פרופסור קלייטון דהרמה
"מי את? איפה התחבאת כל השנים?" אני שואל את ג'ניפר.
כל כך חששתי שאשווה אותה לניקה, למרות שהלב שלי כולו שייך לה.
אני מרגיש כאילו נמחקו כל השנים שלא היינו יחד.
הרגיש לי שהסדינים עולים באש מהתשוקה שפרצה מאתנו אחד כלפי השניה. מעשה אהבה שהתחיל בהיסוס, בגישוש ולמידה מחדש, התפרץ כמו לבה רותחת.
"אני מתפלא שהגניחות שלנו לא סדקו את הקירות," אני אומר לה ומנשק שוב את שפתיה.
"אין אישה בעולם שתדמה לך. אם הייתי צריך תזכורת למה בחרתי בך, סיפקת לי אותה.
הרגיש לי שאת מהססת בהתחלה אבל אני שמח שהתמסרת כולך למעשה, שהתמסרת לי."
"סבתי נפטרה מסרטן כשאימי הייתה צעירה. כאשר אבחנו אצלי את הסרטן ברחם," היא אומרת ואני קופא"פחדתי לספר לך. פחדתי שתעזוב אותי. נאמר לי שיהיה עליי לעבור כריתה ולא אוכל עוד ללדת."
"למה לא אמרת מילה? איך עברת דבר כזה לבד?" אני שואל.
"אתה היית עסוק בקריירה המזהירה שלך, התחרת על תפקידים שידעתי שאתה עלול להפסיד לו היית מתרכז בטיפול האינטנסיבי בי," היא עונה. אני רואה את הכאב כל פניה.
"אז המצאתי את הנסיעות להודו שנראו לי אז תרוץ הגיוני, כאחת שמנהלת מסעדה הודית.
עכשיו אתה מבין למה הטעמים שלי לא היו אותנטים? את התבלינים לא קניתי בהודו אלא כאן בניו יורק."
"אני לא מאמין שלא שיתפת אותי," אני אומר לה.
"לא יכולתי שלא לספר לך את האמת כעת, גם אם תעזוב אותי בגללה. אני לא רוצה יותר ששקרים יעמדו בינינו."
"אהובה שלי, אני לא מתכוון לעזוב אותך. כואב לי שלא הייתי קשוב אלייך ולא ראיתי שאת סובלת. את סולחת לי?" אני שואל.
"אתה יודע מה בא לי? " היא משנה את הנושא בחדות.
"אני אגשים לך את כל החלומות. אני זקוק לשמוע ממך שאת סולחת לי," אני מחזיר אותה לנושא השיחה.
"אתה אהבת חיי. אני סולחת לך על הכל. אני יודעת מה רב חלקי בכל מה שקרה," היא עונה.
"בואי נדבר בכנות. גם לי יש חלק בזה," אני אומר, "ועכשיו כשסלחת לי תגלי לי לאן את רוצה ללכת?"
"אתה זוכר את המועדון בו נפגשנו? יש לי סארי חדש וזה בדיוק המקום ללבוש אותו לכבודו."
סקוט
אני יושב עם דן בדירתי. החלטנו שאת הפגישות שלנו נעשה מעתה הרחק מעיניי כל.
" אני חייב לכתוב מכתב לאבי אבל לא מוצא את הכח הנפשי לעשות זאת, "אני משתף אותו בהרגשתי.
"אתה בטוח שזה מה שאתה באמת רוצה?" שואל דן.
"לגמרי. החלטתי לפתוח חברה משלי. אני עדיין מתלבט לגבי השם שאקרא לה. אני פתוח להצעות," אני מביט בו. המבט על פניו מהורהר. מעניין לאיפה נודדות מחשבותיו.
" אני מחפש עורך דין מסחרי. מכיר מישהו טוב?" אני שואל אותו.
"חברי כריס ברוקלין הוא מהטובים בעורכי הדין המסחריים. אמנם מושבו בקליפורניה אבל אני עובד איתו. אם תרצה אקשר ביניכם. "
" אני אשמח," אני עונה לו ומרגיש שהעניינים מתחילים לזוז.
דן מתקשר מייד לכריס ומתברר שהוא כאן בעיר. לא רק, אלא שהוא פנוי להיפגש איתנו.
אנחנו יורדים לדירה של דן. אני לא זוכר מתי התרגשתי כל כך. זה באמת קורה. ברור לי שהדחיפה למעשה הזה קשורה גם ביסמין. אני רוצה לבוא אליה כאדם חופשי, לא כאחד שתלוי בעסק של אביו.
אני יודע שהיא מכרה את דירתה, עזבה את עבודתה במרכז למדעי החלל. היא התחילה לעבוד במרכז לאומנויות ואני מקווה שהיא תמצא שם את מקומה.
היא עוברת מספיק טלטלות בזמן האחרון ואני רוצה להציע לה קרקע בטוחה, להחזיר את חייה למסלול קבוע.
כדי שזה יקרה אני צריך להרגיש שאני במקום טוב בעצמי. אני מרגיש שאני כמעט שם. אני מקווה שכריס באמת יביא אותי לשם במהרה.
כריס מגיע זמן קצר אחרינו.
"אני שמח להכירך," הוא אומר לי, "העבודה שעשית בשלישייה היא מדהימה.
אני גר כעת בקליפורניה כך שלא יצא לי עדיין לבקר ממש במתחם שלכם. אני מלא התפעלות.
רק לאחרונה סגרתי עיסקה עבור חבר שקנה כאן דירה."
זה בהחלט מפליא אותי כיוון שכל הדירות נמכרו כבר לפני חודשים.
" אני רואה את הפליאה בעיניך, ואתה צודק. הקונה המקורית הייתה מיסיס סטון. היא התקשתה בתשלומים והציעה את הדירה במחיר מציאה," הוא מסביר.
"עכשיו זה נשמע הגיוני," אני עונה לו," העיסקה איתה הרגישה לי לא נוח. משהו שם נראה… אני לא יודע להגדיר זאת. ועדיין, היו בידיה האמצעים לתת את הסכום הראשוני והיתרה אושרה על ידי הבנק."
"מסתבר שהחושים שלך צדקו. מה שמפתיע היה שהם ריהטו את כל הבית ולבסוף נטשו את הכול. בכל מקרה זה לא בעיה שלך.
אני מבין שאת השלישייה עשית דרך החברה של אביך."
" את המקום אני מצאתי, וגם התכנון הוא שלי. למעשה השם הוא הדבר היחיד שחלקתי בפרויקט עם אבי. כמובן שאני לא מנפנף בזאת, אלא אומר לך כדי שתדע שאני בטוח בעצמי וביכולתי לנהל חברה לבד," אני אומר לו.
"זה בדיוק הרושם שהיה לי ממך. אתה נראה בהחלט שלם עם עצמך ומוכן לקראת הצעד הבא.
ובכל זאת אני רוצה לשאול אותך איך זה יתקבל על ידי אביך." אני דווקא שמח שהוא מעלה את זה.
"הוא הציב לי אולטימטום. לבוא אליו עם פרויקט חדש או לעזוב.
זה לא בא משום מקום. מייד אחרי ההשקה הרגשתי שאני חייב להתרחק. הבנתי שהחיים שלי הם לא כפי שאני רוצה," אני מסביר לכריס.
"אני רוצה לשתף אותך במסע האישי שלי. לאבי יש משרד עורכי דין. שלושת אחיי ואני עבדנו איתו. אחי הבכור התקשה לקבל את העובדה שאני מצליח ממנו. בחרתי לצאת לגלות מרצון ללונדון.
כשעזבתי הייתי גבר חסר מנוחה. המרחק גרם לי לראות את הדברים אחרת. חזרתי עם רצון לפתוח דף חדש. מסתבר שלא הכל תלוי בך.
באותם ימים הכרתי את אהבת חיי. היא עזרה לי להיות מי שאני היום. אגב, יש לך אישה בחייך?"
"אני עושה צעדים ראשונים לקראת מישהי. אני כל כך רגיל למערכת יחסים אחרת. אני צריך ללמוד לשים לפעמים את האגו בצד, אני חוטא בו לפעמים."
אני לא יודע מה גורם לי לדבר עם כריס בפתיחות כזאת.
"זה כבר צעד ראשון. אני בטוח שתמצא את הדרך אליה. בסופו של דבר תזכור שאתם שני אנשים זרים שצריכים ללמוד הכל אחד על השניה כדי לדעת מה נכון ומה לא.
חייבים לתת גם למוח לשלוט, לא רק לרגש.
והכי חשוב לדבר על הכל. לא להשאיר דברים תלויים באוויר.
קל להעלב ולסובב את הגב. ומי מפסיד מזה? שניכם."
"חשבתי שאתה עורך דין," אני אומר לכריס, "אתה מדבר כמו פסיכולוג."
"אני מדבר כמו גבר שדרך על הרבה אבני חצץ כדי להגיע אליה. לא כי הדרך אליה הייתה מלאה בהם, אלא כי טעיתי בדרך."
אני רואה שדן קם והולך למטבח. הוא מוזג לעצמו כוס מים ונשאר לעמוד דקה ארוכה מול הכיור. הוא לא משתף אותי במה שעובר עליו, אבל נראה לי שכריס נגע בנקודה רגישה אצלו.
אני מתלבט אם לומר משהו ומחליט שעדיף שאשתוק.
כריס מתחיל להסביר לי את הפרטים הטכניים לגבי תהליך פתיחת חברה חדשה.
"בוא נתחיל," הוא אומר ומוציא את הנייד שלו.
"אני גאה בך," אומר דן שחוזר לחדר. על פניו לא ניכר דבר ממה עבר עליו.
אני עונה לשאלות של כריס בזמן שהוא ממלא את הפרטים בטופס.
כריס מביט על דן ומחייך. "עלה לי רעיון בראש שאולי כדאי שתחשבו עליו."
אבל אז הנייד שלו מצלצל. הוא מעיף מבט לראות מי מתקשר. "אני חייב לענות לשיחה הזאת."
כריס ברוקלין
"עורך הדין כריס ברוקלין מדבר," אני עונה, "האם יש לך חדשות בשבילי?"
"הלקוח שלי מבקש שתעלו את ההצעה שלכם על הכתב. הוא מוכן לשקול גם מכירה של הבניין אם הסכום יתאים לו," אומר לי סוכן הנדלן אליו פניתי בקשר לבניין שמייפל התעניינה בו.
"אני אדבר עם הלקוחה שלי ואחזור אליך," אני אומר לו.
אני מתקשר למייפל.
"אני מלא הערצה אלייך ילדה. האופן בו את מנתחת אנשים הוא מופלא בעיניי. אני מבטיח לך שכל מה שאת רוצה תשיגי," אני אומר.
"באמת?" היא קוראת נרגשת, "אין לך מושג מה אני מרגישה. אני כל כך רוצה להגשים ליסמין את החלום, וגם לעצמי."
"אני מבין שלא היית בפתיחה של התערוכה בגלריה לאומנות מודרנית," אני אומר לה.
ברור לי שדן שמקשיב לשיחה כבר מבין עם מי אני מדבר ולכן אני ניזהר במילים.
"לאן שלא אפנה אני מעוררת מהומות," עונה מייפל ונאנחת.
"קשה לאנשים לפרגן להצלחה של מישהו אחר," אני אומר לה, "תזכרי מאיפה זה בא.
בכל אופן יש שאלה שאני חייב לשאול אותך. מה לגבי פיצויים, חשבת על זה?" מתחת לפני השטח מתחילים לדבר על הגשת תביעה על ידי ארבעת נפגעי הירי.
"אני לא מעוניינת. אני לא מתכוונת לבנות את עצמי מהכספים האלה. שאנשי הלטינה יתבעו. אותי זה לא מעניין," היא עונה לי בנחרצות, "נמאס לי להתעסק בעניינים משפטיים."
"אני לא אעשה שום דבר שאינך רוצה לעשות," אני עונה לה, "מאיפה אם כך את מתכוונת לממן את הקנייה?"
"אתה יודע שנשאר לי כסף מהחברה. חשבתי להזרים אותו לכיסוי החוב על הדירה. הוא מקור המימון שלי," היא עונה לי.
"ומה בקשר אליה?" אני נמנע מלהזכיר את שמה של יסמין.
"בשלב זה אין לה אפשרות להשתתף, כך שזה יהיה רק שלי. תערוך לנו הסכם שכירות עם סכום סימלי. אני לא מחפשת להרוויח ממנה," היא עונה לי.
"למה אני לא מתפלא? אני מכיר את הלב הענק שלך," אני עונה לה, "אני אכין לך את הניירת, לאחר שאעשה סקר שוק עבורך ונחליט מה נכתוב בהצעה."
אני נפרד ממנה. אני לא יכול שלא לראות את שפת הגוף של דן בזמן שאני מדבר איתה.
"יש לך משהו לספר לי?" שואל אותי דן.
"לא ממש," אני עונה לו.
"משהו בקשר לפיצויים למשל?" הוא שואל ועוטה על פניו מראה אדיש.
"ברור לי שאתה מבין עם מי דברתי. אני יכול להבטיח לך שהנושא עליו דיברנו לא קשור אליך בכלל. בוא נמשיך סקוט," אני מסיים את השיחה.
אני כבר מבין שדן לא יודע על מה שקרה עם מייפל.
יסמין
"את לא מאמינה מה כריס אמר לי כעת," אומרת לי מייפל.
"נו ספרי כבר," אני מאיצה בה.
"אני אומרת לך שהמקום יהיה שלנו!" היא אומרת לי ועיניה נוצצות מהתרגשות, "אני לא מאמינה שאחרי הכל את תזכי לסטודיו משלך, ואני אוכל סוף סוף לשבת ולצייר בגלוי ואיש לא יוכל לומר לי כמה אני לא שווה כלום."
"אני מאד שמחה שאת מתרגשת, דווקא את קול ההגיון, האישה השקולה. יש רק בעיה אחת והיא שאין לי כסף להשקיע," אני עונה לה. אני לא אתן לעצמי להתלהב ממשהו שלא עומד לקרות.
"שוב את מתחילה?" היא גוערת בי, "אמרתי לך שאני אדאג למימון של המקום. לא יצאתי מהגרושין האלה חסרת כל. את שכחת שהייתה לי חברה מאד מצליחה?
אמרתי לכריס שיערוך בינינו הסכם שכירות. את תשלמי סכום סימלי עד שהסטודיו יגדל ותוכלי לשלם יותר.
הייתי רוצה שתעזרי לי לשלם את האחזקה השוטפת אם תוכלי, זה הכל."
"את בטוחה? אני לא רוצה שתעשי בגללי דברים שיהיו גדולים עלייך," היא אומרת.
"אני עובדת קשה ומקבלת משכורת יפה מדן סקיי שמכסה הרבה יותר ממה שאני צריכה," היא מרגיעה אותי.
"אני חייבת לעבוד," היא אומרת והולכת לחדרה.
אני נשארת לבד עם המחשבות שלי.
אני שבה להסתכל בפעם המי יודע כמה בתמונות ששלחו לי הוריי מהבילוי במועדון בו הכירו.
אימי נראית בהן כל כך זוהרת. הסארי הכחול מדגיש את עיניה הכחולות והיא נראית כל כך מאושרת.
המבט של אבי לא מותיר בי ספק שהוא לגמרי מאוהב בה. אני לא זוכרת מתי ראיתי אותו מביט בה כך.
אני יודעת שעל ניקה מעולם לא הסתכל כך.
אני מחייכת למראה הבינדי האדום על מצחה. אין לי ספק שהיא הקדישה מחשבה רבה לקראת בואו של אבא.
אני מתרגשת לראות שטבעת הנישואין על ידה, שלא חשבתי שהיא עדיין קיימת נוצצת כל כך ומחממת לי את הלב.
כל כך ויתרתי עליהם, ואני מגלה שבעצם רק הדחקתי את החלום של אבא ואימא יחד.
בא לי לרקוד מרוב אושר, לצעוק ברחובות שיש לי שוב משפחה, והפעם זה לנצח.
אני בהחלט שוב מאמינה באהבה.
המחשבה הזאת נושאת אותי לסקוט. אני מקווה שזה לא מאוחר מידי.
אני נכנסת לרשת החברתית ומעלה פוסט.
אני מעלה את הפוסט, שולחת אותו לסקוט בפרטי. ומוסיפה את המילים – מתגעגעת, יסמין.
יש משהו שעוצר בעדי לשלוח את ההודעה ואני מוחקת אותה.
במקומה אני יושבת לכתוב להוריי.
אבא ואימא יקרים,
אין לי מילים לתאר את האושר שמציף אותי כשאני רואה את התמונות שלכם.
תודה שאתם משתפים אותי בחוויות שלכם.
מחכה בקוצר רוח לראותכם כאן.
אוהבת,
יסמין
סקוט
לא נותר לנו אלא לשלוח את הטפסים להדפסה, לעבור עליהם ולהחתים אותך.
אני חושב שלפני שאנחנו משיקים סופית את New Horizon חברה להנדסה עירונית רצוי שתכתוב לאביך.
חשוב שהזמן בו תכתוב את המכתב יהיה קודם לזמן הנפקת החברה בפועל.
אני מניח שהוא יגיב מייד בתקיפות," אומר כריס.
אני עושה כדברו.
לכבוד מר וינסטון
מנכ"ל ובעלים
כהמשך לשיחתנו הריני להודיעך כי לאחר ששקלתי את הדברים בכובד ראש, החלטתי שעדיף שאתפטר מהחברה ואצא לדרך עצמאית.
בכוונתי להקים חברה עצמאית.
אני מתחייב בפניך לא להתחרות בך.
מודה לך על כל השנים בהם עבדתי בחברתך.
בהערכה,
סקוט וינסטון.
אני מראה את המכתב לכריס שמאשר אותו ואני שולח אותו במייל לאבי.
"בוא נעלה לדירתי ונחתום על הניירת," אני אומר לכריס, "בכל מקרה עליי להביא את פנקס השיקים שלי."
אני מזמין את דן שיעלה איתנו.
אנחנו יושבים בחדר העבודה המרווח שלי ממנו אפשר להשקיף על העיר מגובה רב.
"אני גר היום בנחלה בין הכרמים," אומר כריס, "כבר הרבה זמן לא ראיתי את העיר מגובה רם כזה."
אני עורך לכריס סיור בדירת הפנטהאוז שלי ולא חוסך מחמאות מדן שתיכנן את הדירה.
הנייד מצלצל והשומר בלובי אומר שאבי דורש לעלות לדירתי. כמה אני לא מופתע.
"תאפשר לו לעלות," אני אומר לו.
המעלית לדירתי היא מעלית פרטית, וכיוון שאין לאבי מפתח הוא חייב לבקש את רשותי כדי להיכנס לביתי.
"מה זה צריך להביע?" הוא אומר מיד בכעס, "מי אתה חושב שאתה. אתה כלום בלעדיי."
"הדירה הזאת נבנתה בתכנוני ועל אדמה שאני בחרתי," אני עונה לו בשלווה, "אתה יודע היטב שהשלישייה היא כולה שלי. זה רק מראה שאני מסוגל לעשות זאת.
מעולם לא התחשבנתי איתך בנוגע לכך, ואין לי כוונה לעשות זאת, אבל אני לא יכול להמשיך לעבוד איתך אבא. אתה לא זקוק לי. יש לך שם של אחת מהחברות המובילות בענף בזכותך.
אני מרגיש שאני זקוק לעצמאות. אולי אכשל, אבל אני חייב לנסות."
"אתה מבין שאם ישנם פרויקטים שהסתרת ממני הם על פי חוק שייכים לחברה שלי," הוא אומר.
"עדיין אין שום פרויקט בידי. להיפך, סירבתי לכמה פרויקטים לאחרונה.," אני אומר.
"ומה זה התיק הזה של New Horizon ?" הוא שואל ומצביע על הקלסר שמונח על השולחן.
"זה שם החברה שאני מתעתד להקים," אני עונה לו.
הוא מתיישב על כיסא הסמוך לשולחן. "אתה בן שלי ואני אוהב אותך. בשבילי זאת מכה קשה.
טעיתי בכך שלחצתי עליך. אני מאחל לך בהצלחה ורוצה שתדע שדלתי תמיד פתוחה לפניך. תמיד יהיה לך לאן לחזור."
