פטריק
איך אני אסביר לכם מה אני מרגיש בזמן שאני מתכונן לפגישה האחרונה עם לואיז.
היא אמרה שתגיע, אני מרגיש בלב שכך יהיה, אבל פחד קטן מתגנב לליבי. זה יהיה הכול או כלום.
אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד אותה. אולי בכל זאת הייתי צריך לנשק אותה בדיוק כפי שהיא אוהבת כדי לטעת בה בטחון, כדי להראות לה שאני שייך רק לה? אני נוזף בעצמי על המחשבה הזו. הרי היא איננה רוצה לבוא בגלל שחסרה לה נשיקה ממני, היא אמרה לי בעצמה שכייף לה להיות איתי. לו ידעה מה עשתה לי הקירבה אליה. אני חייב שהיא תרגיש בטוחה איתי ובי. היא עברה כל כך הרבה האישה שלי, חוותה כל כך הרבה בגידות.
למרות כל מה שקרה הודעתי להוריי שאני עומד לשאת אותה היום לאישה. בינינו, לא מצפה שהם יגיעו. אני מניח שהאחים שלי ישוכנעו על ידי הנשים שלהן להגיע גם. אין לי ספק שהן סקרניות במי בחרתי לבנות איתה את חיי.
הזמנתי כמה חברים ואיך שהוא התפשטה השמועה. אני שמח שרונה התייצבה עם ההיא שאינני זוכר משום מה את שמה, ועזרו לי לארגן את האירוע שגדל להיות הרבה יותר ממה שציפיתי, אך עדיין אינטימי מספיק. אני מקווה שלואיז תאהב את מה שהכנתי עבורה. למרות שכמו שאני מכיר אותה, לשמחתי רק העובדה שאני אהיה שם תעניין אותה.
גם השיחה שערכתי עם ג'ולי הורידה אבן מליבי. מסתבר שגם עליה הפעילו סוג של סחיטה. היא שוב התגלתה לי כאחות אוהבת מאד, והיא מתרגשת להיות כאן היום.
ואני… אני מתרגש כל כך. אני עומד לרגע ליד דלת חדרי במלון לפני שאני פותח אותה. אני יודע שברגע שאפסע פנימה תאבד לי פרטיותי. אני רוצה עוד דקה אחת של שקט.
אני תוהה מה חשבה לואיז כשראתה את זר הפרחים הלבן על השולחן? האם הבינה שאת הזר הזמנתי עבורה? את הזר ביקשתי שימסרו לה כשתצא מחדרה ככלה לקראתי.
כמה אני רוצה לראות את פניה כשתגלה מה יש בשקית עבורה. אני מכיר אותה כל כך טוב ועדיין מקווה שצדקתי בבחירה שלי.
אני נושם עמוק ונכנס בפנים חתומות. חבריי מחכים לשמוע מה קרה בינינו. הם מסתכלים עליי בציפייה. אני שותק. אני יודע שברגע שאפתח את הפה לא אוכל עוד להסתיר את האושר הגדול שבי.
"נו פטריק דבר," אומר לי מרק חברי מילדות.
"מה?" אני אומר לו בפליאה מעושה, "תקשיבו אין לי זמן לדיבורים כעת, עליי להתכונן לתפקיד חיי."
"מנוול!" צועק עלי מרק, "כבר נתת לנו להאמין ש.."
"שמה?" אני קוטע אותו, "עבורי זה היה להיות או לחדול. הייתי חייב להצליח. אתם תראו אותה ותבינו איך היא כבשה אותי בסערה. היא פשוט מדהימה."
אני ניגש לקולב מוריד את העניבה, קושר אותה ובוחן את הקשר. מידי יום אני עושה את הפעולה הזו אבל היום יש לה משמעות אחרת. אני לובש את הוסט ועליו את הז'קט של הטוקסידו ושוב בוחן את עצמי בראי. אני מחייך אל בבואתי. אני כבר יכול לדמיין אותה באה מולי והחיוך שלי מתרחב.
ואז נכנס אבא שלי.
אני מקשיח את מבטי מולו. אני לא אתן לו לומר מילה עליה. "אם באת לשאול אם היא חתמה על הסכם ממון, אומר לך שאני חתמתי לה," אני יורה לעברו מייד.
"באמת? איך זה?" הוא שואל מופתע.
"אתה לא מעריך את העוצמה של האישה שלי. הרווחתי הרבה כסף בזכות עצמי, אבל התוכנות שלה יכניסו לכיסינו הרבה יותר ממה שאתה מסוגל לחלום," אני עונה לו.
"ולכן אתה מתחתן איתה?" הוא שואל.
"אני חושב שהיית צריך כבר להכיר אותי. יכולתי להמשיך לחיות על חשבון כפית הזהב שלך, ובחרתי להתקיים בזכות עצמי. הרבה לפני שידעתי מה היכולות שלה היא גנבה לי את הלב. אולי אם הייתי יודע הייתי נרתע בהתחלה. אני מצטער שאינך יכול לראות כמה אני מאוהב באישה הזו בגלל שהיא כל כך מדהימה בעיניי כאישה."
"סיימת?" הוא שואל.
"רציתי שדברים יהיו ברורים. אני לא אתן לך לפגוע בה," אני אומר לו.
"סיימת?" הוא שואל שוב.
אני מביט בו.
"אני רוצה לתת לך את מתנה הנישואין שלך. חשוב לי שתראה אותה לפני שאתה מתחתן," הוא אומר לי.
"כמה חבל שכל דבר בא אצלך עם תנאים. אתה יכול להשאיר את המתנה שלך לעצמך," אני עונה, "אני לא מבין מדוע טרחת להגיע בכלל. אני לא אתן לך להרוס את היום המאושר הזה."
"פטריק, אני מבין אותך. אני יודע שבמשך שנים לא נהגתי בך בהגינות, וביחוד לאחרונה. אני כאן בגלל שאני מתרגש לראות אותך מתחתן. רציתי שתראה את המתנה שלי לכם כי חשבתי שיהיה לכם יותר קל לקבל את הנוכחות שלנו. אבל לא, זה לא תנאי בכלל," אומר לי אבא שלי, "אני מקווה שיום אחד נוכל שוב להיות כפי שהיינו." אני מביט בעיניו ורואה בהן עצב גדול. אין בהן טיפת התנשאות כלפיי. "אני יודע שעשיתי מעשה שלא יעשה," הוא ממשיך.
"אתה יודע אבא, אתה לא חייב לי כלום. לא הייתי צריך לדחות אותך כך. אני אשמח לראות את המתנה שלך," אני אומר לו.
הוא מגיש לי מעטפה חומה. אני מוציא מתוכה טפסים. אני מעיין בהם. בית ילדותי רשום על שמי ועל שם לואיז. אני בוהה בניירות. "אני לא יודע מה לומר. הרי הצעתי לך שאקנה אותו, לא התכוונתי שתתן לי אותו ללא תמורה," אני אומר. קשה לי לדבר. זה הדבר האחרון לו ציפיתי. "תודה. אני ממש מתרגש מהמחווה שלך כלפיי."
"אני אשאיר אותך כעת. אל תיתן ללואיז לחכות לך," הוא אומר, "היא אישה מדהימה."
"אתה לא מתכוון ללוות אותי אבא?" אני שואל אותו.
"הנחתי שלא תרצה," הוא עונה לי.
"חשבתי שאתה רוצה שדברים יחזרו להיות כפי שהיו. אני מבקש שתהיה איתי," אני עונה לו, "חברים זה חברים ואבא יש רק אחד."
הוא מחבק אותי ואני מרגיש שהוא עוצר בעד עצמו לא להוזיל דמעה.
"הלכנו בן?" הוא שואל אותי לבסוף.
"אם רגליי תישאנה אותי," אני עונה לו וצוחק.
*
התרגשות גדולה אוחזת בקהל בשעה שאני מתקרב. אני יכול לשמוע את רחש הדיבורים. הלב שלי פועם בהתרגשות. אף פעם לא התרגשתי ככה. "מרק הטבעות אצלך?" אני שואל כדי להפר את השתיקה שעומדת באוויר בשעה שאנחנו הולכים לעבר החופה.
"כן," הוא עונה.
"מי אירגן את האירוע? המקום נראה כמו חלום," אומר לי אבא, "מעולם לא ראיתי חתונה כזו יפה."
"ובכן, אני מנכ"ל אתה יודע, וכאחד כזה אני בהחלט יודע להפעיל אנשים. החברות של לואיז טרחו למענה. הן ביצעו כל מה שביקשתי. אני אסיר תודה להן. היו להן יומיים בלבד לארגן את האירוע הזה," אני אומר לו, "ואם אתה תוהה לגבי הדחיפות שבעניין. היא לא בהריון. אולי בעצם כן מלפני שלוש שעות בערך," המילים האלה גורמות לנו לצחוק וכל המתח שבו היינו שרויים נעלם.
אני זוכה לברכות מכל עבר. יותר מכל אני רוצה לראות את המשפחה של לואיז. נשות המשפחה כבר כאן ואני ניגש לנטשה. היא מחבקת אותי. "כל כך חיכיתי לרגע הזה ששניכם תירגעו כבר. אני כל כך מאושרת. אתה זכית ביהלום שבכתר ואני יודעת שגם היא. עשה אותה מאושרת, אני יודעת שהיא תעשה אותך."
"תודה," אני אומר לה, "אני מבטיח לך בכל ליבי שאדאג לה כל חיי."
אני ניגש לסבתא של לואיז. היא מחבקת אותי ודמעות בעיניה. "אני מאושרת," היא אומרת לי לבסוף, "תשמור לי על הילדה שלנו."
רק לבסוף אני ניגש למשפחתי.
*
לואיז
כמה שעות קודם…
אנחנו הולכים לספא המשקיף על המים. כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה הפגישה שלי עם פטריק. אני אעשה הכול כדי שהוא יקבל אותי חזרה ואזכה בנשיקה שאני כה משתוקקת אליה, כאילו הייתה זו הנשיקה הראשונה שאקבל ממנו.
הספרית חופפת את שיערי ומסלסלת אותו מעט, אחר כך אני זוכה לאיפור עדין בדיוק כמו שאני אוהבת. אני כבר רוצה לברוח משם. מכוני יופי הם בדיוק המקום שאנשים כמוני חסרי כושר ריכוז לא אוהבים. לפני עוד צביעת הציפורניים.
"עוד עשר דקות מותק," אומרת לי בעלת הספא.
אני יוצאת החוצה לשאוף קצת אוויר. אני מנצלת את ההפסקה להתקשר לפאפא.
"אני מבקשת שתתקשר לאדמונד. אני רוצה שהמניות שלי יעברו לפטריק," אני אומרת לו.
"אבל לואיז החברה היא שלך," הוא עונה לי.
"אני רוצה שהוא ידע שאני סומכת עליו בעיניים עצומות," אני עונה לו.
"את בטוחה? אני רוצה לדעת שאת לא עושה את זה מתוך דחף ריגעי, או כדי לגרום לו לחזור אלייך," אומר לי פאפא.
"אני בטוחה מאד בהחלטה הזו. אני עושה זאת, כפי שאמרתי, כצעד של הבעת אמון," אני עונה.
"אם כך אדבר איתו," הוא עונה לי.
אחרי שהשיחה מסתיימת אני נשארת לעמוד בחוץ חושבת על כלום ועל הכל.
"לואיז, התור שלך הגיע," קוראת לי ג'ולי.
אני מאבדת ריכוז לגמרי ממה שנעשה סביבי. אני רוצה כבר שתגיע השעה ואפגוש אותו שוב ליד המים.
*
הגיע השעה…
אני בקושי נושמת. אני חוששת ממה שיהיה לו לומר לי ואני מתרגשת להיות בקרבתו. אני משכנעת את עצמי שאם לא היה רוצה לראות אותי לא היה מגיע לפנמה, ואז שוב מתגבר החשש שאולי הוא רוצה להיות זה שיסיים את הקשר בינינו. אני משננת לעצמי כל הזמן את מה שאמר לי שלא אבכה, ועוטה על פניי חיוך.
נשמתי נעתק למראהו. הוא נראה כל כך יפה. הוא לבוש מכנס שחור וחולצת בד לבנה, פתוחה מעט. האם נדמה לי שהוא הסתפר? מה בטוח הוא שהוא התגלח. הוא קם מיד כשהוא רואה אותי. הידיים שלו תקועות בתוך כיסיו. אני חושבת שמכל הפעמים שראיתי אותו, היום הופעתו המרשימה ביותר. העמידה שלו בטוחה וזקופה בדיוק כמו שאני אוהבת. העיניים שלו מביטות בי וחיוך קטן מסתמן בקצה שפתיו.
"אני שמח לראות אותך," הוא אומר, "ושמח שאת מחייכת. העיניים שלך כל כך זוהרות."
"אני מאושרת להיות לידך," אני עונה לו.
"זה משמח אותי," הוא עונה לי.
הוא מביט לרגע על השולחן העגול עליו פרוסה מפה לבנה וזר של פרחים לבנים.
"בואי נלך לטייל," הוא אומר לי אני עושה כרצונו והולכת לצידו.
הוא אוחז בידי משלב את אצבעותיו בשלי. אני עוצמת עיניים. "אל תבכי," אני אומרת לעצמי בליבי.
הוא מקרב את כף ידי לפיו ונושק לה ברוך. "התגעגעתי אליך," הוא אומר לי והלב שלי מחסיר פעימות.
*
"אני רוצה לשתף אותך במה שקרה מאז שנפרדנו," הוא אומר לי, "אני מתאר לעצמי שאת יודעת שלא העתקתי את אבירי הנסיכה. הרי זו היא תוכנה מוגנת. העתקתי איזו התחלה של משחק שהתחלתי פעם בימי האוניברסיטה ונטשתי. הדבקתי לו כותרת של אבירי הנסיכה שיראה אמין, כולל שם החברה. ידעתי שמרגע שהמעטפה תגיע אליו יתחיל המרדף אחרינו. נסעתי משדה התעופה ישר למשרד, אחרי שהודעתי לעובדים לא להגיע. לקחתי איתי חבר שעזר לי לפרק את כל המחשבים. את האגף שלנו אני פירקתי. הכול מאוחסן במשרד שלנו. סימנתי כל מחשב לפני שפירקתי אותו."
"נפגשתי עם פקד ניקו והשמעתי לו את השיחה עם סולומון. אמרתי לו שהוא מנסה לסחוט אותי ונתתי בידיו את העותק של התוכנה. ביקשתי שהשוטר הסמוי שמונה למשימה ייפגש איתו רק אחרי שאאשר להם שהכול חתום. הם יודעים רק שטסתי חזרה לדנוור. לא רציתי שאיש ידע מה היעד הסופי שלי."
הוא שוב עוצר לרגע את דבריו. "משדה התעופה בפנמה סיטי נסעתי ישר עם כל המסמכים לאדוארד. אני מצטער שאבא שלך נאלץ לשקר לך, אבל הוא עשה זאת למען שנינו. ידעתי שהזמן אוזל ואני חייב לפעול. כל המשחקים שלך, וכל התוכנות שידועות לי, רשומות כבר כאן. איש לא יוכל לגעת בהן. אין לך מושג איזו סערה מתחוללת עכשיו בניו יורק. כל תוכנה שנרשמה בעשרים שנה האחרונות נמצאת בחקירה. אין זה משנה מה יאמר לגבי התוכנות שלנו, למרות שאין ספק שהן תאושרנה שוב, כיוון שהחברה החדשה השתלטה על הכול ואין לנו בעיה להמשיך בעבודה ללא הפרעה."
"אתה ישבת עם אדוארד על הקמת החברה?" אני שואלת.
"כן, בדקתי שהכול כשורה," הוא עונה לי
"מדוע אם כך שמך אינו מופיע ברשימת הבעלים?" אני שואלת.
"אני רוצה להיות איתך בגלל שאני אוהב אותך, לא בגלל הכסף שלך. חתמתי היום גם על הסכם ממון אצלו," הוא אומר לי.
"אני לא ביקשתי ממך," אני עונה לו.
"חשוב לי שיהיה לך שוב אמון בי," הוא עונה.
"לפני שהגעתי אלייך, כשהתייפייפתי לכבודך, דיברת עם אדוארד וביקשתי ממנו שיעביר לידך את המניות שלי," אני אומרת לו, "אני רוצה שתראה שיש לי אמון מלא בך."
"אבל למה," הוא אומר, "הרי זו באמת החברה שלך."
"בלעדייך אין לי צורך בה יותר," אני עונה לו.
הוא מסתכל עליי. אני מבינה שתקוותי לזכות בנשיקה ממנו לא תתקיים.
"יש לי משהו בשבילך," הוא אומר ומגיש לי שקית שלא שמתי כלל לב לקיומה. "אני מבקש שתפתחי אותה רק לאחר שתחזרי לחדר. מה שתרגישי לגביה יקבע אם אפגש איתך מאוחר יותר, בעצם יש לך רק עוד שעה להחליט."
"תוכנה של השקית אינו חשוב. התשובה שלי שאפגש איתך," אני אומרת.
"את לא יודעת מה זה," הוא אומר לי. העיניים שלו מקובעות כעת על שפתיי והוא נושך את שפתיו קלות.
"אני אבוא," אני אומרת לו.
"תגידי את חושבת שהעובדה שאני מסרב לנשק אותך היא רק כדי להעניש אותך? את יודעת איזה עונש זה בשבילי?" הוא אומר.
אני עוצמת עיניי, אבל כלום לא קורה.
"אנחנו חייבים להיפרד כעת. אני מקווה שכשתראי את תוכן השקית לא תשני את דעתך."
"אני לא," אני מבטיחה לו.
*
כשאני חוזרת מקיפות אותי הבנות בשאלות. "אני רוצה להיות כמה דקות לבד," אני מבקשת.
אני פותחת את השקית ומוציאה ממנה בזהירות נייר עטיפה לבן. אני פותחת אותו בזהירות ונשארת פעורת פה. זר פרחים לבנים עדינים מונח בתוכו. אני מוציאה אותו בעדינות ורק אז אני רואה שמחוברת אליו הינומה. אני ממשיכה להוציא את הבד היפיפה שמחובר לזר והוא לא ניגמר. אני מאמינה שאורכה של ההינומה הזו עולה על גובהי. אני נחנקת מהתרגשות.
"נו אפשר כבר להיכנס," אומרת ג'ולי בחוסר סבלנות מעבר לדלת.
"ואני חשבתי שזו אני שחסרת סבלנות," אני עונה לה.
היא לא מחכה ונכנסת, מביטה בזר שבידי ובהינומה ולא מסוגלת לדבר. "לולי," היא אומרת לבסוף, "זה יפיפה. זה כל כך מתאים לך."
במילה הזו "לולי" היא שוברת שוב את הקרח שנוצר לי בלב בגללה. אני מביטה בעיניה ורואה את האהבה שלה כלפיי. היה מה שהיה שגרם לה להתנהג כפי שהתנהגה, אני מרגישה שוב נוח איתה. את השיחה איתה על מה שהיה אני יכולה לנהל בהזדמנות אחרת. המחשבות שלי שוב חוזרות לפטריק.
ואז נכנסות רונה ושיינה ובידן עוד שקית. "זה גם ממנו," היא מצחקקות. כשאני פותחת את השקית אני מוצאת בה סט לנז'רי ממשי לבן. "הוא אמר שכמו שהוא מכיר אותך בטח אין לך סט לבן, ולא נראה לו שתלבשי משהו באדום או כחול מתחת ל.. "
"מתחת למה שיינה?" אני שואלת בתמימות מעושה.
"אז איפה אימא שלך?" היא עונה לי במקום.
"אני פה," אומרת אימא ונכנסת ובידה שקית גדולה. היא פותחת את הרוכסן ושמלת כלולותיה של אימא נגלית למול עיניי.
"אנחנו…. מתחתנים." אני מופתעת.
"כן לולי ויש לך פחות משעה לסיים להתארגן," היא מזרזת אותי.
"והנעליים זה מאתנו," אומרת לי רונה ומראה לי זוג נעליים לבנות משובצות באבנים קטנות.
'זה באמת קורה,' אני ממלמלת, ספק לעצמי ספק להן.
"לולי אין לך הרבה זמן. אנחנו צריכות לצאת בקרוב," אומרת ג'ולי, "את לא רוצה שפטריק יחכה לך. הוא הרי לא יודע אם תבואי או לא."
"הוא יודע," אני עונה לה, "אני הבטחתי לו להיות שם." רק עכשיו אני נזכרת שלא שאלתי אותו איפה. אני ניגשת לשקית ומחפשת אם יש בה עוד משהו. אני מוצאת את פתק ועליו מילותיו: אוהב אותך תמיד ולנצח, פטריק
אני הופכת את הפתק וקוראת: "אחכה לך בכיליון עיניים ליד המים."
אני נכנסת למקלחת כדי להתפשט. אני לובשת עליי את הסט ממשי שפטריק בחר עבורי. אני נוגעת בו בידי ומדמיינת את ידיו של פטריק עליי.
אימא עוזרת לי ללבוש את שמלת הכלה. אני מסתכלת על עצמי במראה ועיניי נוצצות מהתרגשות.
נקישה נשמעת בדלת. "אסור לו לראות אותי," אני מזדעקת, "זה מביא מזל רע."
"מה קורה עם הילדה?" אני שומעת את פאפא.
"איך אני?" אני שואלת את פאפא שעומד ומביט בי, "אתה לא אוהב איך שאני נראית פאפא?"
"על מה את מדברת? את נראית כמו נסיכה ילדה שלי," הוא אומר.
"אני כבר מסיימת," אני עונה לו, נותר לי רק לנעול נעליים ולסדר את הזר על ראשי.
"לפני שאת עושה זאת אני זקוק לכמה חתימות ממך," אומר פאפא.
"זה לא יכול לחכות? אני לא רוצה שפטריק יחכה לי," אני עונה לו.
"זה לא יכול לחכות ילדה שלי, זה חתימות על רישיון הנישואין שלכם," הוא אומר.
"רונה את מוכנה למסור לו את זה בשבילי," הוא מבקש מרונה לאחר שחתמתי.
"זה ממנו," אומר לי אבא ומגיש לי זר פרחים לבן מוכר. איך לא חשבתי על זה בשעה שראיתי אותם?
ואז אני רואה את סבתא.
"אני מבקשת כמה דקות עם הילדה," היא אומרת וכולם משאירים אותנו לבד.
היא מוציאה מתיקה עגילים ושרשרת. אני מכירה אותם היטב. הם היו שייכים לאימא שלה. היא תמיד אמרה שאם יקרה הרע מכל היא תמכור אותם.
"סבתא אני לא יכולה לקחת את זה ממך," אני אומרת לה.
"לא רק שאת יכולה, את תענדי אותם הלילה והם יישארו שלך," היא אומרת.
"אבל סבתא הם משובצים יהלומים. את יודעת כמה הן שווים?" אני שואלת.
"תקשיבי לי טוב ילדה. בזכות הבעל שלך יהיה לנו בקרוב בית וכסף לא יחסר. אין לי יותר צורך בהם," היא אומרת לי.
אני עונדת את התכשיטים ומביטה על עצמי במראה. הם נוצצים בשל האור שנשבר בהם. בחיי לא ענדתי תכשיט כל כך יקר, למעשה כל מה שאני ענדתי עד היום עלה עשרות דולרים בלבד.
"אני לא יודעת מה לומר," אני אומרת לה.
"וזה ממנו," היא אומרת לי ומראה לי צמיד רגל יפיפה משובץ יהלומים.
אני נועלת את נעלי מתהלכת בהם הלוך ושוב. הם מתאימים לי כמו כפפה ליד.
סבתא קוראת לכולן לחזור לחדר. "נתראה," לוחשת לי ג'ולי שרק עכשיו אני שמה לב מה שהיא לובשת.
"את נראית נהדר," אני אומרת לה.
היא מפריחה לי נשיקה באוויר ונעלמת.
גם אימא עומדת לעזוב. סבתא מניחה את ידיה על ראשי. "אני מברכת אותך ילדה יפה שלנו שתהיי מאושרת אתו ותחגגי כל יום שאת לצידו."
עכשיו נשארנו רק פאפא ואני לבד. "בקשת מאדמונד לתת את חלקי לפטריק?" אני שואלת, "פטריק חתם על הסכם ממון. אמרתי לו שאינני מעוניינת בו ובקשתי שישמיד אותו," אני אומרת לו.
"לואיז אל תדאגי לדברים האלה עכשיו," אומר פאפא.
"חשוב לי שהוא ידע שאני סומכת עליו בעיניים עצומות," אני מתעקשת.
"לואיז, אני מכיר אותך כל כך טוב," אומר פאפא, "זוכרת שחתמתי על מסמכים נוספים? זה היה בגלל שהעברתי את זכויותיי לפטריק. אתם שותפים שווים. פטריק פועל בשביל לקנות לנו בית. אנחנו ממש לפני חתימה על חוזה, והבטיח לי שהמשכורת שלי תישאר. הכול כתוב וחתום על ידו. ועכשיו אפשר סוף סוף ללכת? הוא מחכה לך והוא מאד מתרגש. תאמיני לי שראיתי את פטריק בעבר מלא אהבה אלייך, אבל כמו שהוא נראה היום לא ראיתי אותו."
פטריק
ואז אני רואה אותה יוצאת מתוך בית המלון ופוסעת לצידו של אביה על השביל המוביל למים. היא נראית כמו פיה קסומה. אני נושך את שפתיי ומחייך. כל הזמן ביקשתי ממנה שתבטיח לי שלא תבכה, והנה אני עומד ועיניי נעוצות בה ומרגיש שעוד רגע הן מתמלאות בדמעות.
העיניים שלה מצפות לראות את שלי וברגע שהיא במרחק שבה יכולה אותן, עיניה ננעלות עליי והיא לא רואה דבר מהמתרחש מסביבה.
כל צעד שלה נדמה לי כנצח. אני רוצה לרוץ אליה ולחבק אותה חזק אליי, אבל מתאפק. סוף סוף היא נעמדת לידי.
"התגעגעתי אלייך כל כך," אני לוחש לה.
"ידעת שאבוא, היית בטוח שאבוא, נכון?" היא מבקשת ממני אישור.
"לא הייתה אפשרות אחרת. לא הייתי יכול להמשיך לנשום אם לא היית באה," אני עונה לה.
"מצטערת שאיחרתי, היתה מהומה גדולה סביבי בחדר," היא אומרת לי.
"כל דקה שחיכיתי הייתה שווה את הרגע הזה שאת עומדת לידי," אני אומר לה, "יש לי כל כך הרבה נשיקות לתת לך, על שפתייך המתוקות, על כולך, היכן שרק תרצי."
"אני אחכה בסבלנות, עכשיו שאני בטוחה שתעניק לי אותן," היא אומרת לי.
"ראית מי הגיע לכבודך?" אני שואל.
"אתה רציני? אתה באמת חושב שראיתי מישהו מלבדך?" היא עונה לי.
"אני יודע, אבל נעים לי לשמוע את זה מפיך," אני עונה לה.
"בבקשה תאמר לי שאתה יודע שכולי שלך. לעולם לא יתעורר בי עוד ספק. אם לא אבין משהו אשאל," היא אומרת לי.
"אני לא אספק לך סיבה לשאול אותי. הנה מגיע מי שינהל את הטקס. עוד רגע תשמעי ליד כולם את הבטחתי לך."
"התכנסנו פה כדי לחגוג את האיחוד בין פטריק גולד ולואיז דיאמונד," אני שומע את המילים ברקע אבל העיניים שלי נעוצות בה והן מחייכות אליי.
"לואיז גולד," אני לוחש לה, "תתחיל להתרגל."
אני נדרש להקשיב על המילים הכה מוכרות ולענות : אני מתחייב!
"אני מתחייב," אני אומר לה מיד אחר כך, "להיות נאמן לך בגופי ובנפשי, להעלות חיוך על פנייך כל בוקר, לאהוב אותך עד נשימת אפי האחרונה ומעבר. לעיני כל האורחים שלנו אני אומר לך שאני יודע שאת האחת שלי , לא הייתה לי ולא תהייה לי אחרת מלבדך. את האהבה שלי, את תהיי האמא של הילדים שלי, המשפחה שלי, אהובתי הנצחית."
"הטבעת," לוחש לי מרק. אני לוקח את הטבעת של לואיז ועונד אותה בידיים בטוחות. אני מקרב את ידה אליי ונושק לטבעת. "את שלי," אני לוחש לה.
אני מרגיש את חוסר הסבלנות של לואיז למשמע הנוסח הארוך של המילים. היא נושמת לרווחה כשהן מסתיימות ואומרת בקול רם וברור: "בטח שאני מתחייבת! אני מתחייבת להיות שלך ורק שלך, ללכת לצידך בעיניים עצומות, לכבד אותך ולאהוב אותך, בלב, בגוף ובנפש, בימים מחייכים ובימים קשים אם יהיו, כל עוד אני חיה ומעבר. אתה אהבת חיי וכך תהיה לעולם. היא עונדת את הטבעת שלי על אצבעי ונושק לה. "אני שלך," היא אומרת לי.
"אתה יכול לתת נשיקה לאשתך," אומר לי מנהל הטקס.
אני מביט בעיניה הנוצצות, בשפתיה המצפות לי. איש לא קיים בעולם מלבדה. אני מלקק בלשוני את שפתיה, מצמיד אותה אליי ומתמסר לנשיקה איתה בתשוקה. היא למדה אותי להתנשק הפרחחית הזו ועכשיו אני מיישם את כל מה שלמדתי ממנה. אני מנשק את שפתיה, ומסמן אותה כשלי. אני לא מתאפק ומפזר כמה נשיקות גם על צווארה.
"כדי שאני שאפסיק," אני לוחש לה, כי אחרת יהיה מאד מביך.
"אני לא יכולה לומר שאני שבעה מנשיקותיך, אבל אסתפק בהן בינתיים. היה בהחלט שווה לחכות לך. אני רוצה לחוות כל דקה מהלילה המיוחד הזה שבו הפכתי להיות אשתך פטריק גולד," היא אומרת לי בשקט.
אני מסיר עיניי ממנה, ומביט מסביבי. כמה לא מפליא שכולם צפו בנו. הרי סיפקנו להם את ההצגה הכי טובה בעיר. ככה זה כששנינו יחד.
"אני…אנחנו מודים לכולכם שהגעתם. אני יודע שזה לא היה פשוט בהתראה כזו קצרה. האמת שתיכננו טקס מאד אינטימי, אבל אני שמח שהצטרפתם אלינו לחגוג את האהבה שלנו. למי שחשד שהדחיפות הייתה בגלל שלואיז בהיריון, אז לא. קורים דברים בחברה שלנו שוודאי תשמעו עליהם בקרוב באמצעי התקשורת שהביאו אותנו לפנמה.
מראה המקום המדהים הזה גרם לכך שהמקום הזה נבחר לשמש כמקום הצהרת הנדרים שלנו. כפי שאתם יודעים אשתי ואני לא התראנו הרבה היום, ואני אשמח לבלות כמה רגעים בנפרד איתה. אני מזמין אתכם להתחיל לחגוג ומבטיח שנחזור בקרוב.
אני מושיט יד ללואיז שתבוא איתי. אני מסמן בראשי לנטשה לבוא.
"את נראית כמו נסיכה," היא אומרת לה, "תני לי לסדר לך את ההינומה. אין לך עוד צורך בה. היא מורידה את הסיכות המחברות אותה לזר, אבל את הזר משאירה על ראשה.
"ההינומה הזו מיוחד במינה, היא הופכת לחלק העליון של השמלה," היא אומרת ובמעשה קסמים, מלבישה אותה מעל השמלה, מחברת אותה בקרסים בלתי נראים.
"תצלמי אותנו," אני מבקש, "אני רוצה לשלוח הודעה לעיתונות."
כשאני רואה את התמונות אני מתרגש, כאילו שלא ידעתי כמה יפים אנחנו נראים יחד.
"פטריק גולד ולואיז (דיאמונד) גולד מתרגשים להודיע על נישואיהם," אני כותב, אבל חוזר בי. "נחכה עם ההודעה," אני אומר ללואיז, "ניתן את התמונות להורים. אני בטוח שהם ישמחו לפרסם אותה."
"נטשה, אני מבקש שתיקחי איתך את הנייד שלי ותחליטו עם הוריי איזו תמונה לעלות עם ההודעה שלכם על נישואינו," אני אומר לה.
איך יכול היה פטריק לדעת שבשעה שימסור את הנייד שלו יתחילו להיכנס אליו הודעות?
מצד שני טוב שעשה כך, שהרי הלילה הוא חוגג את נישואיו והחיים בחוץ יכולים לחכות.
