קונור
אני פונה לאחור, חוזר לחניון ועולה לדירה.
אני פותח את הדלת בסערה. "את לא תאמיני מה שמעתי כעת," אני אומר לאנאבל שעומדת מול ארונות המטבח הפתוחים לרווחה.
"איזה אנשים קמצנים," היא ממלמלת בקול, "לא יכלו להשאיר כלי אוכל, סירים לבשל איתם?"
פתאום היא קולטת שחזרתי. "הכל בסדר?" היא שואלת בדאגה.
"את גרה לבד?" אני שואל.
"כן," היא מביטה בי בשאלה, "הדירה הזאת לא באמת שלך?"
"הדירה כן שלי. אמרת בעצמך שאין פה צלחות וסירים וכלום בעצם. זה בסדר שנלך אלייך?"
"בטח," היא עונה לי, "בבית יש לי הכל. גם אוכל."
אני חושב לעבור בבית המלון לקחת איתי בגדים להחלפה אבל נזכר שיש לי תיק עם בגדים ברכב, כזה שתמיד מוכן למקרה שארצה להתאמן.
"אני צריך את הכתובת שלך," אני אומר לה כשאנחנו יושבים ברכב בשתיקה.
"אני כל כך מחכה לשמוע מה שקרה ששכחתי לגמרי," היא אומרת ומכניסה את הכתובת למערכת של הטסלה.
"קלייב…תביני שלפני ארבע שנים…כלומר אני חייב להתחיל לספר לך מהתחלה בצורה מסודרת.
את השם אודרי כבר שמעת. היכרתי אותה אצל חברים. אישה יפה אבל אין בה הרבה. היא לא אחת ש… את מבינה כשאני איתך אני מרגיש שהכל זורם לי בטבעיות. שאני לא צריך לחפש על מה לדבר איתך. את מבינה אותי, ומקבלת את השתיקות שלי למרות שאני בטוח שהן לא פשוטות עבורך. שתדעי שהן נובעות מכך שאני רוצה לבנות את זה נכון. חשוב לי שתדעי הכל, שלא אחסיר ממך שום פרט.
היא לא הייתה כזאת. הרגשתי ריק איתה. נהניתי לצאת איתה. את יודעת למה? כי לא היינו לבד. תמיד הייתי עם חברים שאני אוהב וכייף לי להיות איתם. לקח לי זמן להבין את זה.
כשנפרדנו היא הודיעה לי שהיא בהיריון. היא לא ידעה שסיפרו לי שראו אותה עם אחד החברים. שפת הגוף שלהם הסגירה שזאת לא סתם ידידות…בקיצור שיש ביניהם משהו, או לפחות שהם 'עשו את זה.'
כיוון שהיחסים בינינו התקררו, הייתי בטוח שההריון לא ממני. היא דרשה שאממן לה הפלה. עשיתי זאת רק בגלל שרציתי להיות בטוח שהיא לא משאירה את ההריון.
הרופא אישר לי שאכן היא לא בהיריון. יש פרט קטן שהוא השמיט וזה שהיא גם לא הייתה בהיריון," אני עוצר רגע ונושם.
"הרגשתי צורך להתרחק מניו יורק וניצלתי את הקשרים הטריים עם המזרח לנסיעה להונג קונג," אני עוצר את שטף דבריי.
"שוב לא התחלתי מהתחלה," אני עוצר את שטף דיבורי.
אושיין היא החברה שלי, חברה שאני היקמתי. את קלייב צירפתי כי הוא חבר שלי והוא לא מצא את עצמו באותה תקופה. הוא כשל בלימודים ובעצם..ריחמתי עליו.
אני בעל מניות השליטה. שישים אחוז אם לדייק. לגו'אי יש חמש עשרה, לקרטר חמש עשרה ולקלייב רק עשר.
כשנסעתי למזרח לא חשבתי שאשהה שם ארבע שנים, לכן נתתי לקלייב לנהל את החברה. הוא נהג לשתף אותי על בסיס יום יומי כיוון שהוא לא באמת ידע לנהל אותה והיה מתייעץ איתי על דברים בסיסיים.
עד לפני שנה גם הספרים הראו שהכל הולך כשורה. גם חשבונות הבנק נראו בסדר."
"הגענו לדירה," אומרת אנאבל, "כנס לחניון ותפתח את החלון." היא מבקשת מהשומר בחניון שיתן לי תו חניה.
אנחנו עולים לדירה שלה. הדבר הראשון שאני עושה זה להוריד את הז'קט והעניבה. היא מסתכלת עליי, "תרגיש בבית," היא אומרת.
היא נכנסת למטבח, מוציאה תבנית מהמקרר ומכניסה אותה למיקרוגל. "מנת היום המיוחדת שלנו היא לזניה. כזו שעוד לא טעמת מעולם," היא אומרת בפנים רציניות, אבל אני יודע שהיא צוחקת.
"תוצרת איזה חברה זה, שאלמד לעתיד," אני עונה לה באותה רצינות.
"העניין הוא שאם תרצה לטעום ממנה שוב תצטרך להזמין אליך את השפית, כלומר אותי," היא עונה לי בטון רב חשיבות.
"אז את באמת מבשלת," אני אומר מנסה לחקות את הטון רב החשיבות שלה, "כנראה באמת שזה מה שאעשה."
"אין לי בעיה אם אתה אוכל אוכל מהיר. רק לא על בסיס קבוע," היא פורשת את משנתה בעניין האוכל.
"נראה לך שאני צריך אם יש לי שפית כמוך?" אני אומר לה.
"אז כך יש בינינו הבנה," היא עונה. רק שכעת אני כבר לא מסוגל להחזיק את עצמי, ומתגלגל מצחוק. היא משתדלת להתאפק אבל בסוף צוחקת בעצמה.
"טוב, בוא נאמר שלא כל דבר אני מבשלת, אבל מבטיחה לך שלא תגווע מרעב."
אנאבל מוציאה צלחות מהארון ומניחה אותן על הדלפק. "אמנם אין לי פה הרבה כלים עדיין, אבל יש לי מספיק בהתחשב בעובדה שאני לבד," היא אומרת ומוציאה את הלזניה מהמיקרו. הריח שעולה מהתבנית בהחלט מעורר תיאבון.
"כשהשכרתי את הדירה הקודמת שלי לאחר שהבנתי שאני נשאר בהונג קונג, כל תכולתה נשלחה לאיחסון. אני מבטיח לך שיש לך מספיק במה למלא את הארונות. אני אוהב לארח ודאגתי שיהיו לי מספיק כלים," אני אומר לה.
אנאבל חותכת חתיכה נדיבה מהלזניה ומניחה על הצלחת לפניי.
"בירה? יין?" היא שואלת.
"מים קרים," אני אומר. אני רוצה להשאר מרוכז כשאני ממשיך לספר לה.
"כשהייתי בדרך למלון כדי לקחת את הדברים שלי התקשרתי לעורך הדין שלי כריס כדי להודות לו. הוא שיתף אותי בכך שמי שמכרה את הדירה היא איוונה ס. השם הזה לא אמר לי כלום, אני מניח שגם לך לא. מסתבר שהיא אישתו בנפרד, שזה הדהים אולי בגלל שלא ידעתי שהוא בכלל נשוי, של חברי קלייב," אני אומר ונד בראש, "הבנת טוב."
"השאלה שנשאלת כעת היא מי ממן עד קניית הדירה עד היום," היא עונה לי מהורהרת וניגשת לקחת את הנייד שלה.
"תן לי כניסה מלאה להנהלת החשבונות," היא מבקשת.
"אין לי בעיה לתת לך, רק אני רוצה שזה יעשה מהמחשב שלי. כל תנועה חריגה שלך עלולה למשוך תשומת לב."
אנאבל
"אתה צודק," אני עונה לו.
קונור מוציא המחשב. " BELL22 הוא הקוד שלי," הוא מחייך אליי, "אמרתי לך שחשבתי עלייך עוד לפני שהיכרנו."
"אתה מכיר את חנות הפרחים ליד המשרד? רגע למה השארת לה וורד עבורי אצלה?" אני שואלת פתאום.
"למה בחרתי עבורך את הוורד הזה זה ברור. גם הצבע בא לאמר לך שמה שאני מבקש זאת אהבה שקטה, לא ליל אהבה אחד סוער," הוא עונה לי ומחשבותיו נודדות ממני, "כשהיא ראתה שאני מתלבט היא שאלה עבור מי הפרחים, כי התפלאה שבחרתי רק אחד.
'פרח אחד יש בו סוג של אמירה,' היא אמרה ולא הסבירה.
לי זה פשוט נראה יותר נכון מלהביא לך זר גדול בזמן שאנחנו נוסעים מחוץ לעיר.
משום מקום היא אמרה לי פתאום שאם זה עבורך היא יכולה לתת לך אותו בשמי."
"אתה לא מבין איזה דברים מוזרים קורים לי עם הגברת המסתורית הזאת. היא נתנה לי ציפור גן עדן שכל כך מזכירה את עוף החול. מאיפה היא יודעת, הרי לא סיפרתי לה שזה סיפור שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי?
אחר כך נתנה לי מלאך עם פנים של בן, וגם את העציץ שעל חלוני במשרד. כל הזמן קישרתי את זה למסרים שנשלחים אליי על ידי ג'ונתן.
אני מתחילה להבין שלא פירשתי נכון, כשם שלא חשבתי שעוף החול היא אני ולא הוא."
"מה את אומרת בעצם?" הוא שואל אותי.
"שאני מרגישה שכל הסימנים היו להכין אותי לקראתך," אני עונה לו.
"אין לך מושג כמה אני מבין את המילים שלך. כך בדיוק אני מרגיש. כאילו כוח קוסמי עשה הכל כדי להפגיש בינינו.
די נמאס לי מהמזרח. פתאום משום מקום התחלתי להרגיש לא שייך, בודד, התגעגעתי הביתה. עכשיו כשאני חושב על זה קלייב התנהג באמת מוזר כשהתחלתי לדבר על החזרה הביתה.
ביקשתי מסוכנת הנדל"ן שלי שהשוכרים יפנו את הבית תוך חודש. בתשובה היא שלחה לי חוזה של מכירת הדירה שלי להם.
כעסתי מאד ופניתי לכריס שסיפר לי על הדירה בבלו ספייר.
בצירוף מקרים מדהים קיבלתי טלפון מאבי שאימי זקוקה לניתוח. תוך כמה שעות ארזתי הכל ועליתי על המטוס," הוא מספר לי.
"אבל היא בסדר, כך אמרת לי," אני אומרת בדאגה.
"היא עברה בדיקות יסודיות ואני מקווה שהיא שוחררה מבית החולים. עם כל מה שקרה ביום המטורף הזה לא התקשרתי לשאול," הוא אומר.
"תתקשר," אני מבקשת, "הכל יכול לחכות."
אני מתיישבת לידו ומלטפת את שיערו בזמן שהוא מתקשר לאביו והחיוך חוזר אל פניו. "אני שמח לשמוע," אומר קונור לאביו, "לא הספקתי לספר לך שהמוכר של הדירה החדשה היה לחוץ לקבל את הכסף והמפתח כבר בידי. אני אתארגן ואזמין אותכם לראות אותה. כמובן כשאימא תוכל לעמוד בביקור. אני אעבור לשם מחר. הלילה אני ישן אצל … החברה שלי. גם עליה לא הספקתי לספר לך."
אביו אומר לו משהו והוא צוחק. "נראה לך שהבאתי איתי אישה מהמזרח? ממש לא. הנה תראה."
קונור מושך אותי לשבת עליו, מצלם אותנו תמונת סלפי ושולח לאביו.
"אתם קרובים?" אני שואלת אותו, וחושבת על הוריי שלא טרחו לשאול מה קורה איתי ואיך אני מסתדרת.
"כן," הוא עונה אבל לא מדבר עוד עליהם.
אנחנו מסיימים לאכול. אני מכינה קפה, פורסת עוגה שקניתי בסופר וניגשת לרחוץ כלים.
"את בישלת, אני רוחץ," הוא אומר בטון שלא משתמע לשתי פנים.
"נו באמת קונור, זה רק שתי צלחות, מזלגות וסכינים," אני אומרת לו.
"את יודעת מה זה לחיות ארבע שנים בבית מלון, לאכול מצלחות פלסטיק כשאתה כבר מחליט לאכול בחדר? תני לי להרגיש בית," הוא אומר ומסמן לי בראשו לפנות לו את הכיור.
הוא פושט מעליו את החולצה וניגש לרחוץ את הכלים.
עיניי מתמלאות בדמעות. אני פונה ממנו ויוצאת למרפסת. אני מרגישה שקשה לי לנשום. "אני מביך אותך כשאני כך חשוף?" הוא קורא אחריי.
"מה פתאום," אני עונה לו וקולי רועד מעט.
הוא מסיים לרחוץ את הכלים המעטים ויוצא אחריי.
"מה קרה מתוקה," הוא שואל בדאגה, "זה משהו שעשיתי?"
"כל עוד ג'ונתן נשם, לא העזתי לחשוב מה יקרה ביום שלא יהיה עוד. רק כאשר הגעתי לניו יורק קלטתי בעצם שאני לבד.
חשבתי לעצמי איך יראו חיי כשיכנס גבר חדש לתוכם. הייתי בטוחה שאני יודעת מה שאני רוצה, ועדיין לא דימיינתי גבר כמוך.
אתה לא מבין מה זה עשה לי לראות אותך עושה את המחווה הקטנה הזאת של שטיפת הכלים.
חייתי למען הרגעים עם ג'ונתן. הוא כמעט לא נתן לי כלום חזרה. הוא אהב אותי, וזה המון, אבל לא היה שותף כלל לשיגרה שלי. פתאום אני קולטת שזה יכול להיות אחרת. שאין רע בזוגיות צפופה, שאני לא מרגישה חנוקה, ומזה הכי חששתי כשאני כל היום איתך. להיפך, זה נעים לי.
אתה רואה את הפרטים הקטנים של היום שלי, שם לב אליי בצורה שלא היכרתי קודם.
אתה מתנהג בטבעיות לידי כאילו כבר נאמר הכל, והכל ברור בינינו שאנחנו בזוגיות. מרגיש לי כל כך נכון איתך שאני מוצפת רגשות."
"את מרגישה שזה יותר מידי עבורך?" הוא שואל בשקט.
"מה פתאום. זה בדיוק המינון שאני צריכה," אני עונה לו.
הוא שוב מנשק אותי נשיקה לוהטת, שמסעירה אותי ואני מרגישה שגם אותו. "אם מישהו היה אומר לי ברגע שנחתתי שפה אני אהיה כעת כאן איתך, הייתי אומר לו שהוא הוזה. לא הייתי רוצה להיות בשום מקום אחר פרט לידך. ולא רק היום, אלא לתמיד. זה מרגיש לי מה שנועד להיות עבורי."
"יש לנו עבודה לעשות," אני אומרת ונכנסת למחשב של קונור.
"יש כמה דברים שאני רוצה לבדוק האחד הוא רשימת מקבלי המשכורות. אני מדברת רק על המנהלים. הסכום לא מעניין אותי, רק השמות," אני מסבירה לו, "בוא נעבור לחדר העבודה שלי. יהיה לי נוח יותר לעבוד משם.
אני עוברת על הרשימה והדברים מתחילים להתבהר לי. "אתה זוכר מה קרה לפני אחד עשרה חודש?"
"קיילב פיטר את מנהל בחשבון שהעסקתי בטענה שהספרים לא בסדר," הוא עונה לי, "אני זוכר את התאריך במדוייק, זה היה ראשון באוקטובר, שהוא יום העצמאות בהונג קונג. עמדתי לצאת עם חבר אמריקאי שבא לביקור בן שתי יממות. תכננו לראות את מופע הזיקוקים מעל מפרץ ויקטוריה כאשר קלייב התקשר וסיפר לי על הפיטורים, ואמר שיש לו כבר מחליפה במקומו. היא זאת שאת באת במקומה."
מסתבר שעד לפני שלוש עשרה חודש הוצאה לך משכורת, אבל לא הועברה לחשבונך, אלא…לחשבונו של קלייב, שהיה במשיכת יתר של כספים מהחברה.
עכשיו כבר ברור לי למה נמנעה ממני הגישה לשנה הקודמת. אתה מבין שמבחינת הרישומים יש הוצאת משכורת עבורך, ומשיכת הכסף מהבנק, רק שהיא לא עוברת לחשבונך האישי.
שתבין איך זה עובד. בעצם אתה יודע איך עושים התאמת בנקים. המספרים נסגרים אחד מול השני, ואם לא מתעמקים בכך איש לא יכול לעלות על זה.
אני מניחה שזה מה שהיה מראה לך לו שאלת. 'אני לא מבין על מה אתה מדבר. הנה הוכחה שהמשכורת שולמה.'
"עכשיו בואי נראה מה כתוב על השותפים," הוא אומר ורוכן מעליי, "אני חסר מילים, השם שלי נמחק מבעלי המניות. ברור לך שאין להם רוב לעושת זאת גם לו הצביעו נגדי."
אני נכנסת לראות את פירוט כרטיס האשראי. "אני כבר לא יודעת מה לומר לך. את ההוצאות הוא הגיש כאילו הוא שילם אותם מכיסו ודרש שיכסו לו אותן, למרות שכרטיס האשראי שולם כהוראת קבע בבנק. כלומר יש פה כפל תשלום.
"איך הוא חשב להגיש דוחות כאלה לבורסה?" שואל קונור, "הרי הם יורדים לעומקם של הדוחות לפני שהם מאשרים הנפקה."
"אני מצטערת קונור, הוא לא באמת מתכנן הנפקה. הוא עושה הכל כדי להכשיל אותה," אני אומרת לו. להפתעתי הוא נראה שליו לגמרי, "אתה לא נראה לי מוטרד."
"זה לא אני שביקשתי להנפיק אותה בבורסה. כבעל החברה מתאים לי להשאיר אותה בבעלות פרטית.
מה שאני מבין הוא שלא רק שהוא ניסה לסבך אותי, אלא להפיל אותי. למה? כי הוא הבין שאני לא מרוצה מהתיפקוד שלו, כי התחלתי לשאול שאלות," הוא עונה.
"עכשיו זה ברור לי. כשם שברור לי, ובוא תראה, שאנחנו לא לבד שנמצאים כעת בתוך הספרים. מה שקלייב לא יודע הוא שיש לך התראה של כל מי שנכנס.
איך קראו למי שקדמה לי בתפקיד? תן לי לנחש…לורה," אני אומרת ומרגישה שבא לי לחנוק אותה, "היא מחטטת כעת בספרים."
אני שולחת מיד להדפסה את הדוחות האחרונים שעבדתי עליהם.
"אני צריכה תשובה מיידית. האם להפיל את המערכת ובכך למנוע ממנה להיכנס או לעקוב אחריה. יש לי דרך לרשום את הפעולות שהיא עושה."
"תרדימי אותה. תעקבי אחריה. יש לך יכולת להדפיס את זה?" הוא שואל.
אני מתחברת לחשבון של קונור מהמחשב שלי ומפעילה את תוכנת נמר השלג, תוכנת הריגול של בית התוכנה פניני בר של לואיז גולד. זאת היא תוכנה שאיננה נמכרת לאיש. לואיז נתנה לי אותה וביקשה שאחווה את דעתי על פעילותה בתוך מערכת הנהלת החשבונות. היא אישרה לי להשאירה אצלי ואני התחייבתי לא לספר עליה לאיש.
"בוא תחזה בזה במו עיניך," אני אומרת לו, "כל הפעולות מתועדות במחשב שלי בענן שלאיש אין גישה אליו. קוראים לו 22DREAMS."
"איך את עושה את זה?" הוא שואל.
"בבקשה אל תשאל. תשמח שיש לי אפשרות לעשות זאת."
"יש לך אפשרות לעקוב אחרי השיחות הפרטיות בין קלייב לג'ואי?" הוא שואל אותי.
אני יודעת שכן, אבל נמנעת לתת לו תשובה כיוון שאני לא רוצה לחשוף את פעילותה של לואיז. "אני אבדוק," אני עונה לו.
