בר אבידן -מאמינה באהבה

חולמת צלילים 15 – התחלה

יסמין דהרמה (חולמת צלילים)

יסמין

כל כך רציתי לראות כבר את סקוט. יש משהו בשיחה בינינו שנראה לי כל כך טבעי. לרגע לא עצרתי לחשוב על מה שיקרה.

כמה הופתעתי לראות אותו בא עם מכונית חדשה ונוצצת.

אמנם הוא שלח לי תמונה שלו כשהתלבש לצאת לפגישה אבל את פניו לא ראיתי. כעת שהוא עומד מולי אני ממש מתעלפת למראהו. הוא חשב שהמבט המופתע שלי היה בגלל הרכב, אז לא.

אני נושמת את הריח שלו לתוכי. אין ספק שזה בושם יקר. אני מתחילה לעכל שהוא לא מי שאני מדמיינת אבל הלב שלי כבר שבוי.

"אני לא רוצה להשמע לך מפונקת אבל היום הזה הוציא אותי מדעתי," אני אומרת לו כשאני ניתקת מהחיבוק שלו.

"וכשחשבת עליי זה עזר לך?" הוא אומר לי בחיוך המקסים שלו, "זה מה שאני עשיתי כאשר ניהלתי היום שיחה לא פשוטה."

"בהתחלה הייתי מאד חשדנית כלפיך. ושוב סקוט, זה לא בגלל שחשבתי שאתה עובד מוסך, אלא כי אני למודת אכזבות.

יש במילים שלך משהו שפורט לי על המקומות הנכונים, ואני מודה שאתה מופיע לי במחשבות.

אני מתחילה להבין כמה אתה רחוק מלהיות עובד מוסך, אבל זאת לא המכונית שהפתיעה אותי. שכחת ששלחת לי תמונה חלקית שלך?  פניך לא הופיעו בה, הן הוסתרו על ידי הנייד כשצילמת.

ידעתי שזה אתה, אבל הייתי צריכה לראות בעיניי. תתרגל, יש לי 'מח של מדענית.'"

הוא מחייך, אבל לא מגיב.

"בא לך להזמין משהו או לאכול בחוץ?" אני ממשיכה בלי לנסות לפענח את תגובתו, "אני גוועת מרעב."

"תלמדי אותי מה את אוהבת," הוא אומר לי.

"אני לא מאמינה שאני אומרת זאת בקול רם, אבל אני אוהבת אוכל הודי," אני מחייכת נבוכה.

"ומה רע באוכל הודי?" הוא שואל ולא ממתין שאענה, "שאקח אותך לפעמי בומביי?"

"לכל מקום שבעולם, רק לא לשם," אני ממהרת לענות.

"למה?" הוא שואל בסקרנות.

"כי אני רוצה אותך לעצמי," אני אומרת לו בלי להסביר. אני עוד לא מוכנה להראות לו מי אני. בטח לא שיראה את אימא שלי.

הנייד בכיסי מצלצל ואין לי חשק לענות. "זה בטח הדוקטור הזה שגרם לכל הבעיות היום," אני פולטת.

אבל הצלצול לא מרפה.

אני מוציאה את הנייד ורואה את שמו של אבא על הצג.

"פרופסור דהרמה במה אני יכולה לעזור לך?" אני עונה לו בטון רשמי.

"היכן את?" הוא שואל עניינית.

"עזבתי את המכון, אבל אני לא לבד," אני עונה לו.

"את עם אחד מעמיתייך?" הוא כבר מבין שאני לא חופשייה לדבר.

"אני עם החבר שלי," אני עונה ומעיפה מבט לסקוט שחיוך מרוצה נמרח על פניו.

"זה חדש לי," הוא עונה, "את יכולה לספר לי מה קרה היום?"

"התחלתי את הניסוי שלי שנקבע מראש. דוקטור סטאר ניסה כנראה לקצר את התהליכים עבורו ונכנס באמצע הניסוי, כשהחלו הנתונים לעלות על המחשב. הוא כנראה חשב להשתמש בהם לצרכיו.

אם היה מבקש הייתי מאפשרת לו גישה. בסך הכל אנחנו עובדים יחד ואם מישהו יכול להשתמש במידע שלי אין לי בעיה.

רק שהוא עשה את זה לא בדרך המקובלת וגרם לתקלה.

במקום להתריע עליה הוא נתן למחשב לרוץ עם הנתונים. הקוד נשבר והמחשב קרס."

"רציתי לאשר את זה שזאת לא את שנכנסת לניסוי שלו, מה שלא חשבתי שבאמת קרה, אבל את יודעת שעליי לשאול את המובן מאליו."

"אתה מבין פרופסור דהרמה שהוא הסתמך על כך שיש בינינו קשר רציף ושאדבר עבורו איתך."

"אני מבין כל מה שאת אומרת גם כשאת לא," הוא צוחק.

"יש לי שאלה ממש לא קשורה. אתה יכול לתת לי המלצה על מסעדה הודית טובה, פרט לפעמי בומביי כמובן?"

"אני מבין שאת רוצה להכיר לחבר שלך את האוכל מבית אימא," הוא אומר בטון רציני.

"זה הדייט הראשון שלי איתו והוא השאיר את הבחירה לאן ללכת בידי," אני אומרת לאבא.

"אני שולח לך את הכתובת של הודו בניו יורק . בעל המסעדה הוא  חבר שלי ראג'ה. תמסרי לו דרישת שלום חמה מהפרופסור," מסיים אבא את השיחה.

"בואי ניסע," אומר סקוט, "תכניסי את הכתבות למכשיר הניווט."

הוא אוחז בידי. "מתוקה שלי," הוא אומר, "היה לי כייף לשמוע שקראת לי חבר שלי."

"אני מרגישה שאיתך זה שונה ואני לא רוצה לשחק את המשחק הזה של קשה להשגה. כייף לי איתך. למרות שאינני יודעת דבר עליך אתה משרה עליי רוגע שכל כך חסר לי בחיי," אני אומרת לו.

"לו ידעת כמה אני חסר מנוחה. אני נמצא במקום ששברתי את כל הכלים, אני מחפש את דרכי בעולם.

בכל מצב אחר, או אולי עם כל אחת אחרת, הייתי אומר לעצמי שאני לא במקום להכניס מישהי לחיי.

איתך אני מרגיש שאני זקוק לך שתהיי איתי כשאני מנסה למצוא את עצמי," הוא אומר.

אני בהחלט מופתעת לשמוע את מילותיו. הוא נראה ומתנהג כגבר חזק, שופע בטחון ומקרין עוצמה מסביבו. כך גם היה בהביטי בו בחטף במוסך.

"לא הייתי מנחשת ששם אתה נמצא," אני אומרת לו.

סקוט וינסטון
סקוט וינסטון

סקוט

"אני מרשה לעצמי להיות גלוי איתך," אני אומר לה, "אני לא אדם שבור, ממש לא. אין לי מה להתלונן על המקום בו אני נמצא.

אני רק מרגיש שעד היום הלכתי במסלול שנבחר עבורי בלי שהייתה לי יכולת להביע דיעה.

אני עובד עם אבא שלי. קשה לו להבין איך זה שבתוך כל השפע חסר לי משהו."

רק אחרי שאני אומר את המילים אני קולט שגיליתי לה עוד משהו עליי.

היא לא מתרשמת מזה.

"אני מבינה אותך. אנשים מסתכלים עלינו דרך עיניהם. קל להם להעריך אותך על פי החומריות שיש לך.

הנה תראה אותך. נוהג במרצדס חדשה, כמה חודשים על הכביש אני מניחה. זה כבר אומר הכל. אתה יפה, אתה עשיר, אתה מאושר.

זה לא עובד כך. הרכב שלך יכול להיות שכור, או של מישהו אחר, אבא אולי.

לא שבאמת חשוב לי במקרה שלך מה נכון. זאת רק דוגמה לאיך אנשים חושבים שהאושר נראה."

"את מבינה," אני אומר לה ומרגיש שאני מוצף רגש אליה.

בתוך כמה דקות אנחנו במסעדה. מגרש החניה די ריק, ופתאום אני לא בטוח שהייתי צריך להגיע עם המרצדס לפה.

אני יוצא לפתוח לה את הדלת בזמן שהיא סוקרת את החזית של המסעדה.

"מריח פה בהחלט הודו," היא אומרת לי.

אנחנו מתקרבים לדלת והמארחת ממהרת לפתוח אותה בפנינו.

יסמין מצמידה את כפות ידיה, נוגעת במצחה בקצות אצבעותיה. "נמסטה," היא אומרת בחיוך.

"נמסטה," עונה לה המארחת ונדה בראשה לעברי.

"הייתם כבר אצלנו?" שואלת המארחת ומובילה אותנו לשולחן ליד החלון.

"פרופסור דהרמה סיפר לנו על המקום שלכם," עונה לה יסמין, "הוא ביקש למסור דרישת שלום חמה לראג'ה."

"אני כבר חוזרת עם התפריט," אומרת המלצרית והולכת לדבר עם גבר שעומד בצד.

הוא ניגש לשולחן עם סלסלה ובה נאן שנאפה זה עתה, ומניח אותו על השולחן

"איזה ריח נפלא," היא אומרת, בוצעת  ממנו חתיכה ומגישה לי.

"אני ממש מתרגש לארח אותך פה. מה שלום הפרופסור?" הוא שואל.

"הוא בסדר גמור ראג'ה," היא עונה לו בחיוך.

"אני כבר דואג למלא לכם את השולחן," הוא אומר ויוצא בצעדים מהירים לשולחן.

אישה מבוגרת ניגשת לשולחן שלנו.

"נמסטה," אומרת לה יסמין.

"נמסטה," היא עונה לה.

"ספרי לי, מה שלום אביך," היא שואלת אותה.

במקום לענות לה היא מישירה אליי מבט. "אז עכשיו אתה יודע," היא אומרת לי.

"הוא בסדר גמור. הוא מתכנן לנסוע בקרוב לביקור משפחתי בלונדון," היא אומרת.

"מה שלום הסבא שלך?" היא שואלת.

"הוא מרגיש הרבה יותר טוב, עכשיו כשהתאושש מדלקת הריאות הקשה שתקפה אותו."

"כך שמענו. את יודעת שבקהילה שלנו יודעים הכל," היא מחייכת אליה, "דאגנו לו."

האוכל מגיע לשולחן והאישה נפרדת מיסמין.

"תשאל מה שאתה רוצה," היא אומרת לי והמבט על פניה מראה שהיא מתוחה.

אני מניח את ידי על בירכה. "מה?" אני שואל.

"סבי אבי הגיע מהודו ולכן אנחנו נושאים את השם דהרמה. הוא התחתן עם אישה אנגליה, ונולדו לו בנים שגם הם התחתנו עם נשים אנגליות. מה שנשאר זה רק שם המשפחה. גם אבי שירש את השם מאביו בחר להשאיר אותו," היא אומרת בטון רציני, "אני מניחה שכבר הבנת שהפרופסור שלי הוא אבא שלי."

"למה יש לי הרגשה שאת חושבת שזה משנה לי?" אני שואל ומחפש את התשובה בעיניה. "את כנראה לא מבינה שאני רוצה אותך ולא משנה לי איפה נולדו אבות אבותייך, הורייך או אפילו את. את האישה שאני רוצה להכיר."

היא שותקת. 'אני לא יודע מה קרה לה בעבר עם גברים, אבל ברגע זה אני מוכן לחנוק את מי שגרם לה לחשוב שהיא לא שווה בגלל שיש לה שורשים הודים."

"פעמי בומביי שייך לאימא שלי. היא הכי אמריקאית שאתה מכיר. ד"ר לפסיכולוגיה ג'ניפר דהרמה.

היא נסעה לחפש את עצמה אחרי שהבינה שהיא לא רוצה להיות פסיכולוגית.

הודו היא מקום נהדר לאבד בו את עצמך, ולגלות את עצמך מחדש.

והיא גילתה שם את אבא שלי שבא לכנס וביקר את משפחתו. למרות שהוא בעל עור בהיר, עיניים כחולות ומבטא בריטי מובהק, השם דהרמה הילך עליה קסמים ופתח בפניו את הדרך אליה."

אני עדיין מנסה להבין מה היא מנסה לאמר לי.

"למרות ההישגים האישיים שלי אני עדיין שומעת שאני הבת של 'פעמי בומביי.' מילים שנאמרו בזלזול שלא מובן לי כיוון שאנשים מזמינים מקומות ימים מראש כדי לסעוד במסעדה. ואני לא מדברת על יוצאי הודו.

הם באים למסעדה, מזמינים נאן כאילו זה מה שהם אוכלים מידי יום, ומצד שני מדברים בהתנשאות כלפי העובדים במסעדה, ואני הייתי ביניהם עד לפני כמה ימים."

"תסבירי לי. הבנתי שאת עובדת במכון המחקר." אני מבולבל.

"את העניין הזה אימא שלי מסרבת לקבל. בעיניה, וכבר אמרתי לך שהיא נושאת תואר דוקטור, הלימודים הם סתם קישקוש חסר טעם.

עכשיו כאשר עברתי בהצלחה את הבחינות לתואר השני בפיזיקה גרעינית, והפכתי לחלק מהצוות באופן רשמי, הודעתי לה שאני לא רוצה להגיע יותר למסעדה.

שלא תחשוב שהעובדה שאבי הדיקן בפקולטה למדעים נתנה לי הנחות בלימודים. להיפך, נדרש ממני הרבה יותר. גם בבחינת הגמר הקשו עליי יותר מעל כל סטודנט אחר.

ואימא שלי בשלה. המסעדה היא הדבר החשוב ביותר בחיי לדעתה.

אני רוצה חיים משלי. אני עובד אצלה מימי התיכון.הגיע הזמן. מסכים איתי או שאתה חושב שאני.." היא אומרת ומשתתקת.

"זה מדהים שאת הגירסה הנשית למה שעובר עליי. בהחלט מגיע לך לחיות את החיים במלואם, ואני רוצה להיות איתך שם," אני עונה לה.

היא מתענגת על האוכל. אני נהנה לראות אותה אוכלת בתאבון רב.


*

פיית' אהבה שאני לוקח אותה למסעדות יוקרה. לא שאהבה כל כך את האוכל, כמו שאהבה להראות בהן, לדבר עליהן.

'את שומעת לאן סקוט לקח אותי אתמול, למסעדת..'

הסיפור שאחריי היה חשוב לה מהאוכל עצמו שממנו כמעט לא טעמה.

תמיד הייתה גוערת בי כמה אני אוכל, למרות שמעולם לא הגזמתי באכילה, תמיד אכלתי כמויות סבירות כדי לשבוע, לא יותר מזה. 'אתה כזה נהנתן,' הייתה אומרת לי.

אני יכול לדמיין בעיני רוחי את פיית' יושבת כאן ואוכלת כל גרגיר של אורז אחרי ששיחקה עם האוכל בצלחת.

*

"למה אתה מחייך?" שואלת יסמין וממהרת לנקות את פניה במפית.

"אני נהנה לראות אותך אוכלת. לנשים יש נטייה להזמין מעט אוכל, ולאכול לאט. כייף לראות אותך מתענגת עליו," אני אומר לה,ומכניס מנה גדושה ממנת העוף מסאלה שמתובל בדיוק במידה הנכונה.

אנחנו מקנחים במנת גלידה טעימה.

"היה כייף," היא אומרת לי ואני מרגיש כבר את מילות הפרידה תלויות באוויר.

העצב בעיניים שלה אומר את מה שהיא מהססת לאמר.

"אני לא רוצה שהערב הזה יגמר," היא מפתיעה אותי.

"הוא לא חייב להיגמר," אני עונה לה מייד.

"באמת?" היא לוחשת לי.

"את יודעת כמה מדהימה את?" אני שואל אותה ומגשש אחרי ידה מתחת לשולחן.

"לא," היא עונה לי ומושכת בכתפיה.

"כל כך בא לי לנשק אותך. לכסות את כולך בנשיקות. אני עוד אלמד אותך כמה את מיוחדת," אני אומר לה ומבקש שיביאו לנו חשבון. אני מרגיש שאני חייב להיות איתה לבד.

ראג'ה לא רוצה לשמוע על תשלום. "אם אתה רוצה שנבוא לפה עוד, אז תתן לנו לשלם," היא אומרת לו.

אני גאה בה. אני מוציא שטר של מאה ומגיש לו. יסמין נדה בראשה לראג'ה שייקח את הכסף.

"מקווה לראותכם שוב," הוא אומר ומניח את העודף על השולחן.

יסמין משאיר חלק ממנו כתשר ואת השאר נותנת לי.

"היה טעים מאד. אני בטוחה שנבוא שוב," היא אומרת.

אנחנו יוצאים מהמסעדה. הלילה ירד על העיר, מכסה אותה בשמיכת כוכבים כהה. רוח נעימה מקבלת את פנינו בלטיפה.

רעש מונוטוני של כלי רכב החולפים לידנו, לצד שקט של לילה.

כל מה שאני יכול עליו כרגע הוא כמה אני רוצה לנשק אותה ויודע שכשזה יקרה לא אוכל עוד לעצור.

"מה את רוצה לעשות כעת?" אני שואל למרות שאני מותש מהיום המתוח הזה.

"אני עייפה, אני לא מסוגלת לחשוב. היום הזה גבה ממני הרבה כוחות.," היא עונה ומסתכלת עליי.

"אם כך אביא אותך הביתה," אני עונה מאופק. אני לא רוצה להראות לה שאני מאוכזב.

"אמרתי לך שאני לא רוצה שתלך." היא שוב מבעירה בי את האש.

"תאמרי לי לאן את רוצה שניסע," אני אומר לה, משאיר את ההחלטה בידה ותוהה האם תבחר לבוא אליי.

"אני גרה לבד," היא אומרת, "אני כבר מבינה שאתה גבר עשיר. בדרך כלל זה משהו שגורם לי להתרחק. שבעתי מגברים עשירים שחושבים שכל העולם עבד לרגליהם.

אני מרגישה שאתה לא כזה, ועדיין אני רוצה שתראה שזה אתה שמושך אותי להכיר אותך ולא הארנק שלך.

שוב אני מפטפטת יותר מידי. אתה מסכים שנלך אליי?"

"כל עוד את שם, שם ארצה להיות," אני עונה לה.

מה הפלא שאני מופתע כאשר אני מבין היכן היא גרה. בתור מהנדס שבונה את העיר הזאת אני מכיר את כל הבניינים הנחשבים בעיר, ושלה בהחלט אחד מהם.

"ערב טוב מיס דהרמה," מברך אותה השומר בחניון.

"סקוט יחנה בחניה שלי. תרשום אותו," היא מבקשת ומדריכה אותי איך להגיע לחניה שלה.

אני מחנה ויוצא מהרכב. לידי חונה ג'יפ שחור מפואר. הוא מושך מייד את תשומת ליבי. אני מסתכל עליו ורואה על השמשה הקדמית סמל של המכון למחקר מדעי החלל.

"אתה אוהב את הג'יפ שלי?" היא שואלת בחיוך.

אין ספק שהיא בעלת אמצעים אם היא גרה כאן ונוהגת בג'יפ הזה.

'האם היא בעצם משחקת איתי משחק?'

'כל הדיבורים שלה לאורך הערב על עושר הם בעצם העמדת פנים?'

'ואולי היא כן יודעת מי אני?'