קייל
כמה מטיב אבא שלי להכיר את פרופסור רולין. המשקה וביחוד עוגת המייפל כובשים מיד את ליבו של הפרופסור וברור לשנינו, לאבא ולי, כי עוד רגע קט נוכל להוציא ממנו מה שאנחנו רוצים.
"איך מתקדם המחקר שלך?" שואל אבא.
"אני מרוצה מאד מהתוצאות," הוא אומר.
"אמנם ג'יין ואני לא. אני מניח ששמעת…." אני אומר לו, לא מסוגל לאמר לו שאנחנו לא יחד, "אבל אני מאד שמח שתמכתי בפרויקט שלך. אני חושב שהוא בעל חשיבות גדולה. שיתפתי חבר שלי שהוא רופא. התברר שהוא מעריץ גדול שלך והיה רוצה להיפגש איתך." אני אומר לו.
אני לפעמים חושב לעצמי איך זה שפרופסור כמוהו, שהגיע באמת להישגים עצומים, הוא איש כזה קטן בחייו האישיים. איך זה שאפשר לקנות אותו בדברים כאלה קטנים.
"אני אשמח להפגש איתו," הוא עונה לי.
"במקרה הוא כאן," אני אומר לו.
"אם כך מדוע שלא תבקש ממנו שיצטרף אלינו לכוסית," הוא אומר מנצל את ההזדמנות לשתיה כוסית נוספת.
אני יוצא מהחדר וקרוא לשחר שיצטרף לשיחה.
"אני לא יודע למה הבן שלך מציין כל הזמן שהשקיע בפרוייקט שלי," אני שומע את רולין אומר לאבא.
"הוא נתן בידיו של ד"ר ניק אברהמסון מיליון דולר," עונה לו אבא, "תרומה אישי שלו."
"אבל הכסף לא הגיע כלל לידינו," אומר רולין, "אני יודע על כל תרומה שעולה על מאה אלף. על מיליון בוודאי הייתי יודע."
אני מסמן בידי לשחר שיעצור. שנינו סקרנים לשמוע מה יאמר על כך הפרופסור.
"אתה מבין ידידי, ד"ר אברהמסון היה איתי בסך הכל בקשר פעם אחת. מעולם לא היה לו חלק בפרויקט שלי."
"זה ממש מוזר," אומר אבא, "הבנתי שהוא אונקולוג. מדוע אם כך שלא ירצה להיעזר בתרופה שלכם?"
"אני לא יודע לענות לך," אומר הפרופסור, "זה בהחלט מריח לא טוב."
"אם אינני טועה ד"ר וייל או משהו דומה, הרופא של ג'יין, הפנה אותה אליו."
"אתה מתכוון לד"ר נורמן ויילדר," אומר רולין.
"יתכן, אינני זוכר את שמו במדויק," עונה אבא.
"אני בטוח. הוא דווקא כן היה בקשר איתנו וביקש כל הזמן אספקה של התרופות. אמר שייתן לנו דוחות על השפעתן," הוא אומר, "לא רק שלא שילם תמורתן, הוא טען שהחולים נפטרו."
"זה לא נשמע לך מוזר שכל החולים נפטרו?" אומר אבא, "לא שאני מבין משהו ברפואה, אבל זה נראה לי מוזר."
"תמזוג לי עוד כוסית," מבקש הפרופסור, ולוקח לעצמו עוד פרוסת עוגה, "עכשיו שאתה אומר זאת, זה באמת נשמע לי מוזר. מה שיותר מוזר שהרופא הזה לא משיב לטלפונים."
"אני יכול להבין אותו," ממשיך אבא לשחק את התפקיד, "הרי זה ממש לא נעים לרופא להודות שכל החולים שלו נפטרו."
"יותר מזה," אומר פרופסור רולין. הוא שתוי מספיק בשביל לא להזהר בלשונו, "אני אגלה לך סוד. לא רק שאינו עונה לטלפונים, הוא נעלם."
"מה זאת אומרת נעלם?" אבא שואל אותו.
"איש לא יודע איפה הוא," הוא לוחש לאבא, "מסכנה ג'יין. בטח גם אותה הוא הרג."
"אבל זה לא שהוא באמת הורג אותם," אומר אבא.
"לא שמעת את זה ממני," מזדקף רולין ומגיש את כוסו כדי לקבלת מנה נוספת מהויסקי המשובח.
"בוא נכנס," אני אומר לשחר.
"לכבוד הוא לי פרופסור רולין להכירך," אומר לו שחר. להפתעתי הוא משנה את הגרסה שתיאמנו. "ד"ר נורמן ויילדר סיפר לי רבות בשבחך."
"מעניין מאד," הוא אומר לו, "ידוע לך אולי משהו על החולים שלו. אלו שמתו?"
"אני עובד בבית חולים. לא עבדתי איתו במרפאה שלו. אני לא מבין למה אתה שואל על החולים שמתו. הרי מה שצריך לעניין אותך הם אלו שהבריאו תודות לתרופה שלכם," עונה לו שחר.
פרופסור רולין מביט בו. ניכר בעיניו הוא לא מרוכז. "אף אחד לא יצא ממנו חי," הוא אומר.
המילים האלה מהדהדות בחדר זמן רב אחרי שנאמרו. "עוד עוגה ידידי?" מפר אבא את השתיקה.
"בכל מקרה הייתי שמח להשתתף במחקר שלך," מחזיר אותו שחר לנושא.
"אני אשמח לקבל אותך אם תוכל לגייס תרומות," עונה הפרופסור.
"בכמה כסף מדובר?" שואל אותו שחר.
"חצי מיליון נשמע לי סביר," אומר פרופסור רולין.
"אני לא יודע מה לאמר לך," אומר לו שחר, "מעולם לא שמעתי שמי שמשתתף צריך לגייס בעצמו סכומים כאלה. אני רופא צעיר ולא בטוח שאוכל לגייס את הסכום שביקשת."
אני מסתכל כל הזמן על פניו של הפרופסור ובוחן את מבטו. אני לא בטוח שהוא מרוצה מהלך הדברים בחדר, כיוון שהוא קם פתאום. "אני חושב שכדאי שאלך הביתה," הוא אומר.
הוא לא מסוגל לעמוד יציב ואבא תומך בו. "היה לי ריב קשה עם אישתי", הוא אומר לאבא נבוך, "היא טוענת שאני מבלה כל היום במרפאה. הייתי זקוק למשקה כדי להירגע. אני יודע שהגזמתי."
"אזמין לך מונית," אומר אבא.
"כן," עונה הפרופסור, "הרי כך הגעתי לכאן, עם מונית."
"אתה קולט?" אומר לי שחר בשעה שאנחנו עולים למעלה.
"אני לא רוצה לחשוב על מה יכול היה לקרות עם ג'יין," אני אומר וכולי מצטמרר, "אני מבקש שתשאיר את המידע הזה בינינו."
"אני איתך," אומר לי שחר, "מה שתאמר. לשמחתנו הגיע בזמן הפגישה הודעה משמחת לגבי ג'יין. אין צורך במנת עירוי נוספת. עם זאת אעשה שוב בדיקה בבוקר."
*
"רולין, אישר לנו מה שאנחנו יודעים. התרומה שלי מעולם לא הגיעה אליו. הקשר שלו לא התקיים עם ניק אלא עם ד"ר ויילדר," אני מעדכן את ג'יין. אני משמיט בכוונה את הפרטים האחרים. אני לא רוצה לשתף אותה בסערה שעוברת לי בראש כעת. אני יודע שהיא תבין מיד. אני גם לא משתף אחרים. אני רוצה שהם יגישו דווח ללא דעה קדומה.
"עוז יש לי איזו עבודה שלא קשורה לעניין," אני אומר לו, "בוא נלך למטבח נכין לנו קפה."
"הכל בסדר?," שואלת ג'יין בחשש.
"בטח מתוקה," אני עונה לה בחיוך. אסור לי שהיא תרגיש במשהו. שחר הסביר לי שלמצבה הנפשי יש השפעה גדולה על החלמתה המהירה. אני חייב שתישאר רגועה. "להביא לך משהו מהמטבח?"
"תודה," היא אומרת, "יש לי כאן בקבוק מים. נשאר משהו מעוגת המייפל?"
"אחרי הצונאמי של הפרופסור?" אני צוחק, "אמא נאלצה למלא שוב את המגש עם שארית העוגה."
"אם כך זה אומר שהייתה טעימה," היא אומרת, "תמיד אוכל להכין עוד."
אני יורד עם עוז למטה, אבל במקום ללכת למטבח אני יוצא איתו החוצה לגן.
"דבר," אומר עוז. אני רואה את המתח על פניו. רק אז אני מבין שגם על פניי זה ניכר.
"אני לא מאמין," אני אומר לו, "אתה קולט שכל החולים של ד"ר ויילדר אינם בחיים? זה נראה לך נורמלי? ג'יין צודקת. אסור לנו להסתפק בעובדה שהיא בסדר."
"מה אתה מציע?" שואל עוז.
"מתבשל לי משהו בראש. אני צריך את עזרתך," אני אומר לו.
"אתה יודע שאעשה הכל בשבילך," אומר לי עוז.
"אני יודע. יש לי אמון מלא בך," אני עונה לו, "אני צריך להתרחק מהבית לכמה שעות ורוצה שתבוא איתי. אני לא רוצה שג'יין תהיה מעורבת בזה."
"אני כבר אחשוב על משהו," אומר לי עוז.
אנחנו הולכים למטבח ואני מכין תרמוס עם קפה. "קח כוסות מהארון," אני אומר לעוז ומצביע לו על ארון הכוסות. אנחנו עולים בשתיקה את המדרגות, כל אחד שקוע בהרהוריו, שקוע בתכנון של מה שעתיד לקרות הלילה.
אני נכנס לחדר ומוזג לכולם את הקפה.
"קייל אתה מכיר את גיא תומס?" שואל אותי עוז.
אני רוצה לענות לו שלא, אבל המבט בעיניו מבהיר לי את הסיבה לשאלה. "גיא תומס.." אני אומר, "כן בטח."
"ג'יין איכפת לך שאגנוב קצת את קייל, אני רוצה שיבוא איתי לתומס," אומר עוז.
"בטח," עונה ג'יין, "תסיימו לשתות ותרדו למטה," היא אומרת לחברים, "אני אלך לישון."
*
לפני שאנחנו יוצאים מהבית אני משתף את עוז בתוכנית שלי. "אני כבר חוזר," הוא אומר לי, "ונכנס חזרה לבית. אני מחכה לו ברכב שלו ועסוק במחשבות.
אני לא שם לב מתי עוז נכנס לרכב רק כאשר הוא מתניע אותו ואנחנו יוצאים לדרך.
בגלל השעה המאוחרת הכביש יחסית פנוי ואנחנו חוצים את הגשר לעיר הגדולה.
"אני מחפש הומלס או מסומם שיהיה מוכן לעזור לנו," אני אומר לעוז, "אני רוצה שיפרוץ למרפאה של הרופא. אני מניח שאין שם מערכת אזעקה אבל אינני באמת יודע. לכן אני צריך מישהו שיפרוץ לשם בשבילנו."
עוז שכבר מכיר את העיר ככף ידו מוביל אותנו עד מהרה לאחד המקומות האפלים באיזו סימטה נסתרת. לפני שהוא יוצא הוא מכניס לכיס מכנסיו אקדח. "יש עוד אחד במגירה. הוא אומר הקוד שלה הוא 0510."
אני מביט בעוז. זה כל כך טבעי לו להתעסק עם נשקים. הנשקים היחידים שאחזתי בידי הם במשחק של פלייסטיישן. "היי קייל, אל תראה כזה מסכן. הסיכוי שיקרה משהו הוא קלוש. לא הייתי מגיע לכאן אם הייתי חושב שזה מסוכן. בכל מקרה תשתדל לא לבלוט ברכב."
"ממש מרגיע," אני חושב בליבי. פתאום ההבדל בינינו כל כך בולט. לא פלא שנשים אוהבות את הגברים הישראלים.
אני לא יודע מה אומר להם עוז. הם מתחילים ללכת איתו, אבל אז מגיח מישהו ובבת אחת נעשה שם בלגן שלם.
אני מתקשה להבין מי נגד מי. לנגד עיני מתפתחת שם תיגרה רבת משתתפים. אני לא חושב לרגע ויוצא מהרכב. אני מתביית על מי שמנסה לתקוף את עוז ומגיח אליו מאחור. הוא היה כל כך שקוע בעוז שלא שם לב אליי. אני לופת אותו מאחור ועוז מנחית לו אגרוף בבטן.
פתאום יש שקט גדול כל המהומה מתפזרת במהרה כולם נמלטים מהמקום. "בוא נסתלק," אומר עוז שתופס בידו את אחד הגברים שעמד שם קפוא ומושך אותו לכיוון הרכב.
"אל תהרוג אותי," הוא מתחנן.
"אני לא רוצח," אומר לו עוז, "האיש הזה עמד לתקוף אתכם, בסך הכל עזרתי לכם." אני לא מגיב. לו היה האיש המסכן שנכנס כעת לרכב פחות מסומם, הוא היה מבין שעוז אינו דובר אמת, אבל למזלנו לא כך המצב.
"אבל הוא בא להביא לנו מנה," הוא אומר לו, " הוא חבר."
"הוא בא לקחת ממך את הכסף," עונה לו עוז, "יש לך טלפון? תן לי אותו רגע."
האיש מעביר לו את הטלפון. עוז מתקשר למשטרה ונותן להם את הכתובת בה ארעה התגרה. "יש שם גבר שוכב על הריצפה. הוא נראה חבול," הוא אומר ומנתק מיד.
"אתה רואה שאני איש טוב," הוא ואמר למסומם," הודעתי למשטרה שיבואו להגיש לו עזרה, למרות שהוא רצה לעשות לכם רק רע. אז עכשיו אנחנו חברים?"
"כן," עונה האיש, "אתה איש טוב."
"לאן אתה רוצה שאקח אותך?" שואל עוז. האיש נותן לו את הכתובת.
"קיבלתי טלפון מהעבודה שמשהו לא בסדר במרפאה שלי, איכפת לך שנעצור שם בדרך לבית שלך? אני אוכל לתת לך תרופות אם תרצה, במקום המנה שלא קיבלת היום." אני מסתכל על עוז. מאיפה באים לו הרעיונות האלה. "בסדר דוקטור," הוא עונה לו.
"ד"ר ג'ון," הוא פונה אליי, "יש לך את המפתחות של המרפאה, נראה ששכחתי את שלי בבית. הרי מי היה מאמין שנגיע לפה בלילה?"
"בדיוק מהסיבה הזו גם לי אין. מה נעשה?" אני שואל אותי בעוד אנחנו יוצאים מהרכב. עוז מוודא שהמסומם לא נשאר לבד ברכב.
"אתה מרשה לי לנסות לפתוח?" שואל המסומם.
"אין לי ברירה אני חייב להיכנס פנימה. וגם הבטחתי לך כדורים," אומר עוז.
"תראה מה זה הדלת נפתחת בקלות," הוא אומר לעוז ונכנס מבעד הדלת. הוא מגשש בידו אחרי האור.
"תפתח את האור. המתג על הקיר," אומר עוז וגורם לי כמעט לצחוק. "נו איפה הוא כבר יכול להיות," הוא לוחש לי.
הפרוזדור מואר מיד באור גדול. אני שמח לגלות שהאזעקה לא מופעלת. אני סוקר במהירות את המסדרון ורואה שאין שום מצלמות או אמצעי הגנה אחר שיכול לסכן אותנו. בכל זאת אני מסמן בידי לעוז ישים על ראשו את הקפוצ'ון שלא יוכלו לזהות אותו.
"לך תחנה את הרכב ברחוב צדדי. לא כדי שיקשרו בין הרכב שלך למקום הזה," אני אומר לו.
לשמחתי המשרד הנטוש אינו גדול. אני ניגש מיד לתיקי המטופלים שנמצאים על המדף בחדר הקבלה. אני רואה את תיקה של ג'יין מונח על הדלפק. מה שנותן לי לחשוב שהרופא עזב סמוך לטיפול הראשון של ג'יין בבית החולים. אני רושם לעצמי לשאול אותה מתי היתה הפעם האחרונה שביקרה במרפאה.
לשמחתי הרבה התיקיות מסודרות בסדר מופתי לפי האלף בית ואני לא מתקשה למצוא את שני התיקים הנוספים שמעניינים אותי. תיקה של ג'ניפר מאלר ששמה שורבב בטעות לתיק של ג'יין ותיקה של מריון מילר -סמית' אחותה של ג'יין. אני מביט בשלושת התיקים ורואה של לשלושתם מדבקה עם סימן מאד מוזר. משהו שדי מזכיר גולגולת. אני ניגש לתיקים האחרים ובודק מי מהם מסומן באותו סימן. תוך שעה יש בידי חמישים ושלושה תיקים נוספים שמוסמנים כך. כולם חולים בסרטן דרגה זו או אחרת. אני לוקח עוד עשרה תיקים שאינם נושאים את הסימן הזה. אני מפעיל את מכונת הצילום ומצלם חומר מהתיקים.
אני מציץ מידי פעם לצדדים. המשרד שקט מאד. המסומם שלנו נרדם על הריצפה ועוז מגיע אליי עם המחשב שמצא בחדרו של הרופא. "חבל על הזמן," אני אומר לו, "קח אותו איתך."
עוז הולך להביא את הרכב בשעה שאני חושב לרגע מה לעשות עם כל התיקים שהוצאתי. האם ליצור במקום אי סדר כדי ליצור רושם שמישהו חיפש כאן משהו. במחשבה שנייה, היות והתיוק כאן כל כך מסודר, אני מסדר בזריזות את התיקים ואת זה של ג'יין משאיר היכן שמצאתי אותו. אני בודק שמכונת הצילום כבויה, אוסף את צילומי התיקים שהצטברו על המגש שלה. אני מחפש את ארון התרופות, מוציא ממנו תרופות הידועות כנרקוטיות ומניח אותן ליד המסומם שנרדם על הרצפה ליד דלת הכניסה. אני בודק שהוא נושם טוב, ורק אז נמלט מהמקום בחסות החשיכה. עוז עוצר לידי ואני נכנס במהירות לתוך הרכב. אני מביט במראות אין איש בסביבה.
"שמתי מדבקה על לוחיות הזיהוי של הרכב כשיצאנו," מעדכן אותי עוז בשעה שאנחנו עולים על הכביש המהיר.
אנחנו נוסעים בשתיקה. כל אחד שקוע בהרהוריו ולא משתף את האחר. "יש לך מה שחיפשת?" הוא שואל אותי לבסוף, בלי לשאול מה באמת חיפשתי שם.
"אראה לך בבית," אני עונה לו, "יש לי צילום של יותר משישים תיקים."
"מעולה," עונה לי עוז, "כיוון שלא היה לי מסך לא יכולתי לראות מה יש במחשב. מה גם שיש סיכוי שתוכנו נמחק. הרי יש סיכוי שברופא רצה להעלים את הרישומים בו."
"כן," אני עונה לו מהורהר, "מעניין מה נמצא בו."
מרחק לא רב מהבית עוצר עוז בצד ויוצא להסיר את המדבקות מלוחיות הזיהוי.
אנו מגיעים הביתה, ומחנים את הרכב בשביל הגישה. אני רואה שהאורות מוארים במרתף, ולכן מוביל את עוז לחדר העבודה של אבא שלי. עוז מחבר את המחשב. "הכל כאן," הוא לוחש לי.
אני מעיף מבט במסך ורואה את כל התיקים שבמרפאה למול עיניי. לו רק היה מסך במקום כל הצילומים היו נחסכים ממני, ועדיין אינני מצטער על כך. אני יורד למטה וקורא לאודרי לבוא. אני מוציא שלושה קלסרים גדולים ומבקש ממנה שתתייק את החומר המצולם. "בלי שאלות," אני אומר לה, "כל מה שקורה כאן נשאר בחדר."
היא עושה כדבריי וממיינת את הדפים לפי סדר אלף בית.
אני עולה בזריזות למעלה. אני ניגש לבדוק מה עם ג'יין. היא ישנה ועל פניה מתוח חיוך קטן. אני לא מתאפק ונושק לה על שפתיה.
"מממ" היא ממלמלת, אבל נרדמת שוב מיד.
אני יורד ומבקש מבן שיבוא איי לחדר העבודה . "יש לי מחשב שאת תוכנו אני רוצה להצפין בענן," אני אומר לו.
הוא ניגש עם הנייד שלו, מתחבר למחשב וקורא בהתפעלות: "אני לא מאמין. עשיתם את זה. אני גאה בכם." אני מביט בו במבט שואל, "אין צורך שתאמר משהו. שפתיי חתומות."
אחרי שכל תוכן המחשב עולה לענן מיוחד שהוקצה בשבילו, מוציא בן מכיסו מברג ופותח את המחשב. אני מביט בו וחושב מה בדיוק הוא עושה. הוא שולף את הכרטיס של המחשב. "זה הולך לכספת," הוא אומר והשאר תנקו מטביעות אצבעות ותזרקו.
"כולנו עבדנו עם כפפות," אומר לו עוז.
"במחשבה שניה," אומר בן, "אני אתקין לו כרטיס חדש ונאמץ אותו. הרי כבר אינו שייך לאיש בלי המח שלו."
*
ג'יין
אני זוכרת את מגע שפתיו המרפרף על שלי. אני זוכרת שניסיתי להתעורר אבל לא הצלחתי. אני מתעוררת. אמצע הלילה. חשוך מאד בחוץ. אין לי מושג מה השעה. אני מגששת במיטה לידי וקייל לא כאן. "איפה אתה?" אני שואלת לתוך החושך הגדול.
"אני כאן," אני שומעת את קולו מתוך חדר האמבטיה, "מצחצח שיניים ובא לחבק אותך."
"לרגע חשבתי ש," אני אומרת לו בשעה שהוא נשכב לידי.
"שמה ילדונת?" הוא שואל ומקיף אותי בזרועותיו.
"לא יודעת," אני עונה לו, "חסרת לי."
"תשני ילדונת," הוא אומר לי, "נדבר בבוקר."
"ותספר לי איפה היית הלילה?" אני שואלת, "כי אולי כולם קנו את הסיפור של עוז, אבל אני לא."
"כן ילדונת," הוא אומר לי.
"תבטיח לי שלא תסכן את עצמך," אני אומרת לו, "שום דבר בעולם לא שווה את זה שאפסיד אותך."
הוא מתיישב על המיטה. אני רואה שהוא נלחם בעצמו מה לספר לי.
וכמו תמיד קורה משהו שמציל אותו. עוז קורא לו מעבר לדלת. הוא פותח את האור במנורת הלילה ליד המיטה. "כנס," הוא אומר לו.
"יש מבזק," הוא אומר קצרות.
קייל לוקח את השלט ומפעיל את הטלוויזיה. "הכל בסדר," הוא אומר לי.
על המרקע מופיע גבר מבולבל. עיניו נראות מסוממות. עיני מקובעות למסך. זוהי המרפאה של ד"ר ויילדר.
"פרט לקופסה אחת של התרופות הנרקוטיות, לא נראה שחסר משהו," עונה אחות המרפאה שהוזעקה עלידיהמשטרה, לשאלות של המראיינת. "המחשבים כאן, התיקים במקומם."
"תסביר," אומר קייל לעוז שמרותק כמונו למסך.
"המחשב באמת שם," עונה לו עוז, "העתקתי את החומר שלו על מחשב שהבאתי איתי."
"אינני זוכר שהבאת איתך מחשב. מצד שני הייתי עסוק בשמירה על המסומם, ובצילום התיקים ולא ראיתי מה אתה עושה. אם אני מבין נכון, אז המחשב שבן פירק הוא בעצם המחשב שאתה הבאת? " שואל קייל.
"תבין קייל," אומר לו עוז, "לא ידעתי מה נמצא שם. לקחתי בחשבון שמישהו יעלה עלינו ולכן הבאתי איתי כלי עבודה של טכנאי מחשבים ומחשב למקרה שנתפס. לא רציתי לשתף את בן בפרטים, לכן נתתי לו לפרק אותו. אני יכול להרכיב אותו מחדש בעצמי."
"אתם פרצתם למרפאה של ד"ר ויילדר?" אני שואלת בשקט.
"אני נראה לך פורץ?" שואל אותי קייל ומבט תמים על פניו.
"מעדותו של חסר הבית," ממשיכה השדרנית, "מתברר שהוא נכנס למקום לאחר שהדלת היתה פתוחה. הוא טוען שביקש מהרופא שיתן לו תרופה. "וזה מה שקיבל." היא אוחזת בידה קופסה עם תרופות. "מיותר לציין שהשעה היא שעת לילה ולא נראה שבשעה זו המרפאה פתוחה," היא מביעה את דעתה.
"אתה קולט שהדלת הייתה פתוחה," אני אומר לעוז, מישהו היה שם לפנינו.
"ולכן מערכת האזעקה לא עבדה. אגב בדקתי, ולא היו מצלמות במקום," אומר קייל.
"עכשיו אני צריך לדעת ממך ג'יין," אומר לי קייל, "כמה אני יכול לסמוך על החבר שלך במשטרה," הוא שואל אותי.
"כשמדובר בשלומך," אני עונה לו, "אני לא בטוחה שהייתי נעזרת בו. יש דרך אחרת לעשות מה שאתה רוצה לעשות?"
"נחכה בינתיים לראות מה קורה," עונה לי קייל, "עוז, אני חושב שכדאי שנציב תצפיות על המקום. יש לי הרגשה שהרופא יחזור לשם באחד הלילות הקרובים."
"אם כך אדאג שתהיה תצפית סביב לשעון," הוא עונה לי, "יש לך איזה רעיון?"
"אני חושב שהוא ינסה להעלים תיקים וגם את המחשב שלו, " עונה לו קייל, "עכשיו שהוא יודע שיש מי שמרחרח לו במרפאה."
"תבטיחו לי שניכם שלא תסתכנו. הרי אני בדרך להחלמה," אני אומרת. זה לא מה שאני חושבת, אבל רוצה לשמוע מהם את מה שאני חושדת בו.
"ילדונת," אומר לי קייל, "נראה לי שאת מבינה. מדובר פה במשהו בהיקף גדול. אני מבטיח לשתף אותך בכל. יש בידינו מידע שאנחנו צריכים לעבד אותו. אני יודע שאת תחקירנית מעולה, אבל אני מאד אנוכי. אני רוצה לשאת אותך לאשה בשבת ולשם כך אני זקוק לכך שתנוחי. חוץ מזה שאני רוצה בעצמי לישון כעת."
"אני מודה ג'יין," אומר לי עוז, "שזה היה מבצע לא פשוט. אם היינו נתפשים לא היינו מצליחים להגיע לחקר האמת. מהמעצר לא הייתי מוטרד, אלא מהעובדה שלא נצליח להשיג את המידע שעקבותיו טושטשו כל כך טוב."
"אם אתם חושבים שהייתי מנצלת את קשרי בשביל לשחרר אתכם ממעצר אתם טועים," אני אומרת להם. שניהם מביטים בי המומים. אני עוטה על פניי סבר פנים רציני.
"ג'יין?" שואל קייל.
"אז אני כבר לא ילדונת?" אני אומרת לו נעלבת כביכול.
"תביני," הוא מתחיל לאמר.
"אתה באמת מאמין שהייתי מפקירה אתכם?" אני אומרת. "עכשיו שהבנתם שאנחנו צוות, נא להראות לי את החומר שהבאתם."
"לא ילדונת, עכשיו כולנו הולכים לישון," אומר קייל, "החומר שמור בענן מיוחד ואיש לא יכול לגעת בו."
"הוא רצה שאמות, נכון?" אני אומרת לו בדמעות.
"כן ילדונת," עונה לי קייל, "ואת לא היחידה. אני מבטיח לך שהוא ישלם על כך בקרוב. אני בטוח שהוא נבהל כהוגן הלילה, ויפעל מתוך דחף ולא באופן שקול."
אני מביטה בו והוא משפיל את עיניו. הוא יודע מה אני רוצה לשאול, ויודע שאני מבינה את התשובה. אני פורצת בבכי מר.
קייל מחבק אותי בשתיקה. הוא מלטף את שערי בתנועות עדינות. "תעשה איתי אהבה," אני מבקשת ממנו, "אני רוצה שתמחק ממני את כל הכאב. אני רוצה להיות שמחה."
הוא מביט בי בעיניים מוצפות באהבה, מתקרב אליו ונושק לי. הנשיקה שלו רכה מאי פעם. אני מתמסרת לו כולי, מרגישה את תאי גופי נרגעים. הוא מכיר אותי יודע בדיוק מה אני זקוקה כעת. הוא לא מבעיר בנו אש של תשוקה בלתי נשלטת, אלא עובר בשפתיו על גופי בעדינות מטריפה, ואוהב אותי כל כך שדמעות זולגות ממני בשעה שאנחנו עושים אהבה.
"תודה," אני לוחשת לו, מרפרפת בשפתיי על שלו ונרדמת מייד.
אני חולמת על מריון. "לו רק ידעתי," אני ממררת בבכי, "את מה שאני יודעת היום. אבל את כל כך התרחקת ממני, ורק בשבועות האחרונים רציתי אותי שוב לידך, בשבועות שהיה כבר מאוחר מידי. את יודעת שויתרתי על הכל למענך. לו רק ידעתי. אני כל כך מצטערת."
"ילדונת," אני שומעת את קולו של קייל מתוך חלומי, "הכל בסדר."
"אתה יודע שלא," אני עונה לו כשקורי שינה אחרונים מוסרים מעיני, "אתה יודע שמריון לא היתה צריכה למות."
"אנחנו לא יודעים מה קרה שם," הוא עונה לי, "עוד לא קראנו את התיק שלה."
"אני רוצה לקרוא אותו עכשיו," אני מבקשת.
"עוד כמה שעות בוקר. תחזרי לישון," הוא מבקש ממני.
"בבקשה קייל," אני אומרת לו חוסר הידיעה מטריף את דעתי.
"לכי תשטפי את עצמך, את מזיעה כולך," הוא אומר לי "אני אלך להביא לך את צילום התיק שלה."
"אז חשבת כמוני," אני עונה לו.
"בגללך ובגלל מריון," הוא עונה לי, "עשיתי מה שעשיתי הלילה. אני רוצה שתוכלי לפתוח דף נקי בחיים שלנו. תבטיחי לי שמה שלא נגלה שם, את תקבלי את זה. אני לא יכול לאבד אותך. את הכל בשבילי."
בלב כבד אני מבטיחה לו להיות חזקה. אני ניגשת להתקלח. אני מאד אוהבת לעמוד מתחת לזרם המים החמימים, לתת להם ללטף את גופי. אבל לא הלילה. הלילה אפילו מגע המים מכאיב לי. אני חייבת לדעת את האמת לגבי מותה של מריון.
מדוע? רק בגלל שאני יודעת שאולי היא לא הייתה צריכה למות, שאולי היא יכלה לשרוד את זה כמוני.
כשאני יוצאת מהמקלחת עטופה במגבת, קייל כבר יושב על המיטה. הוא אוחז בידו בקבוצת ניירות. הוא לא קורא אותם. עיניו נעוצות בנקודה מסויימת על הקיר. עצב גדול ניבט מהן. אני יודעת שהייתי צריכה להניח לזה אבל לא מסוגלת.
"מה כתוב שם?" אני שואלת מנסה לשלוט ברעד שעובר בקולי.
"לא קראתי," הוא עונה לי, "חיכיתי לך."
בדיוק כשאני עומדת לקחת ממנו את התיק מצלצל הטלפון הארור. "יש פעילות במרפאה," אומר לי קייל.
"תבקש ממנו שינסה לצלם את מי שנמצא שם," אני אומרת
כעבור כמה דקות מתקבלות התמונות. הן לא ברורות ואנחנו מתקשים לזהות את מי שבתמונה.
ואז מגיעה עוד סדרה של תמונה שמשאירה אותנו פעורי פה.
מי מופיע בתמונה? מה גרם למותה של מריון? מה עוד ייודע לג'יין בשעה שתשב בבוקר מול המחשב ותתחיל לחקור את התיקים?
המשך יבוא…
בר אבידן
מאמינה באהבה