממנו את העיניים. הוא יצירת פאר." המבט בעיניו מתקדר פתאום.
"הוא פה. אל תחשוב בכלל מה יכול היה להיות אם לא היית מגיע אז לחדר בשעה שגיליתי שאני בהיריון. הוא כאן והכל בסדר," אני אומרת לו.
"אני חשבתי דווקא על כמה קרוב הייתי לאבד אותך, ויכולתי לא להיות שותף לרגעים האלה," הוא עונה לי וטומן את ראשו בשקע צווארי.
"זה הזמן שלנו לשמוח. יש לנו בן בריא ויפיפה ואין מקום אפילו לטיפת עצב. הכל עבר בשלום," אני אומרת לו, "ועכשיו אני אשמח אם תלווה אותי למקלחת. אני רוצה לשטוף מעליי את היום הזה," אני אומרת לו.
אני יורדת בצעדים לא בטוחים. אני מרגישה חולשה נוראית. זה לא מפליא בהתחשב בעובדה שילדתי לפני שעה בלבד. אני נכנסת לשירותים. אני מרגישה לחץ גדול על שלפוחית השתן אבל לא מצליחה להתרוקן. קולות המאמץ שאני משמיעה נשמעים בחדר אבל שום דבר לא יוצא פרט לזרם של דם. אני חורקת שינים ונכנסת לשטוף את עצמי, וחוזרת למיטה כאשר אני נשענת על ריי. "משהו לא בסדר איתי," אני לוחשת.
"את אחרי לידה. זה טבעי שאת מסוחררת וחלשה. הלידה הייתה אמנם מהירה אבל הייתה אינטנסיבית," הוא אומר לי.
אני בקושי עולה על המיטה. "אני לא בסדר," אני לוחשת שוב, "משהו ממש לא בסדר איתי, תלחץ על לחצן המצוקה."
אני מתנשמת בכבדות. הכל מסתחרר סביבי.
הסיוט הגדול של כל אחות הוא השמעת קוד מצוקה ברמקול. הפעם הקוד הזה הוא בגללי. אני מתעלפת.
מתוך ענני העלפון אני שומעת את ג'ודי מדברת. "דווקא עכשיו יותר מתמיד אני צריכה את העצה של דניאל מה לעשות. יש לה אינסטינקטים טובים. אני מבינה פתאום כמה אני תלויה בה."
אני רוצה להגיב אבל קולי לא נשמע לי. אני נלחמת ומצליחה להתעורר. "תשתפי אותי," אני אומרת לה, "אני מבינה שאני בסכנת חיים, אבל תני לי להחליט."
"אני אהיה כנה איתך ילדונת. אני מבינה שאת לא תניחי לי אם אנסה לתת לך תשובות מתחמקות. נוצר לך גוש דם גדול ואנחנו מתלבטים האם לנתח אותך או לא," אומרת ג'ודי.
"מה מראה האולטרסאונד?" אני שואלת.
"אולטרסאונד….איזו טיפשה אני, כמובן. רוז תזמיני מיד בדיקה לדניאל," היא עונה לי.
"ג'ודי אל תכעסי עליי. אני יודעת שאת רוצה את הטוב ביותר בשבילי וזה מפעיל עלייך לחץ עצום. אני לא כל כך במיטבי כעת לצערי, אני צריכה אותך מבריקה בדיוק כמו שאת בלידה של כל יולדת אחרת."
אני מחפשת את ידו של ריי. הוא מיד נוגע בי. "אני פה ילדונת, אני לא אעזוב אותך לרגע."
"אני צריכה שתטפל בסקוט. אני חייבת שתבטיח לי," אני אומרת לו בדמעות, "אני רוצה שתדע שאני אוהבת אותך המון ואינני מצטערת על אף רגע גם אם לא אשרוד את זה."
"אני לא אתן לך לעזוב אותי. את תהיי בסדר," הוא אומר לי וקולו רועד מעט.
*
אני נרדמת ומתעוררת לחילופין. כל פעם שאני פוקחת את עיניי אני רואה סביבי פנים רציניות. אני מפנה מבטי לעברו של ריי. "כל רגע צריכות להגיע תוצאות האולטרסאונד," הוא אומר לי, "התעקשתי להיכנס איתך לבדיקה. הסברתי להם שהנוכחות שלי לידך מרגיעה אותך ואני חייב אותך רגועה כעת. לפי מי שראיתי יש גבול ברור לגוש הדם שנוצר מה שמראה שאין זליגה לתוך הגוף. אני בטוח שזה מה שיאמר לנו כעת."
והוא צדק.
כיוון שאני מקבלת תרופות חזקות נגד הכאבים אני מרחפת מעט. אין לי אפשרות להניק את סקוט מה שמתסכל אותי מאד, אבל מבינה שהסמים שמסתובבים לי בדם כעת לא יהיו טובים לו.
"אני רוצה לראות את סקוט," אני מבקשת ממנו.
"את יודעת ילדונת שהוא חייב להישאר בטיפול נמרץ," עונה לי ריי, "אני אבקש שיארגנו לך ביקור."
כעבור זמן לא רב חוזר ריי עם כיסא גלגלים. הוא מניח עליו כריות כדי שאוכל לשבת. הכאב גורם לדמעות לזלוג ללא שליטה מעיניי. "את בסדר?" הוא שואל. הוא מכיר אותי מספיק כדי לא הציע לי לחזור למיטה.
"אני חולמת עלייך, על סקוט ועליי בבית. אתה תראה שזה יקרה יותר מהר ממה שזה נדמה," אני אומרת לו.
"זה בדיוק מה שאני רוצה לשמוע," הוא אומר לי.
אנחנו מגיעים לטיפול נמרץ ילדים. אני קמה מכיסאי וניגשה לרחוץ את ידי בחומר החיטוי, כפי שעשיתי פעמים רבות לפני. אני צועדת בצעדים לא בטוחים לכיוון הפגייה. סקוט שלי שם ואני הולכת סוף סוף לפגוש אותו! אחרי שעות של ניתוק. אני לא נותנת לריי לתמוך בי. אני הולכת לאט אבל בגו זקוף. מגיע לו לסקוט שלי לראות כך את אימא שלו.
האחות מדברת איתי אבל אינני שומעת מילה. עיניי נעוצות באינקובטור בו שוכב בני הקטן. "כמה גדלת," אני אומרת לו בשעה שאני משחילה את ידי לתוך פתחי האינקובטור. "אימא פה," אני לוחשת לו ומלטפת את זרועו הקטנה. הוא פוקח את עיניו. אני יודעת שאיננו רואה עדיין אבל יודעת שהוא מרגיש אותי לידו. הדופק שלו משתנה והוא מפנה את ראשו לכיווני.
אני ניגשת למחשב, מקלידה את פרטיי והכרטיס שלו עולה לפניי.
"גברת רובינס אני לא חושבת שמותר לך להיכנס לתיקו של התינוק," אומרת לי האחות שאינני מזהה אותי.
"את מכירה את דניאל מלון?" אני שואלת.
"לא נפגשנו אישית, אבל את שמה אני מכירה. היא אחות ראשית במחלקת יולדות," היא אומרת.
"היא, זו אני," אני אומרת לה, "רציתי רק לבדוק מתי סקוט אכל, לא כדי לקרוא כעת את תיקו האישי," אני מסבירה לה, "את מוכנה להכין לי בקבוק עבורו כדי שאוכל להאכיל אותו?"
"מדוע שלא תנסי להניק אותו," היא עונה לי.
"אני מקבלת מורפיום נגד כאבים. הלידה שלי הסתבכה. איני רוצה להעביר לו את הסמים האלה בהנקה," אני עונה לה בקול חסר רגש.
"אני מאד מתנצלת..לא ידעתי," היא מגמגמת לעומתי.
*
אני חוזרת לחדר מותשת. בחדר מחכה לי הפתעה.
"דן דן," קוראת לעברי חברתי אוליביה, "מצטערת שפספסתי את החתונה. הייתי בצילומים במילאנו. לא היו כרטיסים ולכן הזמנתי טיסה דרך פריז. לרוע המזל הייתה סופת חורף רצינית מעל היבשת והייתי תקועה כמה ימים בפריז. לבסוף חזרתי למילאנו כדי לסיים את העבודה . הייתי צריכה לחזור ללונדון לצילומים אבל שמעתי שילדת. ועשיתי הכול כדי לבוא כמה שיותר מהר. את לא מבינה איזה בגדים יפים קניתי ליורש העצר. מילאתי עבורו מזוודה עד אפס מקום."
"אני אוליביה," היא מציגה את עצמה בפניי ריי, "עכשיו אני פה ואתה יכול ללכת לנוח. אני אישאר עם דן דן כמה שצריך. ביטלתי את כל הצילומים לשבועות הבאים."
"את לא מבינה ליב, הלידה שלי הסתבכה ואני צריכה להישאר בבית החולים," אני אומרת לה.
"אני יודעת, וגם יודעת שהתינוק בטיפול נמרץ ובגלל זה הגעתי הכי מהר שיכולתי," היא עונה לי, "אני פה לעזור לכם בכל מה שתצטרכו," היא עונה לי, "כלומר אני לא רוצה להפריע לכם אבל אהיה פה מתי שתרצי."
היא פונה ללכת אבל אני עוצרת אותה. "אני רוצה שתישארי. אני חושבת שלא יזיק לריי קצת להתאוורר. נכון מיי לאב?"
"אז את כבר לא צריכה אותי?" הוא אומר לי בקול נעלב.
"אני מצטערת," אומרת אוליביה, "כדי שאני אלך."
"מה פתאום," אומר לה ריי, "צחקתי. אני ממש מעריך שבאת להיות עם הילדונת שלי. אני אחזור לסקוט ואדבר עם הרופא. אני מעריך שבדיקות הדם שלו כבר חזרו. חוץ מזה שלא יזיק לשנינו קצת להתגעגע."
*
ריי
"אני מזהירה אותך ליב," היא אומרת לאוליביה, "אמנם ילדתי אבל אני עדיין מפוצצת בהורמונים. זה ייקח זמן עד שאחזור לשפיותי." אני מחייך למשמע המילים האלה וחושב כמה דווקא עם חוסר שפיות אני מסתדר הכי טוב.
"יש לך בן מאד חזק," אומר לי ד"ר רוזן עמיתי לעבודה שמטפל בסקוט, "הבדיקות שלו בסדר גמור, אבל אני חייב להשאיר אותו להשגחה."
"אתה יכול לשער מדוע הוא נולד מוקדם?" אני שואל אותו.
"אני משער שזה בגלל המתח הרב בו הייתה שרויה אשתך. הבדיקות שלה מבחינת התינוק היו כל הזמן תקינות. היא הקפידה על תזונה נכונה ולקחה את מה שהייתה צריכה לחיזוק ההריון," הוא עונה לי.
"ומה שקרה אחר כך? כלומר.." אני שואל.
"דווקא כאן סף הכאב הגבוה הוא שהיה בעוכריה. אם הייתה מקבלת עזרה לפני כן אולי לא הייתה עוברת לידה כל כך מאומצת. אל תשכח שהיא קטנה. כמעט שלא עלתה במשקל, ובכל זאת סקוט הקטן נולד במשקל טוב," הוא אומר לי.
"אני רוצה לראות אותה שוב בריאה," אני אומר.
"נתנו לטובי המומחים לעבור על הצילומים שלה. אפילו התייעצנו עם רופאים מחוץ לניו יורק. כולם היו בדעה אחת. היא תהיה בסדר. אין צורך לנתח אותה. זה ייקח זמן עד שהדם ייספג חזרה במחזור הדם, והיא תהיה במעקב צמוד . למעשה זה ייקח שבועות אבל היא תהיה בסדר גמור. העובדה שהיא חזקה פיזית עוזרת מאד למצב שלה," הוא אומר לי. "אני מציע שתתחיל לחזור לשגרת חייך. היא מטופלת היטב פה. אתה תזדקק לזמן כשתחזור הביתה. חוץ מזה שהחולים שלך מתגעגעים אליך. חסרונך במחלקה בהחלט מורגש."
אחרי ביקור במחלקה אני חוזר לדניאל. היא שרויה בשיחה ערה עם אוליביה. הצבע חזר ללחייה. החברה שלה בהחלט יודעת להסיח את דעתה מהמצב. היא מבחינה בי מייד.
"אני אשאיר אתכם לבד," אומרת אוליביה, "אני רוצה לראות את סקוט הקטן. דברי עם רוז בשבילי."
"כבר שלחתי לה הודעה," היא עונה לה.
"על מה בדיוק?" אני שואל בסקרנות.
"זוהי הפתעה," היא עונה בחיוך המסוים הזה שממיס אותי וגורם לי לרצות אותה בטירוף. אני נושם עמוק. מנסה לכבות את האש שהיא מבעירה בתוכי.
"איך עובר היום שלך?" היא שואלת.
"שלא תביני אותי לא נכון, אבל החזרה לעבודה מעסיקה אותי ואני לא מרוכז כל הזמן בדאגה שלי לך, שזה טוב, כי אני מרגיש שזה משפיע גם עליך," אני אומר לה, "אני מקווה שהסברתי את עצמי נכון."
"אני מבינה את מה שאתה מנסה לומר לי מיי לאב. כאשר אנחנו שנינו יחד אנחנו מרוכזים רק במה שקרה. הזמן הזה שביליתי עם אוליביה השכיח ממני את מה שקורה לי ואני מרגישה פחות מתוחה. הדרך היחידה שלי להירגע זה כאשר אתה כאן איתי, נוגע בי ונותן לי לשים את הראש עליך, וזה לצערי לא יכול לקרות כל הזמן כעת. אמנם זה חדר פרטי אבל יש בו תנועה ערה בגלל מצבי."
"אתה חייב לראות מה ליב הביאה לנו," היא אומרת בעיניים נוצצות ומבקשת ממני לשים את התיק הגדול על מיטתה, "ישר מבית האופנה של מיו מילאן במילאנו. אלה דגמים שעוד אין בחנויות. ליב אמרה שהיא…" היא משתתקת. "אני כזו פטפטנית לידך."
רוז נכנסת לחדר ומביאה לנו את ארוחת הצהריים. "היום זה התור שלי לדאוג לנו," אומרת לי דניאל. אני מחייך. עכשיו אני באמת מאמין שהיא תהיה בסדר. "אז זה מה שביקשת מרוז," אני אומר בהבנה.
"גם," היא אומרת ומסמנת לרוז באצבע על שפתיה שלא תאמר מילה.
"אז יש עוד משהו.." אני אומר וחושב לעצמי מה היא עוד זוממת הילדונת שלי.
"נו…" אומרת דניאל לאוליביה שחוזרת לחדר ועיניה נוצצות, "אני לא יכולה לחכות."
"אני מאוהבת!" אומרת אוליביה ומגישה לה את המצלמה שלה. "תדפדפי כאן," היא מסבירה לה.
"בוא תראה מיי לאב, איזה בוק של תמונות עשתה לנו ליב. איזה בן יפה יש לנו." היא לא מתאפקת ומתחילה לבכות.
אני מביט בתמונות ונפעם. היא בהחלט יודעת לצלם. התמונות של סקוט מעתיקות את נשמתי. אני רואה אותי בכל דבר בתינוק הזה. "אני אשמור על הנפש שלו שתהיה שלמה," אני לוחש לדניאל, " אני מבטיח לך שלעולם לא אפגע בו."
"ריי!" היא נוזפת בי, "אם הייתי חושבת שאתה כזה לא הייתי יולדת את הבן שלך."
*
החיים שלנו נכנסים לשיגרה חדשה. אני כל כך מעריך את החברות של דניאל עם אוליביה. בדיוק כפי שהבטיחה היא מבלה הרבה ליד דניאל שמתאוששת בצורה מופלאה. מי שלא יודע מה היא עוברת לא יכול לנחש זאת. היא נראית שוב כמו עצמה. הגוף שלה חזר להיות כפי שהיה לפני ההיריון והיא שוב לובשת סקיני ג'ינס וחולצות צמודות שמטריפות את דעתי. אמנם היא דואגת לכך שלא אתהלך רעב מידי, אבל אי אפשר לשוות את זה למעשה האהבה הסוערים שלנו יחד.
כיוון שהיא מקבלת תרופות רק כדי למנוע דלקות היא התחילה להניק. אני לא יכול שלא להביט על החזה שופע החלב שלה. רק מלהסתכל עליו אני מתעורר. אני מתנחם בעובדה שסקוט מעלה במשקל בצורה מעוררת הערצה. זה מדהים איך הוא משתנה מיום ליום.
אני מביט באישה שאני כל כך אוהב. האימהות כל כך מתאימה לה. הפנים שלה זוהרות כשהיא מחזיקה את סקוט שמתחפר בה בדיוק כפי שהיא אוהבת להתחפר בתוכי.
יחד עם זאת היא לא מזניחה אותי לרגע. שומרת איתי על קשר עין כשהיא רחוק מעט ממני, ונוגעת בי לעיתים קרובות כשאני בקרבתה.
אני מלווה את דניאל לחדר. אוליביה הלכה להביא את ארוחת הצהריים שהזמנתי לנו.
"אני אוהב אותך כל כך," אני אומר לה.
"גם אני אותך מיי לאב. אני כל כך מאושרת. יש לי בדיקה נוספת היום ואחריה אדע אם אשוחרר הביתה," היא אומרת לי.
"חשבתי שהבדיקה רק מחר," אני אומר לה מופתע, "כך רשום אצלי."
"ביקשתי שיקדימו לי אותה. אני כל כך רוצה כבר לישון איתך כמה שעות בבית שלנו. אני אשאיר בקבוק לסקוט לארוחה של שתיים בלילה. אני מתגעגעת אליך למרות שאתה כל לילה איתי, אבל זה לא אותו דבר."
אני מתרגש מהמחשבה שנישן סוף סוף בבית. הימים הארוכים האלה לא היו פשוטים עבור שנינו. אני מצפה כבר לרגע הזה שנתחיל לחזור לשגרה.
*
לילה ראשון בבית. דניאל מניחה את ראשה עליי, מתחפרת בשקע צווארי ונרדמת מיד. יש לי כל כך הרבה מה לספר אבל היא זקוקה מאד לשינה הזו ולכן אני עוצם עיניים אבל מתקשה להירדם.
בבית החולים דיברה איתי דניאל על החדר שהיא רוצה להכין לסקוט אבל ברגע שכף רגלה דרכה בדירה שלנו כל שהיא רצתה זה להתקלח ולישון.
אני ישן ומרגיש שאני נרטב. העובדה שהיא דילגה על הנקה לא מנעה מהחלב להתחיל לטפטף ועכשיו הוא מרוח עליי. היא מתעוררת בבהלה. "אני כולי רטובה. אני חייבת לנסוע לסקוט," היא אומרת לי.
"אמצע הלילה ילדונת. את השארת לו מנה לשתיים בלילה. תשני עוד קצת. שמתי שעון לחמש בבוקר. אני מבטיח להביא אותך אליו בזמן," אני אומר לה. אני מביט בה. היא שוב ישנה.
*
בוקר חדש מפציע. אני עולה עם דניאל למחלקה של סקוט. היא ניגשת לטפל בו ואני ניגש לדבר עם הרופא שהיה בתורנות הלילה.
"יש לך בן מאד חזק," אומר לי עמיתי לעבודה ד"ר רוזן שמטפל בסקוט. "הבדיקות שלו בסדר גמור. אני מאמין שזה רק עניין של עליה במשקל, שגם היא מתקדמת יפה. אתה יכול לראות שכבר שחררנו ממנו כמה צינורות. הבוקר באה האחות לקחת ממנו את בדיקות הדם והוא בעט במבחנה. התגלגלתי מצחוק ששמעתי את זה. אין ספק שהוא הבן שלך."
אני ניגש שוב להציץ עליו. הוא כל כך רגוע בשנתו. אין ספק שהוא שבע אחרי הנקת הבוקר. "אימא מטפלת בך כל כך יפה בן שלי. בדיוק כפי שהיא מטפלת באבא. שנינו זכינו." סקוט מחייך בשעה שאני אומר לו את המילים. אני יודע שאין זה חיוך רצוני ועדיין אני מחייך למראהו. לשמחתי אני מצליח לצלם את החיוך שלו ושולח את התמונה מייד לדניאל שמנמנמת בחדר שהוקצה לה ביחידה.
"אהובים שלי," היא שולחת לי הודעה וממלאת אותה בלבבות.
אני חוזר למחלקת הילדים.
"להכין לך קפה?" שואלת אותי איימי.
"תודה," אני עונה לה, "שתיתי כבר," אני עונה לה.
"אני חדשה פה," היא ממשיכה, "אני אשמח אם תמליץ לי היכן לאכול."
"יש בקומת הכניסה מגוון רחב של מסעדות," אני אומר לה, נכנס למשרד וסוגר את הדלת. אני מנסה להתרכז בעבודה אבל המחשבות שלי נודדות לדניאל. אני מתגעגע אליה.
הדלת נפתחת ואיימי נכנסת. "אני לא יודעת איך לומר לך את זה," היא אומרת לי, "אז אומר את זה ישר. אני מעוניינת בך."
"מעבר לכל סיבה אחרת," אני עונה לה, "אני מאוהב לגמרי באשתי," אני עונה לה ומשחק עם טבעת הנישואין שעל אצבעי מול עיניה הנבוכות.
המשך יבוא….
בר אבידן
מאמינה באהבה