קייל
אנחנו מביטים בתמונות ולא מאמינים. פרופסור רולין בכבודו ובעצמו מסתובב בתוך המרפאה. אין ספק לפי ההתנהלות שלו שהוא מכיר את המקום היטב.
"אין לי מה לאמר לך," אני אומר לג'יין, "המום זו מילה קטנה מידי לתאר את מה שאני מרגיש."
"אני חושבת על אבא שלך," אומרת ג'יין, "הוא חבר טוב שלו."
"האמת שאני לא צריך להיות המום. הוא הרי ביקש משחר שיארגן לו כסף אם הוא רוצה להשתתף במחקר," אני אומר.
"ברחה לי השינה," אומרת ג'יין, "אני הולכת להכין לנו משהו לאכול."
אני נשאר בחדר עם עוז. מחכה לשמוע עוד דיווחים. "אני לא מזהה אף אחד פרט לפרופסור," אני אומר לעוז. "כדאי לבקש מהמתכנתים שיסרקו את האחרים במחשב. אולי יהיה לנו מזל ונגלה את זהותם."
אני יורד למרתף שם נמצאים החברים, ביניהם בן. אני קורא לו הצידה, מעביר לו את הצילומים ומבקש ממנו שיתחיל לחפש מידע עליהם.
אני עולה חזרה עם עוז לחדר העבודה ואנחנו מתחילים לנבור בתיקים. אני שם לב שבכל אחד מהם יש קודים מסויימים. אני בונה טבלה של סימנים מצד אחד ושמות מצד שני.
כבר ברור לי שהסימן שדומה לגולגולת יהיה בתיק של ג'יין. אני לא טועה. "מה גרם לרופא הזה לרצות במותה של ג'יין?" זו השאלה שמטרידה אותי יותר מכל. אני כל כך מוטרד מזה שלא שם לב שאני לא מרוכז יותר במסך. אין לי מושג כמה זמן אני שקוע במחשבות.
"תראה את האישה שלך. באמצע הלילה אופה לנו עוגות," אומר לי עוז. אני מסתכל בו לרגע ואז מגיע הריח המטריף של הקינמון לאפי ומעיר אותי.
אני מכבה את המחשב. "בוא נלך למטבח," אני אומר לו, "גם כך אני לא מרוכז."
"בדרך כלל אני אוהבת עוגת שוקולד או תפוחים עם גלידה," אומרת ג'יין, "אבל נראה לי שעוגת הגזר* תהיה טעימה גם בתוספת גלידת וניל." (*מתכון מצורף)
אני רואה את החיוך על פניו של עוז. "אני מניח שאתה יודע כמה טעימות העוגות של ג'יין," הוא אומר לי.
"למה אתה חושב שהצעתי לה נישואין כל כך מהר," אני עונה, "רק בגלל זה."
"אם לא הייתי מכיר אותך עוד הייתי מאמין," אומר עוז, "אני יכול למנות הרבה סיבות שהופכות אותך לבר מזל."
"ומה איתי?" היא שואלת, "גם אני ברת מזל. אבל את זה אתה כבר יודע. אתה כבר מכיר את האהוב שלי. ואילו פרופסור רולין," היא מחזירה אותי באחת למציאות, "לא יקבל אפילו פרוסה אחת מהעוגה הזו, או כל אחרת שתאפה בבית הזה."
"ועכשיו כשחזרנו למציאות," אני אומר, "בוא נמשיך בעבודה שלנו."
"אני רק אנקה פה ואצטרף אליכם," אומרת ג'יין.
אני נכנס לחדר העבודה. אני מחניק פיהוק. אני מציץ על הנייד שלי ורואה שהשעה כבר שתיים בלילה. שקט משתרר בבית. כולם, פרט לנו, ישנים. גם מתוך קומת המרתף לא נשמעים קולות. אני תוהה האם אודרי ישנה למטה עם כולם או עלתה עם בועז לחדרה. היא כבר גדולה ואני יודע שאני יכול לסמוך עליה.
אני עומד להתיישב כאשר את השקט מחריד צלצול עקשני של האינטרקום שממוקם מחוץ לשערים אותם נועלים הוריי מידי לילה. אני ממהר להביט במסך. "תראו תראו מי פה."
"אתה חייב לעזור לי," הוא אומר, "הם רודפים אחריי."
עוז מביט בי מנסה לחשוב מאיפה הקול הזה מוכר לו. "זה הוא? זה ניק?"
"כן," אני עונה לו. אני מתלבט שניה. הרי איני יודע האם יש אמת בדבריו או שזו מלכודת. אני נזכר שהפרופסור לא פגש את ג'יין ולכן מחליט לפתוח.
"תגיד לג'יין שתחכה בחדר השרות הצמוד למטבח עד שנדע מה קורה, ובוא לחפות עליי. איפה האקדח?"
"הוא עדיין איתי," הוא אומר וממהר לג'יין.
"אני לוחץ על האינטרקום ופותח את השערים. מיד כשהוא עובר אותם אני נועל אותם שוב. אני רואה במסך את ניק מגיע בריצה ועולה במדרגות.
"אתה חייב לעזור לי," הוא חוזר על דבריו, "הם רוצים לחסל אותי."
"תכנס," אני אומר ובודק שאין אחריו עוקבים, "למה אתה חושב שאני צריך לעזור לך. אני לא מעוניין שמישהו יפגע כאן בבית בגללך."
"אתה מוזמן לערוך חיפוש על גופי," הוא אומר ומרים את חולצתו. הוא עומד מולי ורועד ואני רואה את עיניו זזות ללא הפסקה. הפחד ניבט מהן.
"מה אתה רוצה ממני?" אני שואל.
"שתתן לי להיות במרתף שלך," הוא אומר, "איש לא יחפש אותי פה, ביחוד שהיית מעורב בסיפור עם ג'יין."
"מה ג'יין קשורה לעניין?" אני שואל בקול רגוע, למרות הלב שלי משתולל.
"כולם יודעים שנפרדתם, אז למה שיחפשו אותי כאן. הרי אין לך כל קשר לגורלה."
אני נושם עמוק ומשחרר את האויר.
"אולי נשב ותספר לי הכל מהתחלה," אני אומר לו ומסמן לעוז לבוא.
"מה הוא עושה פה?" הוא שואל אותי בבהלה.
"הוא העוזר האישי שלי. אנחנו עובדים על הצעת מחיר למזרח. השווקים שלהם פועלים בשעה זו. הזמן הוא גורם מאד חשוב ולכן הסכים לבוא לעבוד איתי מהבית," אני עונה לו.
"הסוכן מהונג קונג אמר שיחזיר תשובה תוך חצי שעה," מאלתר עוז תשובה, "תשתה משהו?"
"משקה חריף לא יזיק לי," עונה לו ניק.
"ואתה בוס?" הוא פונה אליי.
"אני לא שותה בזמן העבודה," אני עונה לו. "הזכרת את ג'יין, ניק. יש לך קשר איתה?"
"היא הייתה האחרונה בסידרה," הוא עונה לי, כאילו מדובר בסדרת ייצור של משהו. אני לא שולט בצמרמורת שמילותיו מעבירות בי.
"על מה את מדבר?" אני שואל.
"הם היו חייבים שימותו אנשים," הוא אומר.
"למה ג'יין?" אני שואל, מתעלם מהעובדה שהיא לא יחידה.
"הם ידעו שהיא עיתונאית חוקרת. אולי חשבו שהיא באה לחקור את המוות של אחותה," הוא אומר, "אני לא באמת יודע."
"זאת אומרת שהוא התכוון פשוט לחסל אותה?" אני שואל, למרות שאינני בטוח מי זה "הוא."
ניק מסתכל עליי. אני שם לב שהוא לא כל כך מאופס. "כלומר בעצם היא היתה בריאה לחלוטין?" אני מבהיר לו למה כוונתי.
"לא אמרתי. הרי באה בגלל שהייתה חולה. היה לה מחסור של ברזל בדם. הוא ידע זאת, רק שלה אמר שזה סרטן," אומר ניק.
אני מביט בעוז ורואה שהוא מסמן לי בידו להמשיך. הוא מצביע על מכשיר שבידו. אני קולט שהוא מקליט את השיחה בינינו. "אני הייתי שם. המצב של ג'יין מילר הלך והתדרדר," אני אומר.
"בטח," עונה ניק, "הוא הרעיל אותה עם כדורים. הוא אמר לה שעליה לקחת אותם כדי לטפל במחלה שלה."
"אני לא מבין איך רופא יכול לעשות זאת," אני אומר.
"ד"ר ויילדר היה רק כיסוי לפעילות גדולה הרבה יותר," הוא עונה לי.
"זה נשמע ממש פלילי. אני מבין עכשיו למה אתה נסער. ברור שאתן לך להישאר כאן כמה שאתה צריך," אני עונה לו.
*
ג'יין
אני שומעת את המילים ונחנקת. אני כל כך רוצה להיות כעת עם קייל. אני מתארת לעצמי כמה קשה לו להעמיד פנים כאילו כל העניין הזה לא נוגע לו. אני מבינה שקשה לו להמשך לחקור את ניק.
בהחלטה של רגע אני מחליטה לעשות מעשה. אני פורעת את שערי, לוקחת בקבוק ויסקי, לוגמת ממנו כדי שריח הויסקי ימלא את פי.
"תראו תראו מי פה," אני אומרת ונכנסת לחדר העבודה, "היום זה יום המזל שלי. גם אתה קייל וגם הרופא היקר שלי ד"ר אברהמסון."
קייל מביט בי בתדהמה. "כן מר ריצ'ארדסון. אני מבינה יש מסיבה ולא הוזמנתי," אני אומרת ומרימה את בקבוק הויסקי באויר, "בטח שלא. למה שתזמין אותי? אגב, לא מתאים לך השאיר את דלת הכניסה פתוחה לרווחה. מה חשבת שתבטל את הבטחתך לשאת אותי לאשה ואני אקבל את זה בשתיקה? אבל בך אטפל אחר כך. עכשיו מה שמעניין אותי יותר זה מה שהרופא היקר מספר. אז הנה מה שאני מציעה לך דוקטור. אני מציעה לך ראיון בלעדי. אני אכתוב כמה אתה רופא מדהים ואתה תספר לי כמה אחרים רעים. אתה יודע שכתבה שנכתבת על ידי עיתונאית גוססת תהיה בעלת רייטינג עצום. כולם ידעו מי אתה. אני אשיג לך חסינות משטרתית כך שתוכל לאמר מה שתרצה."
"לא היה לי כל קשר למה שהם עשו לך," הוא אומר מיד להגנתו. הוא מביט בבקבוק שבידי, מריח את ריח הויסקי והחשש ניבט מעיניו.
"היי דוקטור אני לא האויב," אני אומרת לו, "אני מעריצה אותך. אתה ניסית להציל אותי. נכון?"
הוא מהנהן בראשו בתנועות נמרצות. "אני לא רציתי שתמותי."
"אז תתחיל לדבר. מי זה הם?" אני יורה לעברו, "אני יודעת את התשובה, לכן תחשוב לפני שאתה משקר. אתה זוכר שאני מתכוננת לכתוב על זה."
הוא מסתכל עליי. אני רואה את המלחמה שהוא מנהל עם עצמו. אני ניגשת לשולחן, לוקחת נייר ועט ומגישה לו. "אם אתה חושש שאני מקליטה אותך, אז הנה תרשום על הדף את השמות. איש לא ידע שזה אתה."
ניק לא חושב פעמיים. הוא מעלה על הכתב שמות של חמישה אנשים. תחת שמו של הפרופסור הוא מסמן שלושה קווים גסים. אבל לא זה מה שמושך את תשומת ליבי. את שמו של ד"ר ויילדר הוא רושם במרכאות ובסוגריים כותב (ד"ר ג'יימס וינסטון).
"אתה לא תצטער על זה," אני אומרת לו. "ועכשיו אתה מר ריצ'רדסון איתך אני רוצה לגמור חשבון, אבל זה לא יהיה כאן לעיניהם. בוא איתי."
קייל קם לאט ויוצא בעקבותיי. "אני כבר חוזר," הוא אומר להם בקול חסר רגש, "חכו לי פה." הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו.
אנחנו עולים בזריזות למעלה. רק כאשר אנחנו בחדר אני קולטת כמה קל היה לי לעלות במדרגות. אני באמת מחלימה!
"הרגת אותי שם עם ההופעה שלך," אומר לי קייל ומתנפל עליי בנשיקות.
"אתה רוצה לדעת למה קשה לך למצוא את ד"ר ויילדר? כי זה לא השם שלו. אני מגישה לו את הנייר עם השמות.
"את בהחלט יודעת לעבוד," הוא אומר לי בהתלהבות, "את מכירה את השם הזה?"
"לא," אני עונה, "אבל יש לי רושם שאתה."
"אם הוא חבר של הפרופסור," הוא נאנח, "יש סיכוי שאבא שלי מכיר אותו ."
"מה תעשה עם ניק? החברה ישנים למטה," אני שואלת.
"אני אתן לו לישון פה בחדר האורחים למעלה. אני אנעל את הדלת שלנו כך שלא יוכל להכנס. אני סומך על כך שאף אחד מבני הבית לא ידבר עלייך, וגם לא החברים," אומר קייל.
"תבקש מעוז שיעלה לי את המחשב שלקחתם מהמרפאה לחדר," אני מבקשת.
"זה יכול לחכות ילדונת," הוא אומר לי.
"ולי דווקא נדמה שלא," אני אומרת לו ולא משתפת אותו במה שעובר לי בראש.
קייל עוזב ואני הולכת בינתיים להתארגן בחדר האמבטיה.
אני שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת בשקט. אחרי מגיע קול של הנעילה.
"ילדונת?" אני שומעת את קולו האהוב שלי לוחש את שמי.
"ניק נרדם מיד," אומר לי קייל. אני רואה שעוז איתו. הוא ניגש ומניח את המחשב על השולחן בפינה.
אני ניגשת ומתיישבת ליד השולחן. "מה שניכם מסתכלים עליי כך?" אני שואלת, כאילו שאין לי מושג.
"שנינו, אני מניח, סקרנים לראות מה עובר בראש היפה שלך," אומר לי קייל. הוא לא מתאפק ומתכופף אליי לתת לי נשיקה.
אני רואה את עוז נבוך. "אני מצטערת," אני אומרת לו, "אין לנו הרבה רגעים לבד. זה קשה לשנינו."
אני מפעילה את המחשב. מחפשת את הרשת. היא עולה מיד ואני מקישה את הקוד הכניסה.
אני נכנסת להגדרות וחוסמת את הזיהוי של רשת המחשב שלנו. אין לי כל רצון שידעו היכן אנחנו נמצאים.
"אתם מוזמנים לראות," אני אומרת להם.
הם עומדים משתאים מול המסך.
"כאשר אתה במרדף," אני מסבירה להם," אתה צריך לצאת מהקופסה, ולנסות להיכנס לראש של מי שאתה הולך בעקבותיו. שיהיה לכם ברור שהעובדה שהם יודעים שמרחרחים סביבם גורמת להם לפעול מתוך לחץ והנה זה בדיוק מה שקורה."
על המסך מופיעים שלושה שמות: רולין, וינסטון, וויילדר. אני סקרנית לראות באלה מהשמות בוחר ויילדר. "הוא כל כך לחוץ," אני אומרת לקייל, "שאינו נזהר. מה שמשאיר לנו את האפשרות להשתתף בשיחה כויילדר."
רולין: הייתי אצל האבא של החבר. הם באמת נפרדו. אין להם מושג מה קורה איתה.
וינסטון: חייבים לאתר אותה. אסור שמישהו יעלה על כך שקיבלה כדורים ממני.
רולין: פניתי לכל בתי החולים בסביבה אין לי מושג איך לאתר אותה.
וינסטון: תשאל את אברהמסון. אולי יצרו איתו קשר.
רולין: הוא מתעלם מהטלפונים שלי.
וינסטון: אני לא יכול לחכות יותר. קניתי כרטיסים לספרד.
רולין: אתה לא משאיר אותי לבד עם כל הלכלוך הזה.
וינסטון: למה שאיש יקשר אותך לזה. הרי כולם יודעים שאתה עוסק במחקר.
רולין: אתה רק שוכח שמישהו פרץ למרפאה.
וינסטון: זה היה המסומם. שום דבר לא חסר פה.
רולין: התיק של ג'יין מילר בחוץ. יש לכך סיבה מיוחדת?
וינסטון: אני מניח שאני השארתי…רגע למה באמת התיק של ג'יין מילר בחוץ? אתה חושב שהיא הייתה פה?
רולין: לא הגיוני. אם היתה מדוע לא לקחה דבר מהתיק דבר? חוץ מזה שאני בספק שהיא עדיין בחיים.
אני מתנתקת מהמסך. "תדאגו שיהיה עותק מהצ'אט הזה," אני מבקשת מהם. אני מרגישה שהראש שלי מסתובב. קייל, כך מתברר לי, עוקב אחרי כל תנועה שלי והוא מזנק לתפוס אותי לפני שאני צונחת על הריצפה.
"אני בסדר," אני ממלמלת, "קשה לשמוע שאדם מייחל למותי.".
"ג'יין," שואל עוז, "ראיתי שעשית משהו לפי שנכנסת לצ'אט."
"כן," אני עונה לו לאחר שאני מתאוששת, "הצפנתי את המקום שבו אנחנו נמצאים."
"אם כך, אם אכתוב משהו הם לא ידעו מהיכן זה נשלח?" הוא שואל.
"בדיוק כך," אני עונה.
עוז מתחיל לכתוב. השם שעולה על המסך בשעה שהוא כותב הוא ויילדר. הוא נכנס לצ'אט אישי עם וינסטון.
ויילדר: אני פה כפי שאתה רואה. אני יודע עליכם הכל. אין לכם לאן לברוח. עכשיו זה תלוי בכם איך זה יגמר. אגב וינסטון, עיצה ידידותית. חבל שתטרח לנסוע לכל שדה תעופה בארה"ב. יש צו מעצר נגדך. בכל השמות תחתם אתה מסתתר.
ויסטון: לא יודע מי אתה ומי שלח אותך אבל אני לא מאמין למילה אחת שלך.
ויילדר: נסה אותי. רוצה מידע על אחד מ"המטופלים" שלך? תן שם.
וינסטון: ברוק מק'דונלדס.
הוא זורק שם. במקרה אני זוכר אותו בגלל שם המשפחה.
ויילדר: אתה חושב שאני מטומטם?? אתה נותן לי שם של מטופל שלא הרגת?? כן, היו גם כאלה שלקו רק בשפעת. עכשיו תתחיל לדבר.
וינסטון: זו היא ששלחה אותך. העיתונאית?
ויילדר: אך היא יכלה לשלוח אותי אם היא כבר איננה.
וינסטון: מאיפה אתה יודע?
ויילדר: האמת שאני לא יודע. אמרו בתקשורת שהיא גוססת, לא? לפי כמות החומר שנתת לה אני בספק אם היא עדיין חיה. אבל מה כל זה קשור אליה? חוץ מזה שהיא לא מעניינת אותי. איך אנחנו מתקדמים מפה?
וינסטון: מה אתה רוצה?
ויילדר: רק דבר אחד. שתענה לי על השאלה. מה גורם לרופא לרצוח את החולים שלו.
וינסטון: הוכרחתי לעשות זאת. איימו עליי.
ויילדר: אל תזלזל באינטליגנציה שלי.
וינסטון: רולין לא יודע שובע. הוא צורך כספים ברמה שלא תתואר.
ויילדר: ומה זה קשור למשל לעיתונאית?
וינסטון: האמת היא שזו היתה טעות אומללה. רולין התכוון להרעיל את ג'ניפר מאלר והמזכירה שלי החליפה בניהן.
ויילדר: מעניין מאד.
וינסטון: אתה מבין, הוא ניהל פרשיית אהבהבים עם גברת מאלר. היא עבדה איתו ואיימה עליו שאם ייפרד ממנה היא תפתח את הפה. אז הוא נתן לי הוראה לחסל אותה.
ויילדר: אני עדיין לא מבין מדוע הסכמת.
וינסטון: כיוון שיש בידיו של רולין מידע עליי שיכול להרוס אותי. אני אעדיף להרוג את עצמי ושלא יוודע לאיש.
ויילדר: אין לי כל כוונה לדחוף אותך לזה. אני רוצה את הראש של רולין.
וינסטון: מי אתה?
ויילדר: אני המושיע שלך. או שאתה איתי וקונה את החופש שלך או ש… טוב זו החלטה שלך. קח את הזמן.
וינסטון: אל תעלם לי. אני מסכים.
*
קייל
כאשר באתי לספר לאבא על פרופסור רולין הוא חייך אליי בעצב. "לאמר לך שאני מתפלא? הרבה דברים שעשה בשנה האחרונה היו תמוהים בעיניי. התרחקתי ממנו מאד, ורק בגלל ג'יין חזרתי לדבר איתו. הוא הרס את עצמו במו ידיו וחבל. הוא יבלה מין הסתם את שארית חייו בכלא. המאהבת שלו, ג'ניפר, כבר מסרה עדות נגדו. "
ברקע נשמע קולה של השדרנית שמדווחת על מעצרו של פרופסור רולין. אבא לוחץ על השלט ומכבה אותה. "שמענו די," הוא אומר לי, "מה עם הילדה?"
" ג'ייו ישנה כבר שעות. אני מבין אותה. זו היתה הקלה עצומה בשבילה להבין שלא רצו להרוג אותה בגלל מי שהיא. שזו היתה טעות אומללה בזיהוי. גם הידיעה שמריון היתה באמת חולה ואיש לא תרם למותה, הסירה אבן גדולה מעל ליבה."
"דיברת איתה על מה שקורה בשבת?" שואל אבא.
"דווקא נראה לי נחמד להעיר אותה בבוקר עם נשיקה ולאמר לך, קומי ילדונת, מתחתנים היום."
וזה בדיוק מה שקרה.
ג'יין שהיתה מותשת כל כך מהמחלה שלה, הטיפול והמתח הנפשי לא שמה כלל לב ביומיים שעברו לכל מה שמתרחש כאן בבית.
אני מעיר אותה בבוקר עם נשיקה ארוכה. היא כורכת את ידיה סביבי ומושכת אותי אליה. "אני רוצה עוד קצת ממך," היא אומרת לי, "בשביל הימים שלא היינו לבד." אני נענה לה בשמחה. אני כל כך אוהב אותה, ובהחלט אוהב לנשק אותה. רק שהיום אני לא נותן לה לסחוף אותי.
"שבת היום," אני אומר לה, "וזה אומר שאת צריכה לקום ילדונת. היום אנחנו מתחתנים, זוכרת?"
"באמת? באמת?" היא שואלת ועיניה מוצפות בדמעות.
"יש דברים שלא אומרים סתם," אני עונה לה, "לכי לשטוף את עצמך ותחפפי את השער היפה שלך כיוון שעוד מעט יגיעו אנשי מקצוע לעזור לך להתארגן, וזה בדיוק השלב שאסור לי להיות בו. בקרוב תלבשי עלייך את שמלת הכלה שלך."
"לא נשתה קפה יחד?" היא אומרת לי בקול שאינני יכול לעמוד בפניו, "לפחות זה, כי אני מבינה כבר שלא אוכל לפתות אותך להשאר איתי במיטה."
"טוב ילדונת," אני אומר לה, "נכין קפה ואקח אותך לראות מה הכינו לכבודך בחוץ."
אנחנו יורדים למטבח. "סוף כל סוף קמת," אומרת אודרי וניגשת לחבק את ג'יין, "אני כל כך מתרגשת! אין לך מושג כמה התאפקתי לא להכנס לחדר השינה שלכם. יש לי משהו בשבילך," היא אומרת לג'יין ואוחזת בידה. היא מגישה לה זר פרחים יפיפה, "אני מקווה שאת אוהבת אותו."
"הוא מקסים," אומרת ג'יין בהתרגשות. אני רואה שהיא מתאפקת לא לבכות.
כאשר אנחנו עומדים ביציאה למרפסת פורצת ג'יין בבכי. "זה באמת קורה," היא אומרת, "ו..ההורים שלי יודעים?"
"ברור שהם יודעים, כל מי שרצית שיהיה כאן יודע," אני אומר לה ואוסף אותה אליי, נותן לה להרטיב אותי בדמעות האושר שלה.
"יש לי משהו לספר לך," אני אומר לה, "הייתי בקבר של מריון. סיפרתי לה שאנחנו מתחתנים. אמרתי לה שאני מבקש שתבוא ברוחה לחגוג איתנו ותבקש מהמלאכים שיהיו לנו חיים מאושרים יחד. בזמן הקצר שאנחנו יחד עברנו מספיק לחיים שלמים"
"אתה רואה למה אני רוצה להתחתן איתך? בדיוק בגלל המחוות האלה שאתה עושה בשבילי. אני יודעת כמה האושר שלי חשוב לך," היא אומרת, "לכבוד הוא לי להיות אשתך."
"אני מחכה לפגוש אותך בכיליון עיניים אישה יפה שלי," אני אומר לה ונושק לה נשיקה מרפרפת.
היא מחייכת אליי ונבלעת בתוך הבית.
"אני מוכן," אני אומר לאבא שבא לקראתי.
אנחנו נוסעים יחד להתארגן בית של סבא וסבתא, משאירים את הבית לרשותה של ג'יין. ספנסר שהוא השושבין שלי כבר מחכה לי, ואיתו עוז ובועז.
אני עולה בזריזות למעלה להתקלח. אני מתחיל לעכל את מה שעומד לקרות עוד כמה שעות ואני מתרגש בטרוף. אני ממלמל את שמה בשעה שאני מסתבן, נותן למים לשטוף אותי. מה לא הייתי נותן בשביל שהיא תהיה כאן לידי. הריחוק ממנה כואב לי. אני פשוט מתגעגע אליה. אני מתחיל לסדר את המחשבות בראש. אני נזכר שלא כתבתי לה כלום. המחשבות רצות לי בראש ואני מבין שבצורה כזו לא אוכל לנסח אותן נכון. "יהיה מה שיהיה," אני מדבר עם עצמי, "העיקר בעוד כמה שעות היא תקבל עליה את שם משפחתי ונהיה משפחה באמת."
אני סוגר את המים, נותן לטיפות לטפטף ממני. אני מחייך למראה מייבש השיער שמונח ליד הכיור. סבתא שלי חשבה על הכל. אני מייבש את השיער ובודק שאני מגולח למשעי. אני מזלף על עצמי מי גילוח ונושם עמוק. "תרגע," אני פוקד על עצמי, "שום דבר לא יעצור את הטקס היום."
אני לובש את התחתונים, שגם הם הושארו לי ליד הכיור.
אני יוצא ומגלה שכולם כבר בחדר.
"אני חייב לשאול אותך," אומר לי ספנסר ברצינות, "יש לך מחשבות חרטה? אתה רוצה לצאת לבלות פעם אחרונה?"
"אתה צוחק עלי?" אני עונה לו.
"אני חייב לוודא," הוא אומר ברצינות אבל אז מחייך, "ברור שאני צוחק קייל. אם יש מישהו שאין לי ספק שהוא בטוח בהחלטה שלו זה אתה." הוא ניגש למיטה, פותח את הרוכסן של הניילון שעוטף את הטוקסידו שלי. הנה לך מכנסי החתן שלך. פעם הבאה שתוריד אותם תהיה גבר נשוי."
הוא מוסר לי את החולצה ואני לובש גם אותה.
"יש לי משהו בשבילך לפני שאתה לובש את הז'קט. זה מג'יין," הוא אומר ומגיש לי שקית.
את הסמל הזה אני מכיר היטב. זהו סמל מאד יוקרתי של חברת תכשיטי רוזנשטיין. אני מחזיר את זה לספנסר. "אלה הטבעות שלנו. תשמור עליהן בשבילי."
"אתה רציני? אתה לא מסתכל מה יש בפנים?" אומר ספנסר.
אני מוציא את הנייר מתוך השקית, ורואה קופסה. זה קצת מוזר שהיא מאורכת כזו. אני פותח אותה ונשאר פעור פה. "היא קנתה לי שעון," אני ממלמל, "ג'יין קנתה לי שעון. הוא יפיפה."
"טעם טוב יש לאשה שלך," קורא בהתפעלות ספנסר.
אני לוקח את השעון. לא יודע מה גורם לי להסתכל מאחור. אוהבת לנצח ג'.ר.
אני מוקף בחבריי כולם גברים ואני לא מתאפק. דמעות עולות בעיניי. "היא חתמה את ראשי התיבות שלה, אלה עם שם המשפחה שלי."
"תתחיל להתרגל קייל. אתה מקים משפחה היום," אומר ספנסר.
אני מעיף מבט לשעון החדש שלי. "בואו נזוז כבר מאוחר. תתקשר לאמא שלי ותשאל אותה אם אנחנו יכולים להגיע," אני מבקש מספנסר.
*
אני עומד מתחת לחופה לבנה ופניי לעבר השביל שמכוסה בבד סטין לבן ועליו פזורים עלי ורדים אדומים. הלב שלי פועם בפראות. אני מאלץ את עצמי לנשום עמוק ולהשקיט אותו. מה קורה לה? מדוע היא מתעכבת?
"הכל בסדר?" אני לוחש לספנסר.
"תרגע קייל," הוא אומר, "היא תגיע בקרוב."
אבל הדקות חולפות וג'יין לא פה.
"אני הולך לראות מה קורה," אני אומר לספנסר, אבל הוא אוחז בידי ולא נותן לי לזוז.
אני עוצם את עיניי ומשתדל להרגיע את הלב שלי.
"תראה איזו אשה יפה יש לך," לוחש לי ספנסר, "אמרתי לך שהיא תבוא."
אני פוקח את עיניי ורואה את ג'יין עוברת את מפתן הדלת ופוסעת לקראתי. היא מעתיקה את נשמתי היא נראית כמו…כמו פיה מהאגדות.
"מצטערת שחיכית," היא לוחשת לי, "איבדתי קצת במשקל והיו צריכים לתקן לי את השמלה. רציתי להראות מושלמת בשבילך."
אני לא מתאפק ומלטף את לחיה. היא נשענת דקה ארוכה על כף ידי.
"שנתחיל?" אני שואל אותה ואוסף את ידיה בידיי.
"כן! כן! " עונה ג'יין בעיניים נוצצות כשהיא אומרת את נדריה.
"אני כל כך אוהב אותך," אני אומר לה ומחכה כבר לאישור לנשק אותה.
עכשיו מגיע הרגע של ענידת הטבעת.
"כל כך הרבה מילים של אהבה עברו בינינו," אני אומר לה, "ואני מרגיש שיש לי עוד כל כך הרבה לאמר לך. אני יודע שמקובל לכתוב כמה מילים אבל אני מדבר מהלב שלי ללב שלך. את האושר הכי גדול בחיים שלי. כל דקה אני מודה על היום ההוא שנפגשנו בלובי של הבניין ונכנסת לחיים שלי. הדרך שלך ללב שלי היתה קצרה מאד. הקסמת אותי כבר מהרגע הראשון, הרגשתי איתך בבית מיד. מאותו רגע, לא עברה לי בראש מחשבה של חרטה אפילו לשנייה אחת. את האחת. את ההווה שלי, את העתיד שלי, את הנצח שלי. אני אוהב אותך ג'יין ריצ'ארדסון."
אני עונד את הטבעת על אצבעה.
היא אוחזת בידי.
"אולי אתם לא יודעים,, היא פונה לקהל, "עד היום בבוקר לא האמנתי שזה באמת יקרה. לא דיברנו על הנושא הזה בימים האחרונים. היינו עסוקים בהישרדות."
היא עונדת לי את הטבעת ומנשקת את ידי.
"קייל, מהיום ששבית את ליבי ידעתי שאני אנצח את המחלה הזו. היה לי בשביל מי. אתה ממלא לי את כל הלב בכל כך הרבה אהבה. כשהבטחתי לך נצח התכוונתי לזה. אני לא יכולה לחכות ולהתחיל סוף סוף את חיים שלנו כמשפחה, ברוגע ובלי כל הדרמות מסביב, ולהוסיף לה עוד כמה שותפים קטנים. אתה הכל בשבילי ואני מודה על כך שבחרת בי ללכת איתך את הנצח שלך. אוהבת אותך בעלי."
אנחנו חוגגים עד השעות המאוחרות של הלילה. בסיומו של הלילה אני מוביל את ג'יין למכונית שלי.
"לאן?" היא שואלת.
"זוכרת את רשימת המשאלות שלנו?" אני שואל אותה.
"כן," היא אומרת, "והיום סיימנו את הראשונה. אנחנו נשואים!"
"כן ילדונת, אבל את הרשימה לא סיימנו. אנחנו בדרך לשדה התעופה להגשים עוד משאלות."
אני מושיט את ידי מתחת למושב הנהג ומוציא ממנו קופסה עטופה בנייר לבן מבריק.
"ג'יין ריצ'ארדסון," כתוב עליה.
ג'יין פותחת בזהירות את העטיפה ומוציאה מתוכה קופסה. "זה בשבילך ילדונת, "אני אומר לה בשעה שהיא פותחת את הקופסה, "כדי שתוכלי לתעד את הטיול שלנו ואת המשפחה שאנחנו מתחילים להקים מהיום."
ג'יין מוציאה את המצלמה, מתקרבת אליי, מניחה את ראשה על כתפי ומנציחה את הרגע. "אני מבטיחה לך ללכת איתך תמיד, לאורך כל הדרך. אתה ואני, יד ביד."
- סוף –
בר אבידן
מאמינה באהבה
עוגת גזר
1.5 כוסות קמח
1.5 כפיות אבקת אפייה
3/4 כוס שמן
2 כפיות תמצית וניל
2 כפיות קינמון
3 ביצים
1 כוס גזר מרוסק דק
1 כוס אגוזי פקאן קצוצים דק
לאפות 40 דקות בחום של 180 מעלות .