אי אפשר לדעת מי מעיף איזו צלחת או איזו כוס על הרצפה. השברים שמתפזרים עליה, גורמים להם לצלוע מעליהם, בניסיון להתחמק מהם. מהקירות עדיין מהדהדים הצעקות שלו, הצעקות שלה. נראה כי הבית כולו רועד ממלחמת העולם שעברה בו כעת. איך זה יתכן שמזוג כל כך מאוהב יצאה כזו שנאה, כזה רשע.
"תעופי מכאן ושלא אראה אותך יותר!" הוא צורח כמו משוגע ומניף ידו לאוויר להכותה.
היא מביטה בו המומה, מבינה שעוד רגע תפגע כף ידו בלחיה בסטירה מצלצלת. היא עוצמת את עיניה.
שקט גדול משתרר. היא לא רואה את הבהלה בעיניו כאשר הוא מבין מה עמד לעשות. היא לא רואה כיצד הוא מכניס את ידו לכיס מכנסי הג'ינס שלו, כיצד הוא חוטף את המפתחות מהמדף בכניסה. היא רק שומעת את טריקת הדלת, את קול התנעת הרכב, ואת קול סחיטת הגז עד הסוף כאשר הוא יוצא במהירות מהחניה.
רק אז היא מעזה לפקוח את עיניה. רק אז היא רואה לראשונה את החורבן שמעיד על מה שקרה כאן.
בצעדים כושלים היא ניגשת לארון השרות במטבח, לוקחת מטאטא ויעה ואוספת אחד לאחד, בזהירות יתרה, את שברי הכלים. היא יכולה עדיין לראות עליהם את שרידי רוטב הפטריות שהיא כה אוהבת, שהוא טרח זמן רב כדי להכין אותו בשבילה. הוא הרי מכיר אותה כל כך טוב ויודע מה ערב לחיכה. היא יכולה להריח את שאריות יין הבוטיק האדום משברי כוסות היין.
בין כל השברים היא רואה רסיסים אדומים נוצצים כאבני קריסטל. לוקח לה זמן להבין שאלה רסיסי ליבה השבור. אפילו לרגע לא עולה בה המחשבה שבין רסיסי ליבה, נמצאים גם רסיסי ליבו. הכאב שלה הוא כל כך עצום שלרגע אינה עוצרת לחשוב שהיא לא היחידה בסיפור, גם הוא שם, הגבר שהיא כל כך אוהבת.
היא מסיימת את עבודת הניקיון, אורזת את מעט בגדיה, מעיפה מבט אחרון על מיטתם המשותפת ויוצאת מהחדר. את מוצרי הטיפוח היא משאירה ליד הכיור באמבטיה, גם את הבגדים המלוכלכים היא משאירה, פשוט מתוך שכחה. מפתחות הבית מונחים אחר כבוד על המדף, אותו מדף שממנו חטף הוא את מפתחותיו כשיצא בסערה.
הדלת המשמיעה רעש של טריקה מבהירה לה שאין עוד דרך חזרה. היא נכנסת למכונית הספורט שלה, מעבירה את מוט ההילוכים להילוך אחורי, ויוצאת בנסיעה זהירה לרחוב הסואן. השעה שעת לילה ולמרות זאת היא שוכחת להדליק את פנסים הגבוהים. היא מאד לא מרוכזת, ואינה מבינה מה הנהג מולה רוצה ממנה, ולמה הוא מהבהב עם אורותיו. "מה אתה רוצה ממני?" היא צועקת לו למרות שאינו שומע. עוד נהג מהבהב לה והיא מנסה להבין מה הוא צועק לה. רק לאחר שזה קורה בפעם השלישית, היא מבינה ששכחה להדליק את האורות ופולטת "אה, הבנתי."
אין לה מושג לאן היא נוסעת והיא מחליטה לנסוע לפאב. היא מתקשרת לפזית: "היי מותק, באה לפאב שלושת האבירים?".
"יש מסיבה בפאב טנסי," עונה לה פזית, "תבואו כולם יהיו שם."
"אולי," היא עונה לה ויודעת כבר שלא תגיע. כולם זה אומר שיש סיכוי גדול שגם הוא שם.
בהחלטה של רגע היא מחליטה לפנות לבית הקפה ליד המים. היא נוסעת לאורך הטיילת ומחפשת מקום לחנות. היא יורדת במדרגות לעבר בית הקפה ומתפלאת לראות שהוא חשוך. היא מעיפה מבט לעבר הנייד שלה. שמונה השיחות שלא נענו לא מעניינות אותה כלל. מה שמעניין אותה זה רק מה השעה. "רק עשר עוד מוקדם," היא ממלמלת לעצמה, "מה קרה שסגור?" היא יורדת למטה, ועולה במדרגות הבטון הרחבות עד לדלת הכניסה. "סגור מסיבות משפחתיות."
"מה קרה, אבא ואמא רבו?" היא אומרת בלעג, מאוכזבת מכך שהמקום סגור. היא מתיישבת על מדרגות האבן ומחבקת את עצמה. "מעניין לאן הוא הלך, כי לשם בדיוק אני לא צריכה ללכת. מעניין עם מי הוא הלך." היא מריצה במוחה את השמות של כל הבנות הישראליות בקהילה שלהם שעשויות להיות מועמדות. כל פעם שעולה במוחה שם היא מעוותת את פניה. לבסוף היא קמה וניגשת באופן נמרץ לרכב שלה.
רגע לאחר שהיא מבקשת ממכשיר הניווט שייקח אותה לפאב "שלושת האבירים", היא מתקשרת לנעמה. "היי מותק, את עובדת היום בפאב?" היא שואלת.
"כן אני כאן ודי מלא היום," עונה לה נעמה.
"אומר לאוזנייך בלבד. עומר ואני נפרדנו. תגידי לי שהוא לא שם," היא מבקשת.
"הוא לא שם, לא כי ביקשת שאומר, אלא בגלל שהוא באמת לא שם. נראה לי שכל החברה הלכו לטנסי, יש שם מסיבת יום הולדת לדוריה."
"אני בדרך," היא מודיעה לה, "תשמרי לי מקום טוב ליד הבר. בעצם מקום בצד."
היא מגיעה לפאב, מחנה את הרכב ועולה למעלה בדילוגים. היא מגניבה מבטים מסביב, רואה שישנה שם חבורה גדולה של האיטלקים, אבל אף ישראלי לא נמצא. היא ממהרת לפשוט את ז'קט הג'ינס שלה, מטילה אותו על כתפה וחומקת בראש מורכן לכיוון הבר. הדבר האחרון שמתחשק לה כעת זה לפתח שיחה מכל סוג שהוא אם איזה גבר.
המוסיקה בבר על ווליום נמוך, ומתאפשר להן לדבר. "זה נגמר," היא אומרת לנעמה, "אין לי מה להוסיף, אז אל תשאלי."
"שושה מה קרה?" שולפת נעמה את כינוי החיבה שלה כדי להרגיע אותה.
"אל תקראי לי שושה. כך עומר היה קורא לי, אין לי צורך להיזכר בכך. שמי אדר, וכך אני רוצה שיקראו לי."
"טוב אדרי, רק תירגעי בבקשה," עונה לה נעמה.
אדר רוצה לענות לה , אבל בדיוק נעמה מגישה לה כוס בירה צוננת. "תשתי ואף מילה," מורה לה נעמה. תוך כדי שהיא משרתת לקוחות אחרים, היא דואגת למלא שוב את כוסה של אדר. היא אינה סופרת כמה כוסות היא מוזגת לה, כי הרי אין לה כוונה לקחת ממנה כסף. רק אחר כך היא מבינה שעשתה טעות. היא רואה את מבטה המזוגג של אדר, מבט שמעולם לא ראתה. השעה כבר חצות וחצי, ואדר חשה שהיא מטושטשת.
*****
"מה קורה לי," אומר עומר לעצמו, "הפכתי למפלצת." הוא מתקשה לזכור על מה בכלל התחיל הריב, אבל העובדות לא משנות לו. מה שמטריד אותו שהיא הצליחה להטריף אותו כך שכמעט הרים עליה יד. רעש הכלים המתנפצים על הרצפה, עדיין מהדהד במוחו. הוא מרגיש את הכאב הזה בליבו, ויודע שרסיסים ממנו נשארו שם על הרצפה. "האם היא חושבת בכלל עלי, או מבחינתה זה נגמר?" הוא ממלמל לתוך החלל הריק של המכונית.
הוא מתקשר ליריב. "נפרדנו," הוא מספר לו.
"אתה רציני?" עונה לו יריב, "הרי אמרת שהערב תכרע ברך לפניה."
"אני עצמי לא מבין מה קרה, איך התחילה בינינו מלחמת עולם. צדק אלעד שאמר לי שאני נחפז מיד. העולם מלא בבנות יפות, למה לי להתחתן בגיל צעיר."
"אתה שומע את עצמך?" עונה לו יריב, "אין לך מושג כמה היינו רוצים להיות במקומך. מצאת אישה שאתה כל כך אוהב, שכל כך אוהבת אותך. הרי זה מה שכולנו מחפשים. היא השלמות בשבילך. אני מתקשה להבין מה קרה בשעתיים שלא דיברנו."
עומר נושם עמוק ומשחרר את הלחץ בחזהו. "נפגש בטנסי," הוא אומר לו לבסוף.
ה"טנסי" מפוצץ עד אפס מקום. יום ההולדת של דריה מושך אליו את הישראלים מכל האזור. לאיש אין ספק שזו תהיה המסיבה בתקופת חגי תשרי. עומר מגיע למקום, מחנה את רכבו מחוץ למגרש החניה, ברחוב צדדי, רק למקרה שירצה לחמוק ממנה מהר. הוא מודה על כך שלבש ג'ינס שחור וחולצה שחורה שעליהם לא ניתן לראות את כתמי היין שהותז עליו. הוא נכנס ומתקבל מיד בשמחה. כמובן שכולם מחפשים את אדר, אבל כשהם רואים את הבעת פניו הם מבינים שעדיף שישתקו.
יריב ממהר אליו והולך לידו בשתיקה. הוא עדיין לא מעכל מה שאמר לו עומר, ויודע שאין לו ברירה אלא לחכות שעומר ידבר. הם מתיישבים ליד הבר וויסקי נמזג לכוסותיהם. הבנות מתלחששות ביניהן מאחורי גבו, אך הוא לא שם לב אליהן בכלל. כבר ברור להן שאדר לא תגיע, ונירית שמאוהבת בו כבר מכיתה דלת מחליטה לקפוץ על ההזדמנות. היא מתקרבת אליו מאחור וכורכת את ידיה סביבו. "אפשר לשבת לידך יפיוף?" היא שואלת בקול מפתה. בתגובה עומר דוחף את ידיה בגסות ומסנן לעברה: "תתרחקי ממני."
"למה ?" היא לא מרפה, "אני לא רואה את אדר כאן. זה אומר משהו לא?"
עומר שותק. מבטו תקוע בכוס הוויסקי השלישית שלו, שעולה לו כבר לראש. בכל זאת הוא מזמין כוס נוספת ולוגם אותה במהירות. הוא מנסה לחשוב, אבל לא מסוגל. "אני שיכור," הוא אומר ליריב.
"ברור שאתה. הרי אינך שותה אף פעם כל כך הרבה," עונה לו יריב, "וזה עוזר לך לשכוח אותה?"
"אתה מכיר אותי ויודע את התשובה," עונה עומר.
יריב מרים את הנייד של עומר ומגיש לו אותו. "אתה יודע מה אתה צריך לעשות."
עומר יוצא בצעדים איטיים, עיניו מושפלות על הקרקע. הוא מתיישב על אחד הסלעים מחוץ למועדון, מתחת לפנס רחוב ואוחז בידו את הנייד.
(01:15) עומר:
שושה,
אני יודע שמאד מאוחר, כבר אחת ורבע אחרי חצות הלילה, ואולי את ישנה ובטח כועסת עלי. אני מחפש את המילים לומר לך כמה אני מצטער, וכולן מתנקזות המילה אחת: ס ל י ח ה ! אני כל כך לבד וזקוק לך כל כך. אני יודע שאמרתי שאיני רוצה לראות אותך, אבל זקוק לך כל כך. איבדתי שליטה ואני כל כך זקוק לך עכשיו, לא יודע מה אעשה בלעדייך.
הוא מכניס אויר מלוא ריאותיו ושולח את ההודעה. הוא עוצם את עיניו ולוחש את שמה "אדרי".
"אני כאן," הוא שומע את קולה. מריח את ריח הבירה מפיה. "אני שיכורה לגמרי, עומר שלי," היא אומרת לו, "אבל לא יכולה לעבור את היום הזה בלעדיך, אני כל כך זקוקה לך עכשיו."
*****
מפתח הפאב משקיף כל הזמן יריב. הוא ראה את עומר נאבק עם כתיבת ההודעה, שטוף בדמעות, הוא ראה את אדר מגיעה אליו שטופת דמעות, ועכשיו הוא עצמו נחנק מדמעות כאשר הוא רואה אותם חבוקים אחד בזרועות השנייה על הסלע מתחת לפנס הרחוב. ממקומו, יכול יריב לראות את טבעת היהלום המנצנצת על אצבעה.
"יששש!" הוא אומר, לא שם ליבו לכך שצעק. עומר ואדר מפנים מבטיו אליו ואומרים יחד: "בדיוק!"
ב.א.
מאמינה באהבה
27.9.2017
Lady Antebellum – Need You Now