בר אבידן -מאמינה באהבה

לואיז דיאמונד

לואיז

אני שוקעת בהרהורים בשעה שפטריק ניגש לדלת לקחת את המשלוח שהגיע. אני מסתכלת על הגבר שלי. הוא נראה לי ניחוח יותר בהליכתו. כאילו הבית מוריד ממנו את כל הצורך להיות בשליטה. ואולי זו הנוכחות שלי לידו, כעת כשהוא יודע שאני לגמרי שלו.

הלב שלי מוצף אהבה.

אבל אז קורה משהו. העמידה שלו משתנה. הוא שוב בשיא חושיו. ברור לי  שזה לא השליח עם האוכל שהגיע, אלא מישהו שגורם לו לחוסר שקט. אני לא יכולה לנשום.

"כנס אבא," הוא אומר ופותח את הדלת לרווחה.

אבא? אמנם הוא סיפר לי את הסיפור שלו, אבל לא הבנתי שקיימת איבה ביניהם להיפך. היה נשמע לי שלמרות חילוקי הדעות הכל בסדר. אולי הוא רצה לספר לי משהו ולא הספיק?

"מי זו," הוא שואל ומחווה בראשו לעברי.

"זו האישה שלי," עונה לו פטריק. בכל יום אחר הייתי שמחה למשמע המילים האלה, אבל לא היום אני מרגישה שמשהו לא בסדר. "זה לא שאתה לא רצוי בביתי, רק שיש לי הרגשה לא טובה שמה שבפיך לא עומד לשמח אותי. האם זה קשור לעובדה שביקשתי להסדיר איתך את רישום הבית על שמי?"

"לא רק שזה לא יקרה, ועכשיו שאני רואה עם מי אתה נמצא, בטוח שלא . אני מבקש שתפנה את הבית עד מחר בערב," אומר אביו.

"אין בעיה," עונה לו פטריק, "אני חושב שהשיחה הזו הסתיימה." אני רואה שהלסתות שלו ננעלות כדי למנוע ממנו לומר עוד משהו.

"אתה טועה פטריק. יש לי עוד הרבה מה לומר לך," הוא אומר לו, "ברוב יהירותך דחית את הצעתי לעבוד בחברה שלי. הייתה תקופה שהאמנתי שאתה מצליח בעבודה, מרוויח יפה ועומד על רגליך. אבל מסתבר שטעיתי."

"ולמה אתה חושב כך?" אומר לו פטריק ועמידתו מתעצמת עוד יותר מולו.

 "זו האישה שלך שגרמה לך לסטות מדרך הישר? אני במקומך הייתי שוקל היטב לפני שאני קורא למישהי אישה שלי," אומר האב.

הוא עוזב אותו ופוסע לעברי. המבט שלו יורק לעברי אש. אין לי מושג מדוע אבל אני מוכנה לצאת למלחמה. הוא אינו יודע כמה שורטת אני יכולה להיות כשאני מגינה על מישהו שאהוב עליי.

"למה כוונתך?" אני שואלת.

"מאיפה באת?" הוא שואל.

"אני לא רוצה להישמע חוצפנית," אני אומרת לו, "אבל לא מבינה את השאלה שלך."

"ברור," הוא עונה לו בקול מתנשא.

"אני מבקש שתעזוב אותה בשקט. היא לא קשורה לעובדה שאני מאכזב אותך," אומר פטריק.

"זה בסדר," אני אומרת לפטריק ונוגעת בזרועו, "אני באה ממשפחה קשת יום. הורי ברחו מרוסיה שם אבי היה פרופסור לפיזיקה ואימי דוקטור לביולוגיה. אני נולדתי כאן," אני עונה לו.

"ברור," הוא ממלמל, "כל מי שבא משם הוא דוקטור למשהו."

הפרחחית שבי בוערת. אני רוצה לצאת להגנתם של הוריי אבל בולעת את המילים. "מה שתאמר," אני לא מתאפקת לבסוף ואומרת לו.

"בואי מתוקונת," אומר לי פטריק ומוביל אותי בידו לחדר העבודה שלו. "נפרק את הציוד שלך, נארוז ונעבור עוד הלילה. אני בטוח שהורייך יקבלו את פנינו בסבר פנים יפות." אביו הולך בעקבותינו ונדהם לראות את החדר המאובזר. חמישה מסכים על הקירות ושלושה מחשבים מריצים חומר עם השולחן.

"אתה יכול להסביר לי מה קורה פה?" הוא שואל נדהם.

"אני מצטער אבא. אני לא סומך עליך," עונה לו פטריק.

"תבין אותי פטריק," הוא מתחיל לומר.

"החדר הזה ממוסך. איש לא יכול לשמוע מה נאמר בו. הבת של המהגרים יודעת דבר אחד או שניים על מחשבים," הוא עונה לו.

אדוארד גולד מתיישב על הכיסא מול פטריק. "מנסים לסחוט אותי בגללך," הוא אומר לו.

"ולמה שמישהו יעשה דבר כזה?" שואל פטריק, "זה קשור לכך שלא רציתי להתחתן עם מרגו?"

"ממש לא. את השם סילבר שמעת אני מניח" אומר אדוארד.

"עבדתי אצלו. הוא זה התראיין אמש בטלוויזיה," עונה פטריק.

"חזרתי לפנות בוקר מנסיעת עסקים. אין לי מושג על מה אתה מדבר," הוא אומר לו.

"אם היית רואה, היית מבין מי זו האישה שלי והיית מאוד גאה בה ולא מתייחס אליה בזלזול רק בגלל שבאה מהיכן שבאה," אומר פטריק, "אני יכול לומר לך שמבין שלושת הכלות שלך, הבחירה שלי היא המוצלחת ביותר."

"בוא אעדכן אותך בכמה מילים מה שפורסם בתקשורת," אומר פטריק ומספר לאביו בתמציתיות.

אני כבר לא מקשיבה לשיחה אלא עסוקה בפירוק המערכת המורכבת של המחשבים.

"לואיז?" שואל אותי אדוארד. אני נושאת את עיניי אליו. "שמעת מה אמרתי?"

"סליחה," אני עונה לו, "הייתי מרוכזת בעבודה. אני צריכה לגבות את כל המערכת לפני שאני מנתקת אותה."

"אמרתי שאין צורך שתפרקי אותה. טעיתי כשאמרתי לפטריק מה שאמרתי. אני מאד מצטער שבכלל לא עלה בדעתי שהאיש משקר," אומר אדוארד.

"הבן שלך הוא אדם מדהים," אני אומרת לו, "ואין לזה כל קשר למשכורת הגדולה שהוא מרוויח." כיוון שלא הייתה קשובה לשיחה אני לא יודעת מה פטריק אמר לו.

"לא שמעת מילה ממה שאבי אמר," אומר לי פטריק, "הוא יודע מי את."

"כיוון שלא שמעתי מילה אודה לך אם תחזור בקצרה על מה שאמרת. בסופו של דבר המלחמה של מר סילבר היא נגדי. הוא אינו יודע שאני בקשר עם פטריק, למרות שחשד בעבר שקורה בינינו משהו. הוא לא יודע שאנחנו שותפים," אני אומרת לאדוארד.

"אני הבנתי שאתה עובד בחברה שלה," הוא אומר לפטריק.

"נכון שאת החברה אני הקמתי, אבל בשעה שפטריק קיבל עליו לעמוד בראשה הוא קיבל גם אחוזים מהמניות. האחוזים האלה יהפכו לשותפות מלאה כאשר יסתיים הסיפור עם סילבר," אני עונה לו.

"אתה מבין אבא, האישה הזו נותנת בידי את הפירות של מפעל חייה עד כה בלי תמורה מצידי. אני מקווה שאתה מבין שהיא לא לוטשת עיניים לרכוש שלי אלא באמת אוהבת אותי," אומר פטריק לאביו.

"אני מבינה את הדאגה שלך לרכוש המשפחתי. אני מבטיחה לך שנעזוב עוד הלילה כדי שלא יהיה לך ספק שאהבתי לפטריק תלויה בכסף שלו," אני אומרת לו, "אני לא רגילה לחיי פאר, וכפי שאני מכירה את פטריק הוא יהיה איתי בכל מקום. אני אומרת זאת כי ראיתי איך שהוא מתנהל עם הוריי."

"סילבר דרש ממני מיליונים כדי שלא תוגש נגד פטריק תביעה. הוא איים גם שיפגע בי כלכלית. לא היה לי מושג על מה מדובר. היה זה רק צירוף מקרים שפטריק פנה אליי היום ואמר שהוא רוצה להסדיר את רישום הבית על שמו. הוא לא הסביר לי מדוע רק שאל כמה אני רוצה עבורו. קישרתי בין שני הדברים והסקתי מסקנות שגויות. עכשיו אני מבין שהצעד של פטריק נעשה למענך, כדי לבנות איתך בית," אומר לי אדוארד.

אני מביטה בפטריק. אין לו מושג מה מתחולל בי כעת למשמע המילים של אביו. פטריק רוצה לבנות איתי בית! אתם קולטים עד כמה הוא אוהב אותי?

פטריק

אני מתאפק ושולט בעצמי. קשה לי לשמוע את הדברים. העובדה שקודם הוא מפקפק בי, שהוא צריך שאוכיח לו שוב ושוב שאני שווה משהו למרות שאינני עובד עבורו, קשה עליי.

גם העובדה שהתייחס ללואיז כפי שהתייחס העלתה לא מעט את חמתי. הבן שלך לראשונה בחייו מציג בפנייך אישה ואומר לך שהיא האישה שלו וזו התגובה?

"אני חושב שכדאי שנדבר על הכול פעם אחרת," אני אומר לו ובעצם אומר לו שהשיחה הזו הסתיימה. אני כבר החלטתי. כאן אני לא רוצה להיות.

כאשר הדלת נסגרת אני מסתכל על לואיז. "אני חושבת שכדאי שנלך מפה," היא אומרת לי.

"אין לך מושג כמה אני שמח שאת אומרת זאת. זו בדיוק ההרגשה שלי," אני אומר לה.

"אני מרגישה שפתאום הבית הזה סוגר על שנינו," היא עונה.

"בואי ניסע להורייך. נשאר שם עד שנמצא בית," אני אומר לה.

"אתה באמת מוכן להיות בבית הוריי?" היא שואלת אותי ודמעות בעיניה.

"את יודעת מתוקונת, ההורים שלך, שניהם, נתנו לי להרגיש בבית למרות שידעו שאנחנו נלחמים זה בזה כל הזמן. אני באמת מרגיש רצוי שם," אני אומר לה, "שלא תחשבי שאני לא אוהב את המשפחה שלי, רק שכרגע אני לא רוצה להיות בסביבתם."

"כייף לי לשמוע את מה שאתה אומר, אבל זה לא אפשרי. אי אפשר לדעת אף פעם מתי ג'ולי תחזור הביתה. היא ואני חולקות חדר, ואני זקוקה לפרטיות הזו איתך," היא עונה לי.

"אם כך נלך למלון," אני אומר לה ומחפש את מספר הטלפון של מלון אורכידאה.

"ממתי תרצה את החדר ולכמה זמן?" שואל אותי פקיד הקבלה במלון.

"החל מהלילה," אני אומר לו, "אשתי ואני נגיע בערך עוד שעתיים."

"נשואים טריים?" הוא שואל.

"כן," אני עונה.

"אם כך תקבלו את סוויטת ירח הדבש," הוא עונה לי.

"אין צורך במשהו מפואר. ביחוד שאיני יודע לכמה זמן נזדקק לה," אני אומר.

"אם כן אתן לכם מערכת חדרים אחרת," הוא עונה, "לדעתי היא יפה לא פחות אבל פחות…איך אומר זאת.." הוא עונה ומשתתק.

"אם כך רשום הזמנה על שם פטריק ולואיז גולד," אני מבקש. היא מסתכלת עליי. "לואיז גולד, נשמע מושלם. את תשני את שמך עבורי, נכון פרחחית?"

"זו בכלל שאלה?" היא עונה לי.

"אפילו שהמשפחה שלי…" אני שואל.

"פטריק, אתה לא מבין שאני רואה רק אותך?" היא עונה לי.

היא עולה למעלה לארוז את הבגדים שלנו. "תעזור לי להכניס את הציוד לרכב," היא מבקשת. אני מסתכל בצער על חמשת המסכים הגדולים שהורדו מהקיר וחושב לעצמי באיזה קלות היא מתאימה את עצמה אלי. כמה הקרבה זה דורש ממנה. בעצם כך היא נוהגת כבר כמה חודשים. אני כל כך אוהב אותה!  דווקא הפרחחית הזו התגלתה כאישה הכי מתמסרת שיכולתי לבקש.

אנחנו מגיעים לקבלה ברכבים נפרדים. "אני אגש להרשם," אני אומר לה, "ואת חכי לי פה."

"תביאי איתך עגלה," היא מבקשת, "ברור לך שאני לא משאירה את הציוד ברכב."

דקות ארוכות אנחנו מסדרים את המקום החדש בו אנחנו הולכים לבלות בתקופה הקרובה. אני מביט בהנאה איך היא מסדרת בזריזות את הבגדים שלנו בארונות, מפזרת את הדברים בחדר האמבטיה. היא מרוכזת כולה במה שהיא עושה כאילו היא עוסקת בפתרון פאזל של תוכנה במחשב. כל כך רחוקה מהאישה שיש לה בעיות של ריכוז.

רק לבסוף היא פונה למערכת המחשבים. "נשאיר כאן רק את המחשב אישי," היא אומרת, את השאר ניקח מחר למשרד עד שיהיה לנו בית שלנו."

"אתה רעב?" היא שואלת אותי.

פתאום אני מבין שאני רעב רק לדבר אחד. האש בי בוערת ושורפת אותי. "אני רעב אלייך," אני אומר לה בשעה שהיא מתיישבת מולי על המיטה.

היא מסתכלת עליי. מעמיקה את מבטה לתוך עיניי. בתנועה מהירה אחת היא מורידה ממנה את חולצתה, מורידה את שארית בגדיה, ונשכבת פסוקה לפני. "בוא אלי," היא לוחשת לי.

אני עושה כמוה. מוריד את החולצה, כמעט קורע אותה מעליי. אני מפשיל את מכנסיי ותחתוניי אבל לא מוריד אותם עד הסוף. רק כאשר אני מטפס על המיטה אני מבין שעדיף לי להוריד אותם.

אני מתנפל על שפתייה. יונק אותם בנזקקות כאילו שאם לא אעשה כן משהו רע יקרה.

"אני לא יכול לחכות," אני ממלמל לעברה, "לא יכול," וחודר לתוכה בעוצמה.

אני רואה בעיניה את ההפתעה. היא לא עוצמת שוב את עיניה אלה מביטה לתוך שלי, לא מורידה את מבטה ממני. אני מרגיש שהיא מכילה אותי, על כל מה שאני עובר, את השדים שמשתוללים בי בעוצמה שלא הכרתי. אני פורק את הכול לתוכה ועדיין לא מרגיש רגוע. השרירים שלי לא רפויים ואני מרגיש שאני אבוד.

אבל אז היא אומרת לי. "עוד, תן לי עוד." המילים שלה כל כך מתאימות לי ואני מתחיל שוב להתמלא כולי.

רק אחרי שלוש פעמים שאני שופך את הכול בתוכה אני מרגיש שאני מרוקן. כל אותו הזמן היא בוחנת את מה שקורה בתוכי במבטה. רק עכשיו היא עוצמת את עיניה. רק כעת אני מרגיש כמה אחזה בי, כמה שמרה עליי כל אותן דקות ארוכות. עכשיו גם היא יכולה לנוח.

אני נשכב לידה בעיניים עצומות, מרגיע את הנשימות הכבדות שלי, ואת פעימות ליבי שהשתולל בי דקות ארוכות.

"אני מאכזב אותך?" אני שואל אותה.

היא פוקח את עיניה. "מאיפה באה השאלה הזו?"

לואיז דיאמונד

לואיז

"מאיפה באה השאלה הזו?" אני שואלת אותו, "עכשיו שסוף סוף העיניים שלך כמו אוקיינוס רגוע, עכשיו שראיתי את כל השדים מתעופפים הרחק מכאן? אין דבר שתעשה שיכול לאכזב אותי. כל עוד אתה איתי אני מאושרת."

"כל עוד?" אני שואל, "יש לך בכלל ספק שזה לנצח? זה בגלל מה שקרה עכשיו? מה שקרה עם אבי?"

"שוב אבא שלך? אני איתך נטו. בלי כל התפאורה מסביב. האהבה שלי אליך זורמת במלואה רק לגבר שבך, לא לכל מה שמסביב. אני סומכת עליך בעיניים עצומות."

"ומה שקרה בינינו כעת? אף פעם לא הייתי נזקק בצורה כזו. לא עצרתי לרגע לחשוב מה עושה לך טוב, האם זה נעים לך, הייתי מרוכז רק בי ובכאבים שלי," הוא עונה לי.

"וזו לא הסיבה שלשם כך בחרת בי שאהיה איתך? אני פה כי אני רוצה להיות, כי אתה מעצים אותי. ראיתי את הסערה בעיניך והבנתי שהיום זה הולך להיות שונה. אני רוצה שתהיה בטוח שכל שתבקש אעשה, הרי הבטחתי לך שאתן לך להוביל אותי."

"אחזתי בידייך בחוזקה, היית שבויה בידי. המרחק בין זה לבין לאזוק אותך היה קצר מאד. זה לא מפחיד אותך?" הוא שואל.

"אני סומכת עליך שאם אומר לך שקשה לי אתה תוותר," אני עונה לו.

"אני רוצה שתדעי שאני לא כזה. לא אקח אותך רחוק יותר ממה שלקחתי היום. אין לי צורך בזה. תקופה ארוכה זה התבשל בי. אמנם אני מתפקד היטב בחיי היום יום, אבל כל יום כשחזרתי הביתה ההיעדרות שלך מחיי הייתה קשה לי מאד . התגעגעתי אלייך בטירוף. גם מה שקרה היום עם אבי, עורר בי שוב את חוסר האמונה שלו בי והוסיף את האש למדורה שבערה בי," הוא אומר לי. הוא נושם עמוק. "תודה על מי שאת בשבילי," הוא אומר ומושך אותי לחיבוק. הוא מנשק אותי שוב. רק שהפעם זו נשיקה עדינה.

"תתלבשי," הוא מבקש ממני וקם מהמיטה.

אני הולכת לשטוף את עצמי, בכל זאת מעשה אהבה כזה משאיר בי סימנים, ומתלבשת בזריזות.

אני יוצאת לחדר השני ורואה אותו לבוש בחליפה. אני שמחה שבחרתי ללבוש את השמלה השחורה, ולא זרקתי עלי חולצת טריקו מקושקשת.

הוא הולך לקראתי. מבטו מרוכז בי אבל עיניו רגועות. האם נדמה לי או שהן נוצצות? "יש לך שם שני?" הוא שואל.

"לא, אני עונה, קוראים לי רק לואיז, לואיזה כך אני רשומה," אני עונה לו מנסה להבין למה הוא מתכוון.

הוא אוחז בידי ובלי מילה נוספת כורע ברך לפניי.

"לואיזה דיאמונד. האם את כבר מבינה שאת הנצח שלי? אני מקווה שאת מבינה שאני שלך, ואת. גם את שלי לנצח?"

"בטח," אני עונה לו. הוא מושיט יד לכיס ומוציא ממנו שקיק בצבע לבן פנינה. אני מזהה עליו ציור של צדף ובתוכו פנינה. "תראי איך עובד הגורל. כשהייתי בתאילנד, כשלא שמעתי ממך מילה, קניתי לך את הטבעת הזו. הפנינה נראתה לי הכי מתאימה עבורך. לא היה לי מושג שיום אחד אהיה שייך לפניני בר, ובכל זאת השילוב של הפנינים עם היהלומים היה בעיניי המושלם עבורך."

אני לא מתאפקת ובוכה. "היא כל כך יפיפיה. לא יכולת לבחור משהו שיותר מתאים לי ממנה," אני אומרת לו. "כן! אם לא היה לך ברור. אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות אשתך."


את הרגע הקסום הזה מפריעה הודעה נכנסת. אני מעיפה מבט זריז ורואה שהיא מאבא שלי.  "זה אבא שלי. מעולם הוא לא צלצל אליי בשעה כל כך מאוחרת," אני אומרת לפטריק בחשש.

"תפתחי אותה," אומר לי פטריק בטון רציני.

"צריך לדבר איתך, פאפא."

אני מתקשרת מייד. "כולם בסדר?" אני שואלת מייד.

"כן לולי," הוא אומר, "היה לי ביקור." הוא מפסיק לרגע שנראה לי כמו נצח. "מר גולד היה פה."

"אבא של פטריק?" אני שואלת, חושבת אולי התבלבל בשם.

"כן. מזמן לא הרגשתי כל כך נסער. תסלחי לי אם אומר לך שזה הזכיר לי חקירה של הק.ג.ב. כל כך הצטערתי שאת לא פה. לא ידעתי מה כדאי לומר ומה עדיף שאשתוק."

"הוא היה בביקור אצל פטריק. החלטנו לעזוב את הבית. אנחנו עכשיו במלון אורכידאה," אני משתפת אותו.

"אני רוצה שנפגש," הוא אומר לי.

"מתי שתרצה אנחנו נבוא או שתבוא אלינו. מה שתבחר," אני עונה לו.

"אפשר עכשיו?" הוא שואל.

אני מסתכלת על השעון כבר אחת עשרה בלילה. ברור לי שהוא זקוק לדבר איתי.

"בטח. אנחנו כבר יוצאים," אני אומרת לו.

"אני אבוא אליכם, אם זה בסדר," הוא עונה לי.

"פאפא, איזו שאלה. בוודאי שזה בסדר," אני עונה.

"אני מקווה שזה בסדר מבחינתך," אני אומרת לפטריק, "אבא שלי רוצה לבוא כעת."

"זו בכלל לא שאלה. ברור שהוא יכול לבוא," הוא עונה לי, "אני מבין שהוא לחוץ מהשיחה שלו עם אבא שלי. כמה אני שמח שעזבנו את הבית."

"בואי נרד למטה לחכות לו," אומר לי פטריק, "אני זקוק קצת לאוויר צח."

אני שמחה שהתלבשנו. אין ספק שהנוכחות של פטריק בחליפה מסובבת ראשים ואני כל כך גאה ללכת לידו, ביחוד כשהטבעת שהעניק לי ענודה על אצבעי. "מה שלא יהיה, יהיה בסדר. אני אדאג להוציא את כולנו ממה שמאיים עלינו."

אני יוצאים לרחוב. העיר עדיין שוקקת. אני תוהה מה יש לאנשים לעשות בשעה כזו ברחובות. "אני יודעת," אני עונה לו, "אני סומכת עליך בעיניים עצומות. אני אפילו לא מנסה לחשוב מה היה שם בשיחה ביניהם. אבא שלי לא טיפש."

"אני יודע ומבין שהיה משהו שהסעיר אותו מאד," הוא עונה לי, "שלא יהיה לך ספק. אני אעמוד לצד המשפחה שלך, שהיא כעת גם המשפחה שלי."

מתחיל להיות קריר בחוץ ואנחנו חוזרים חזרה ללובי בדיוק בזמן שאבא שלי מגיע. למרות החששות שלי כשהוא מתקרב אלינו הוא מחייך. הוא נושק לי על לחיי ועוטף אותי בחיבוק החם שלו. "את נראית נפלא," הוא אומר לי בחיוך. הוא פונה לפטריק ומחבק אותו חיבוק אבהי גם.

"שנלך לשתות משהו, או תרצה לעלות לחדר שלנו," שואל פטריק.

"אני מעדיף לדבר בפרטיות. אני בטוח שיש לכם בר משקאות בחדר," הוא אומר בחיוך.

"עכשיו ספרו לי למה אתם פה," אומר אבא אחרי שהוא מסיים להסתכל על החדרים מסביב.

פטריק מספר לו על בקשתו להסדיר את רישום הבית על שמינו, ועל הביקור של אבא שלו. "אתה מבין הוא קישר בין שני הדברים והיה בטוח שהסתבכתי. לרגע לא חשב לשאול אותי מה באמת קרה שם. הוא חזר מנסיעת עסקים כך שהפסיד את כל מה שהתפרסם בתקשורת."

"אתה יודע פטריק שאני מאד מעריך אותך. אני בהחלט רואה את העתיד של לואיז איתך, לכן אני אומר לך את אשר על ליבי," אומר אבא.

"אני יכול לומר משהו לפני שאתה ממשיך?" שואל פטריק.

"בוודאי," עונה אבא.

"אני מתרגש לספר לך," הוא אומר ואוחז בידי השמאלית, "שביקשתי מלואיז להיות איתי לנצח." הוא מראה לו את הטבעת שענודה על אצבעי.

"ומתי בדיוק חשבת לספר לי לואיז," הוא שואל. אני חושבת לרגע שהוא כועס עליי, אבל הוא ממהר לחייך אליי, "אני כל כך מאושר בשבילכם."

"אני לא בטוחה שעברה דקה מאז שהסתיימה הצעת הנישואין של פטריק כשהגיעה ההודעה ממך.

"מאמא יודעת?" הוא שואל.

"תבין פאפא השיחה שלך לקחה אותנו למקום אחר לגמריי. זה לא שאני לא מייחסת חשיבות לעניין. אני כל כך מאושרת," אני עונה לו.

"לפני הכל תתקשרי אליה. מגיע לה לשמוע את זה ממך," הוא אומר. אני מסתכלת על השעון. "ברור לך שהיא לא תישן עד שאחזור."

"מאמא אני מתחתנת עם פטריק," אני אומרת לה שנייה אחרי שהיא עונה.

"לואיזה," אומרת לי אמא בקול חנוק, "אני כל כך מתרגשת בשבילכם."

"מאמא הוא קנה לי טבעת עם פנינים ויהלומים. אני כבר שולחת לך תמונה. רק שתראי איזה טעם יש לגבר שלי," אני עונה לה.

"הוא מכיר אותך ילדה שלי. אם היה בא אליך עם טבעת יהלום ענקית בטח הייתי אומרת לו לא," צוחקת אמא.

"זה לא היה קורה. אבל בהחלט הייתי מבקשת שיחליף אותה," אני עונה לה, "אנחנו עוד נדבר עכשיו אני רוצה לשמוע מה קרה עם פאפא."

"אבא שלך, איך אומר לך פטריק, אתה לא דומה לו," מחפש אבא את המילים. "הוא…"

"הוא פגע בך?" שואל פטריק. ניכר על פניו שהוא מתוח.

"יש לו דעה מאד מוצקה על מהגרים. כשראה את הבית את לא הסתיר את מה שהוא חושב על אנשים מהמעמד שלנו. הבת שלך מספרת שאתה פרופסור. כלומר היית. היה לי ברור שהוא לא האמין לי. אם זה לא היית אתה פטריק לא הייתי נותן לו לדבר אליי ככה.

בכל מקרה הבאתי את תיק ההגירה שלנו והראיתי לו את התעודות שלי, של נטשה ואפילו של סבתא. הרי בתיק יש תרגום לאנגלית מאושר על ידי עורך דין. אם לזה אתה לא מאמין, אמרתי לו, אין לי דרך אחרת להוכיח לך זאת, אלא אם כן אתה רוצה לבחון את ידיעותיי בפיזיקה.

הוא הביט רגע במסמכים ומלמל "פטרובסקי , לכן לא מצאתי עליך דבר." ואז הוא ניזכר מאיפה הוא מכיר את השם. "בתך שיקרה. היא אמרה שהיא הבעלים של פניני בר, אמר לי בתחושת ניצחון. זה בדיוק מה שאמר עליה סילבר."

"אני מאד אוהב את בנך," אמרתי לו, "אבל השיחה הזו הסתיימה." אבא מפסיק את שטף דיבורו.

חסר מאפיין alt לתמונה הזו; שם הקובץ הוא %D7%A4%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%A7-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%93-791x1024.jpg

פטריק

אני מתחיל להבין שהעניין מתחיל להתגלגל כמו כדור שלג ואני חייב להפסיק אותו. "הגיע הזמן מתוקונת שהאמת תצא לאור. יותר מידי אנשים מעורבבים בסיפור הזה."

היא לא עונה לי. אני רואה שהמחשבות שלה נודדות.

"את שומעת אותי?" אני שואל אותה.

" פטריק, אני חושבת שהגיע הזמן שהאמת תצא לאור. יותר מידי אנשים מעורבבים בסיפור הזה," היא אומרת לי. אני מחייך, "למה אתה מחייך?" היא שואלת.

"זה בדיוק מה שאמרתי לך," אני עונה לה.

"אני אקבע פגישה עם הרשות לרישום תוכנות. אני רוצה להיפגש עם רומלי," אומרת לואיז.

"אני מבטיחה לך פאפא שאיש לא יטריד אותך יותר," היא אומרת לאביה.

למחרת בבוקר אנחנו מגיעים למשרד יחד. אני עוזר ללואיז לפרוק את כל הציוד כדי שתאחסן אותו בחדר שלה. את המחשב הנייד היא משאירה בתיק שלה. כמה אני מברך על כך שהיא זהירה כל כך ובנתה מערכת הגנה על האזור השקט שלנו.

אני מתקשר לרומלי ומבקש ממנו פגישה עוד היום. "אני מבקש שגם מר סילבר יהיה נוכח," אני אומר לו.

"אינני יכול להבטיח לך," עונה לי רומלי, "הוא במעצר בית."

"ובידך לקבל אישור להביא אותו לעימות בנושא שבגללו הוא במעצר בית," אני עונה לו, "תודיע לי מתי תוכל לואיז להגיע."

"יש לי רק שאלה קטנה," אומר לי רומלי, "מה הקשר שלך לכל העניין."

אין לי הרבה זמן לחשוב מה לענות לו. "השם שלי שב ועולה כל הזמן, לא כך?"

"נקבע לשעה שתיים עשרה," הוא אומר לי.

זה די מפתיע אותי. הרי זה סמוך להפסקת צהריים. אבל אז אני מבין שזו בדיוק הסיבה. הוא לא ייתן לה הרבה זמן לדבר. "אם כך אמסור לה להיות בשעה שתיים עשרה," אני עונה לו.

אני לוחץ על הטלפון הפנימי. "ג'ולי תזמני את כולם לפגישה בחדר הישיבות. גם את ההנהלה. ותדאגי שיהיו בלי טלפונים."

אני מחכה כמה דקות וניגש לאולם הישיבות. לואיז כבר שם. אני מסמן לה בידי שתבוא לעמוד לידי.

"בימים האחרונים מתרחשים דברים מתחת לפני השטח. על חלקם שמעתם בתקשורת. אני רוצה לשתף אותכם במשהו אישי. לואיז ואני עבדנו שנינו אצל מר סילבר. למרות שלא היה לי מושג על תכניותיו של מר סילבר לגבי התוכנה של לואיז הוא ניסה להטיל את מעשה ההונאה שלו עליי. אנחנו עומדים לגלות את כל הקלפים בקרוב ואני מבקש מכם שעדיין תקפידו על חשאיות בכל מה שקורה בחברה שלנו. אני מבטיח לכם שזה לא יקח עוד זמן רב."

"אנחנו איתכם," אומרים לי העובדים, "נעשה כל מה שצריך."

"אני מודה לכם," אני אומר, "יש לי עוד משהו לספר לכם." אני מושיט ידי ללואיז, "את מוכנה? " אני שואל אותה.

"יותר מתמיד," היא עונה וכורכת את ידה סביבי מה שמשאיר לא מעט עובדים פעורי פה.

"אז ניחשתם נכון.  לואיז ואני בזוגיות, ולא רק אלא שעומדים להינשא בקרוב. כאשר קיבלתי על עצמי לנהל את החברה לא ידעתי שהיא שייכת ללואיז. במשך כמה חודשים לא נפגשנו אבל כאשר סוף סוף זה קרה הכל התגלגל מהר."

אני רואה שהיד של לואיז בתוך הכיס של הז'קט שלה. "אני חושבת שהם רוצים לראות," אני אומר לה והיא מוציאה את היד מהכיס ובחיוך על פניה חושפת אותה בפניהן. הגברים מקיפים אותי ומאחלים לי מזל טוב, מרבים בשבחם על לואיז. אני מציץ לעברה של לואיז ורואה שהיא מוקפת בחברותיה. אני מכיר אותה כל כך טוב את הפרחחית הזו. אני מבין שהחגיגה הזו סביבה יותר מידי בשבילה.

"עכשיו שאתם מעודכנים," אני אומר להם, "אפשר לחזור לעבודה."

"הצלת אותי," היא לוחשת לי בשעה שאנחנו חומקים לאזור השקט, "תבטיח לי שהחתונה תהיה קטנה."

"אין לך חלומות בקשר אליה?" אני שואל אותה.

"את החלום כבר הגשמת לי בשעה שהבטחת להיות איתי לנצח. יותר מזה אני לא צריכה," היא עונה לי.  

מה יהיה בפגישה עם הרשות?

האם הרדיפות אחרי לואיז ופטריק תמשכנה? 

10.12.2019