בר אבידן -מאמינה באהבה

בתה של משרתת 28 -חותם של פרח

בתה של משרתת מקשר

לילי

אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומפונקת. יותר מכל אני כועסת על עצמי שלא נתתי בו אמון, והוא בהחלט ראוי לו.

אני לא יודעת ממה אני נסערת יותר. מהעובדה שאבי הגיע והוא רוצה שאהיה חלק מחייו, או מהעובדה שג'קסון נלחם עבורי.

אני לא מסוגלת לעבוד כעת ועושה את הדבר היחיד שבאמת מרגיע אותי. אני לוקחת בלוק ציור וצבעים ויוצאת לשדה מאחורי ביתי.

אני עומדת לערבב את הצבעים, אבל חוסר שקט גדול גורם לי לחזור הביתה. אני קוטפת בדרך כמה פרחים ונכנסת חזרה לבית.

'אין לך זכות להתבטל' אני גוערת בעצמי. אבל כשאני יושבת ליד השולחן לעבוד אני לא מצליחה להתרכז.

אני קמה חסרת מנוחה ומעיפה מבט מבעד לחלון לעבר השדות. אני עומדת על קצות אצבעותיי כיוון שהחלון גבוה ונתקלת בבקבוק של דיו שכמעט נשפך ומכתים את שמלתי.

'תתאפסי מייד,' אני מורה לעצמי אבל מבינה פתאום שזה לא קרה סתם. אני מתיישבת, מוציאה נייר לבן, טובלת את העט בדיו ומתחילה לכתוב.

אולי עשרים דפים אני מבזבזת ולא מצליחה לארגן את מחשבותיי למילים.

מר ג'קסון הריסון היקר,

הרשה לי להביע את התנצלותי על התנהגותי.

אין לי מילים להביע את צערי על שלא נתתי בך את האמון לו אתה ראוי.

אני מצטערת על שנהגתי בחוסר מחשבה ועזבתי את האחוזה למרות שהורית לי להשאר.

אני מקווה שתמצא בלבך מקום לסלוח לי.

בהערכה עמוקה,

לילי א.

אני נותנת לדיו להתייבש, מקפלת את המכתב ומכניסה אותו לתוך מעטפה.

אני מתלבטת מה לכתוב על המעטפה ולבסוף כותבת רק את שמו, לצד המילים אישי בלבד. כיוון שאין לי חותם כדי לסגור המעטפה אני לוקחת פרח ומדביקה אותו על לשונית המעטפה מאחור.

לא נותר לי אלא לצפות.

אני מוציאה את הבד הלבן שהשאיר לי אבי ומתחילה לתכנן את שמלת כלולותיה של אימי. האם היא תנשא לו ? על כך אין לי תשובה.

בתה של משרתת מקשר

ג'קסון

אני מחזיק בידי את האיגרת ומנסה להשקיט את פעימות ליבי. הוא הולם בחזי בטרוף ואני מרגיש שעליי לשבת. 'אתה חייב להרגע,' אני גוער בעצמי, 'המילים נכתבו, ולך לא נותר אלא לקרוא אותן.'

אני מתחיל לקרוא. אני מרגיש את הדם בוער לי בכל הגוף. הוא היה אצלה! היא יודעת על הביקורים שלי.

אני ניגש לחלון ופותח אותו. אני זקוק לאוויר. אני מרגיש אותה כל כך קרוב. אני נושם עמוק ויודע שעליי לפעול מתוך שיקול דעת ובכל זאת קשה לי לחשוב.

כדי להסיח את דעתי אני יורד למשרדי לבדוק אם יש חומר שעליי לטפל בו. לשמחתי אין דבר שזקוק לתשומת ליבי.  אני פותח את הכספת, מניח בה את האיגרת, ומוציא מתוכה את התשלום השבועי לעובדים. אני יושב להכין לכל אחד את התשלום שלו, מכניס למעטפות וקורא לג'ורג'.

אני יודע שיום התשלום הוא רק מחר, אבל הייתי מעדיף למסור לידי העובדים את שכרם כבר היום כיוון שמחר שוב עליי לנסוע לעיר.

ג'ורג' מביט על המעטפה האחרונה שנשארה על שולחני ועליה שמה של מיס אבלין.

"אני עולה לחדרי ואתן לה את המעטפה בעצמי," אני אומר לו ונשאר לסדר את שולחני.

כשאני יוצא אני שומע את קולות השמחה שעולים מהמטבח. אין ספק שהם מופתעים לגלות שקיבלו ממני יותר משציפו.

אני מחייך לעצמי מרוצה וניגש לחדר התפירה של מיס אבלין.

"הנה לך שכרך השבועי," אני אומר לה. אני סוקר את החדר ורואה שהוא מלא בשמלות לנשף. לא הייתי מנחש שהשמלות האלה לא נתפרו בסלון עילית בעיר.

"את מאד מוכשרת," אני אומר לה.

ואז נופל מבטי על השמלות של לילי.

"ברשותך הייתי מבקש שתארזי לי את השמלה הכחולה," אני אומר, "אבוא לקחת אותה מחר בבוקר."

היא מסתכלת עליי בפנים עצובות. כמה שהייתי רוצה להסביר לה למה אני מבקש אותה.  אני מחליט לשמור זאת לעצמי.

אני פוגש את ג'ורג' בזמן שאני עולה במדרגות. "רציתי לאמר לך שגרמת להתרגשות גדולה בקרב המשרת…העובדים. אני מודה לך באופן אישי גם על התשלום הנדיב שנתת לי."

"חשוב לי להביע את הערכתי לכם. אני מרגיש שאתם תורמים הרבה יותר ממה שהיה בעבר," אני עונה לו.

"אתה יודע שזה בגלל…," הוא משתתק.

"היא תחזור ותאיר שוב את הבית," אני עונה לו בבטחון למרות שאינני יודע מה יקרה באמת.

"כמעט שכחתי. אני מבקש שהנהג יהיה מוכן מחר בבוקר. כפי שכבר אמרתי לך עליי לנסוע לעיר," אני מוסיף.

*

הבוקר מגיע  ואני מתעורר משנתי כשחדרי כבר מוצף אור.

אני ממהר להתרענן, ומשתוקק כבר להתחיל את יומי.

הנקישה בדלת מבשרת שארוחת הבוקר כבר מוכנה. כמה אני משתוקק שלילי תהיה זאת שתכין אותה.

אני מסיים את ארוחת הבוקר ואומר למיס דונויי שאת הקפה אשתה בעיר.

אני יורד מחדרי ומיס אבלין יוצאת לקראתי ובידה השמלה שביקשתי. היא משפילה עיניה ולא מעזה להסתכל עליי.  "תודה לך," אני אומר וממשיך לעבר דלת היציאה.

ג'ורג ממהר לעברי והמבט על פניו מבשר רעות. "אני מצטער לאמר לך שהנהג קודח מחום ולא יוכל להסיע אותך."

"אני מבין," אני אומר, ניגש לחדרון במבואה ולוקח מול עיניו הנדהמות של ג'ורג' את המפתחות. "אני מניח שאתה יודע שאני יודע לנהוג," אני אומר ויוצא החוצה.

אני מביט לאחור בראי בזמן שאני מתרחק מבית האחוזה ורואה את ג'ורג' מגרד בראשו במבוכה.

אני יודע שמה שאני עושה כעת אבי לא היה עושה מעולם, אבל אני זה לא הוא, ואני מרשה לעצמי לנהוג כרצוני.

למרות שאני מרגיש שעדיין דרך ארוכה לפניי אני מתחיל להרגיש שאני נרגע. אני אפילו שמח שנוצר מצב שאני נוסע לבד.

אני מגיע לעיר ורואה שחנות הבדים עדיין לא נפתחה ולכן ממשיך לנסוע לבית הקפה ונכנס אליו לשתות קפה של בוקר.

כיוון שאני לא רגיל להיות בשעה כזאת מוקדמת בעיר אני יושב ליד החלון ומתבונן בעיר המתעוררת לחיים.

אישה צעירה עוברת מולי. ידה האחת אוחזת בילד קטן והשניה דוחפת עגלה ובה תינוקת. לפי מראיה נראה לי שהיא שוב בהריון.

היא גורמת לי לחייך ולחשוב על לילי. אני בטוח שהיא תהיה אימא נהדרת. אני כל כך רוצה שזה כבר יקרה.

גבר צעיר דוחף עגלה מלאה בירקות ופירות וממהר, כך אני משער, לשוק למכור את סחורתו.

מוכר העיתונים פותח את חלון חנותו הזעירה ומתחיל לסדר ערימות של עיתונים. אני נזכר שלא קראתי את העיתון ומצטער שלא לקחתי אותו איתי.

אני מופתע כשאני רואה את המארחת בבית הקפה חוצה את הכביש בריצה וחוזרת כשבידה מספר עיתונים כמספר השולחנות. "הנה לך אדון. חדשות טריות ישר מבית הדפוס." אני נד בראשי לתודה, אבל לא פותח את העיתון.

לנגד עיני עוברת בחורה צעירה שאוחזת בידה סל גדול מלא פרחים. אני מזדקף, מדמיין שאולי זאת לילי, אבל נשען מאוכזב לאחור.

אחת אחרי השנייה מתחילים הסוחרים לפתוח את חנויותיהם ואני מבחין שגם חנות הבדים כבר פתוחה.

אני ממהר לשלם, יוצא מבית הקפה, וניגש לרכב. אני מוציא ממנו את השמלה הארוזה וחוצה את הכביש לעבר החנות.

"שלום לך אדון אחוזת הריסון," אומר לי בידידות המוכר, "מה הביאך אליי היום?"

אני מראה לו את השמלה הכחולה והוא מתפעל ממנה. "תבורכנה ידיה של התופרת. האין זאת עבודת אומנות בעיניך? אני מהמר שידיה של מיס אבלין תפרו את השמלה."

"אדוני מכיר היטב את את הלקוחות שלו," אני מחייך אליו, "אדוני צדק. אכן היא זאת שתפרה את השמלה."

"מדוע אתה מראה לי אותה?" אני שואל.

"אני מבקש לקנות בד לתפירת שמלת כלה. הבאתי את השמלה כדי שתדע מה כמות הבד הדרושה לשם כך, כיוון שהכלה איננה בסביבה ואיני יכול לשאול אותה למידתה," אני מסביר לו.

הוא מראה לי כמות לא מבוטלת של בדים. אני חושב לעצמי שבעצם זה תפקידה של הכלה, ובכל זאת אני מתעמק בבדים ומנסה לדמיין איך הם יראה כשמלה.

לבסוף אני בוחר מספר בדים שמהם תורכב השמלה.

אם חשבתי שסיימתי, אני מגלה שטעיתי, כיוון שהוא מוציא לי קופסאות מלאות חרוזים ומבקש ממני לבחור.

'האם פנינים תתאמנה לשמלה, או דמויי יהלומים?' אני מתקשה להחליט.

"אולי הייתי צריך להמתין לבואה, אבל רציתי להפתיע אותה," אני אומר לו, "מה היית ממליץ למי שעומדת להיות גברת האחוזה?"

לאחר שעה ארוכה כשאני כבר מותש, אני פונה לעבר דלת החנות כשבידיי הבדים והקישוטים. "אני אודה לך אם תשמור על הביקור שלי בסוד," אני מוסיף רגע לפני שאני סוגר אחרי את הדלת.

אני כל כך עייף, כיוון שכן בלילה כמעט לא ישנתי ואני מחליט לחזור לאחוזה.

אני מניח את הדברים על הספסל וניגש לדלת הנהג. בזווית עיני אני רואה את לילי ממהרת לכיוון חנות הבדים. הדבר האחרון שאני צריך כעת הוא שהיא תראה אותי.

אני מתניע את הרכב , פונה לכיוון הנגדי כדי לנסוע חזרה וחולף על פניה בלי לעצור.

במראה אני רואה אותה מניחה את ידה על מצחה, מנערת את ראשה ונכנסת לחנות. אני מניח שחשבה שדמיינה אותי.

לא נותר לי אלא לסמוך על בעל החנות שלא יאמר לה מילה.

בתה של משרתת מקשר

לילי

אני מתקרבת לחנות הבדים ולא מאמינה למראה עיניי. ג'קסון יוצא מחנות הבדים, חוצה את הכביש, ונכנס למכונית החונה סמוך לבית הקפה בו נפגשנו. רק כאשר אני קולטת שהוא מתיישב ליד ההגה, אני מבינה שכנראה טעיתי.

"בוקר טוב," אני אומרת לבעל חנות הבדים, "איך התחיל יומך? יש לך משהו מעניין לספר?"

"מה יש לי כבר לספר? רק לפני דקות ספורות פתחתי את החנות והנה אני עדיין מסדר את הבדים," הוא עונה.

אני רואה גלילים של בד לבן מונחים על הדלפק, בד שממנו תופרים שמלות כלה. לא רק, אלא גם קופסאות מלאות בחרוזים כאלה שמהן שוזרים דוגמא מיוחד על הבד.

"בדיוק מה שגם אני צריכה," אני אומרת לו, "אז ספר לי מי מתחתן?"

"אין לי מושג," הוא עונה, "הייתי צריך לפנות מקום לבדים חדשים ולכן אני מארגן מחדש את החנות."

"משהו שיעניין אותי?" אני לא מרפה.

הוא מזיז מעט את הבדים ומניח על הדלפק מספר בדים ירוקים יפיפיים. "תגעי בבד מיס לילי, האין הוא מיוחד במינו?"  

"והמחיר?" אני שואלת.

"את כבר מבינה שהוא הרבה יותר יקר," הוא עונה לי.

"הלקוחות שלי הן בעלות אמצעים ואני אשמח להציע להן לקנות ממך את הבדים," אני עונה לו.

"אני מודה שבשבוע האחרון גברה אצלי התנועה בזכותך," אומר הסוחר.

"נשפי האביב בפתח ולכן יש דרישה מוגברת לשמלות," אני עונה לו.

אני קונה את האביזרים שאני צריכה לשמלת הכלה של אימי ונפרדת ממנו לשלום.

אני מנסה לגרש את המחשבות אבל הדמעות חונקות את גרוני. האדון לא שלח לי תשובה, לעומת זאת הוא ערך ביקור סודי אצל סוחר הבדים וקנה בד לשמלת כלה.

אני בקושי מחזיקה בעד דמעותיי, אבל כשאני נכנסת לבית הם פורצות ממני ללא שליטה.

אני מנסה לאמר לעצמי שאסור היה לי לצפות ממנו לתגובה, אבל זה לא עוזר כי הלב שלי מדבר אחרת.

אני עושה את הדבר היחיד שמרגיע אותי במצבים כאלה . אני הולכת להכין מרק.

'אפשר לחשוב שיש לך בעל וילדים שאת כל כך טורחת,' אני מדברת אל עצמי.

ובכל זאת אני חותכת בצל לחתיכות קטנטנות ובזמן שאני משחימה אותו, אני חותכת קוביות של תפוחי אדמה וגזר, וגם ירקות שורש.

אני ממלאת את הסיר מים, מתבלת ומניחה אותו על האח בו דולקת אש חמה.

ריח המרק המבעבע ומתבשל מפשיר לי את הלב ואני יושבת ומתחילה לתפור.

אני עובדת שעות ללא הפסקה, שוכחת לגמרי שלא אכלתי כלום היום. הייתי ממשיכה כך עד הלילה אם לא היו נוקשים על הדלת.

שלוש נשים מגיעות אחת אחרי השניה למדידות אחרונות. שלושתן לוקחות איתן את השמלות ומבטיחות לדאוג לתשלום בהקדם.

אני יושבת להמשיך לעבוד על השמלה של אימא שאמש חתכתי את הגזרה שלה.

שוב נקישה בדלת ואני מתפללת בליבי שלא תכנס עבודה חדשה כי אני ממש מותשת.

אני מופתעת לראות שוב את אבי עומד בפתח וחיוך על פניו.

"הייתי בעיר בפגישה ולא יכולתי שלא לעבור כדי לאמר לך שלום," הוא אומר.

"היכנס," אני אומרת ופותח את הדלת לרווחה.

"הבוקר בישלתי מרק ואמרתי לעצמי שבעצם אין לי עבור מי לבשל והנה אתה פה. אז אולי בכל זאת הייתה סיבה לכך," אני אומרת ומחייכת חיוך ביישני.

"כנראה שכך. כיוון שהייתי בדרכי לביתי לאכול ארוחת ערב והחלטתי לעבור דרכך," הוא אומר, "אני מבקש שתצטרפי אליי. את נראית עייפה וזקוקה למנוחה."

אני מסמנת לנהג שיושב ברכב שיכנס וניגשת למזוג מרק לצלחת.

אני שמחה שגם אפיתי לחם היום, בוצעת ממנו פרוסות גדולות ומגישה אותן על מגש ליד קערת המרק.

"אני זוכר היטב את טעם תבשיליה של אימך, אבל שלך עולים על כך. זה המרק הטעים ביותר שאכלתי אי פעם," הוא אומר לי ואוכל בהנאה גדולה.

"מר הריסון אמר לי שמאז היום הראשון שהגעת לאחוזה ראה שאת בקיאה היטב במלאכת הבישול והאפיה. חשבתי שהוא מגזים, שהוא אומר זאת רק כדי לשבח אותך לפניי, אבל אני רואה שהוא צדק."

"שלחתי לו אגרת ובה ביקשתי את סליחתו על התנהגותי הלא ראויה," אני משתפת את אבי.

"ומה הוא ענה לך?" הוא מתעניין.

"לא הגיעה תשובה ממנו," אני עונה בשקט.

"בתי היקרה. לא תמיד זמנו של אדון אחוזה בידו. אני בטוח שלו יכול היה כבר היית מקבלת תשובה. אין לי ספק שהאגרת ממנו עוד תגיע," אומר אבי.

"ואם לא ירצה לקרוא אותה?" אני שואלת.

"לילי, הוא אוהב אותך," אומר לי אבי בטון של אבא שמנחם את ילדתו.

"אני לא בטוחה. אני חושבת שאם היה רוצה בי הוא כבר היה מגיע לפה," אני אומרת ומתחרטת על ששתפתי אותו בנושא.

"גברים לילי נוהגים אחרת מנשים. הרגש אצלנו פועל אחרת, ואנחנו יותר מאופקים. אני ראיתי איך הוא דיבר עלייך. העיניים שלו בערו כל פעם שאמר את שמך.

אני יודע, כי כך אני מרגיש אל אימך כל השנים. גם אני לא יודע איך תגיב, כשם שהריסון לא יודע איך את תגיבי אם יופיע ללא הזמנה לביתך. מבחינתו זאת יכלה להיות בקשת סליחה מתוך נימוס."

אני רוצה לספר לו שאני כמעט בטוחה שראיתי אותו בחנות הבדים, ועל הבדים הלבנים שהיו מונחים על הדלפק, אבל שותקת. הוא עוד יחשוב שאני משוגעת.

"אני יכולה לתת לך עוד קערת מרק?" אני שואלת בחיוך כאילו לא דיברנו על נושא חשוב.

"בתנאי שגם את תאכלי. כמעט שלא נגעת במרק שלך," הוא גוער בי בצחוק.

אני לוקחת את הקערה שלו וממלאת אותה. אני רואה שגם הנהג סיים והוא מסמן לי בראשו שאמלא גם לו עוד קערה.

"אימא שלי לימדה אותי לא לאכול בזמן שאני מדברת  ומסתבר שפטפטתי יותר מידי," אני מחניקה חיוך.

"אז עכשיו נשתוק כולנו. כי המרק הזה ממש מעולה, כדי לך לטעום."

כך אני יושבת עם האיש שמכיר בי כבתו והנהג, שכבר הבנתי שהוא המזכיר שלו ושומר סודו, ואנחנו סועדים את נפשנו יחד כאילו אין דבר טבעי מזה. הלב שלי מפשיר מכאביו ומתמלא שמחה.